להלן תגובה שכתבתי בפורום עכ"ח למכתב דמיוני מהעתיד של יהודי מכוכב היהודים.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=793429

------------------
רק עכשיו גיליתי את האשכול הזה, עם המכתב המרתק .

לענ"ד, המצב של יהדות ימינו (בדומה ליהדות המוצגת במכתב) נובע מקלקול ראשוני שנעשה על ידי הסופרים בימי הכנסת הגדולה. עד אז ספר התורה היה ספר של עקרונות, ואת ההלכה למעשה היו פוסקים הנביאים והשופטים. הלווים היו ממונים על לימוד התורה והוראתה, אבל לא היו קובעים כיצד יש לממשה במציאות של אותו דור.
באו הסופרים בתחילת תקופת הבית השני, וצמצמו את דבר ה' רק לתורה שבכתב, והפכו אותה לספר הוראות יצרן (ספר הלכה) במקום להבין שזהו ספר חינוך. מתוך כך, וכתוצאה משיבוש ואיבוד המסורת בתקופת גלות בבל וסוף תקופת הבית הראשון, החלו לפתח פירושים שונים ומשונים מתוך גישה שכל אות בתורה מרמזת על עניין הלכתי מסויים. ואז במקום לדרוש רעיונות דרשו הלכות, וכך נסתם קול הנבואה, והחלה להתפתח הלכתא דגלותא.
רבותיי, עזרא ובית דינו היו למעשה בעלי גישה קראית! זהו הוא העוות השרשי שממנה צמחה היהדות. כתוצאה ממאבקים פוליטים בתקופת הבית השני הפירושים של הסופרים הפכו למסורת, וכך לא התאפשר לתקן פירושים שגויים, ומה נשאר לאנשי התורה לעשות הוא רק לתרץ את המסורת החדשה עם הכתוב בתורה, דבר אשר מנע את שיקומה על ידי החכמים שרצו לדרוש את התורה באופן המתוקן.
חכמי ישראל לאורך כל הדורות דרשו רעיונות מתוך התורה, ועשו זאת היטב, אבל לא היו מסוגלים לעשות זאת באופן משוחרר לחלוטין מכבלי המסורת שהגיעה לידיהם, ולכן אין אחדות דעים ברעיונות שנדרשו. כמו כן, לא היו מסוגלים להפוך את הרעיונות להלכות של זמנם, אלא רק במקרים מעטים.

התורה שבכתב הינה יצירה ספרותית שנכתבה בהשגחה אלהית. כל מטרתה היא לשמש לנו ככלי לדרוש את דרך ה'. לכן מרכז התורה מכיל את המילים 'דרש דרש'. התורה לא כתובה כספר הלכות, ולכן כדי לדעת מה היא דרך ה' - מה היא ההלכה, יש לדרוש תחילה את הרעיון - את טעם המצוה, ורק מתוך כך לקבוע את ההלכה. דבר זה צריך להעשות על ידי גוף תורני שמאחד את רוב ישראל.

התורה מכירה בכך שהמציאות משתנה, וכל עניינה הוא קידוש ה' בעולם, על ידי עם ישראל. התורה מתחילה מאדם טבעי לחלוטין וממציאות טבעית בעלת מצוות מעטות (לאכול , לא לאכול, פרו ורבו וכד'), וככל שהתרבות האנושית מתפתחת, נוספים מצוות נוספות. את המצוות מקבלים בטבע, שבו קל יותר לראות את השגחת ה', מפני שאין במקום זה את גאוותו של האדם שאומרת 'כחי ועצם ידי עשו את אלה', אך האתגר הוא לקיים את התורה בתוך התרבות. לכן החזון של התורה הוא בית, בית לה' שיקדש את שמו בכל היצירה של האדם. הבית לעיתים נקרא גם הר, שממנו יוצאת תורה לעולם, אבל קידוש ה' נעשה בבית.
זה גם עניינו של מלך בתורה. לכתכילה הדבר אינו נצטרך, אבל ברגע שהאנושות בחרה משטר מעין זה, אז התורה נותנת לנו כלים לקדש אותו, ובסופו של דבר המלך שסימל מאיסה בה', הופך לחיות חלק בלתי נפרד מהחזון האוטופי של התורה.
הדור שיבין את התורה באופן כזה, לא יגיע למצב של מצוות שאינן תקיפות לזמנו.

אני התחייסתי לתחילת התהליך. הרי יכלו פשוט לומר אין לנו מחויבות לדבר ה' ולתורתו ולהמציא חוקים משלהם, אבל לא עשו כך. אלא מדובר בתהליך פנימי ועמוק יותר, שבאמת לא רצה לשמוע את קול ה' או שפשוט לא ממש האמין במושג קול ה', ולכן צמצם אותו לתורה שבכתב.

לגבי הציטוט של kisarita
הייתי שמח אם הייתי יודע שאכן נביא ה' אמר זאת.
והייתי שמח אם הייתי יודע מהי בדיוק תורת משה, החוקים והמשפטים שציווה.
אבל אני שמח שיש בידי כתובים האומרים משהו לגבי תורת משה.

אולי אפשר לסכם את הטענה שלי במשפט הבא:
ריחוקה של התורה שבעל-פה שהובאה על-ידי הפרושים, מפשוטן של המקראות הכתובות , נוצר מכך שאבותיהם של הפרושים התייחסו לתורה שבכתב כאל המקור היחידי לדרישת רצון ה'.

יש כאן מעין פרדוקס, אבל זו סגולתה של התורה שבכתב. שברגע שהופכים את האמצעי למטרתה בפני עצמה, אז הכל משתבש. כך כיום חסידים מסויימים אומרים בפה מלא, שהתורה היא הקב"ה, ואין הבדל ביניהם.
זו הסיבה שמשה ראה לנכון לנפץ את הלוחות על עגל הזהב. אין מטרת הלוחות היא לשמש כמקור טקסטואלי ללמוד ממנו את מצוות ה', או כחפץ קדוש שהעיסוק בו הוא עבודת ה', אלא מטרתם של הלוחות הוא להוות עדות לברית עם ה'. הלוחות משמשות כסמל, וזה כל מהותם. מבלי להבין את הסמל, אין כל משמעות ללוחות. אנחנו מאמינים בה' ומנסים שלא לעבוד אלהים אחרים, ולשמור את השבת, ולא לרצוח וכו.. לא מפני שזה כתוב בלוחות, אלא מפני שיש לנו ברית עם ה' על הדבר הזה. אף אחד לא קרא את הכתוב בלוחות, אלא הכתוב בו היה ידוע והועבר במסורת, שנשמרה על ידי הכהנים והנביאים , וזה היה תוקפן המחייב של הדברים.

kisarita,
ראי באשכול על הודאות:http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1012987
קודם כל אני מאמין שאלוהים דיבר אל משה הסטורית, שלח אותו אלינו כנביא, שצריך לסמוך על מהימנותו. יכול להיות שזה לא נכון, אבל יש לי סיבות פילוסופיות להאמין בזה.
אחרי שאני מניח את ההתגלות למשה, אני בא לבחון את השאלה מי כתב את הדברים המסויימים האלה במלאכי. ואני לא כ"כ בטוח שזה מלאכי ולא עורך.

הטקסט שיש בידינו כיום כניראה כמעט לא השתנה מראשית תקופת בית שני. (השוואה למגילות קומראן תגלה זאת). במסורת שבע"פ יש הרבה דברים שהומצאו או התהוו רק בסוף בית שני ולאחר מכן.
האם יתכן שהמסורת בע"פ שימרה משהו יותר מדוייק מן המקרא?
יתכן, אבל עדות המקרא תמיד עדיפה. אם משה כתב בספר, וזה השתמר בכתב, זה הרבה יותר יציב מאשר טלפון שבור לאורך מאות שנים בלי מנגנוני מסירה ותוך כדי עבודה זרה והזנחת תורת ה'. וכן לגבי דברים שכתבו נביאים אחרים בספר.

יכול להיות שאני טועה!

הקורא:
יפה מאד, ולכן צריך עדות בת זמנה בשילוב עם המסורת כדי להגיע לדבר האלהים.
מבחינתי כל ספר שנכתב במהלך ההיסטוריה יכול לשמש כעדות באמצעותה אפשר להגיע לדבר ה'.
ברגע שיש יכולת לבחון את ההיסטוריה באמצעות מקורות שונים, חלקם אובייטיבים וחלקם מגמתיים, אפשר להשיג את התמונה הגדולה של ההיסטוריה ולראות כיצד ה' מנהל את העולם, ואת ההצלחות והכשלונות של הדרכים השונות שהאנושות ניסתה ללכת בהם לאורך ההיסטוריה.
כך למשל גם המשנה משמשת עבורי עדות להלכי הרוחות הדתיים שהיו בעם ישראל לפני כ1800 שנה, ומתוך כך אני יכול לבקר את הדורות שבאו בעקבותיה, ולבקר את אותו דור של המשנה ביחס לדורות שקדמו לו, באמצעות הספרים שנכתבו באותם תקופות.
בקיצור כדי לדעת את דבר ה' צריך להסתכל על המכלול השלם של מציאות החיים שלנו, והדבר כולל ספרים שנגישים לנו, אנשים שאנו נפגשים איתם והצלחות וכשלונות בחיים הפרטיים שלנו. הכל ביחד מהווה חוויה כוללת שה' יוצר עבורנו שבאמצעותה מי שרוצה יכול לשמוע קול אלהים חיים.