אלי

מתורת רבנו נחמן למדנו דבר זה.

הדבר הראשון שצריך הוא להיות ביישוב הדעת.

אחרי שעמלים על יישוב הדעת, אז אפשר להמשיך.

לגבי השאלה הספציפית, הרי התשובה מתחלקת לכמה חלקים. לגבי האדם בעצמו, לגבי המשפחה, לגבי הקהילה והמדינה.

אולם לגבי רוב המשתנים האלו, מה שקורה במדינה אינו רלוונטי. השאלה כמה לתת תמורת החזרת שבויים אינה נוגעת לאדם הפרטי.

כמובן, זו שאלה הלכתית שיש לברר. ואדרבה.

מה שנוגע לאדם הפרטי, לדעתי, הוא החובה להתפלל. כאשר אי אפשר לעשות השתדלות טבעית, כל מה שנשאר הוא לכאוב ולהשתתף עם הכואבים, ולהתפלל עליהם.

והיושב במרומים ישמע קול תחנונינו ויגזור עלינו גזירות טובות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אלי

מה דעתך על סברה, ואם סברה היא, למה לי קרא?



לא ראיתי את התשובה. אך כפי שציינתי לעיל, צריך להבהיר

א. מה המצב בשטח.
ב. למי אנו פונים? - לממשלה, לצבא, לכל אחד ואחד במדינה? האם השאלה היא אם חייל צריך להסתכן עבור זה?


לאחר הגדרת שאלות אלו, ניתן לחפש את התשובה.

עקרונית, ודאי שהבאת מת לקבר ישראל היא מצוה. הרי מצאנו שמת מצוה קונה מקומו וכהן גדול נטמא לו אם אין מישהו אחר.

השאלה היא כמובן עד כמה יש להתאמץ. ובזה יש לברר מי המחוייב בדבר, אם עושים זאת בכוח הזרוע ובסיכון, או מה המחיר, אם עושים זאת במשא ומתן עם המחבלים. אף בזה יש כללים רבים, כגון שאין פודים את השבויים יתר על דמיהם ועוד. ויש להיוועץ עם מומחה שיאמר מה נקרא מחיר סביר ומה ההשלכות הבטחוניות של משא ומתן.

יש להבהיר כי תפקידו של הרב כאן אינו לברר את המציאות. מה המציאות, מה הסיכונים, עד כמה קל או קשה לאתר את הגויות, עם מי אפשר לדבר ועל מי ניתן לסמוך, מה יהיו ההשלכות של החשבת החמאס כדי לנהל איתם משא ומתן - כל אלו הם נושא שהמומחים צריכים להעיד עליו (אם הם נאמנים על זה, זו כבר עוד שאלה).

הרב יכול רק לסייע בקביעת סדרי עדיפויות לפי ההלכה. למשל, עד כמה יש לסכן חיי אדם. אך נראה לי שהמפקדים והחיילים בעצמם יודעים זאת. למעשה, לא ברור לי מה בכלל יש כאן לחפש שאלה הלכתית...



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

דומני שבנושא זה יש אלמנט עיקרי אחר -

אם האויב לומד שאנו נמנעים מלמצות דין ואין אנו משלמים כל מחיר כדי לא לאפשר להם קלפי מיקוח, הם מתחזקים.

אני רואה בלחימה גם תוך סיכון לאיתור גופות, עניין חיובי בגדר "מלחמה", ה"מלחמה" חייבת לקבוע בדעת האויב שלא נוותר על סנטימטר.

ההיח שהאויב שם לב שלא נלחמים על גופות, שווה לו הרבה יותר להסתכן ולהרוג במקום שהגופה תהא בידו למיקוח, ושוב אנו מאפשרים למעגל הדמים אחיזה.

ביתר בהירות, אחמד רואה את יעקב כשחמשה שוטרים במרחק כמאה מטר, אם הוא יודע ש20 אחוז שיצליח וירויח הגופה ואז יתמקח עם ישראל, הוא יעשה זאת! מה שלא יקרה אם יידע שגם לאחר שהגופה בידו מירב הסיכויים שלא יזכה לתהילה משולחיו על הגופה, שכן זו תוצא מידו.

זבקצרה: שאלת הלחימה על הגופות, אינה שאלה רק של גופה, אלא של טכסיסי מלחמה. האויב חייב לחוש ולדעת - "ממצים איתו את הדין עד לפירור האחרון" כיה"ר.

יהוסף

שכחת את האפשרות השלישית - לא להלחם כדי להציל גופות וגם לא לנהל מו"מ על זה . וממילא השאלה יוצאת מהתחום הטאקטי ושוב נכנסת לתחום הערכי .

דברים נכוחים, ממללא, אם כי בהקשר החילוני-הומניסטי אינך צודק לחלוטין.

"קדושת החיים" הוא אחד מאותם צירופי מילים ריקים מתוכן, אשר אוהבים לנופף בהם כטיעון אולטימטיבי, כאשר נגמרים הארגומנטים ההגיוניים והמוסריים. אין קדושה, במובן הדתי [כמובן] או החילוני, בחיים לכשעצמם. זהו מושג חסר תוכן אמיתי.

כבוד האדם, שנברא בצלם, זה כן, באופן מוחלט. וגם פיקוח נפש, והצווי של ונשמרתם לנפשותיכם. אבל לא קדושת החיים כחיים.

אם "קדושת החיים" היתה חזות הכל, כמו שנרמז בשימוש הדמגוגי הנפוץ בצירוף זה, לא היו אנשים נלחמים, בשדה הקרב ובמקומות אחרים, על ערכים הראויים בעיניהם, לא היו מגינים על היקר להם, העולם היה מקום שבו מקום להדוניזם ושימור ברמה הפיזית בלבד.

אף אני הק' מצטרף לדעת רבוה"ק