אולי מתוך ויקרא יט שבפרשת קדושים אפשר ללמוד על הקשר בין מצות שבין אדם לחברו לבין אדם למקום.
כל העניינים שם עוסקים בביטול האינטרסים והרצונות שלנו כלפי רצונו של ה'. הדבר בא לידי ביטוי בייחוד בזבח השלמים שצריך להיות 'לרצונכם', ובסוף כתוב שאם נעשה זאת נכון זה 'ירצה' כלומר יהיה רצון ה'. מכאן אפשר לקשר זאת ל'עשה רצונך כרצונו'. זה אולי הדרך להיות קדושים היא לדעת מתי יש לבטל את האינטרסים והרצונות שלנו. לכן יש שם ערבוביא בין מצוות שבין אדם לחברו לבין אדם למקום.

אם אדם לא יודע להקשיב לרצונות של הוריו, חבריו, בני עמו הנדכאים, אז יהיה לו גם קשה לשמוע את רצונו של ה', ואז באמת יש מקום לומר לעם 'למה לי רב זבחיכם?', מפני שברגע שאין אנו יודעים לשמוע רצונות של אחרים, אז עבודת ה' הופכת להיות עבודה אינטרסנטית, שרואה את האל כשמכשיר שעובד אצל זה שמפעיל אותה למטרות שונות. לכן זבח השלמים יש לעשות אותו לשם שמים, ולא לשם השגת רווח מסויים. כדי להגיע לרמה הזו ה' ברא אותנו בתוך חברה, שבאמצעותה נוכל לתרגל את עניין ההקשבה לרצון שאינו שלי, ומתוך כך להגיע לרצונו של ה'.

את צודקת, אבל התכוונתי שלכתכילה זו אולי הסיבה שהאדם לא נברא יחידי. מאחר ובדיעבד המצב הוא שהם כולם נבראו בצלם, אז גם המציאות והעומק הרוחני שבה מחייב אותנו להתנהג כך.

אני חושב בדומה לכישרית, שהשמיעה בקול ה', ועשיית הטוב בעיניו, תכליתן בסופו של דבר היא הבריאה ולא מתמצה בתרגול רוחני.
אבל כעת ברצוני לגלוש לפילוסופיה:
התכלית הנ"ל לדעתי היא שהבריאה תהיה כפי שה' רוצה שתהיה, כלומר שתהיה טובה כפי שרק הוא יכול להבין.
אני חוזר למשל שאמרתי באוזני רבים מכם -ה' הוא כמו צייר שצייר את הבריאה, ורק הוא יכול לראות את יפי התמונה הכוללת. אנו נקודות בתוך התמונה שאיננו יכולים לראות את היופי הזה.

קשה לי לנסח אפילו מסקנה מעשית אחת לגבי איך צריך להשפיע על הבריאה שאני יכול להסיק בלי דברי ה' אל אבותינו.
בלי דבר ה', אינני יודע אם עדיף שיתקיים המין האנושי בכלל. אינני יודע אם חשוב לשמור את המינים האחרים, אם עדיף לדאוג לשוויון חברתי או לחיזוק החזק על חשבון החלש, ועוד ועוד... מן הטבע אני לא מצליח להסיק מה ראוי.
כל החלטה לגבי מה ראוי לפי הטבע נראית לי שרירותית לגמרי.
מה דעתכם?

יכול להיות שאני טועה!

תוקן על ידי - נכספהנפשי - 28/10/2004 20:32:28

כישרית:
אני נוטה לכוון המשפט האחרון שלך.
נ"נ: אתה לא יכול להוכיח שמטרת הבריאה היא רק לשמוע בקול ה'. אולי המטרה היא שנשמע לקול פנימי מסויים, או שנעשה את בחירתנו מתוך מידה מסויימת שעלינו לרכוש.
אפשר להמשיל זאת למבוך. העולם הוא מבוך והמטרה היא לצאת ממנו בכוחות עצמך מבלי שתקבל עזרה מבחוץ. אפשר לשכלל את המשל לכך שישנם שני אנשים במבוך, והמטרה היא ששניהם יצאו מחוץ למבוך, אבל הם יכולים לעשות זאת רק כשהם מתאחדים לצורך מטרה זו. יש אפשרות לטפס על קירות המבוך ולראות את המפה הכוללת, אבל זה בניגוד לחוקי המשחק ונחשב לרמאות (עבודה זרה). אני לא אומר שכך אני רואה את תכלית הבריאה, אלא שפשוט אני רוצה להציג לך אפשרויות אחרות מעבר לשמיעה בקול ה'.

פעם היה לי ויכוח אם אדם מסויים שאין שום בסיס לערכים ללא ידיעה שמדובר במצוות ה', והוא סיפר לי שבמסגרת שירותו בכוחות הבטחון הוא היה צריך להרוג אנשים שונים. האדם הראשון שהרג די זעזע אותו, כשהוא ראה את גופתו הוא היתה בו הרבה חמלה. הוא פשוט זיהה באופן ברור שמות זה דבר רע (לא שהוא התחרט על מעשיו). הוא טוען שיש אינטואיציה פנימית שאמנם היא לא ברורה, אבל נותנת לנו איזושהי אינדקציה כללית למה הוא טוב ורע.
שמעתי דרשה יפה של הרב של ביה"כ בשכונה שלי בפרשת בראשית. הוא טען שרק מערכות יחסים מולידות המשכיות וחיים. בכל הבריאה נאמר "כי טוב" אבל על האדם הבודד נאמר "לא טוב". כמו כן, כשאין מערכת יחסים בין האדם לאדמה ולה' אז האדמה לא מצמיחה שום דבר. בנוסף לכך, עצם העובדה שהעולם נברא בדיבור צריך להוות עבורנו מסר חזק לערכו של הדיבור - של מערכות יחסים.

למרות כל זאת, אני מרגיש שתכלית הבריאה היא כן לשמוע בקול ה'. אך כפי שכבר כתבתי , אחד האמצעים לפתח את הכישורים לשמוע את קול ה' הוא פיתוח היכולת לשמוע את קול רעיך.
האינטואיציה והמצפון אינם מספיקים כדי לכוון את האדם, והאדם שואף למשהו גדול יותר. עד שלאדם נמסר קול ה', הוא נמדד ונשפט רק על-פי , נאמר, שמיעה לקול הפנימי שלו. כך היא אם סדום וכך היא עד מתן תורה. הראי"ה אומר שהשאיפה לקרבת אלהים הינה שאיפה הטבועה בכלל האנושות, גם באלו שאינם מודעים לכך, אבל זה מה שמניע את כולנו.
למעשה אותו קול פנימי שעלינו לשמוע בקולו , הוא גם קול ה', אלא שעד שאין לנו נבואה הקול הזה עמום וכזה לברור ממנו מה הוא באמת רצון ה'. השלב הראשוני הוא לדעת שחטא כנגד הקול הזה הוא חטא כנגד ה'.
האדם צריך משמעות לחיים, ולכן גם לפני התגלות ה' ביציאת מצרים, כל האנושות האמינה בקיומה של האלוהות, וחפשה דרכים לתקשר איתה. בהרבה תרבויות הערכים והחוקים יוחסו לאלים, אם כי לרוב זה לא נבע מתוך מניעים של ביטול כלפי האלוהות אלא מתוך איטרסים אישיים של כהני הדת והשלטון.

לעניות דעתי, מטרת הבריאה היא לשים את ה' במרכזה. במרכז התרבות והחברה שלנו. הדבר הזה מומחש באופן חזק בניגוד שבין סיפור מגדל בבל לבין החזון של המקרא. שניהם מדברים על אחדות אנושית, אבל הראשונה רצתה ליצור לעצמה שם משלה שסביבה תתאחד האנושות, ואילו האחרונה שואפת שהאנושות תתאחד סביב ה' אלהים שהוא יוצרה.
אפשר לראות שלמרות שמגדל בבל לא היה רצוי בעיני ה', הוא לא העניש את העושים במלאכה, אלא רק מנע מהם את הדבר. מכן שיש ערך לרצון הבסיסי של אנשים להתאחד זה עם זה, אבל הערך הזה הינו חסר כאשר לא מערבים בו את ה'.

תסבירי בבקשה את כוונתך

קיסריטה, יש לך שאלות, חבל"ז כמו שאומרים, משהו.
בזכותך אפשר יופי לחדד את המוח והכוונה שבלב...

אז את שואלת "והתפתחות רוחנית, האם מטרתה שמיעה בקול השם, או ששמיעה בקול השם האמצעי להתפתחות רוחנית? "

אני חושבת, השם, כמה שהוא יותר גבוה ככה אין לו מי יודע מה צורך בנו וענינינו הפעוטים, לפיכך המחצית השנייה של המשפט היא הנכונה. שמיעה בקול השם, מתוך בחירה ולא מתוך אינוס, היא אמצעי להתפתחות רוחנית שלנו.

לגבי המוסריות - היחס בן אדם לאדם:
אני חושב שבהרבה מצבים ה' מצפה גם ממי שלא זכה להכיר את מצוותיו כלל, שינהג באופן מסוים הוא שופט אדם לפי הכרעותיו גם בלי שהאדם צווה על משהו.
-מהו הקריטריון לפיו שופט ה' את האדם?
לדעתי מדובר בכוונה הטובה. כלומר יכול להיות שהתוצאות תהיינה רעות אבל כוונתו ראויה, ועל כן ה' ישפוט אותו לחיוב.

-מהי כוונה טובה?
אפשר לתמצת אותה במילים - שאיפה לעשות את הדבר הנכון.

חשוב להדגיש, כדי שהשקפתי תובן - לא צריך לדעת מהו הדבר הנכון, בשביל לשאוף לעשות אותו.
השאיפה הנ"ל מחייבת חיפוש פרוש למציאות לפיו יש דבר נכון לעשות. כלומר -שיש טוב אבסולוטי, ויש דרך רציונאלית לדעת מה לעשות בהתאם לו.
השאיפה הנ"ל גם מחייבת ניסיון לפעול לפי הפרוש הכי טוב שמצאנו למציאות.

אני יודע שהדברים מעורפלים, אבל לדעתי הם שווים התעמקות.

אתן דוגמא למסקנות שנגזרות מהשקפתי זו - מוסלמי מתאבד שבאמת ובכנות הגיע למסקנה שהמעשה שלו הוא הדבר הנכון - אלוהים שופט אותו לחיוב. אבל לדעתי המציאות שלנו היא כזו שנדיר מאד שיהיה אדם כזה. יש מספיק נתונים כדי לראות שהשקפת העולם המוסלמית הכוללת את השהידות, איננה פרוש טוב למציאות. היא מכילה סתירות, היא איננה רציונאלית. לכן רובם המכריע של המוסלמים המתאבדים, אם לא כולם, עושים הרע בעיני ה'.

-מה לגבי המוסר האנושי?
לא טבוע בנו שם מצפן המכוון לעבר הטוב, חוץ מן השאיפה לעשות את הדבר הנכון עצמה.
אבל ברוב הסיטואציות במציאות, אם לא כולן, פעולה שנחשבת לא מוסרית -כגון אונס- מבטאת כוונה רעה. כוונה אשר מתנגדת לשאיפה לעשות את הדבר הנכון. לכן האנסים, כולם או רובם המכריע, עושים לדעתי הרע בעיני ה'. זאת גם אם מעולם לא שמעו אף מצווה או סיפור מהתנ"ך.



תוקן על ידי - נכספהנפשי - 21/11/2004 23:05:23

בענין כוונה לעומת מעשה באו נציג את המתאבד התאורתי שבדוגמא הנ"ל, מול האתאיסת הפועל למען הצדק והמשפט. מי צודק יותר בעיני השם?

יתכן שהתשובה תלויה בשאלה הבאה:

בסופו של דבר מה השם דורש מאתנו?
השמעות מוחלטת, לשמה?
אז המתאבד הוא הצדיק שלנו, ואסור לבוא עליו בטענות, חוץ מזה שעשה טעות קטנה בשיקולים הלוגיים שלו.
או שמא דורש התיחסות מסוימת כלפי שאר האנושות וכל הבריאה?
אם כן, בן אדם יכול לעשות רצון השם, בלי שיתכוון לזה בכלל, אפילו בלי שיאמין בו, והשם ישפוט אותו לצדק.