א. בטח למרא דאתרא יש מה לאמר בהקשר על זה בנוגע לקבלה ....

ב. למרות שברור שאדם ממש אין כאן , פוטנציאל לאדם יש כאן , ולכן יש בזה מעין מעלה של שפיכות דמים . (ודומני שבכיוונים מסוימים בקבלה הפריזו בענין הזה עד מאד.[לא נכנס לשאלה אם צדקו או לא ...])
אם כי ברור שאין כאן רצח או משהו שקרוב לזה , יותר מכך די משמע שגם בהפלה (שחמורה ובעיתית הרבה יותר .) אין משמעות של רצח לגמרי , משום דעובר ירך אמו הוא , ודומני שהנושא נידון כבר בפורום בעבר . (לינקי , האמנם ?! )
קל וחומר לגבי ז"ל.

ישרן

הנושא הזה, עלי להדגיש, אינו חביב עלי.

אמנם, תורה היא ולימוד היא צריכה, ויש הרבה מה ללמוד ולעיין כאן, אך קשה לדון בנושא זה בצורה נאותה ועדינה, ותמיד יש חשש מאלו שלא יגשו לענין בצורה נכונה, או שיתבטאו בחוסר זהירות.

במיגבלות אלו, אני מוכן להביע דעה.

באיסור זרע לבטלה ניתן להבחין שני סוגים של עבירות:

1. דרך האיסור המקורית של אונן.

2. הדרך שנאסרה בנידה יג.

נראה שבנושא זה מצטרפים שלושה גורמים שונים:

א. איסור פגיעה בחי. כפי שציינת אתה וכפי שציינו אחרים. הזרע הוא תחילת הולד.

עם זאת, מבין מיליוני (או מיליארדי?) תאי זרע שהגוף האנושי מייצר, רק מספר קטן באים לידי מימוש. ויש מקום עיון אם בטעם זה לבד היה ראוי לאסור, גם אם המטרה היא לחנך את האדם לכבד את החיים.

לכן, איסור זה נראה שייך בעיקר באופן (1) לעיל, שבו הפעולה מכוונת כדי למנוע עיבור.

ב. לגבי האופן השני, נראה ברור שהאיסור הוא מחמת שהדבר מושך את האדם לבטלה ולדמיון שאינם גדולים וחמורים מהם. ואין צורך בראיה לכך.

(לפי שיטת הרפואה המקובלת על הקדמונים, יש בכך גם נזק רפואי, וידועים דברי הרמב"ם על זה, אבל כמדומה שרופאים בזמננו טוענים שזה לא נכון. על כל פנים עיקר האיסור נראה מחמת ההשפעה המזקת על נפש האדם).

ג. הפן הקבלי - בתיקוני זוהר הנושא של ז"ל תופס מקום בולט, ונכתבו על איסור זה דברים איומים ומפחידים. יש חוקרים שטענו שמדובר במגמה לתקוף תופעה שהיתה קיימת בימי הכותב, כלומר בספרד של הימים שאחרי דה לאון (תיקוני זוהר נחשב לספר שיצא לאחריו ולאחרי הזוהר, וכן נראה).

תהא האמת ההיסטורית של סיבת הכתיבה מה שתהיה, הרושם שהספר הותיר במשך הדורות מאז פירסומו הוא גדול מאד. במיוחד לאחר שנכתב שלחטא זה אין תשובה - ואכן, אם המטרה היתה להרחיק את האדם מן העבירה, ההשפעה היתה חזקה מאד.

לפיכך, הנושא נתפס כאיסור חמור בתודעה העממית - ולא רק העממית - בגלל הפן שמיוחס לו "לפי הקבלה". אדם נוטה לפחד מעבירה כשהוא מדמיין לעצמו השלכות תיאורגיות יותר ממה שהוא מפחד ממנה כשמסבירים לו את הנזק הפסיכולוגי שהוא גורם לעצמו...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לגבי ההזק הרפואי.
שאלתי פעם תלמיד חכם לגבי הנזקים הרפואיים שציין הרמב"ם.הוא השיב לי כי זה אינו נכון.והערבים שהינם שטופים בזימה(כדברי חז"ל) יוכיחו.שהרי הם בריאים וחסונים בגופם.
אם כי יש להשיב על ראיה זו .(מהגמרא בשבת דשאני ישראל דחביל גופייהו.)מ"מ עובדתית זה נכון.יתירה מכך מלבד כאשר ישנו צורך בקיום יחסים שאז "בעילתו רפואה היא לו" מצאתי כתוב במאמרו של הרמב"ם "על כח הגברא" שנכתב לאחד מנכבדי הערביים.שבו הוא מעלה טיעון כי מי שייצרו חזק.אזי חוסר התשמיש יביאו לידי חולי.
כמו כן צריך לשים לב גם לעניינים הנפשיים .הנמשכים כתוצאה מפארנויה בעניין הזה.כפי שציין מימוני נעשיתה הפחדה מאד רצינית בעניין הזה.(ויעויין בשו"ת הר"ן בכיוצ"ב לגבי לשונות חז"ל) ודבר זה מביא לתסבוכות נפשיות לא קלות.בפרט לצעירים רווקים.
כמדומני שאף מחכמי הגויים שמו לב לעניין זה.(פרוייד?)

נמצא בספרים כי בעניין הזרע נראה דמות כעין אדם.(שוטון).ייתכן כי מפני הנחה זו ראו בכך עניין של הרג.יותר מאשר סתם איברים חיים.למרות שללא ספק ידעו שאין די בזרע להשלמת צורת האדם ובניין גופו.(גמרא נידה לא).רק מפני שהוא היותר קרוב לצורת האדם.

בשו"ע נפסק כי עוון זה חמור מכל העבירות.ועל אתר ציינו שם המפרשים שאין זה כך.ולאו דווקא.
יתירה מכך יש הסוברים שאיסור זה אינו אלא דרבנן.ואילו בזוה"ק נמצא כתוב כי אין לו חלק לעולם הבא!!!.אכן יש לעייןבאיזה עוה"ב דיבר הזוה"ק והכל תלוי בערכים.ואין זה אותו העולם הבא הנמנה בסנהדרין פרק חלק גבי הנהו דאין להם חלק לעוה"ב.

יש מקום עיון לפי מה שכותב בספר הברית.כי אין תקנה לעניין זה אלא בנישואים.ולא יועילו לכך כל הסגולות שבעולם.כי הכל הבל.(והוא היה מבעלי הקבלה ולוחמיה)-לפי זה יש לשאול.האם ראוי להורות לעיין בספרים המגדילים עוון זה עד למאד.(ולא אציין שמותם) כאשר ברור שכמעט ולא יימלט מזה אף בחור? האם הלחץ הנפשי המתעורר כתוצאה מהסתירה בין המעשים לבין הנלמד.שווה את הקריאה הזו?

בכל ישיבה שלמדתי בנערותי.ראיתי כמה בחורים שהתמוטטו נפשית כתוצאה מקונפליקט זה.והם היו דווקא הרגישים ועדיני הנפש שבחבורה.
האם לא על כך ציוו חז"ל באומרם "יש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"?

מימוני-
אינני סבור שדיון כאן יעורר נטיה לעבירה בעניין זה.(אולי בעניינים אחרים כמו: אמונה.יש לחשוש ולצנזר דיונים המועלים בפורום)

לא אשכול כעין זה יעורר יצרים.אדרבה ואדרבה.ההפך הוא הנכון.

שוטון?! הרי לא ניתן לראות אותו כלל ללא מיקוסקופ!



* * * * * * * * * * *
בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש,
בערים בכפרים את דגלנו נרים
ועליו: הגנה וכיבוש.
(אברהם שטרן, תרצ"ב)

אינש,
אז לפי הרמב"ם אין ממה להפחיד, כיון שרק אמרו כן להפחיד אותנו, והרי אנו יודעים האמת שאין ממה לפחד. זהו כוונתך?

ישרן,
כתבת שיש שני דינים בזה, וצדקת בפרט זה שיש שני דינים אבל הם לא אותם השנים שזכרת.
דין הא' הוא מלא תנאף, ביד או ברגל.
דין הב' הוא ונשמרת מכל דבר רע, שלא תהרהר ביום ותבא וכו', למידין מזה איסור הרהור, וכל שכן כשזה מביא לידי הוצאה ז"ל תומ"י.

אלו השני איסורים מבוארים באג"מ, ויש נפק"מ להלכה במקום שמותר להוציא זרע, כגון לצורך רפואה, אז לדעתו אסור לנאף ביד או ברגל, רק מותר להביא עצמו לזה בהרהור גרידא.

דין הב' שכתבת שהוא כהורג הילדים אינו דין בעצם הדבר (ואף שכפי הנראה גם מיימוני ס"ל כן), כי אם הגדרה, וכמו שאמרו כל הכועס כאילו עובד ע"ז. וכמו ששם אין הכוונה שאסור לכעוס משום לא יהי' לך אלהים אחרים, גם כאן אין הכוונה שאסור להוציא ז"ל משום לא תרצח. וממילא לא קשה קושית מוטי.

לדעתי אין להתחיל משהילד קטן להטרידו בדברים כאלה, וזה מזיק יותר ממועיל.
וכן מ"ש מיימוני כי הוא מהדברים שבצנעא, ואין לדבר מזה בפרהסיא הוא נכון. (אולי הפרסום הדיבור בפרסום מחזק בחורים שאינם יכולים לעמוד ביצרם, שרואים שזה לא רק בעי' שלהם!).

ודברי הר"י שהביא ישרן קיימים להלכה, עיין למשל בשו"ת באר משה שסמך על זה להתיר באופן שנאסר לאחד לבעול כדרך כל הארץ משום רפואה. (למעשה לא בא הדבר לידי היתר עיי"ש).


מוטי,
כתבת ששאלת לת"ח אם נכונים דברי הרמב"ם לענין נזקי הרפואה הנמשכים מז"ל.
תמהתי, מה לתבן את הבר, תשאל לרופא אם יש נזק רפואי, ות"ח אם יש איסור בדבר.


מוטי,
אני מעוניין לדעת מנין לך שהבחורים היה להם התמוטטות מזה, כלום הגידו לך?
אני לא מכחיש שזה יכול להביא בחור לידי התמוטטות, אבל מנין לך שדוקא זה הביאם לזה?

בארא'

ההבדל בין הרמב"ם ובין המקובלים הוא תהומי. לדעת המקובלים איסור הוז"ל גורם לקילקול גדול בעולמות העליונים על ידי שהוא ממשיך את השפע הקדוש שבזרע אל תוך הסיטרא אחרא, ושאר דמיונות משונים.

לעומת זאת, אצל הרמב"ם אין מקום לכאלה הסברים אבסורדיים, אלא טעם האיסור הוא פשוט שהיצרים והתאוות של האדם הם מעין "מסך" שמבדיל בינו ובין התבונה העליונה (ע' שמונה פרקים), אדם ששקוע בכאלה הבלים לא מסוגל להגיע להשגה רוחנית כלשהי, ולכן עליו באמת "לפחד" מדברים כאלה. לפי הרמב"ם אדם שחוטא בהוז"ל פשוט מזיק לעצמו, ולא במובן הפיזי או ה"מיסטי", אלא פשוט במובן הנפשי.

העניין הוא שלא כל אדם מסוגל להבין באמת את טעם האיסור על פי הרמב"ם, אלא קל יותר לאנשים להבין טעמים כמו שהקבלה נותנת, וזאת משום שההבנה שלה היא מאוד שטחית ומתאימה לאדם הממוצע, מה שלא ניתן לומר כלל לגבי הרמב"ם.
מסיבה זו דווקא הקבלה התפשטה בעם ישראל והפכה כיום ל"תאולוגיה הרשמית" של היהדות, בעוד שהרמב"ם הוזנח לחלוטין ורק השרידים אשר קורא ה' עוסקים בספריו.