שמות יב15: "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי"
שמות יב19: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ"
שמות יג7: "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך"
דברים טז3: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"
דברים טז4: "ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר"
------------------------------------------
מפסוקים אלו ניתן ללמוד שאסור שיראה או ימצא בגבולנו שאר או חמץ. האם גבולנו זה הגבול שברשות מדינת ישראל?
האם יש כאן מישהו שחושב שאפשר לשמור את החמץ בדרך כלשהי?
האם מספיק לזרוק את החמץ לאשפה, או שצריך לשרוף הכל? מפני שהמזבלה זה גם בתחום גבולנו.

האם צריך לשרוף את המפעלים של אסם ?

לדעתי לפני שנוכל לדון בנושאי איסורי חמץ/ שאור/ מחמצת יש קודם כל להגדיר כאן מה הוא כל אחד מהם.
אני בעד עיון בנושא גם מבחינה ביוכימית כלומר יש לבדוק מהו התהליך הביוכימי שגורם להתפחת הבצק והופך אותו לחמץ. לדעתי יש לבדוק איפה עוד מופיע תהליך כזה.

בנוגע לכל אחד מהדברים (חמץ/ שאור/ מחמצת) יש לשים לב שנאסרו דברים אחרים:
כתבתי כאן את האיסורים:

שאור –
1. "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם..." (שמות י"ב 15). "
2. "שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם..." (שמות י"ב 19)
בין שני פסוקים אלו יש איזו שהיא הקבלה בהמשך הפסוק...
3. "וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל-גְּבֻלֶךָ." (שמות י"ג 7)
4. "וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלְךָ, שִׁבְעַת יָמִים;" (דברים ט"ז 4).

חמץ -
A"...כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות י"ב 15)
B"זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם ...וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ." (שמות י"ג 3)
C"וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ ... --בְּכָל-גְּבֻלֶךָ." (שמות י"ג 7)

מחמצת -
א. "... כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ." (שמות י"ב 19)
ב. "כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת." (שמות י"ב 20).

ע"פ הפסוקים:
שאור –
אסור לשאור להיות בתוך הבתים שלנו (ע"פ 1+2)
אסור לשאור להראות בכל הגבול שלנו (ע"פ 3+4)
אסור לשאור להיות בתוך הבתים שלנו, ואסור לו להראות בכל הגבול שלנו. (וניתן לפי דעתי להרחיב את הגבול לכל מקום שהוא השייך לעם ישראל ובמקרה זה מדינת ישראל). אבל אין מניעה שהוא יהיה בגבולנו מחוץ לבתינו. נאסר רק שלא יראה, כלומר שלא נראה אותו. אם הוא יהיה מוסתר ולא נראה אותו זה מותר.


חמץ –
אסור לאכול חמץ (ע"פ A+B)
אסור לחמץ להראות בכל הגבול שלנו (ע"פ C).
אין מניעה שהוא יהיה ברשותנו – בגבול שלנו, אסור לו רק להראות על ידינו. אם הוא יהיה מוסתר ולא נראה אותו זה מותר.

מחמצת –
אסור לאכול מחמצת (ע"פ א+ב).

לכן לפי דעתי אפשר לזרוק את החמץ למזבלה (וזה מה שקורה לכל החמץ שנזק לאשפה במשך כל השנה) אם לא נכנסים אליה ולא רואים את החמץ שבפנים.

צחי: לא הבנתי איך הגעת למסקנה שחמץ הוא מזון שעלול להחמיץ. בדרך-כלל לא נותנים שם לדבר על-פי מה שעלול להיות, אלא על-פי מה שכבר היה. לכן יותר הגיוני ש"חמץ" הוא מזון שכבר החמיץ.

.הושע פרק ז ד
ד כֻּלָּם מְנַאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בּעֵרָה מֵאפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ:

אולי השרש ח.מ.צ. אינו קשור למובנו המודרני המרמז על חמיצות.
חמץ נאמר גם על יין (במדבר ו ג), גם על לילה ועל בגדים:
ישעיה פרק ל כד
כד וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יאכֵלוּ אֲשֶׁר-זרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה:
ישעיה פרק סג א
פרק סג
א מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צעֶה בְּרב כּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ:

אולי שני המקורות האחרונים קשורים לרעיון של לחם עני. חמץ מרמז על צמצום ופשטות. לחם מצות זה לחם שעושים אותו במהירות. כבר מהמפגש של לוט עם המלאכים (בראשית יט ג) אפשר ללמוד על תכונות אלו של המצות. אולי המושג חמיצות של ימינו נולד מהטעם של בצק שהחמיץ.
עכשיו צריך לבחון את הדברים שכתבתי כאן קודם במובן הזה. האם אפשר לזהות אפיית חמץ על-פי אורך ההשתמרות של הבצק האפוי? אם כן, אז אולי אותם מוצרים שכתבי עליהם קודם עדיין אינם עונים לגדר החמץ. אני סובר שמה שגורם ללחם אפוי להחמיץ הוא הלחות באויר. כלומר, מים. ברור הוא שגם מצות בסופו של דבר יחמיצו, אלא שבמצות זה תהליך של שנים (כשאין מגע ישיר עם מים), ובלחם זה עניין של ימים. אבל אם נשים את המצות והלחם בתנאי יובש מקסימלים שניהם לא יחמיצו. הלחם יתייבש והמצה תישאר יבשה ופריכה. אולי זה המבחן לחמץ? הפריכות של הבצק האפוי?

יתכן שישנם דברים שאינם חמץ אבל עדיין אסור לאכול אותם בגלל שהם לא לחם עוני. גם שאם ניקח מצה משוחה בדבש, האם יש בזה לחם עוני?
האם קניידלך זה לחם עוני?




תוקן על ידי - zachiz - 29/03/2004 9:29:03

תוקן על ידי - zachiz - 29/03/2004 9:48:32

כמו שטענתי קודם יש לחפש מה חמץ לפי התהליך הביולוגי (וכימי) שמתרחש בתהליך ההחמצה.

בצק הוא דבר שאנו יודעים בודאות שבשילוב עם שאור (בצק שנשאר והחמיץ ולכן מכיל הרבה שמרים, שהם המיקרואורגניזמים שגורמים להחמצה) יכול להחמיץ - אם כן עלינו לבדוק מהו התהליך שמתרחש בתהליך ההחמצה. אני חושב שניתן בקלות למצוא תהליך זה גם בדברים אחרים שאינם ממני הדגן.

לדעתי התהליך קיים גם ביין. בתהליך הכנת היין מתרחשת החמצה. שמרי היין בשילוב עם מיץ הענבים והסוכר מחמיצים - והופכים לדעתי את התוצר הסופי - את היין לחמץ.
אותו התהליך יכול להתרחש גם במוצרי חלב כמו יוגורט וגבינות מסויימות ולכן גם הן לדעתי חמץ.

אני לא ביולוג, אבל לפי עניות דעתי לחם מתעפש מהר יותר ממצה מכיוון אינו מכיל כמות גדולה של נוזלים (שדרושים למיקרואורגניזמים כדי להתקיים(ולהתפתח) אני מעריך גם שכמות הסוכרים והחלבונים במצה נמוכה יותר, וגם אלו דרושים למיקרואורגניזמים.

תוקן על ידי - הקורא - 29/03/2004 23:34:28

1. לא חשבתי על האפשרות ש"גבולך" יכול להיות כל ארץ ישראל. לא ניראה לי, אבל צריך לבדוק את הופעות הביטוי במקומות האחרים וכן את ההקשר כאן.
2. בתנ"ך אין ביוכימיה ובני ישראל לא הבינו בביוכימיה. אינני חושב שהחומש מתכוון לתופעה ביוכימית. חָמֵץ בחומש מזוהה לפי התופעות המוחשיות בחומר שהחמיץ, ולא התופעות הנסתרות. לדעתי התופעות המוחשיות הן – הטפיחה והשינוי בטעם ובתחושה. דוגמא הנובעת מגישה זו - יש למשל DONUTS שמטפיחים אותך ע"י הכנסת אויר ללא החמצה ביוכימית – לדעתי הן לחם חָמֵץ בכל זאת! ובודאי שאינן לחם עוני.
3. לגבי שאור, יש מאכלים מסוימים המכילים חומר שאפשר להשתמש בו כשאור – כמו יינות מסויימים או בירה אולי. איננו בטוח שהם נחשבים "שאור" ושחל עליהם האיסור כי הם רק מכילים שאור באופן נסתר מעינינו. אבל זו נקודה למחשבה.
4. חמץ זה לא מה שעלול להחמיץ אלא מה שהחמיץ, כמו שZACHIZ הבין בסוף.
5. אני לא חושב שמצות יכולות להחמיץ, במובן שהגדרתי לפי סעיף 2– אבל אפילו אם כן, הן אינן שאור ואינן חמץ!
6. איפה הדבש המקראי נקרא חמץ? לדעתי דבש במקרא זה לפעמים דבש תמרים ולפעמים דבש דבורים. אבל לא חמץ. יתכן לפי הפסוק: (יא) כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ , כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה: שדבש יכול לשמש שאור! אינני יודע אם זה אפשרי. יכול להיות גם שהחמץ בפסוק רק קשור לשאור, ודבש זו תוספת מסיבה אחרת (אולי המקור מחיה טמאה – דבורים, שהוא משותף לשאור שנעשה ע"י סוג של בקטריות להבנתי, אם כי זה לא בדיוק חיה).
7. שוב בהסתמך על סעיף 2, אין לדעתי סיבה להניח שיין או מוצרי חלב יכולים להיות חמץ. הסיבות:
a. חמץ תמיד מנוגד למצות באיסורים הרלוונטים של חג המצות. תקנו אותי אם אני טועה.
b. יש נימוק למצווה של חמצ-מצות, אשר לדעתי באה ביחד, שאיננו רלוונטי ליין ומוצרי חלב: (ג) לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי , כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
c. הניקוד של המילה חָמֵץ איננו מופיע אף פעם בהקשר של יין או מוצרי חלב. חָמֵץ זו לדעתי קבוצה מצומצמת הכלולה בכל מה שמחמיץ. וכן לגבי מחמצת.
d. עוד פסוקים המראים שחמץ זה מאפה:
ויקרא פרק ו] (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה , וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו , מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי , קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:
ויקרא פרק ז] (יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים , אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה: (יב) אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן , וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: (יג) עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ , עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
ויקרא פרק כג] (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה , בִּכּוּרִים לַיהוָה:


יכול להיות שאני טועה!

סיכום טוב מאד של הדברים דנו בהם עד כה.

אני גם סבור שחמץ זה רק בהקשר של לחם מהעניין של המצות ושל לחם עני. אם חׁמץ יין גם היה נכלל הייתי מצפה שהתורה היתה מזכירה זאת. במקדש אכן אסור לשתות יין ולהביא חמץ, פרט לחג השבועות.

אז מה אתה עושה עם היין? אתה מוציא אותו מהבית?

יישר כח על ההסבר הביוכימי.

לגבי בירה, לאור הדברים שכתבת אין ספק שזה חמץ.

אולי מחמצת זה חמץ שאינו לחם.

לגבי הפירוש של לחם. אז לחם זה לא בהכרח שם קיבוצי לאוכל:
מלכים א יז6: "והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה"
ויקרא כג14: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם"

המן גם נקרא לחם:
שמות טז15: "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ידוד לכם לאכלה"

לא כל לחם הוא חמץ, מפני שהמצות גם נקראות לחם.
דברים טז3: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"
לא כל מצה היא לחם.
שמות כט2: "ולחם מצות וחלת מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת חטים תעשה אתם"

מכאן אולי שלחם במובנו הפשוט הוא סוג של מאפה שהחמי
לגבי ההקשר בין דבש ללחם, יתכן שלחם זו צורת אפיה מסוימת, אך מצד שני ברור שלחם גם נחשב למאכל מייצג מזון. לכן דווקא בסיפור של יונתן הייתי אומר ששאול השביע את העם שלא לאכול לחם , לא כצום דתי, אלא כצום תועלתני צבאי, והכוונה היתה לא לאכול כלל. חיילים מסתובבים עם מנות קרב שעיקרן ככל הנראה היה לחם, ולכן שאול אסר לאכול לחם, הכוונה היתה לא לאכול כלל, אלא רק לשתות.
נראה שדבש הוא אכן אינו חמץ, אלא רק יכול לעזור לתהליך התסיסה בשל הגלוקוז שיש בו. האם אני טועה ואין בדבש גלוקוז?

לעניות דעתי יין אינו נחשב חמץ מכיוון שמנסכים יין על גבי המזבח, ואילו איסור שתייתו אינו קשור לתהליך החמיצה שעבר עליו, אלא רק להשפעה השלילית של האלכהל.
איסור החמץ במשכן קשור באופן מובהק לתהליך של אפיה ולסלת:
ויקרא ב11: "כל המנחה אשר תקריבו לידוד לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לידוד"
ויקרא ו10: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם"
ויקרא ז13: "על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו"
ויקרא כג17: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לידוד"