רב צעיר הציע לדון בסיפור המבול בתור המחשה ליעילותה של תורת התעודות.
אני מעתיק את דבריו:

שלום יהוסף.

כאשר משתמשים בביטוי "בקורת המקרא", הכוונה היא למעשה לחקר המקרא המדעי, ואין בביטוי זה שום רמז למשמעות שלילית כלשהי. העניין הוא שבעבר היו רגילים להשתמש במילה "בקורת" במקום המילה "מחקר" בה אנו משתמשים כיום. כדוגמה לשיטת ב"מ, הבה ונתבונן בפרשת המבול. כרגיל, אנו רגילים לחשוב שפרשה זו מכילה סיפור אחד אחיד, אולם כאשר לומדים פרשה זו בעיון מגלים בקלות שישנם קשיים טקסטואליים לא מעטים בפרשה זו, היינו כפילויות, סתירות וכדומה (ראה, למשל, פירושי רש"י והרמב"ן במקום). ב"מ גורסת שפרשה זו מורכבת למעשה משני מקורות שונים, ספר י"א (כלומר מקור י' ומקור א'), והמקור הכהני (ס"כ). להלן ציטוט הפסוקים מהפרשה, כאשר הם מחולקים מחדש לפי שיטת ב"מ, כלומר למעשה יש כאן שיחזור של שני המקורות שבסופו של דבר הרכיבו מהם את הפרשה כפי שאנו מכירים אותה:


ספר י"א (סי"א)

[1] וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

[2] וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, יְהוָה

[3] וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.

[4] וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

[5] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.

[6] וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.

[7] וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם.

[8] וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.
וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ.



ספר כ (ס"כ)

[1] אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.

[2] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה.

[3] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם--אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ.

[4] בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.

[5] וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם.

[6] וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.

[7] ַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם.

[8] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.


כל מקור מכיל את אותם מוטיבים:
1. תיאור השחיתות וההודעה על הבאת המבול
2. אלוהים מצווה את נח להכנס לתיבה ולקחת איתו את בעלי החיים
3. נח נכנס לתיבה
4. תיאור ההצפה
5. התגברות המים
6. כליון החיים על הארץ
7. הפסקת המבול
8. שבועת האלוהים שלא להביא עוד מבול


החלוקה נעשתה כדלהלן:

סי"א: בראשית ו, ה-ח; ז, א-ה; ז, ז-ט; ז, יב; ז, יז; ז, כג; ח, ב2; ח, כ-כב

ס"כ: בראשית ו, ט-יג; ו, יד-כב; ז, יג-טז; ז,יא; ז, יח כד; ז, כא-כב; ח, ב1; ט, ח-יז


בין המקורות יש שינויים רבים:
1. ס"כ משתמש בשם "אלוהים", ואילו ס"י משתמש בשם הויה.
2. המקור הכהני משתמש בביטויים מיוחדים, כגון: כל בשר, פרה ורבה, ציפור כל כנף וכדומה. ביטויים אלה רווחים בשאר המקומות בתורה ששייכים למקור זה.
3. לפי סי"א נח צוה להכניס לתיבה שבעה זוגות של חיות טהורות כדי להקריב מהן קרבנות, ואילו ס"כ לא מזכיר זאת כלל, וזאת בהתאם להשקפה הרווחת שלו בחומש שלא הוקרבו שום קרבנות לפני מתן תורה.
4. לפי סי"א מקור המבול בגשם שירד ארבעים יום, ואילו לפי ס"כ מקור המבול בערבוב המים העליונים עם המים התחתונים. גישות אלו מקבילות לגירסאות השונות של מקורות אלה לבריאת העולם, לפי סי"א הארץ הייתה בהתחלה יבשה, וההשקיה נעשתה בעזרת המטר והאד, לפיכך גם המבול בא מאוצרות מים אלה שבשמים. אולם לפי ס"כ בהתחלה הארץ הייתה יבשה שמכוסה כולה במים, ואלוהים חילק אותם למים עליונים ותחתונים, לפיכך גם גירסתו של המבול היא בהתאם.
5. לפי סי"א סיבת המבול הוא חטא האדם, ואילו לפי ס"כ "כל בשר" חטא, היינו כל בעלי חיים, ומסיבה זו הם הושמדו.
6. ס"כ לא מזכיר כלל את שילוח העופות, וזאת לפי השקפתו שהכל נעשה ביוזמה אלוהית בה אין מקום לנסיונות כאלה.
7. ס"כ מקדיש הרבה פסוקים לתיאורים הטכניים ה"יבשים" של התיבה, ממש כמו שבספר ויקרא הוא מקדיש פרשיות שלמות בסגנון זהה לתיאור מבנה המשכן, כליו וכיו"ב.

השלמה: התייחסות להערות

כתבת:

2. המקור הכהני משתמש בביטויים מיוחדים, כגון: כל בשר, פרה ורבה, ציפור כל כנף וכדומה. ביטויים אלה רווחים בשאר המקומות בתורה ששייכים למקור זה.
3. לפי סי"א נח צוה להכניס לתיבה שבעה זוגות של חיות טהורות כדי להקריב מהן קרבנות, ואילו ס"כ לא מזכיר זאת כלל, וזאת בהתאם להשקפה הרווחת שלו בחומש שלא הוקרבו שום קרבנות לפני מתן תורה.
4. לפי סי"א מקור המבול בגשם שירד ארבעים יום, ואילו לפי ס"כ מקור המבול בערבוב המים העליונים עם המים התחתונים. גישות אלו מקבילות לגירסאות השונות של מקורות אלה לבריאת העולם, לפי סי"א הארץ הייתה בהתחלה יבשה, וההשקיה נעשתה בעזרת המטר והאד, לפיכך גם המבול בא מאוצרות מים אלה שבשמים. אולם לפי ס"כ בהתחלה הארץ הייתה יבשה שמכוסה כולה במים, ואלוהים חילק אותם למים עליונים ותחתונים, לפיכך גם גירסתו של המבול היא בהתאם.
5. לפי סי"א סיבת המבול הוא חטא האדם, ואילו לפי ס"כ "כל בשר" חטא, היינו כל בעלי חיים, ומסיבה זו הם הושמדו.
6. ס"כ לא מזכיר כלל את שילוח העופות, וזאת לפי השקפתו שהכל נעשה ביוזמה אלוהית בה אין מקום לנסיונות כאלה.
7. ס"כ מקדיש הרבה פסוקים לתיאורים הטכניים ה"יבשים" של התיבה, ממש כמו שבספר ויקרא הוא מקדיש פרשיות שלמות בסגנון זהה לתיאור מבנה המשכן, כליו וכיו"ב.

אני עונה, וסימנתי זאת בחלק ד', ואת התשובות לפי מספרים בהמשך לסיפרור הקודם, כדי להקל על התייחסות בהמשך.

ד. כללי - סגנונות ספרותיים

7. הטענה לניתוח לפי ביטויים היא חשובה מאד, והיא מה שמהווה את הביקורת הפילולוגית. עד היום אני מחפש ספר שמציג את השיטה הזו עם המחשות, כך שניתן יהיה לבדוק אותה. אשמח אם תיתן לי הפניה.

8. יש כאן שתי טענות, ואתייחס אליהן בנפרד.

I כבר כתבתי שזו באמת סתירה, בין מספר החיות הטהורות ללא טהורות. כמובן, ההסבר של חז"ל מתקבל על הדעת, והוא מתאים לתיאוריה שמשה נתן את התורה, עם תורת הקרבנות. כלומר, ברקע ההיסטורי של מתן תורה היתה התייחסות לסוגי בהמות וחיות טהורות ובלתי טהורות. כפי שבהיסטוריה האנושית היתה או לפחות היתה אמונה בקיומם של קרבנות לפי חלוקה זו.

II האם יש השקפה שלפני מתן תורה לא היו קרבנות? עד כמה שידוע לי, זה אפילו לא מתאים לספרים החיצוניים... צריך לבדוק דוגמאות לזה. ויש לזכור כי "לא שמענו" אינה ראיה. איני מכיר את הנושא הזה, ואני זקוק למבואות שלך או אחרים.

9. הרעיון להבדיל בין שתי תפיסות על היחס למים בבריאה הוא מעניין מאד (למרות שהוא צורם לי כיהודי מאמין) ומעורר את החוש הבלשי שלי.
אבל משהו בניסוח לא ברור לי. מה ההבדל בין מים עליונים לבין מים שנמצאים בעננים? האם זה לא אותו דבר? התפיסה של אותו הדור ודאי היתה פשוטה ובעינינו פרימיטיבית להחריד. מנין לחלק בין מקורות מים אלו? כנ"ל לגבי המים התחתונים.

10. ציינת להבדל תיאולוגי בשאלה אם בעלי חיים מסוגלים לחטוא. זה רעיון מעניין. כמובן, הוא נובע מהחלוקה הספרותית. הרי אנו יכולים להניח שגם אלו וגם אלו חטאו, או שאין חטא לבעלי חיים כלל, וכל אלו יסתדרו היטב מבחינה ספרותית. אני חוזר שוב להערה לעיל. לא כל מה שאפשרי מבחינה ספרותית הוא אכן כזה. ומואדיב נתן דוגמאות נפלאות ומשעשעות לזה.

11. האם יוזמה אלקית שוללת מעשה אדם? זו טענה תאולוגית מרחיקת לכת, שקשה לה לעמוד, כי היא מביאה לקוויטיזם.
אני מאד חושד שהיא נובעת לאחר השימוש במספרים. בכל אופן, המחלוקת התיאולוגית הזו נולדה לאחר החלוקה למקורות. שוב, לא כל מה שאפשרי הוא גם כך.

12. בה במידה, ניתן לטעון כי בתורה יש תיאורים טכניים ויש שאין. להפוך זאת לשני מקורות עם שתי גישות? שוב, אותה הערה. לא כל מה שאפשרי הכרחי. כמובן, מי שמניח שני מקורות, או יותר, צריך לחפש הבדלים ביניהם...



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


היאך נחליט להבחין בין סיפורים שונים המגיעים "מתעודות" שונות, לבין טכניקה ספרותית המשתמשת בכתיבה של סיפורים זהים כמה פעמים, ובדרכים שונות?

כלומר:
נניח כי לפנינו שתי גרסאות של אותו הסיפור המקראי, מדוע עלינו להעדיף את התאוריה כי המדובר בשני מקורות שונים על פני התאוריה כי מדובר בשיטת כתיבה ספרותית, בטכניקה ספרותית המקובלת מאז ומעולם - וכפי שהדגמתי במקום אחר - גם על סופרים בזמננו?

רב צעיר

איני יודע אם מה שכתבת כאן הוא התשובה המובטחת או לא. אתייחס בינתיים למה שראיתי.

כתבת שבאופן מופלא - כלומר, תופעה שמצריכה הסבר - רק באותם קטעים שנראים כאילו יצאו מידי אסכולה פלונית מופיעים קרבנות שהוקרבו בידי לא יהודים, ובחברתה לא.

האמנם?

או שמא זה הפוך. אנו מזהים קטעים ששיכים לאסכולה פלונית לפי העובדה שיש בהם קרבנות או אין?

האם קטעים שהם בעד קרבנות (סליחה על הניסוח הקלוקל) הם מידי אסכולה אחת לפי סימנים אחרים, פרט לכך שהם בעד קרבנות, וכן באסכולה הנגדית (אם כי לא ברור לי איך העדר קרבנות מהווה ראיה).

אני סבור שצריך לבחון את כל הדוגמאות. אני זוכר, במעומעם, כי לכל הכללים ה"גדולים" של בה"מ, כגון בשמות השם, יש יוצאי דופן, שאותם נוהגים לטשטש ולתרץ בק"נ תירוצים. לא אוכל לחפש אחריהם עכשו, ועמך המחילה, אך אולי אתה זוכר אותם ותוכל להביאם, עם תירוציהם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שלום מימוני.

אמנם זוהי לא "התשובה המובטחת" אבל בינתיים התפנה לי קצת זמן וניצלתי אותו כדי להתייחס לדבריך.

לגופם של דברים, חשוב לי להדגיש שלא מדובר על מקור ששולל את תופעת הקרבנות, אלא שמקור P (הכהני) סבור שלא הוקרבו קרבנות לפני מתן תורה. כלומר שעבודת הקרבנות התחדשה רק בתורה שניתנה לעם ישראל. וזאת בניגוד למקורות J ו E שסבורים שכבר מזמן אדם הראשון, או ליתר דיוק קין והבל, הוקרבו קרבנות. לסיכום, כל המקורות מודים שעם ישראל צווה על הקרבת קרבנות, והשאלה היא מה התרחש היסטורית לפני כך. (אגב, ישנן פסוקים קשים בספרי הנביאים, כמו למשל דברי עמוס בהם ה' תמה: וכי הוא ציווה עליהם להקריב קרבנות ביציאת מצרים ? אך זה כבר נושא לדיון אחר)

בכל אופן, וודאי שאם היינו מתייחסים רק לנתון זה הדבר היה מגוכח. כלומר, אם היינו מחלקים את התורה, או ליתר דיוק את ספר בראשית, לפרשיות בהם מוזכר עניין הקרבנות ופרשיות בהן הוא לא מוזכר, ועל סמך כך קובעים שיש שתי מקורות בתורה, אזי ללא ספק הדבר היה משולל הגיון.

אולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, טענה זו הינה "חזי לאיצטרופי" לשאר הטענות. למשל, מקור P באופן עקבי משתמש בשם אלוהים בספר בראשית, ואילו מקור J משתמש בשם הויה.

יתר על כן, לכל מקור יש באופן עקבי אוצר מילים מיוחד משלו. וכבר כתבתי לעיל חלק מהמילים המיוחדות בהם מקור P משתמש, כגון: פרה ורבה, ציפור כל כנף, כל בשר וכדומה.

כמו כן, עצם העובדה שיש שתי גירסאות באופן עקבי לכל אורך חומש בראשית הינה מספקת כדי לעורר חשד שהספר מורכב ממקורות שונים. קל וחומר כאשר מצרפים לכך את כל הטענות דלעיל.

*

אגב, אתה צודק בכך שלפעמים יש חריגה בשימוש של שמות ה' בין המקורות השונים. אולם מדובר על מקרים נדירים מאוד, וההסבר לכך הוא כפי שכתבת שיש נסיון "לטשט" את ההבדלים. שוב, הואיל ומדובר על מקרים מאוד נדירים, אינני רואה ביוצאי מן הכלל הללו סיבה לדחות את שיטת בה"מ. לדוגמה, י' קויפמן מקבל את החלוקה למקורות שונים (מלבד העובדה שהוא מחשיב את J ו E למקור אחיד JE), אף על פי שהוא לא מייחס חשיבות לשימוש בשמות ה', אלא מסתכך על שאר הראיות.

ובכן, גם אני עניתי לך שם. אלא שאיני רוצה להעתיק פעמיים...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו