צאת השבת.

שבוע טוב.

"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה". (שולחן ערוך חושן משפט סימן כו, סעיף א).

הקישור המצורף, הוא פסק דינה של שופטת, בבית משפט מחוזי אוסטרלי, שפסקה בתביעת יהודי שפנה לבית המשפט לבטל פסק של בוררי "זבל"א", (זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד), בטענה, שה"דיינים השכירים", (אחד מהם דיין אנגלי ידוע), שקבלו בשכרם אלפי דולר ליום, עיוותו את הדין, השופטת שקיבלה את דבריו, גם מתייחסת ב"זלזול", (בלשון תמעטה), לדברי "רב פרופ'" ידוע מניו יורק, שהגיע להעיד, כ"עד מומחה", מטעם הנתבעים, (כמובן עבור תשלום של אלפי דולרים מכספי ציבור).

http://www.austlii.edu.au/au/cases/vic/VSC/2004/45.html

שאלותי:

מי לדעתכם חילל את השם?

זה שהלך לבית המשפט?

או באם תצאו מנקודת הנחה, שהשופטת צודקת בדבריה.

היו אלה ה"דיינים" שחללו שם שמים?

ברצוני להודיע שאיני נוגע בדבר, ה"דין תוירע", היה פתוח לציבור, והיה קומדיית השנה.

שאלה לסיום: אם כך הוא בדין תוירע שבפהרסיא, מה קורה בדין תוירע כשהוא בחדרי חדרים?


תוקן על ידי - נישטאיך - 28/02/2004 15:38:16

בוגי,

נישטאיך בטח יתמוגג מנחת לשמע השאלות שלך.

נראה לי שבדיוק לאלה הוא חיכה.

אני רוצה להבין כאן משהו מאוד פשוט.
מדובר כאן ב"דין תורה" או בבוררות?
אם המדובר היה בדין תורה הרי שבאם הדיינים הם מוסמכים הלכתית לדון (ובואו לא נכנס לדיון מהי הסמכות) והם עוותו את הדין הרי שההלכות מפורשות בעניין זה בש"ס וברמב"ם ובשו"ע מתי הדין בטל ומתי הדיינים צריכים לשלם ומתי הדין קיים.
אבל כאן בכלל מדובר על משהו אחר: הצדיק הזה (או המתדיין עמו) לא רצה דין תורה! הוא (או השני) רצה בוררות (או ערכאות) והם התפשרו על בוררות מוסכמת ושניהם שילמו לבוררים והתחייבו לקבל את הפסק. עכשו מגיע הצדיק שלנו לערכאות וטוען שהדיין שהוא בחר הונה אותו, קיבל שוחד, לא משנה מה. כל ההתדיינות כאן צריכה להיות בדין תורה בינו לבין הדיין שהוא בכבודו ובעצמו בחר. ואם הוא בוחר לעשות זאת בערכאות הרי שחילל את השם!!!

ליעקב,

אם כי צדקת שהם הסכימו על בוררות, אלא שבבוררות (זבל"א) אין לבוררים כל סמכות משל עצמם, וכל כוחם היא הסמכות שניתנה להם ע"י הצדדים החתומים על ההסכם, והעיקרון המנחה את הסכם הבוררות הוא העקרון המנחה כל הסכם (חתום), שחריגה חמורה מתנאי ההסכם יכולה לבטל את כל ההסכם.

בשטרות הבוררות ה"הלכתיים" כב"חילוניים", אנו מוצאים תנאי בוררות שונים, הן המגבילים את הדין שעל הדיינים לדון לפיו, כגון:, לדין, לפשרה, לפי שיקול דעתם או לטעות, כן יש בו סעיפים המגבילים את זכות הערעור, או את אחריות הבוררים, בעבר בחנתי אם יש הבדלים בין דיני הבוררות ה"יהודיים" ודיני הבוררות ה"חילוניים", והתברר לי ש(כמעט) אין כל הבדל ביניהם, ישנו מאמר ארוך של זרח ורהפטיג הדן בבוררות לפי המשפט העברי, וגם בו תוכל לראות, עד כמה ההלכה היהודית דומה לחוק החילוני.

לתלונתך: "התחייבו לקבל את הפסק".

היית צודק אילו חתמו הצדדים על התחייבות בשטר הבוררות, שהם נותנים לבוררים את הסמכות להחליט ככל העולה נפשם, אלא שבעיני ראיתי את שטר הבוררות הנידון, שהיה שטר הבוררות "הכי פתוח ופרוץ", שראיתי מימי, לא היו בו, לא הגדרות, לא זכויות ולא כל הגבלות, כמובן, ששטר שכזה מעורר את השאלה, מהי הסמכות שניתנה לבוררים, האם היא נתנה לבוררים סמכות רחבה בלתי מוגבלת, או שלא ניתנה להם כל סמכות, כמובן שהתשובה לשאלה זו היא פשוטה, עלינו לבחון תחילה, מה היה נשוא הסכסוך שהביא לבוררות, ולכן הטענה שלבוררים ניתנה הסמכות להחליט את מה שהם רוצים, מבלי להתייחס ולבחון את נושא הסכסוך בכלל, היא טענה ילדותית, ומאחר שבמקרה שלפנינו, הוכח שה"דיינים" כלל לא נגעו בנושאי הסכסוך, אלא עסקו בדברים שאין להם כל השפעה ישירה על נושא הסכסוך, אלא הלכו סחור סחור, ועיוותו את הדין ביודעין ובגלוי, הרי אין ספק שבדיונים ובפסק דינם, חרגו חריגה חמורה מתנאי הסכם הבוררות, ופסק דינם בטל, הן מדין תורה, וכ"ש לפי החוק החילוני.

וראה בפסקי דין רבניים חלק י"א עמוד רנט, על סכסוך בין תובע לנתבע על נוסך שטר הבוררות, ואשר בו קבע בית הדין שאינו צריך מעיקר הדין לשטר בוררות מהיותו בית קבוע:

"...הרי שיש להתייחס לבית הדין הרבני האזורי כאל בית דין קבוע של אותה עיר, המוסמך, מבחינת דין תורה, לגבי כל דבר וענין, וההבדל שבסמכות ביה"ד לענינים השונים הוא רק ביכולת לאכוף את פסקי הדין. לגבי זה בית הדין תלוי במידה רבה במחוקק החילוני ועליו לדאוג לכך שפסקי הדין השונים הניתנים על ידו יהיו ניתנים לאכיפה, אם ישירות מכח הסמכות של המחוקק החילוני, ואם באופן עקיף בעזרת שטר בוררין, או באמצעים אחרים העומדים לרשות בית הדין. ... ביה"ד איננו המלמד הלכות, אלא הפוסק, המוציא פסקי דין שניתן לאכפם גם על צדדים שאינם צייתי דינא וחובתו לדאוג לכך שפסקי הדין הניתנים על ידו יהיו אכן פסקי דין שניתן לאכפם.

לאור האמור, מבואר שבאמת אין בית הדין זקוק לחתימת הצדדים על שטר בוררין כדי שתהיה לו הסמכות לדון בתביעה. הצורך בחתימה על שטר הבוררין היא כדי שהצדדים לא יוכלו לחזור בהם מהפניה לביה"ד (שו"ת אבן השהם, סי' נ"ט) וכדי שפסק הדין יהיה ניתן להוצאה לפועל. לצרכים אלה ניתן אף לכוף את הצדדים לחתימת שטר בוררין (שו"ת הרי בשמים, סי' צ"ט).

נמצא שהצורך בחתימת שטר הבוררין הינו כלפי חוץ - כלפי הערכאות, והוא נועד לתת מסגרת חוקית חילונית לדיון המשפטי ההילכתי כדי שבאמצעותה אפשר יהיה לאכוף את פסקי הדין שינתן. אם כן מהו הנוסח של שטר הבוררין שעל ביה"ד לכוף על הצדדים, האם רק לדין או גם לפשר?".

לשאלת הסמכות של בתי הדין הממשלתיים ראה בפסק הדין הנ"ל:

"טענה אחרת שהועלתה במהלך הדיון היא כאילו אין בית הדין הרבני האזורי בירושלים בית דין קבוע. ולפיכך אין בית דין זה יכול לכוף על הנתבע את החתימה על שטר בוררין. טענה זו ברותא היא (ראה בבא מציעא, דף ט' ע"א. ובפירוש הערוך לזה). אין ספק בדבר שבתי הדין הרבניים הממלכתיים הם המקובלים על רוב האוכלוסיה היהודית בארץ, ובודאי על רוב הציבור שומר המצוות בבתי הדין הקבועים מטעם הציבור לדון לפי דין תורה (ראה ההתייחסות לבית הדין הרבני האזורי לבי"ד קבוע בפסה"ד הנזכר לעיל בפד"ר כרך ז', עמ' /רכ"ה/, בעמ' /רמ"ט/. וראה גם מה שכתב, לענין הרבנות הראשית לישראל ומעמדה ההלכתי, חבר ביה"ד הרבני הגדול הגר"ש ישראלי שליט"א בספרו עמוד הימיני סימן ו', עמ' מ"ה, בעמ' נ"א)".

*****

להלבן.

הסיבה שבחו"ל בד"כ אין ד"ת אלא בוררות, היא מאחר וברוב המקומות אין קהילה מאורגנת, בעלת סמכות להרכיב בית דין לציבור ולכפות את פסק דינם, לקהילה מאורגת, יש סמכות להקים אפילו בית דין של עמי הארץ.

ראה שו"ע, חו"מ, סי' ח', סעיף א' ברמ"א:

"אפילו עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) אע"פ שאינם ראויים לדיינים וכיון שקיבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן".

לשאלתך מה עליו לעשות אם הב"ד מוציא עליו כתב סירוב? אענה לך בשאלה: מי הסמיך את ה"ב"ד" להוציא כתב סירוב?

לשאלתך: "אם הנתבע אינו רוצה בוררות והתובע הולך לערכאות, מה התורה אומרת על זה?"

שאלת הפנייה לערכאות, כאשר הנתבע אינו רוצה ללכת לדין תורה, השתנתה עם הזמנים, עוד מימי הגאונים, שתחילה התירו לפנות ישירות לערכאות, אם אינם חשודים בקבלת שוחד, כאשר הנתבע מסרב לדין, במשך הזמן התפתחה ההלכה של קבלת רשות ב"ד, עד שבימינו מקבלים רשות מהרב,שהיא סמכות שלקחוה לעצמם, שהרי לא מצאנו בהלכה את המושג "רשות הרב", אלא "רשות ב"ד" זכור לי שבש"ות בצל החכמה (שטערן) הוא "מחדש" את סמכות ה"מד"א", אלא שכנ"ל אין לה מקור.

השאלה היא מהו מקור וסיבת האיסור לפנות לערכאות, שהרי הלימוד בגמרא של איסור ההליכה לערכאות מ"לפניהם ולא לפני עכו"ם", הוא בעייתי, שהרי צמוד אליו מופיע גם הלימוד "לפניהם ולא לפני הדיוטות", ואנן הרי הדיוטות אנן",(ראה רמב"ן עה"פ ואלה המשפטים), אך אם נאמר שהלימוד מהפסוק הוא "אסמכתא" (נדמה לי שכך הו בכלי חמדה), והטעם ה"אמיתי לאיסור הוא "הגנה" על סמכות מנהיגי הקהילה, אין הבדל אם הסירוב הוא ללכת לבוררות או לבית דין קבוע, אלא שכ"ז אם הב"ד (מנהיגי הקהילה), הוא נקי כפיים ואינו נוטל שוחד. ואכמ"ל, הבעיה היא שכל מיני מושחתים מנצלים את "איסור" ההליכה לערכאות, לעיוות הדין ולסחיטה.




תוקן על ידי - נישטאיך - 23/05/2004 16:41:27

נישט איך
אולי לא הבהרתי עצמי מספיק, ואפרש שוב, מה שמטריד אותי משך זמן, בלי שנוגע למעשה:
רוב בתי הדין בחו"ל אינם עושים ד"ת כ"א בוררות
(מלבד הסיבות שכתבת, מדובר בד"כ בישיבות לד"ת בלילה, ולקיחת שכר מבעלי הדין, ודיונים פרטיים בין כל צד לבין הבורר שלו, ועוד פרטים שאין השם ד"ת יכול לחול עליהם).

אין שום חיוב ע"פ תורה על הנתבע לחתום על כתב בוררות.
למרות שבכמה בתי דינים מוציאם כתב סירוב על הנתבע כשאינו רוצה להיענות לבוררות זו, הרי לכאורה אין לזה כל משמעות בהלכה, וגם כשהנתבע נכנע ללחץ ומסכים לבוררות זו, אין לה כל תוקף לפי ההלכה.

נשאלת א"כ השאלה במצב כזה, מה נדרש לפי ההלכה מהתובע? האם מותר לו ללכת לערכאות, האם עובר בזה על איזה שהוא איסור?

אני כמובן מדבר אודות בתי דין לחוגים שלהם בלבד, שגם שם אין הדבר בסמכותם להכריח את אנשי הקהלה לקבל עליהם את פשרת אנשי הב"ד שלהם. ודומני ברור שעל פי ההלכה, אם ב"ד זה מכריח אותם, אזי גם אחרי שקיבלו קנין וחתמו כתב בוררות, אין החלטת הב"ד הזה מחייב אותם כלל.
אמנם הדרך הרגילה בזה היא, להוציא עיקול על האדם (שאסור לו לעשות זה וזה עד שיבואו לד"ת), ואזי מוכרח האדם להסכים לפשרה של הב"ד הזה, בין אם הוא רוצה ובין אם אינו רוצה.
ומה שאני מסתפק הוא אם באופן זה יש תוקף הלכתי לקבלת הקנין והחתימה על כתב הבוררות והפשרה.

http://bh.hevre.co.il/news_read.asp?id=2918&cat_id=1

בית המשפט העליון הכריע בסיכסוך בפוניבז'

שלושת שופטי העליון פסקו כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאישר את פסק הבוררות של הרב צימבליסט. הרב שמואל מרקוביץ הפסיד

שאלה טובה