| נשלח ב-25/2/2004 03:36 |
 |
| |
האם מותר להתעשר מדברי תורה?
האם מותר לאדם למכור ספרי-קודש שכתב, למטרת רווח, ולא כדי להתפרנס אלא מעבר לזה - כדי להתעשר?
* מצד אחד, ייתכן שאדם כזה עושה את התורה "קרדום לחפור בה", בניגוד לדברי חז"ל, "ודאשתמש בתגא חלף".
* מצד שני, כדי שאדם יצליח להתעשר מספרי-קודש, הוא צריך להשקיע הרבה - גם בתוכן וגם בעיצוב, ובכך הוא תורם להגדיל תורה ולהאדירה, ואם כך הרי שכל הצדדים מרוויחים!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2004 03:47 |
|
| |
The price has to be such that it reflects the second argument.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2004 18:31 |
|
| |
מדרש רבה ויקרא פרשה לב פסקה ב:
"ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" - זה משה. ומהיכן העשיר משה? א"ר חנין מחצב של סנפירינון ברא לו הקב"ה בתוך אהלו, ומשם העשיר הה"ד "פסל לך" - 'הפסולת שלך' באותה שעה אמר משה (משלי י) "ברכת ה' היא תעשיר"
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2004 19:22 |
|
| |
אראל
אין אדם רשאי למכור ספר תורה אלא למספר מצומצם של מטרות, כגון לישא אשה או דברים נחוצים כאלו.
אמנם מותר לאדם להתפרנס מכתיבת ספרי תורה (ועל דרך הפילפול יש להעיר - בזכות שאלתך התעוררתי לזה - שתימה הוא, אם נאמר שאומן קונה בשבח כלי, הרי הבעלות על הספר הנכתב היא של הכותב, ואיך הוא מקנהו למי ששכרו, ושמא הכותב אינו יכול להחשב לאומן הקונה בשבח כלי).
הכותב שאר ספרים, כפי שהיה נהוג עד להמצאת הדפוס שאדם משכיר עצמו להעתיק כתבי יד בתשלום - מותר למכור את מה שכתב.
מי שחיבר ספר רשאי למכרו לפרנסתו. אמנם אסור לקחת כסף על לימוד תורה, אבל ההתר פשוט במכירת חיבורים שאדם כותב, ולא קשה למצוא טעם לזה.
האם ראוי לאדם לרדוף את העושר? לא. אבל קשה לאמוד מהו עושר ומהי ההכנסה הנדרשת לחיים של רווחה כדי שאפשר יהיה לעסוק בתורה מתוך הרחבת הדעת, ולחסוך עבור הילדים...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2004 01:09 |
|
| |
לאראל
שני הכיוונים שבשאלתך, עמדו לפני האחרונים, בשאלת ה"הסכמות" לספרים, (כוונתי להסכמות הקדומות, ולא להסכמות של היום, בהם מודיע המסכים, שלא היה לו זמן לבדוק את הנאמר בספר, אך המחבר (שאותו לא ראה מימיו) ידוע לו כאדם הגון), היו שטענו שיש צורך להגן על המדפיסים (זכויות היוצר הראשונות היו למדפיסים ולא למחברים), כי הם מדפיסים כדי להרויח, ואם לא ירוויחו לא ידפיסו, והיו שטענו, שההגנה היתרה על המדפיסים תגרום לכך שמחיר הספרים ירקיע שחקים, ואנשים לא יקנו ספרים.
בדידי הוה עובדה, שכאשר ראיתי בשערו של ספר, שהמו"ל מודיע שאסור לצלם אפילו דף אחד מהספר לשימוש עצמי, "ע"פ דין תורה ועפ"י דינא דמלכותא", פניתי אליו ושאלתיו: היכן מצאת דין תורה זה והיכן מצאת דינא דמלכותא זה, שהרי דינא דמלכותא הם מעיקר הדין שלא כדינה של תורה, ודין המלכות (אמנה בינלאומית) שמותר לצלם עד 10% מספר, לצורכי לימוד ומחקר.
הוא עדיין מחפש אותם.
תוקן על ידי - נישטאיך - 26/02/2004 1:14:43
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2004 08:36 |
|
| |
נישטאייך
אשמח לקבל הפניה לחוק שמתיר צילום עד 10% מהספר.
יתכן ואם החוק מתיר זאת שזה הופך למנהג המדינה ותופס גם בדין תורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2004 09:18 |
|
| |
.
לפי חוק זכויות יוצרים (חוק שמקורו הוא עוד בחוק מנדטורי שחוקק בבריטניה בשנת 1911 ) מותר לעשות "כל טפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית. " (סעיף 2 (1) I לחוק זכויות יוצרים) .
לימוד עצמי, זה מה שרלבנטי כאן, לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2004 02:44 |
|
| |
"ס' 2(1)(I) לחוק זכויות יוצרים, קובע שבמקרים המנויים בו לא יהיה בהם משום הפרת זכות יוצרים – כל טיפול הוגן ביצירה לשם:
1. לימוד עצמי
2. לצורכי מחקר
3. ביקורת
4. סקירה
5. תמצית עיתונאית.
כלומר - כאשר יש שימוש הוגן באחד מחמשת המקרים הללו - המעשה לא ייחשב כהפרה על פי החוק. הטענה: העתקתי, אך יש לי את הגנת השימוש ההוגן כי נעשה לאחד מהצרכים שלעיל.
הרציונל בהגנת השימוש ההוגן
ההגיון בכך שמאפשרים לאנשים להעתיק ולהפר זכויות מבלי שההעתקה תחשב כהפרה:
אינטרס הציבור מצדיק מידת-מה של העתקה במקרים הנ"ל. זכות יוצרים הנה יציר סטטוטורי, שנקבעה על-ידי המחוקק, המביע את רצון הציבור להעניק מונופול לתקופה מסויימת. אולם, לטווח קצר יותר - הציבור, במקרים מסויימים, רשאי להשתמש בחלק מהיצירה, כדי לקדם מקרים יצירתיים תרבותיים מסוימים, כאשר לטווח הארוך - הציבור נהנה מהעשרה תרבותית".
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2004 08:06 |
|
| |
לאריק,
לשאלתך מהיכן שלפתי את הזכות להעתקה של 10% מספר לצורכי לימוד או מחקר.
כדברי מואדיב, היו שינויים רבים בחוק הגנת היוצרים.
בסעיף 9 (2) של האמנה הבין לאומית שנחתמה בברן (1971), שגם ישראל חתומה עליה, נאמר: "על המדינות החברות בארגון, לחוקק חוקים המתירים העתקה במקרים מיוחדים...".
סעיף 10 באמנה זו, הגביל את המקרים המותרים ל"שימוש הוגן" (FAIR USE).
ולכן, גם החוק הישראלי שהגדיר חמישה מקרים, שיזכו בהגנה מני זכות היוצרים, הגבילם בקיום התנאי הנוסף -"שימוש הוגן" שהוא תנאי שלא ניתן להגדירו, אך עקרונו הוא: "השימוש צריך להיות הוגן על פי הנסיבות".
איני יודע מהי הכמות הנחשבת להעתקה הוגנת, לפי החוק הישראלי, אולם ידוע לי בברור, שלפי חוק ההגנה על זכויות היוצרים של המדינה שאני נמצא בה, ברגע זה, התלוי על קירות כל ספריה ציבורית, מותר להעתיק עד 10% מספר או ממאמר למטרות לימוד או מחקר.
אך מאחר ו-10% אלו אינם רק בכמות אלא גם באיכות, אין לנו אלא לשאול: מה הועילו חכמים בתקנתם?
************
במכתבי לאותו מו"ל טענתי, שצירוף "עפ"י דין תורה ודינא דמלכותא", הם תרתי דסתרי, אך נראה לי, שגם אותו המו"ל ידע שדבריו פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמוכו, אלא שאם היה אומר ל"חרדים", שמותר להם להעתיק 10% מהספר, אין ספק בלבי, שהיו מעתיקים את כל הספר בעשר הפסקות של "שלום עליך רבי ומורי", או היו מוכרים את הספר 10 פעמים, ב"שטר מכירה", והיו מעתיקים כל פעם, רק 10%, וכדי למנוע זאת, הוא כתב שאסור להעתיק אפילו דף אחד ע"פ דין תורה, והם חושבים שאכן דבריו הם דברי תורה, "אזוי שטעייט אין א הייליקען סייפער", ואינם יודעים שדבריו אינם אלא דברים שבדה מלבו, שאינם דברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/2/2004 13:28 |
|
| |
מיימוני: מדבריך נראה, שהבעיה היחידה בכתיבת ספרי-קודש לצורך התעשרות היא עצם רדיפת העושר, בעיה שקיימת בכל מקצוע.
האם באמת כתיבת דברי-תורה היא מקצוע ככל מקצוע אחר?
אם כך, למה התכוונו חז"ל כשאמרו שאסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה, ושאסור להשתמש בכתר תורה, ו"מה לכם בחינם אף אתם בחינם"? האם בכלל יש משמעות מעשית למאמרים אלה בימינו?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/2/2004 20:47 |
|
| |
אראל ,
דומני שיש מקור לשאלתך בתלמוד :
בריתא שמופיע בפרק "מקום שנהגו" (פסחים נ:)
ת"ר כותבי ספרים תפילין ומזוזות , הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים , לאיתויי מוכרי תכלת , אינן רואין סימן ברכה לעולם , ואם עוסקין לשמה רואין .
לפי מסורת הש"ס הבריתא מופיעה גם בתוספתא דביכורים פ"ב .
כלומר אין בדבר איסור של ממש , אלא שאינו רואה סימן ברכה . (ובהזדמנות זו אולי ראוי להעלות את שאלת הקרטריונים ה"מוסרים" של חז"ל , דוגמת קללת מי שפרע , "אין לו עליו אלא תרעומת" , אינו רואה סימן ברכה וכיו"ב . מה לדעתכם מקום
הקביעות החז"ליות האלו ??? [שמופיעות כחלק אינטגרלי , מהאמירה התנאית-תלמודית.] ואולי זה מצריך אשכול לעצמו ?)
ערב טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2004 11:13 |
|
| |
לאיש ציפור.
את כוונת דברי הגמ', ניתן להבין מהמאמר המופיע לפני המאמר שהבאת: "אמר רבי יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגזולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין - אין כותבין".
המשכו מאמר זה הוא המאמר שהבאת, והרי דברי רש"י על "מאמרך":
"אינן רואין - כדאמרן, שאם יתעשרו - לא יהו עסוקין".
"ואם עוסקין לשמה - להיות המצוה מצויה לצריכין לה"
"רואין - דהואיל ולשמה עושין - לא יניחו בשביל עשרן".
הרי לדברי רש"י, טעם שני המאמרים הוא אחד, "יפסיקו לכתוב". וברור שאין כאן שאילת איסור, אלא העיקרון שכתבתי לעיל אודות ההסכמות:
"היו שטענו שיש צורך להגן על המדפיסים (זכויות היוצר הראשונות היו למדפיסים ולא למחברים), כי הם מדפיסים כדי להרויח, ואם לא ירוויחו לא ידפיסו, והיו שטענו, שההגנה היתרה על המדפיסים תגרום, שמחיר הספרים ירקיע שחקים, ואנשים לא יקנו ספרים".
אם כותבי הספרים יתעשרו – הם יפסיקו לכתוב ויחפשו להם פרנסות יותר קלות, ולא יהיה למדסים מה להדפיס.
אם המדפיסים לא ירוויחו - הם לא ידפיסו.
הם לא דאגו למחיר הספרים, אלא לשמא יפסיקו לכתוב, מחיר הספרים היה נשמר נמוך בגלל התחרות, "קנאת סופרים תרבה חכמה", (ראה שו"ת חתם סופר חו"מ סימן סט, חידושי חת"ס בבא בתרא דף כא).
אך במסכת כלה רבתי פרק ט הלכה כ, אנו מוצאים הסבר אחר, למדוע "אינם רואים סימן ברכה".
"כותבי ספרים תפלין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, אינן רואין סימן ברכה לעולם.
*כותבי ספרים, מאי ניהו, ארבע ועשרים ספרים,- דלא בדיק*
"תנא כותבי ספרים תפילין ומזוזות, אין רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמה, רואין. המצפה לשכר חמורו ולשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה".
ברצוני להעיר, שה"קללה" של אי ראיית סימן ברכה, מופיעה במספר צורות:
"אינו רואה סימן ברכה".
"אינו רואה סימן ברכה לעולם".
"אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה".
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2004 08:08 |
|
| |
אם כך, הקריטריון הוא פשוט: אם האדם גומר בדעתו שימשיך לכתוב ספרים בכל מקרה, ולא יפרוש ממלאכת הקודש גם אם יתעשר - אז מותר לו להתעשר.
לפי זה, ראוי היה משה רבנו להתעשר משברי הלוחות, שכן הוא הוכיח שהמצוות חשובות לו יותר מהעושר - כשכולם היו עסוקים בביזת הים, הוא עסק במצוות ארונו של יוסף.
|
|
|
|
|
