בעניין ציצית, אומרים חז"ל שראוי לכל אדם ללבוש בגד שחייב בציצית, כדי שיוכל לקיים את המצוה. הם אף מציינים ש"בשעת הכעס - מענישים גם אדם שלא קיים מצוות עשה".
לעומת זאת, יש מצוות אחרות שברור שלא צריך לשאוף לקיים אותן, למשל מלקות, או גירושין.
ויש מצוות שעליהן יש מחלוקת, למשל מצוות "שלח תשלח את האם": רוב האנשים שאני מכיר סבורים שזו לא חובה, ולא צריך לחפש קן-ציפור כדי לקיים מצוה זו, אך ראיתי שני ספרים שמסבירים שדווקא כן צריך להשתדל לקיים את המצוה.

אז מה הכלל? איזו מצוות-עשה צריך להשתדל לקיים, ואיזו לא?

ישרן: אם הבנתי נכון, הכלל שלך הוא:
* כאשר המצוה מתייחסת למעשה שנעשה ממילא, והאדם לא יכול או לא מוכן להימנע ממנו, וכל משמעותה של המצווה היא להדריך את האדם איך לעשות את המעשה בצורה הכי פחות פוגעת - אז המצוה לא רצויה, ועדיף מראש לא להגיע למצב שבו יש צורך במצוה.
* אך כאשר התנאים שקשורים למצוה הם רק תנאים טכניים שצריכים לקיים כדי שתהיה אפשרות טכנית לקיים את המצוה, ומטרתה העיקרית של המצוה היא להביא לדבקות בה' - אז המצוה רצויה, וצריך להשתדל לקיים את התנאים הטכניים כדי לזכות במצוה.
הבנתי נכון?

ארלאס

אני רואה את כיוונו של ישרן, רק אבאר קצת.

הרב הירש מראה בפסוקים שהתורה מכוונת את ציצית להיות כמצב רצוי, כי הרי תוכן מצוות ציצית כמזוזה ותפילין ודומיהם המחדירים את השייכות של בן ישראל לעם ישראל הדבק בד', וזה תמיד חיובי.

שאר מצוות עשה, כמו שילוח הקן לשיטה העיקרית, אינה מצווה של דביקות בד', אדרבא עדיף להשאיר את הקן, אלא שאם אתה נצרך לציפורים יש לתורה ציווי איך לעשות על צד העדינות.

ומשל מהחיים. "הראה לבנך אהבתך", 2. הכהו בעדינות.
האם מצווה להכות? ברור שלו אלא אם הנך נזקק למצב כזה אזי בעדינות, אך הבעת האהבה ראויה ככלל כללי וליישום לעיתים קרובות, והכל לפי העניין. במקרה דנן העניין מבליט מצד עצמו את תוכנו לרוב. בשילוח הקן אילולי משנה שניתן לטעות בפירושה לא היה אדם מעלה על דעתן ששילוה"ק מצווה חיובית או מומלצת. ראה גליון רעק"א בסימן זה.

אם כך, הרי שכדי לדעת אם מצוה רצויה או לא רצויה, צריך להבין את טעם המצוה ומטרתה.
זה חידוש גדול מאד: עד עכשיו חשבתי, שטעמי המצוות הן רק מדרשים ללא משמעות מעשית, אין צורך לדעת את טעם המצוה כדי לקיים אותה כראוי, וכל דרשן יכול למצוא טעמים כאוות נפשו, כל עוד הוא מקיים את המצוה כהלכתה. אולם, אם כדי לדעת מה לעשות, צריך לדעת את טעמי המצוות, אנחנו עלולים להיקלע לבעיה אם אנחנו לא יודעים את טעם המצוה, או אם יש לנו כמה טעמים שונים!
---
כדי שאבין טוב יותר אנא הסבירו לי, לשיטתכם, האם כל אחת מהמצוות הבאות היא רצויה או לא:
* נתינת בכור בהמה טהורה לכהן
* תשלום חומש על פדיון מעשר שני


תוקן על ידי - אראלסגל - 31/01/2004 23:50:09

ברור שהטעם משפיע גם על הגדרים ההלכתיים ועל ההלכות.וזה המון בחז"ל ג"כ בדרשות.ניתן גם לסמוך על החוש הבריא של עמ"י בנושאים אלו = מסורת בצירוף חקירה. ושמעתי על אחד מהגדולים שהשתדל לקנות שדה ולקיים לקט ופאה.(שכחה לא יודע) נדמה שהגאון.ויש תפיסה שאדם יחזור בגלגול עד שיקיים תרי"ג. מהרח"ו כמדומני.

אל תצל מפי דבר אמת

אר"ס,

אם מבינים שהמצוות באות לחנך את האדם להתאים את עצמו להויה, בצורה ישרה, אם כן קנה המידה לגרום להתחייב במצוות הוא אם זה נתפס אצלו כמשחק מלאכותי או שזה מחבר אותו ביתר שאת להיותו ישר בקשרו לשאר ההויה.

אר"ס,

אך כמובן וזה גם בלי לצאת ממסגרת ההלכה.

היה פעם ויכוח על ההבדל בין פסיקה אחידה לעומת התפורה לכל יחיד [איני זוכר האשכול ] ובעקבות זה התווכחו אתי באישי בטענה שפסיקה תפורה היא מודל פטרנליסטי שבו הפוסק נכנס באופן אישי לפרטיות. על כך עניתי כדלהלן:

אם כי סמכות ההלכה היא סמכות כללית לכלל הציבור ויש לה פרמטרים אחידים נוקשים, אבל מאחר ואנו מודעים למטרתה הראשונית להועיל לחיים הטובים [מכל הבחינות] של האדם, ניתן במסגרת ההלכה לכוונה לטובת כל שואל ושואל עד כמה שאנו מכירים מהי טובתו ובהנחה שבעצם שאלתו הוא הביע חפץ בהתערבות שיקול דעתנו. [כמובן שמדובר כאשר אנו מזהים זאת בדברי השואל ולא שהוא אך מבקש אינפורמציה של 144 "מה כתוב במשנה ברורה או בילקוט יוסף?" דהיינו מבקש להיות כפוי!]

לכן דווקא כדי לצמצם את הפרטנליזם בשם ההלכה ולהיטיב עם השואל המתייעץ שאינו מבקש אכיפה, יש למצוא את הגמישות המתאפשרת בתוך מסגרת ההלכה.
ע"כ.

יש אגדה על צלפחד, שלפיה צלפחד קושש עצים בשבת בכוונה, כדי שיסקלו אותו, וכך כולם ילמדו להישמר מחילול שבת. נראה שצלפחד לקח בצורה קיצונית את עניין ה"כניסה לחיוב" - הוא רצה לעזור לבית הדין לקיים את "מצוות עשה - לסקול המחוייב סקילה"...