| נשלח ב-25/1/2004 08:56 |
 |
| |
הבנות בקרבנות
הבנות בקרבנות
אם כי נושא הקרבנות אינו נוהג בזמן הזה, אין עיקרון בתורה שאינו רלוונטי, גם מבחינה מעשית. למרות וייתכן שרעיון הקרבן עצמו הוא יחסי לתקופת התורה כדעת הרמב"ם במורה, מלבד מה שעיקרון זה עצמו הוא עיקרון מעשי, של התאמת המעשים להקשר, רעיון הקרבנות המובע כיום ע"י התפילה הינו מעשי ורלוונטי ביותר, והוא מיסודות הדעת - ענווה. ענוה משמעה היענות למציאות תוך ניטרול דעות המתגבשות ללא התאמה ותיאום מלא עם הוראת השם במציאות וע"י תורתו.
באשכול זה איני מתכוון לדון במהות הקרבן, זו כבר נידונהה פעמים רבות. אנסה להתמקד יותר בהלכות הקרבן הפרטיים, האפופים מסתורין וחוסר הסבר פרטני.
ההבדלים בין קרבן לקרבן רבים, ונראים בעיניי הכל במבט ראשון כסתומים, גם בפורומנו היקר עוד לא קיבלו עדיין יחס רציני. ננסה...
אתחיל בנושא אחד מבין הנושאים הרבים, ואם יהיה זה לרצון, נוכל להמשיך ולהנות מיופי ההבחנות הדקות. לא לחינם נקרא סדר קודשים בכינוי "חכמה" ע"ש הכתוב, "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת".
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2004 09:00 |
|
| |
ההבדלים שבין עולה לחטאת
ההנחה הראשונית היא, כי מבחינה אובייקטיבית, המהות הכללית של כל קרבן היא זו האמורה להשפיע על פרטיה להיות שונים זו מזו.
ההבדל המרכזי בין עולה לחטאת, שהראשונה היא קרבן של מתנה ושמחה, ואילו החטאת של התקרבות ממרחק והחטאה - התפייסות.
ההבדלים -
העולה:
בקר זכר תמים [כדומיננטי] ואם מן הצאן... (הכל כמו בבקר)
הדם נזרק סביב המזבח
מפשיטים העור, מנתחים לנתחים את הבהמה -
"והקטיר הכהן את 'הכל' המזבחה.
חטאת יחיד:
שעירת עיזים, נקבה.
הדם ניתן על המזבח באצבע.
מקרבין את חלבה, לא את כולה.
לאור ההבדל הכללי שבין עולה לחטאת, שזו דורון ומתנה, וזו התפייסות והתקרבות נכלמת, נוכל לזהות הבדל אחד בכל פרטי ההבדלים הנ"ל.
החוטא מתקרב מתוך עמדת התבוששות, ובאיטיות. לעומתו הבא ליתן מתנה ולהתקשר באופן אפקטיבי, מגיע עם מרץ ומתנה שלימה.
אין לך אדם שפוי המסתכסך עם חבר, ומיד מתחיל לרקוד איתו או להביא לו מתנה גדולה ספונטני ומיידי. תהליך ההתפייסות דורד איטיות ושלבים איטיים.
החוטא אינו יכול להביא מתנה עוצמתית, כפר זכר וכיו"ב, ואף אינו יכול לזרוק את הדם בספונטניות כזו של העולה. בעמדת התפייסות, הוא מביא משהוא יותר קטן - נקבת צאן, ומתקרב למזבח ד' בעדינות - מתן דם ולא זריקה.
עיקרון זה אמור לעמוד אצל כל אדם, בפיוס חבר, אשתו, הוריו וכל אדם, הלא כן?
ומהו העיקרון בקצרה? שביטוי פיוס וביטויי חברות וחיזוק החברות יש להם שוני מאוד מוגדר, והביטויים ניכרים היטב בתורה בפרשה זו [וגם בפרשת יעקב ועשיו אולי, אך לא כמו פה].
מה דעתכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2004 11:10 |
|
| |
כך גם בעולה וחטאת העוף. בעולה נמצה דמו על המזבח, מקביל לזריקה, ואילו בחטאת הוא מזה מהדם.
בחטאת נאמר דבר מעניין -
"והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא"
הסיום "חטאת הוא" טעון ביאור.
לנ"ל נראה כי התורה מנמקת מדוע אין ממצים את הדם על קיר המזבח כמו בעולה... ע"ז התורה אומרת, לא ניתן למצות כל דמו על המזבח כי הרי חטאת היא, ואין ראוי להתחטאות באופן של נתינה שלימה, אלא הדרגתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2004 18:27 |
|
| |
פרשן הקרבנות הגדול בדורנו הוא פרופ' יעקב מילגרום, שסיכם חמישים שנות עיסוק בספר ויקרא בתרגומו ופירושו המונומנטלי לספר שיצא באנלית ע"י Jewish Publication Society. לא זכיתי לעיין בספר (מילא שלא הנחתי עליו את ידי, אבל לעיין ברצינות באלפיים עמודים באנגלית ידרוש יותר זמן משיש לי כרגע), אבל ממקורות יודעי דבר הבנתי שמילגרום מגיע לתובנות מרתקות ביחס למשמעותם של הקרבנות - עד פרטי הפרטים הקטנים ביותר - כמו גם למצוות הפולחניות המרובות בויקרא. מילגרום עומד להוציא בקיץ ספר קצר יותר (כ-350 עמודים, למרבה הצער גם הוא באנגלית) שייקרא Leviticus: A Book of Ritual and Ethics. אם יש בפורום אנשים הבקיאים בפרשנותו, יהיה זה משמח אם הם יוכלו להביא הנה משהו ממנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2004 21:00 |
|
| |
באמת מעניין...
הבעיה בסוגיית הקרבנות, ששנים ארוכות הוא דובר אך באופן מאוד כללי, ולא העיזו להיכנס לפרטים.
אחד הדברים המזעזעים שנאמרו על פרט מקרבנות, אלו דברי אחד הראשונים, באומרו שאין כל נימוק למספר הקרבנות, שכן אילו במקום שבע היה על האדם להביא שמונה, היה שואל ומדוע לא שבע?
טענה זו אינה נכונה מיסודה, שכן אם אכן אין הבדל בין שבע ושש, למה לא להביא פחות.
לא זאת הנקודה, זו רק דוגמא קטנה להרבה מאוד יחסים דומים לפרטי הקרבנות.
הספר יכול להיות מוצלח אבל היאוש מהנושא כה גדול, שהלוואי וימצאו עשרה ויהא זה לפליטה...
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 00:12 |
|
| |
יהוסף  ,
כמה נקודות שראוי להזכיר בענינים האלו .
1. משמעות המחשבה בקרבנות . (פיגול , היכולת ליצור תמורות )
2. דרך התקדשות הקרבן . (ע"י מעשה חטא/ע"י הקדשה/בכור/מעשר)
3. מציאותה הקיומית-הלכתית של הבהמה שהוקדשה . (מה קורה אם היא נאבדה , ושוב ענין התמורה.)
4. היחס בין הקרבן לזמן ולמקום . (ביחוד בולט בקרבנות שסביב ספירת העומר.)
5. וכמובן מה שכבר ציינת קרבנות יחיד וציבור .
זה מה שאני זוכר כרגע , מקוה שאמצא זמן
להתייחס קצת ביתר הרחבה לדברים .
לילה טוב .
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 09:57 |
|
| |
איש ציפור תודה רבה
אתחיל עם סוגיית המחשבה בקרבנות פיגול:
חשיבות המחשבה בקרבן
בתורה קשה למצוא הוראה ברורה על הפיגול שבמחשבה. בתורה המשמעות של פיגול היא על אכילה מחוץ למקום והשהיה מעבר לזמן, לימוד המחשבה כגורם פסול בא מחכמנו.
מכאן שישנו עיקרון בולט שהזקיק את חז"ל לחדש דבר.
משמעות הקרבן הינו ביטוי לתחושות האדם כלפי אלוקיו. שלא ככל המצוות שם התוכן מתקיים במעשה מצד עצמו, אף ללא שייכות למחשבת האדם, בקרבבנות המהות הדומיננטית היא מחשבת האדם הבא להתקרב או לבתחטאות. אדם הבונה מעקה לביתו תוכן המעשה חיובי ללא קשר למחשבת האדם. גם במצוות הסמליות כמו מצה, עצם האכילה משייכת את האדם עם אוכלי המצה, ואף אם בליבו יזלזל במעשיו.
בקרבנות, הראשוני והמעכב הוא המחשבה. אדם הבא להתחטאות ובליבו בז למעשיו, או שהוא אינו נאמן לכללים שהכתיב מי שלפניו הוא בא להתחטאות, אין כאן התקרבות ואף לא התפייסות. לא ייתכן שאדם המביא מתנה לאחר, והמקבל מבקש ממנו שיניחו בזהירות על השולחן ללא שיעשה זה חריץ, ואינו משגיח בו, אין אפשרות שהמתנה תהווה התפייסות.
ומהיות וכל עיקר הקרבן ראשיתו במחשבה, והמחשבות אף המה משוייכים לאלוקים ובפרט כאשר האדם ניצב עם ליבו לפניו לכפרה, הבינו חז"ל שיהא זה מן הגיחוך להניח לקרבנות להיות כמעשה מצוות אנשים מלומדה, וע"כ המחשבה מפגלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 14:04 |
|
| |
אתן הסבר מכיוון קצת יותר כולל לדברים .
המשנה בתחילת אבות אומרת
"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א , ב)
כידוע אנשי כנסת הגדולה (אעפ"י שלא ברור לגמרי מי היו.) הם אלו שעיצבו את התורה בתצורתה המחודשת אחר שיבת ישראל מגלות בבל . (וראוי להזכיר את המדרש המובא בפרק שביעי דיומא בענין הזה , וכן בירושלמי .)
למעשה שמעון הצדיק , הוא המובאה היחידה (שאני מכיר) שנותנת לנו את היחס הנכון לפי "אנשי כנסת הגדולה" (או לכל הפחות שיירהן ) לדברים עליהם העולם עומד , ודומה שהדברים נאמרים מתוך ידיעה שבמצב הנוכחי (אחרי חורבן הבית והסתלקות השכינה , שלא חזרה לגמרי בבית שני כידוע) אין לעולם "עמידה" מכח עצמו , ולכן היא תולה במעשי האדם .
ובה שלשה סעיפים :
תורה - שהאדם ידע ללמוד את הדרך לעבוד את ה' בתוך המציאות , זה ה' נסתר .
עבודה - שהיא עבודת הקרבנות והתפילה , שנועדה לקרב את נוכחות ה' (שכינה) אל העולם הזה , שבו "חיי שעה" שולטים .
גמילות חסדים - תיקון החברה האנושית שנמצאת לא במצב הכי תקין , אחרי הגלות והחורבן.
משלושת הגומים האלו אפשר להגיע לשורש הבעיה , העולם נראה לאדם אחרת ממה שהוא באמת .
ומכאן נכנסת שאלת המחשבה .
העבודה שהאדם צריך לעשות , היא חיבור המחשבה הנכונה , אל המציאות החומרית המתאימה לה . (זהירות : ההגדרה הזו מצריכה הבנה.) וזה מתבטא הלכה למעשה ובאופן ישיר רק בסעיף ה"עבודה" דהיינו תפילה וקרבנות שזה עצם ענינם .(לקרב את העולם הזה , אל מהותו האמיתית.)
ומכאן משמעות המחשבה בקרבנות .
גם כאן ראוי להיכנס יותר לפרטי ההלכות . (אולי בהמשך אנסה גם לנסות לפרשם מעט יותר.)
שחיטה לשמה מחוייבת רק בפסח ובחטאת .
מחשבה חוץ לזמנה מפגלת . (והאוכלה חייב כרת.)
מחשבת חוץ למקומה רק פוסלת . (האוכלה פטור מכרת.)
אם הרעיון הכללי לא מובן (כמו שאני חושש , אשמח להבהיר .)
להשתמע בינתים .
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 15:14 |
|
| |
כתב עקיבא ארנסט סימון: "אינני מתפלל על הקרבנות, מפני שמי שמתפלל אליהם צריך לחשוב על הסכנה שתפילתו נענית. ואפילו אם זה סיכוי קטן מאד - איני רוצה לומר לפני קוני דברים שהם שקר וכזב, שאני ירא מכך שיבואו"
מתוך: 'התפילה היהודית: המשך וחידוש', בעריכת גבריאל חיים הכהן,עמ' 48]
אבל אני סבורה שהבירור שנעשה פה הוא חשוב וחיוני.
הייתי שמחה אם הייתם יכולים להביא ראיות לכך שמה שקובע בקרבנות הוא המחשבה (או אם תמצי לומר - הכוונה). האם לא נכון לראות שלפחות באופן מסוים הקרבנות נתפשים כפעולה הפועלת באופן אוטומטי וכי המהפכה של התפילה בישראל היא מהפכת הכוונה?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 17:11 |
|
| |
הכלל בקרבנות הוא שסתמא לשמה, ואדרבא תקנו שלא יחשב כדי שלא יפגל בטעות.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 17:52 |
|
| |
שחרית,
מעניין לעניין באותו העניין.
הרמב"ם במו"נ פמ"ו חלק שלישי טוען שהקורבנות הן על מנת לרפא את ההשקפות הרעות שהן מחלות הנפש, והן באו כדי להנהיג בני אדם לקצה השני הנגדי שהוא היפך אמונותיהם.
"היו כתות מן ה"צאבה" עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאוד בימי משה רבנו, ולפיכך היו כתות שהיו אוסרים אכילת העיזים. אבל שחיטת הבקר היו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה. ולפיכך תמצא ההודים עד זמנינו זה אינם שוחטים את הבקר כלל ואפילו בארץ ששוחטין שאר מיני בעלי חיים.*וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו נצטוונו להקריב דווקא שלושת המינים אלו מן המקנה, כדי שיהא המעשה שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני..."
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 21:09 |
|
| |
שחרית
כל רעיון הפיגול הן מורה על עניין הכוונה, ראי נא ההודעה בעני"ז לעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 21:53 |
|
| |
יהוסף,
הרי גם אתה אומר שאין בתורה הוראה ברורה בעניין הפיגול במחשבה.
והרי דבריהם של חז"ל מאפיינים תקופה אחרת לגמרי בחשיבה היהודית ואת חשיבתם הם משליכים אחורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2004 23:21 |
|
| |
שחרית היקרה
א. כל המושג קרבן הוא ביטוי רגשי, אחרת אין לו משמעות, קרבן הוא דורון, וזה ברור עוד לפני קריאת הפסוקים.
ב. אחד הביטוים הבולטים לכך זו הסמיכה. משמעות הסמיכה - הוראה על כך שהקרבן מזוהה עם נפשו של האדם.
ג. המושג כפרה, הינו בהכרח דו שיח עם נפש.
ד. ייתכן והביטוי קרבן עצמו מורה על התקרבות האדם, שכן קשה להניח שהמעשה הטכני של קירב הבהמה למזבח יקבל את השם המאפיין.
ה. מאמר הנביא "למה לי רוב זבחיכם...".
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 13:53 |
|
| |
יהוסף היקר,
1. בתרבויות לא מאד רחוקות מאצלנו, מקובל שכדי להשיג כפרה, יש לקנותה. אצל הנוצרים קראו לזה: "אינדולגנציות" (חשבת מחשבות לא טהורות? – אמור עשר פעמים את תפילת "אווה מרייה" במשך חודש וכמובן – תן תרומה נאה לכנסייה). גם זה במובן של דורון, אבל האם מעיד על כוונה פנימית ועל עבודה נפשית-רגשית-מוסרית-רוחנית?!
2. לגבי הסמיכה, הרי מובנה היסודי והראשוני הוא קרבה פיזית, אחר כך נוספו לה המשמעים הנוספים, שעניינם קרבה ריגושית או אמון (לסמוך על מישהו).
3. המושג כפרה, אם איני טועה ויבואו הלשונאים ויוכיחוני, משמעו היסודי (במקרא) כיסוי, ולא העבודה שבלב.
4. אכן נראה שהשם 'קרבן' ענינו התקרבות, אבל עדין לא שללנו את האפשרות להתקרבות דרך פעולה חיצונית ומיכאנית שאינה זוקקת בהכרח את העבודה שבלב.
5. דברי הנביא הם בדיוק דברים פולמוסיים על הגישה הטכנית שראה בעם בכל הקשור בעבודת הקרבנות. ציפו שהקרבתם תהיה בבחינת לחיצה על כפתור שתשיג תוצאות מיידיות. וזו גם הסיבה לבחירה של ההפטרה המיוחדת ליום הכיפורים אחרי תיאור ארוך מאד של עבודת הכה"ג בבית המקדש ביום זה! כלומר, דבריו מוכיחים את ההפך מדבריך.
מכאן, שעוד לא מצאנו דרך להוכיח את הצורך בכוונה בעבודת הקרבנות.
|
|
|
|
|
