| נשלח ב-3/1/2004 21:35 |
 |
| |
להתקרב אל ה' ולא אל אדם!
בלילה האחרון, באמצע הלילה, התעוררתי בבהלה, עם תחושה שיש בעיה חמורה אצלנו - אנחנו רוצים להתקרב אל אנשים אחרים, במקום להתקרב אל ה'. אני לא מדבר על הרצון לתת ולעזור לאחרים (שהוא מצוה מהתורה), אלא על הרצון לקבל מאחרים - המחשבה שהאושר שלנו תלוי בבני-אדם אחרים: שיאהבו אותנו, שיכבדו אותנו, שיעזרו לנו וכו'.
המחשבה הזאת היא ביזיון גדול כלפי ה', כביכול הוא לא מספיק לנו ואנחנו צריכים שאנשים יעזרו לנו...
זוהי לדעתי ה"עבודה זרה" החמורה ביותר של דורנו. "יצר רע" של עבודה זרה, בנושא זה, חזק לפחות כמו בימי בית ראשון.
זה מאד מפחיד, כי מאד קשה להשתחרר מהטעות הזאת, ויש בה ממש ביזיון כלפי ה'.
בתקוה שנצליח להתקרב אל ה' לבדו.
[למה אין פה "סמיילי" פוחד?].
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2004 00:17 |
|
| |
אתה צודק, והדבר הגרוע ביותר הוא אצל הרווקים, שמשנים את השקפת העולם שלהם, ואף את עבודת ה' מתוך שיקולים של שידוכים.
המרדנות של הנוער (לפחות בעולם המערבי) נובעת מתוך רצון להתקבל בעולם החברתי שלהם, ולא משום דבר אחר אידאולוגי.
כבר אמרו חז"ל שהכבוד מוציא את האדם מן העולם.
אפשר לראות כיצד הדעות הפוליטיות של אנשים מושפעות מהפחד מה אחרים יחשבו.
לאחרונה אני מתלבד רבות במשמעות הציווי : תמים תהיה עם ה' אלהיך. זה נראה סותר את : ואהבת לרעך כמוך.
במילים אחרות, מה חשוב יותר הליכה בדרך האמת, או הזהירות שלא לפרוש מן הציבור?
האם באמת אסור לפרוש מן הציבור?
מה חשוב יותר לה' בציפותיו מהיהודי הפרטי: שילך בדרך התורה כפי שהוא מבין אותה לפי מיטב הבנתו, או שינסה ללכת בדרך שהחברה שבה הוא חי הולכת, וינסה להשפיע מפנים.
במקורות נראה שההשפעה האמיתית היא מבחוץ, וגם לאורך ההיסטוריה, והעדות האחרונה היא הציונות, שלא ניסתה לשנות את היהדות מפנים, אלא התחילה פשוט לפעול כקבוצת מיעוט.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2004 17:14 |
|
| |
הדברים שאמר אראלסגל נשמעים לי מוכרים, ואולי זה דומה לטענתי, שהחברה מחליפה את מקום אלוהים בימינו.
יש לי תיאוריה פילוסופית פסיכולוגית, שבעצם פיתחתי בנסיון להסביר מדוע הכרעתי לשים את עשיית הטוב בעיני ה' לדבר החשוב ביותר בחיי.
התיאוריה אומרת שהאדם שואף לאחדות כוללת.
בתחום חיי המעשה, שאיפה זו מביאה אדם לידי כך שישאף לבחור בבחירות לפעולה בהתאם לאחדות כוללת.
אחת הדרכים לעשות זאת היא להאמיןבאופן לא מודע שישות מוכרת מסוימת בעולם הינה כל יכולה ונצחית. האמונה הזאת, או ליתר דיוק אשליה, מתרחשת כאשר נתקלים בכח שנתפס כל כך יותר חזק מאתנו שהוא הופך בלתי מוגבל. יחד עם אשליה זו על ישות כל יכולה, צריך להאמין מהי הדרך לחבור אליה ולשים זאת כתכלית העליונה של כל מעשינו.
זה מה שעושה בדר"כ הילד לגבי הוריו. יש לו אשליה שהם כל יכולים. החיים שוברים את האשליה אבל קשה להרפות ממנה לכן קורה שכועסים על ההורים בגלל דברים שלא היינו כועסים בגללם על אף אחד אחר. הם אשמים כי הם בני אדם ולכן אכזבו אותנו.
אצל רב האנשים שמסביבי דומני שה"חברה" היא הישות הנתפסת ככל יכולה. זוהי ישות דמיונית כמובן שהפרט מגדיר באופן לא מודע את הקשר הראוי אליה, וכך עובד אותה. האשליה הזאת מתרחשת כאשר נפגשים בכוחה של החברה אשר נתפס כל כך גדול יחסית אלינו, שהוא הופך לבלתי מוגבל.
המסקנה של התאוריה שלי היא כמובן שרק הרעיון של אלוהים שאומר מה לעשות יכול לענות על השאיפה של האדם. וכשמבינים זאת, מחפשים את דבר אלוהים כדי לעשותו. כשמבינים זאת, דורשים את אלוהים בכל לב, אוהבים את אלוהים בכל לב, דבקים בו. (והיראה זה להכיר בכך שהוא נשגב מבינתנו).
דרך זו צריכה הרבה פעמים להיות מלווה בהפרדות מסוימת מן הציבור - זה מה שאברהם צווה לעשות (ממולדתו ומבית אביו). זה מה שעם ישראל צווה לעשות - לפרוש מקהילת העמים האחרים ומוסכמותיהם. זה מה שהנביאים נדרשו לעשות, לפרוש מן הציבור התועה והטועה ולהוכיחו. זה מה שנדרש לעשות דור דורש ה' - לעזוב את דרכי אבותיו החטאים (ראו תוכחות הנביאים).
לדעתיזה מה שמצפה ה' מכל פרט שמוצא שהכלל לא עושים נכון - להפריד עצמו מהם בעניין טעותם או חטאם. וכן להוכיח את העמית.
יכול להיות שאני טועה!
תוקן על ידי - נכספהנפשי - 04/01/2004 17:24:26
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2004 14:19 |
|
| |
לפרוש פירושו לעזוב ממש, כפי שרות פרשה מעמה ואברהם פרש מבית אביו.
התורה אינה מצווה אותנו לפרוש מעם ישראל. גם הנביאים לא פרשו ממש, אלא שמידי פעם ברחו למדבר, בגלל שרדפו אותם. דווקא נבואה משיגים בפנים ולא בחוץ (אלדד ומידד התנבאו בתוך המחנה).
הנביאים לא פורשים מן העם , אלא מוכיחים אותם. צדיקים קושרים את גורלם עם הרשעים, וניתן ללמוד זאת מיחזקאל כא:ח.
אסור לעבוד את החברה בחטאיה, אבל אסור לפרוש ממנה. יתר על כן, כאשר חטאה הוא בשגגה באמת, אז יש מקום גם לא לפרוש מן החטא כאשר רק בעינים של הפרט מדובר בחטא.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2004 14:22 |
|
| |
מהסיבה של השעבוד למוסכמות החברתיות, והאלילות שנובעת מכך, ה' עשה תיקון בעולם בכך שברא דרך לעבוד אותו באמצעות החברה. כלומר, חברה שלמה - עם שלם שיעבוד אותו. זו התורה, ולכן בעניינים שקשורים לתורה, אין הרבה ערך לעשות מצווה באופן פרטי כאשר שאר עם ישראל אינם מקיימים אותה כלל, אלא שצריך לעשות אותה עם פרסום כדי להשפיע על שאר החברה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 22:40 |
|
| |
למה אסור לפרוש מן החברה בחטאיה?
למה יש מקום לחטוא עם החברה במצב בו החברה טועה באמת בשגגה (אם הבנתי אותך נכון)?
למה אתה משדר שיש חשיבות לאחידות בחברה בימינו? איך אתה מגדיר את גבולות "החברה" הזו שבה לדעתך צריכה להיות אחידות?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2004 00:16 |
|
| |
כאשר החברה שוגה בשגגה זו לא אשמת הפרט. מכל מקום , התורה נתנה לנו אפשרות לשגות כחברה, ולכן יש גם קורבן שגגה על חטא של החברה כולה. אם התורה לא היתה מצפה שהחברה כולה תהיה אחידה גם בטעויותיה, אזי לא היה קרבן כזה, אלא רק אלו שחטאו היו מביאים אותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2004 00:22 |
|
| |
האחידות צריכה להיות בהתקרבות אל ה'. אם רבים מישראל עושים צום ותענית צריך להשתתף איתם, אפילו אם יש מחלוקת לגבי צורת הצום והמועד.
אם רבים חוגגים ומודים לה' על נס שקרה, אז גם צריך להשתתף איתם אפילו אם הנס בעיני הפרט לא נראה כל כך חשוב.
אם רבים מישראל מחליטים שצריך לצאת למלחמה, והפרט חושב שזו לא השעה, הוא צריך למחות ולהפגין אבל ברגע שיש מלחמה עליו להזדהות עם עמו בכל שלבי המלחמה.
במצוות כלליות יש להשתתף עם שאר העם גם שיש שגגה, אבל בבית ובאופן פרטי עד שלא נצא מן הגלות הרוחנית, כל אחד צריך לעשות על-פי שיקול דעתו.
כך שבנושאים כגון:חתונה, ברית מילה, לוח השנה, צניעות, חוקים שבין אדם לחברו וכדומה צריך לעשות לפי מה שמקובל על הרב.
בימינו רק בחלק מן הדוגמאות שהבאתי הדברים מקובלים על הרוב, מכיוון שהרוב חילוני, ואז נשאלת השאלה איזו מחויבות יש לי כלפי איזה רוב?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2004 02:17 |
|
| |
זה מה שאני מנסה להבין ממך - מה זו המחויבות שלך לרוב? אתה לא מסביר למה את חושב מה שאתה חושב, נדמה לי שלא ענית לשאלותי מהודעה קודמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2004 21:53 |
|
| |
המחויבות שלי לרוב היא היא לא קשורה לעניין פירוש התורה והמצוות, אלא לדברים שעם ישראל מחליט לעשות כעם מתוך כוונה טובה לעשות טוב. אם עם ישראל מחליט לעשות דבר שאינו תואם לדבר ה', אז אין כל חיוב להשתתף בזאת.
יש דברים מעורבים, שבחלקם באים מתוך כוונה טובה וחלקם מתוך כוונה שאינה ראויה, ואז צריך לבחון את הדבר על-פי קנה מידה של רווח ותועלת. כך לדוג' אם העם מחליט לעשות עצרת תשובה והתעוררות, והאירוע מתנהל על-פי נוסח תפילה מסויים שמעורבבים בו עניינים קבליים שיש חשש שהם גובלים בעבודה זרה, אז צריך לשקול מה תהיה מידת ההשתתפות באירוע מעין זה. אבל השאיפה היא שלא לפרוש מהציבור ולגלות ערבות זה לזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2005 03:03 |
|
| |
אראל,
אני מסכים איתך.
אך מה היא לדעתך הסיבה לכך?
מדוע אנשים נדבקים/נצמדים לבני אנוש (אדמו"רים, צדיקים, מקובלים) ולא לאלוהים?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2005 06:55 |
|
| |
רגע, לא להגזים- יש הבדל גדול בין להסחף אחרי השפעת החברה בכל דבר, לבין הרצון הטבעי לאהבה ולהערכה ולהתקרב לאחרים- לגטימי לחלוטין
ולגבי החיפוש לאמצעיים למיניהם, אולי נובע מזה שהאלהים נתפש רחוק כל כך, כל כך מעל ומעבר, שאי אפשר לתקשר אתו
תוקן על ידי - kisarita - 04/03/2005 7:03:07
|
|
|
|
|
