ישנה מחלוקת חריפה בין הפוסקים, ששרשה בין הרמב"ם לראב"ד, לגבי מעשה הסימנים של אליעזר. האם הוא עבר על איסור ניחוש?
אלו שמצדדים באליעזר, טוענים שמותר לעשות סימנים שמגדירים מראש, ואילו סימנים (צירופי מקרים נדירים) שבאים לאדם מבלי שביקש אותם , יש להתייחס אליהם רק עם הדבר נשנה שלוש פעמים.
האם משהו מכיר מאמר טוב שעוסק בנושא באופן מעמיק?
צירופי מקרים שנשנים לאדם מספר רב של פעמים, ואף באותו עניין, כיצד יש להתייחס אליהם?
פרט למעשה אליעזר ויונתן האם ישנם סיפורים נוספים בתנ"ך שאפשר ללמוד מהם על הנושא?

אענה לך תשובה ראשונית כעט, ובעזרת ה' אמצע את הזמן לכתוב תשובה מקיפה על הנושא, לפי מיטב השגתי.
ראשית חשוב לציין, שאם לא היו לי ספקות בעניין זה, לא הייתי פותח את אשכול.

אכן קשה למצוא מקרים במקרא שבהם מפרשים אירועים כאות מה', מבלי שמבקשים זאת מראש.

אבל חשוב לציין שסיפורי התורה עצמה מלאים בסימנים ומוטיבים ספרותיים שנועדו שנדרוש בהם, ונבין את המסר שעומד מאחוריהם. זה כמו שירה.

לדעתי, כל החיים הם כמו שירה. זו טבעה של האמת, שבה הכל קשור להכל.
סיפורי התורה הם סיפור היסטורי מנקודת המבט של האמת.

תרשה לי לחזק את הדברים שכתבת לגבי הבנות שלפי לשונך באות כ"גילוי מרגש". לדעתי הבנות אלו שיש בהם גילוי מרגש נובעות מדרגה ראשונית מסויימת של נבואה. כאשר אדם דורש את ה' באמת, הוא מקבל את התשובות לתוך הראש בצורה של תובנות. אבל בדרך כלל יש דברים שמביאים אותו לחשוב בכיוון שמוביל אותו לתובנה. דברים אלו לרוב קשורים להתרחשויות שקואים לאדם בחייו. זה יכול לבוא כתוצאה משיחה מסויימת שהיתה לו, מפגישה עם אדם מסויים, חוויה שהיתה לו.
לפעמים ה' צריך לייסר את האדם כדי לעורר אותו בכיוון מסויים, ובעניין של שכר ועונש נראה לי שאין לנו מחלוקת.
אולי נוכל להסכים איתך שהאדם לו יכול לקבל החלטה על-פי האירועים שמתחרשים לו בחייו, אלא רק לאחר תובנה.

אבל מה שחשוב לדעת הוא שה' מדבר איתנו כל הזמן, וצריך להקשיב. ברגע שמקשיבים לא שומעים דברים מפורשים, אלא רק הצעות לכיווני מחשבה. במקרא דברים אלו נקראים אותות. גם שכר ועונש זה אות, והעונש מגיע בצורות שונות בהתאם לסוג החטא.
ביציאת מצריים היו אותות רבים שהיו אמורים להעביר מסרים לישראל, למצרים ולעולם כולו.
משה היה צריך לשכנע את העם באמצעות אותות, (מטה הופך לנחש, יד מצורעת כשלג), ואילו ה"אות" השלישית אינה נקראת אות, והיא שפיכת מי היאור על הקרקע כאשר הם נעשים לדם. אולי אפשר להבין זאת מהרעיון שלא מקשיבים לנביא רק על-פי אותות ומופתים. אותות ומופתים יש להם מקום, אבל הם אינם הוכחה. אות זה תמיד סמל. זה סימן רעיוני. לכן גם המטה שהופך לנחש והיד המצורעת כשלג יש בהם מסרים לעם, אבל מה שחייב לשכנע אותם שמשה דובר אמת הוא ההוכחה שהאליל המרכזי של מצרים ופרעה שהם כולם שמים את מבטחם בו הוא היאור, וברגע שמשה הופך את הדבר הזה שמחייה את כל מצרים לדבר עם סממני מוות, הוא למעשה הורג להם את האלוהים.
כמשה שואל את האלהים "מי אנכי שאוציא את בני ישראל ממצרים" ה' עונה לו שהוא יהיה עמו, וכשהוא יוציא את העם ממצרים הוא יביא אותם לעבוד את האלהים בהר הזה, ואז ה' מסיים במילים "וזה לך האות". איזה מן אות יש בכך? נראה שמשה ידע בדיוק על מה ה' מדבר עמו. אם מעניינים היטב בתחילת הפרשייה אפשר לראות שמשה עשה אותו דבר באותו יום, בכך שהוא הביא את הצאן להר האלהים. צורת הניסוח שם מרמזת שביאתו עם הצאן אינה מקרית. במילים אחרות האות היתה שמה שקרה לך היום מלמד שאתה ראוי לעשות כך גם עם העם.
בתהליך הבחירה של שאול למלך על ישראל, שמואל נותן לו מסלול הליכה מסויים שאמורים להתרחש בו ארועים שונים. מסלול זה מלא אותות שאמורים להכין אותו לקראת המלוכה. אני צריך ללכת אז לי זמן כעט לעיין בפסוקים ולהוסיף פרטים.
אבל נראה לי שאפשר למצוא עוד רעיות רבות לכך שה' מדבר איתנו כל יום באמצעות אותות, ומה שנשאר הוא לנסות להבינם. לרוב לא מצליחים, אבל שווה לנסות.

לדעתי "אות" הוא דבר שהוגדרה משמעותו במפורש, אחרת איננו אות. יש לך דוגמא סותרת?
לעונשים יש תפקיד אחר - פשוט לזעזע את האדם כך שיחפש. אבל לא להעביר תשובה מסוימת. יש לך דוגמא סותרת?


יכול להיות שאני טועה!

זה מאד מאד מאד בעייתי מה שכתבת
איך אפשר לדעת מה הוא הגבול בין פרנאודיה לבין קול ה'?
מניסיון אישי שלי...
הרבה טעויות שעשיתי בחיים שלי וגם עם נדרים
נבאו מהרגשה רעה בתוך עצמי כאילו הדבר שאני עושה הוא לא טוב , ואני הולך נגד ה'
איך אני אמור לדעת , מתי אני פראנויד ומתי זה קול ה'
שאומר לי לא לעשות משו???

תוקן על ידי - Zachiz - 27/06/2004 9:51:51

נכספה נפשי: בזמן התורה היו (לפחות) שתי דרכים שונות לקבל מסרים מה': נבואה וכהונה ("אורים ותומים"). בזמנים שונים השתמשו בדרכים שונות.
זה מוכיח, שה' שולח לנו מסרים ביותר מאשר דרך אחת.
לפי זה, ייתכן שבימינו יש דרכים אחרות.
זה כמובן לא בטוח, אך לדעתי הנושא ראוי לבדיקה.

לפי מיטב זכרוני האורים והתומים מעולם לא שימשו בשאלות תורניות מוסריות, אלא רק בשאלות טכניות.
הנבואה לעומתה עוסקת במוסר - בטוב ורע.

שמואל א כח
טו ויאמר שׁמואל אל-שׁאול למה הרגזתני להעלות אתי ויאמר שׁאול צר-לי מאד ופלשׁתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא-ענני עוד גם ביד-הנביאם גם-בחלמות ואקראה לך להודיעני מה אעשׂה.

אלהים מדבר גם באמצעות החלום. "את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" (בראשית כה 45)

הדיבור המסרים באמצעות חלום מעוברים גם באמצעות סימנים ומשלים, כלומר אותות.
בראשית לא
י וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל- הַצּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: יא וַיּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקב וָאמַר הִנֵּנִי: יב וַיּאמֶר שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל-הַצּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עשֶׂה לָּךְ: יג אָנכִי הָאֵל בֵּית-אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

מצד שני:
דברים פרק יג ד
ד לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם:


גם הנביאים שבאו לישראל דיברו עמם באמצעות אותות. אותות בניגוד למה שבדרך כלל חושבים אין עיקר משמעם סימנים ניסיים שבאים להוכיח שמקור המסר הוא מגבוה, אלא אלו סימנים מטאפורים. כמו שאת התורה צריך לדרוש ולהבין מה המסרים שעומד מאחורי הסיפורים, כך גם את החיים צריך לדרוש.
ברגע שמתייחסים לאותות רק מהצד הניסי שלהם, אז אפשר להיכשל בנבואות שקר. לכן התורה התנתה את הנביא שמביא אותות בכך שהוא מדבר בשם ה'. אי אפשר לפרש את החלום בגישה שאינה 'את אשר עשה האלהים הגיד לפרעה'.

שמות ד
י וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקל הָאת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקל הָאת הָאַחֲרוֹן: ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

כמו שכבר כתבתי במקומות אחרים אפשר לראות בפסוקים אלו שהאותות הם מאד סמליים. לכן האות האחרון שמוכיח שאין ממש קיום לאלהי היאור של מצרים , הוא זה אשר אמור לשכנע את עם ישראל , שמשה בא אליהם בשם האלהים.

דבר ה' ברמה הגבוהה ביותר הוא באמצעות נבואה ממש, שבה שומעים קול ממשי (כמו ששמואל שמע במשכן). דיבור זה מעביר מספרים ברורים שאינם גמישים בפירושיהם לאותו דור, והבריחה העיקרית מאותו מסר הוא רק בכך שטוענים שהנביא הוא נביא שקר. לכן המבחן של אמיתות הנבואה אינו באותות, אלא בעתידות, שזהו מבחן ברור והחלטי יותר.

דרגה נמוכה יותר היא החלום, שגם בו יש דרגות שונות של נבואה. גם אנשים כמו לבן ואבימלך יכולים לקבל בחלום את דבר ה' ממש, ויש חלומות שזקוקים לפירוש. הפירוש צריך לבוא ממקום נקי מרצונות זרים, כדי להצליח לפרש נכון. צריך להבין שמדובר במסר מה', ולא בהכרח בהוראות למעשים ממש. כלומר, המסקנות שיש לגבש מדרישת ה' באמצעות פתרון של אותות, חייב להיות שכלי. האותות מספקים מידע לאדם שבאמצעותו הוא מבין טוב יותר את הפתרון לשאלות שלו.

דרגה אחרת (גבוה או נמוכה מהחלום ?) היא הסימנים בחיים. אך שם יש גם סכנה של נסיונות שה' מנסה אותנו, כמו שבאותות שמביא מולנו נביא שקר. לכן השיקול של רצון ה' צריך לעמוד לנגד ענינו כל הזמן, ולא לפחד מפירוש הסימנים.

אלו החיים, כך מכניסים את ה' לכל דבר בחיים. כך מפתחים שיח עמו. צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ולא להרפות מכך, אבל מצד שני צריך לדעת להרפות כדי לקבל את התשובות. את התשובות לשאלות של החיים לא מקבלים מפלפול ממושך ומאמץ מוחי, אלא מתוך הרפיה של מוכנות לקבלה.

האינדקציה לדעת האם התשובה שקיבלנו היא אכן אמת אני לוקח מהאשכול שבו דנו כיצד מזהים אמת. אחת המסקנות שם היתה שאמת יוצרת תאימות עם שאר הידיעות שלנו. ברגע שקיבלנו תשובה שלא רק שהיא תואמת את השאלה, אלא גם פותרת שאלות נוספות שכלל לא שאלנו, אפשר להניח שהתקרבנו לאמת.

מיום ליום אני משתכנע יותר שהסימנים ובכלל קול ה' בימינו, כאשר ה' מסתיר את פניו מאתנו, הוא קול של תוכחה ומוסר. קול שאומר מה לא לעשות, ולא קול שאומר מה יש לעשות.
כל עוד אנחנו עובדים אלילים שונים אין עניין לשאול כיצד יש לעבוד את ה'. ברגע שנצליח לנקות את עצמנו מהצמדות אל האלילים השונים אז נצליח לפנות מקום לגילוי ה' ושכינתו.