בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים החלף לסקין בצבע לבן החלף לסקין הישן של הייד פארק החלף לסקין בצבע כתום החלף לסקין בצבע חום החלף לסקין בצבע צהוב החלף לסקין בצבע כחול החלף לסקין בצבע ירוק
בית · פורומים · שירה ספרות ופרוזה · ספרים רבותי ספרים · הביקורות של נועה מנהיים...
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.
נשלח ב-9/11/2003 23:00 לינק ישיר 
הביקורות של נועה מנהיים...

אז אשכול שהוקדש לביקורות של אריאנה מלמד כבר פתחתי,והעכשיו הגיע הזמן לפתוח את האשכול שמוקדש לביקורות של נועה מנהיים המופיעות ב-ynet, ונתחיל עם ביקורתה של נועה מנהיים לאסופת סיפורי המד"ב הקצרים של טד צ'יאנג שיצא בהוצאת אופוס ושמו - "סיפורי חייך ואחרים".
להלן הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2814766,00.html

להלן הביקורת עצמה:
החיים האלה



"סיפורי חייך ואחרים", אסופת סיפורי מדע בדיוני קצרים של טד צ'יאנג עם אזכורים למגדל בבל ולגולם מפראג, יתאים גם למסתייגי הז'אנר
נועה מנהיים






מה היה קורה לו היה מגדל בבל כה גבוה עד שהיה נדרש לאלה שבנו אותו חודשים על מנת לטפס עד לראשו? אם היו מציעים לכם לעבור טיפול חדשני המאפשר לכם להביט בפניהם של אנשים ללא שיפוט אסתטי, מבלי שיהיה לכם אכפת אם הם יפים או מכוערים? מה היה קורה אם היו מוכיחים לכם, מעל לכל ספק סביר, שאחד ועוד אחד אינם שווים לשניים? האם היה עולמכם מתמוטט? את כל התשובות לשאלות אלה ולרבות אחרות תוכלו למצוא בספרו של פלוני, טד צ'יאנג.



צ'יאנג, סופר אמריקאי ממוצא אסיאתי, בילה את העשור השלישי לחייו כשהוא יוצר לאיטו כמה מטובי הסיפורים הקצרים בז'אנר המדע הבדיוני ובכלל. הוא אמנם לא כותב הרבה, אבל סיפוריו הקצרים, שיצאו בימים אלה לראשונה בעברית, כבר הספיקו לזכות בכל פרס חשוב בז'אנר, כולל פרסי ה"הוגו" וה"נביולה".



באסופה זו מפליג צ'יאנג כספן מנוסה אל המתמטיקה, הנוירולוגיה, האבולוציה ואפילו הקבלה היהודית, בסיפור נפלא המתבסס על מעשיית הגולם מפראג (שמככב לאחרונה, לאחר שנתן הופעת אורח גם ב"הרפתקאות הנפלאות של קוואליר וקליי" של שייבון).

אל תירתעו משם הקוד של הז'אנר ומההתייחסות למקצועות הריאליים. את צ'יאנג מעניינים מספרים וחייזרים הרבה פחות ממה שניתן לעשות בהם, ומה שהוא עושה יצליח לרגש אתכם ולגרום לכם לחשוב גם אם נכשלתם בחמש יחידות במתמטיקה ומעולם לא נחטפתם על ידי יצורים קטנים וירוקים. הוא יצליח לעשות את זה בשל יכולתו הבורחסית כמעט לאחוז בכנפות מעילו של רעיון אחד, בלתי אפשרי אך מאחז עיניים בפשטותו, לשסות אותו בעצמו ולדווח לנו על תוצאות הקרב, שבו תמיד יש מנצח אחד, רק שלא ברור לנו בדיוק מי הוא. תכונתו זו מוצאת את ביטויה העמוק בסיפור המופלא ביותר בקובץ וזה שהעניק לו את שמו, "סיפור חייך".



אז נכון, על פניו זהו סיפור על חייזרים ועל בלשנית הבאה ללמוד את שפתם, אך למעשה זהו סיפור על אהבת אם רוויה במתחים אונתולוגיים ועל מהותה של ראיית הנולד, כשהעתיד, ההווה והעבר משמשים לפניו בערבוביה מרגשת ומפעימה.



לא כל הסיפורים חזקים באותה המידה, ולפחות בשניים מהם נרשמו נפילות מתח קלות. אבל הסך הכל נשאר בעינו. ספרו של צ'יאנג הוא אחד מאוספי הסיפורים הטובים שראו כאן אור לאחרונה, ולו בשל האפשרויות שהוא מממש וחוסר הפחד בו הוא ניגש אל הרעיונות המורכבים ביותר.



"סיפורי חייך ואחרים" מוכיח באותיות ובמופתים כי כל מה שנדרש הוא זרעו של רעיון שנובט במוחו של איש שיודע לספר סיפור, בין אם זוהי גירסה מתוחכמת ליומרה ארכיטקטונית קדומה או סיפור על מותה של המתמטיקה כפי שאנו מכירים אותה (ותודה לאל, אם תשאלו אותי), באמת שלא צריך הרבה יותר.




"סיפורי חייך ואחרים", טד צ'יאנג, הוצאת אופוס, מאנגלית: רחביה ברמן, 271 עמ'




מחובר
נשלח ב-2/12/2003 22:40 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים מבקרת את "הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פויר
להלן הקישור לביקורתה ב-ynet:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2826859,00.html

ולהלן הכתבה עצמה:

אור לגויים



"הכל מואר" הוא ספר ביכורים מטורף, מצחיק ומפוצץ כשרון של ג'ונתן ספרן פויר, חנון יהודי אמריקאי צעיר, אפילו לא בן 30, על מסע שורשים לאוקראינה. "מלכוד 22" גירסת השטייטל, לא פחות
נועה מנהיים






זו לא תהיה הגזמה לומר שספרים כמו "הכול מואר" הם הסיבה שבשבילה כדאי להיות מבקר ספרות. ספרים שייחודם כה בולט, שהכשרון שבא בהם לידי ביטוי כה כובש ושההבטחה הטמונה בהם מתממשת כה בשלמות, עד שהם גורמים לקורא דחף שאינו בר כיבוש להמליץ עליהם לכל האנשים שהוא אוהב, ובכלל.



ג'ונתן ספרן פויר הוא חנון יהודי-כל אמריקאי בשנות ה-20 המאוחרות שלו שיצא לטיול שורשים באוקראינה בגיל 19, כדי לחפש את המשפחה שהסתירה את סבו בתקופת מלחמת העולם השנייה. כל מה שהיה לו הוא שמו של שטייטל שכפי הנראה נמחק מעל פני האדמה, מתורגמן אוקראיני ותמונה של סבו עם צדיקי אומות העולם האלמונים שהצילו אותו. הוא לא מצא דבר מלבד השראה, אבל איזו השראה.



המסע המאכזב דחף אותו לכתוב את ספר הביכורים שלו, "הכול מואר", סיפור מסע פיקטיבי-מציאותי בחברת כלבה בשם סמי דיוויס ג'וניור; אלכס, מתורגמן אוקראיני בעל סגנון דיבור חריג ומקסים; וסבו של המתורגמן, אוקראיני קשיש ועיוור למחצה שמשמש גם בתפקיד הנהג. הדיווחים על המסע מובאים בלשונו המשובשת ושובת הלב של אלכס, ששולח אותם, בצירוף מכתבים משעשעים עד בקיעת בטן ועצובים עד דמעות מרות, לפויר עצמו, או יותר נכון לבן דמותו הבדיוני, אותו מכנה אלכס "הגיבור" ("כשמצאנו אחד את השני, ההופעה שלו הרביצה לי בתדהמה... הוא היה נמוך קשות... לגמרי נדהמתי לרעה").



בין המכתבים לקטעי המסע משובצים תיאורים סוריאליסטיים ויפים להחריד של השטייטל הבדיוני, תרחימברוד, שכונה כך על שמו של תרחים אחד, שנפל למימי נהר הברוד הקרים כשהוא מותיר אחריו תינוקת קסומה, סבתא של סבתא של סבתא של הגיבור בכבודו ובעצמו. דרך תיאורי השטייטל נחשפים חייה של העיירה היהודית הפרועה ביותר שראתה הספרות מעולם. שילוב מוזר ומהפנט של הקיצוניות בדמויות שיכולים היו לספק בשביס זינגר או עגנון, מתובל במחלוקות ביזאריות בין זקופי האמונה לכפופי האמונה, שני הפלגים הדתיים של השטייטל, שהוויכוחים ביניהם יכולים היו ללמד דבר או שניים את הליליפוטים של סוויפט, שנחלקו בשאלת המיקום הנכון להתחיל בו את אכילת הביצה.



בין השטייטל הצבעוני, שנדמה לעתים לגטו דמיוני שהוצב בתוככי מקונדו הבדויה של גרסיה מרקס, לבין מערכת היחסים שנרקמת בין אלכס לסבו, לאחיו הקטן ולפויר עצמו, מתפתחים ועולים זרעים אפלים יותר. בסופו של המסע הזה ישנו ציון דרך צפוי אחד, כרוניקה של רצח עם ידוע מראש, שכל מונחיו החינניים של אלכס, כל מאמציו של הגיבור וכל סיפורי האהבה הארוטיים וטורפי הדעת של תרחימברוד לא יוכלו לשלול. החוש השישי של היהודים, זה שפויר מגדיר כחוש הזיכרון ("עבור היהודים, הזיכרון הוא לא פחות בסיסי מדקירת מחט... כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: כמו מה זה נזכר?"), לא הצליח להציל אותם משריפה בחיים בתוך בית הכנסת של זקופי האמונה.

כל הדרכים מובילות אל האנדרטה הבדיונית לנרצחי תרחימברוד שלא היתה קיימת מעולם ואל הזוועה האמיתית לחלוטין, הכאב המציאותי והזיכרון שאין ממנו מנוס.



על ספרו הראשון של פויר שורה אותה הילה של טירוף מעורב בזוועה מנוקדת ביופי ועמוסת הומור (בעיקר שחור) שניתן למצוא גם בספרי ביכורים נוספים שהתפוצצו כמו מרגמות של כשרון לעולם הספרות המנומנם. "בית האלוהים" של סמואל שם, "אדון החצר" של טריסטן אגולף, וכמובן, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. יש ב"הכול מואר" כוח רב, אלימות מתפרצת, שפה ייחודית ומובנית ומעוף דמיון פרוע. ואם זו לא סיבה מספקת בכדי לרוץ ולהמליץ עליו לכל האנשים שאתם אוהבים, אני לא יודעת מה כן.



"הכול מואר", ג'ונתן ספרן פויר, הוצאת כנרת, מאנגלית: אסף גברון, 317 עמ'




מחובר
נשלח ב-19/12/2003 14:37 לינק ישיר 

והפעם...נועה מנהיים על ספרה החדש של שלי יחימוביץ'(כן,ההיא מהטלוויזיה והרדיו) - "משחקי זוגות",

להלן הקישור לביקורת שלה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2843232,00.html

והביקורת עצמה...

תאווה מעבר לפינה



שלי יחימוביץ' מתארת בספרה החדש, "משחקי זוגות", כיצד מובילה האהבה לעשות הרבה מאוד מעשים רעים, וחושפת עולם רומנטי מבעית. נועה מנהיים מקווה שאהבה מן הסוג הזה אינה מדבקת
נועה מנהיים



ונפתח באזהרה. ביקורת זו תכלול ספויילרים לספרה החדש של שלי יחימוביץ', מאחר שקשה עד בלתי אפשרי לדון בספר מבלי לגלות את מכמניו. כמו כן, לאלו מכם שחווים חיי זוגיות מאושרים, מומלץ לוותר על הספר, מאחר שהוא עלול להביא להתקפי פרנויה הרסניים. ולמה? אז ככה: נפתלי וללה הם זוג מאושר פלוס שתי בנות. דרור וענת אף הם זוג מאושר ולהם שני בנים. שני זוגות החברים חולקים בניהם כבר שנים משפחתיות אלטרנטיבית והדוקה, שהיא, אם לא ידעתם, הבון-טון החדש.



אל תוך גן-העדן הבורגני הזה מזדחל לו נחש הבגידה הארסי. לנפתלי מתגלה כי אשת-חיקו האהובה מספקת מחסדיה ללא אחר מאשר דרור, בעלה הנאה להדהים והבוגדני של חברתה הטובה ביותר. מישהו ראה את זה מגיע? רק הקוראים, כנראה. ולא סתם סטוץ יש לנו כאן, אלא אהבה גדולה וסוחפת אותה רוחשת ללה השמנמונת והמוזנחת לדרור המלוטש והיאפי. בשמה היא תזנח את בעלה הנאמן והנעבך, תבגוד בחברת נעוריה ותעביר את בנותיה דרך כור המצרף של הגרושים, בדיוק כמו נגה שטאובר, גיבורת ספרה הקודם של יחימוביץ'. הדמיון כאן אינו מקרי. נגה הבוגדת נותנת כאן הופעת אורח כאחותו של נפתלי הנבגד, ו"משחקי זוגות" הוא במובנים רבים המשכו של "אשת איש", כך שלפנינו בעצם "הבורגנים – הדור הבא". אך בעוד שסיפורה של נגה הוגש לנו בגוף ראשון, הרי שכאן, מלבד בכמה פרקים ספורים המתיימרים לחדור אל מערכי ליבם של הבוגדים, הגיבורים הם הנבגדים, נפתלי וענת.



החברות הכי טובות



יחימוביץ' נזהרת זהירות גדולה הפעם שלא להותיר אצל הקורא ולו שמץ של אמפתיה או אפילו סימפטיה כלפי הבוגדים. דרור הוא סתם יפיוף שמזיין מהצד ללא הרף, ואילו ללה הופכת, כדברי חברתה הטובה, למפלצת איומה. לא רק שהיא לא נחמדה לבעלה, היא גם בוגדת בחברתה הטובה ביותר, וזה, בעיני יחימוביץ', או יותר נכון, בעיני האלטר-אגו הספרותי שלה, נגה שטאובר, חטא שאין לו כפרה. "כלבה...חתיכת זונה בוגדנית...לא הייתי מאמינה שהיא חלאה כזאת...לבגוד בחברה זה הדבר הכי נורא, הכי פלילי, הכי מפלצתי –" (עמ' 77). כלומר, מילא בעלך, אבל חברתך הטובה? איך יכולת? נו, באמת. כאן מתחילים הבקיעים המוסריים העצומים של הספר לבוא לידי ביטוי, כשברור שלבגוד בבעל או באישה זה קביל, אבל לא לגעת בחברה הכי טובה, כי אחוות נשים זה משהו אחר לגמרי.



ובשם מה עוברות כל הדמויות ייסורי גיהנום אלו? בשם האהבה, כמובן. ביטחונה המלא של יחימוביץ' בכך שכשהיא אומרת אהבה, כולנו מבינים למה היא מתכוונת, פוטר אותה מהצורך להסביר מהו טיבה של האהבה הזו. למה מתאהבת ללה בדרור באותה תשוקה שהיא תמיד "מכלה", "פראית" ובולעת כל, כמחלה של ממש? הרי הוא בסך הכול שמוק יפה מראה, שבמשך היכרותם המשותפת מעולם לא הסתיר ממנה את בוזו לה ולדרך חייה. האם מדובר כאן בסאדו-מאזו חבוי? אולי היא פשוט, כפי שהיא מסבירה לבעלה השבור, רוצה להרגיש שוב אהובה ונחשקת? מהי אותה אהבה עצומה שגורמת לאנשים לקרוא קרעים עצומים במארג חייהם? לא ברור, וגם לא תקבלו הסבר. זה וירוס אהבה מסתורי וחשוך מרפא שאוחז באנשים ללא אבחנה וטורף עליהם את דעתם. אף אחד אינו מחוסן מפניו, גם לא את, גברתי, שמתכרבלת בחיקו החם של בעלך, וגם לא אתה, אדוני, שבטוח בנאמנותה של אשתך. כולנו נמצאים על סף שיגעון האהבה ועלולים לקפוץ מהצוק בכל רגע נתון.



אך בעוד האהבה עצמה מתוארת כאיזה חיידק טורף מיסטי, ברור שכל הדמויות מצפות לסליחה ומחילה על כל מעשיהן הרעים בשל האהבה, ואף מקבלות. כאן שוב נחשף במערומיו המוסר הכפול השגור, שיחימוביץ' מאמצת בלי יותר מידי ביקורת. הגבר הכריזמטי והריקני נאסף שוב אל זרועות אשתו הנבגדת. זו "שלעולם לא תחפש לעצמה סערת נפש והתאהבויות סוחפות, שכן נגזר עליה לאהוב את הגבר הזה ואיש בלתו, גם אם יטעים אותה עוד סבל בשנים שיבואו." (עמ' 386) ואילו נפתלי נטול עמוד השדרה סולח לאשתו מספיק בכדי לנחם אותה כשדרור עוזב אותה כדי לחזור אל אשתו (למרות שבו עוד נותר די כבוד עצמי כדי לא לשוב לזרועותיה). כך נשמר הסטטוס קוו – לבעלים הבוגדים יש מחילה ואילו הנשים הבוגדות יצלו לנצח בייסורי הבדידות והנטישה.



"משחקי זוגות" הוא רומן קולח ואפקטיבי, וניכר שיחימוביץ' נחושה בדעתה להציג את חציו השני של המטבע אותו פרטה בספרה הראשון, אך כמו "אשת איש" לוקה גם "משחקי זוגות" באיזו רומנטיות ממאירה, כמעט דוחה, שצובעת אותו בצבעים מבעיתים ובלתי נעימים. תחת מטריית הרומנטיות הזו מוצגים גם הגרועים שבמעשים כגזרות גורל שאין להתנגד להן ואין דרך לעצור בעדן, להיגיון ולנאמנות אין מקום וערך, וכל שאנחנו יכולים לקוות לו הוא שאהבה שכזו אינה מחלה מדבקת, שתהפוך גם אותנו לדמויות פאטתיות בעולמה של שלי יחימוביץ'.



"משחקי זוגות", שלי יחימוביץ', הוצאת קשת, 398 עמ'



מחובר
נשלח ב-4/1/2004 14:01 לינק ישיר 

והפעם...נועה מנהיים על ספרו של ז'וזה סאראמאגו - "המערה".
כעת הנ"ל התפרסם לפני שנה וקצת כשהוא השווה את הישראלים לנאצים,אחרי אירועי ג'נין וכתוצאה חנויות הספרים החרימו את ספריו ואלפי ישראלים החזירו את ספרו החדש,דאז לחנות כמחאה- מעשה שבעקבותיו אף פתחתי אשכול חדש בפורום בנושא לגבי השאלה "האם יש לעשות הפרדה בין הסופר ודעותיו לספרים שלו,או לא.

להלן הקישור לכתבה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2853829,00.html

והכתבה עצמה:

המערה החשמלית



הוא אמנם החלש בטרילוגיית "על העיוורון" ו"כל השמות", אבל "המערה" הוא עדיין ספר של סאראמאגו, ועל כן גם נפלא. על הפרק הפעם: כל חטאי הגלובליזציה
נועה מנהיים




לטרילוגיה הזו אין שם. היא מתחילה ב"על העיוורון" המופתי, ממשיכה ב"כל השמות" הנהדר, ומגיעה כאן לסיומה. לכאורה, ב"המערה" אין עיוורים ולכל אחד, אפילו הוא כלב אבוד, יש שם משלו, אבל הרומן החדש של סאראמאגו מהווה המשך ישיר כמעט לשני ספריו הקודמים ומגיב עליהם באופן מבריק.



העלילה פשוטה מאוד, כמעט לקונית. קדר זקן שמתגורר בכפר עם בתו וחתנה מייצר כלי חרס עבור הקניון הגדול שהוקם בסמוך. בתו עוזרת לו בעבודתו וחתנו משמש כשומר בקניון. יום אחד מחליט הקניון להפסיק את מכירתם של כלי החרס מאחר שתחליף הפלסטיק שלהם מוכר טוב יותר. בתנופת ייאוש אחרונה מחליטים הקדר ובתו המודאגת לעשות שינוי קריירה ולעבור לייצר בובות חרס קטנות ודקורטיביות. כשגם היוזמה החדשה הזו נכשלת, אין להם ברירה אלא לעבור לגור בתוך המונוליט הקניוני, יוקרה השמורה לבני משפחתם של שומרים שעלו בדרגה.



בקניון יש "רשימה כל כך ארוכה של פלאות, שאפילו שמונים שנות בטלה לא יספיקו כדי ליהנות מהם, גם אם האדם נולד בקניון ולא יצא ממנו אף פעם לעולם שבחוץ" (עמ' 241). בין הפלאות הללו כלולות גם כמה משל סאראמאגו עצמו, כמו רפסודת האבן ומנזר ממאפרה, שמופיעים, יחד עם שלד של טירנוזאור, אולם באולינג ורכבת השדים, ברשימת המכולת הארוכה של תכולת קניון הפלאות. אפילו חדר שמספק "תחושות טבעיות" יש שם - מחולל מזג אוויר שיוצר גשם ורוח, שלג ושמש. "זה כמו סם, טועמים מזה ומתמכרים", אומר אחד מתושבי הקניון הוותיקים לקדר ההמום.



שלטי פרסומת עצומי ממדים מנקדים את קירות הקניון, מכריזים כי "היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור". אך שהותם של בני המשפחה בקניון הענק, האספקלריה המזויפת הזו לחיים, לא תארך. חפירות שנעשות במרתפו חושפות סוד עתיק יומין ומאיים, שישנה את חייהם וישחרר אותם מכבלי הבטון והחלונות האטומים. לא קשה לנחש את מהותו של הסוד הזה, מאחר שסאראמאגו אינו מנסה להסתירו ואף מכריז על כך בשם הספר.



ההמונים באים



ב"על העיוורון" עסק סאראמאגו בסיטואציה הסוריאליסטית של עיוורון מדבק ובהשלכותיה האיומות; ב"כל השמות" הוא ניסה למפות את ההתחלות והסופים במעביו של מבוך תיוק אימתני; "המערה" הוא הבוטה שבחלקיה של הטרילוגיה. הוא פורש את מתחיו הגלויים לפני הקורא - את הפער שבין העיר לכפר, העושר לעוני, עבודת הכפיים המסורתית והנכחדת מול התיעוש והייצור ההמוני המתפשט.



כאן לא נזקק סאראמאגו לאנלוגיות סוריאליסטיות שוברות לב או לפתרונות סגנוניים מלוטשים בכדי להצהיר ולסכם את התחושות והמסקנות שרחשו בשני ספריו הקודמים. לסיפריאנו אלגור, הקדר, ולמרסאל גאשו, חתנו, יש שמות משפחה, אך אין להם מושג מה מקורם. לבני המשפחה אין בעיות עיניים מיוחדות, אך סופו המפתיע-אך-מצופה של הספר מבהיר שכל שהם רואים הינם אך צללים מרקדים על קירות המערה.



וכך, במחווה הנפלאה הזו של סאראמאגו למה שהוא אולי אחד המשלים המשפיעים ביותר בתולדות התרבות, מגיעה הטרילוגיה לסיומה. למרות שפשטות עלילתו והפשטנות המסוימת של סופו הופכים את "המערה" לחלש מבין השלושה, הרי שהוא מגובה בסגנון הדיאלוגי הייחודי של סאראמאגו, זה שבו קשה לדעת מי הוא הדובר, אבל גם לא ממש משנה. מאחוריו אף עומדים שני אחיו הבכירים, "על העיוורון" ו"כל השמות", ומעניקים למתרחש בו משנה תוקף ותחושת גילוי ייחודית ומרגשת עד-רטט.



"המערה", ז'וזה סאראמאגו, הוצאת הספריה החדשה, מפורטוגזית: מרים טבעון, 272 עמ'



מחובר
נשלח ב-11/1/2004 12:12 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים על "ויהי בוקר" של סייד קשוע.
הקישור לביקורת שלה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2857310,00.html

והביקורת עצמה:

החיים לא קלים בכפר


"ויהי בוקר", ספרו השני של סייד קשוע, מתאר סיטואציה בדיונית לכאורה שבה טנקים מכתרים יישוב קטן ומנתקים אותו מהעולם. נועה מנהיים על ספר רב עוצמה שיכול לקרות עוד רגע ולא רחוק מכאן
נועה מנהיים




בואו נעשו ניסוי קצר. דמיינו שאתם גרים בעיר גדולה. אתם נשואים. יש לכם ילדה קטנה. נמאס לכם משכר הדירה שמאמיר, מזיהום האוויר הנוראי, מזה שאין לילדה שלכם איפה לשחק. בואו נניח שאתם בנים ממשיכים בקיבוץ, או שלהורים שלכם יש חלקת אדמה באיזו התיישבות עובדת לשעבר. יום אחד אתם אורזים את הכל ועוברים לחיות במחוז ילדותכם. לא נורא. אפשר היום לעבוד מהבית, עם המחשב, או למצוא עבודת הוראה בבית הספר המקומי, זה שלמדתם בו פעם. בואו נניח שיום אחד אתם יוצאים עם האוטו לעבודה בעיר הגדולה, אבל בשערו של הקיבוץ, או המושב, או הכפר, יש טנקים. בתוכם יש חיילים. הם לא עונים לכם כשאתם קוראים אליהם. הם יורים במי שמנסה להתקרב לגדר התיל החדשה שהקימו מסביב ליישוב. אתם גם לא יכולים להתקשר לאף מקום, כי ניתקו את קווי הטלפון. גם הסלולריים.



אחר כך מנתקים לכם את החשמל. משאבות המים מפסיקות לפעול. החנויות הספורות ביישובכם הקטן מתרוקנות מהר מאוד ממצרכיהן. אתם קונים בטריות ושומעים רדיו, אבל שם לא מזכירים את מצבכם אפילו במלה. אתם מפוחדים. אף אחד לא מבין מה לעזאזל קורה כאן ולמה אף אחד לא יודע מזה. אתם הרי אזרחי המדינה, משלמים מסים ומתנהגים יפה. נשמע לכם הגיוני? נשמע לכם סביר? איך אתם מרגישים בינתיים עם הניסוי הקטן שלנו?



הניסוי הזה הוא עלילת ספרו החדש של סייד קשוע, עיתונאי וסופר ("ערבים רוקדים"), שהוא גם איש מוכשר מאוד וגם, במקרה, ערבי ישראלי. אה, אתם אומרים לעצמכם, עכשיו הכל ברור. באמת? כי גם לסבתא שלי זה נשמע מוכר. גם לדי הרבה אנשים שחיים היום במדינת ישראל זה נשמע קרוב להחריד. לא רק מי שגרים בערי הגדה, גם אלה שגרים בהתנחלויות.



לכאורה זהו סיפור בדיוני לחלוטין. האם באמת יעלה על הדעת שחיילים יסתערו על האוניברסיטאות, יעקרו ממיטותיהם את כל הסטודנטים הערבים ויגרשו אותם הביתה? שיישובים של ערבים ישראלים יכותרו וינותקו מרשתות החשמל והמים, התקשורת והביוב, מבלי שמישהו יידע מכך או יוכל להגיב? על דעתו של קשוע זה עולה גם עולה.



בספרו השני ורב העוצמה הוא מביא לידי ביטוי את החרדות התופחות בקרב האוכלוסיה הערבית-ישראלית, באופן שיקשה אף על מתנגדיה האדוקים ביותר להסב ממנה את פניהם.



אבל לא רק את חרדותיהם הוא מבטא. זהו אינו רק ספר "ערבי" שעוסק רק בפוליטיקה של הכיבוש. גם מי שחרדים לגורל החשמל והמים שלהם בשל אי תשלום, גם מי שחוששים שלא יהיה להם כסף להאכיל את ילדיהם, יוכלו למצוא בו הד למצוקותיהם. זהו ספר בדיוני לחלוטין, שאינו מתרחש בכאן ובעכשיו, שהמתרחש בו כמעט שלא יעלה על הדעת. אבל זהו גם ספר שיכול לקרות לא רחוק מכאן ובעוד זמן לא רב, והכמעט שבו הוא די והותר. יותר מדי.


"ויהי בוקר", סייד קשוע, הוצאת כתר, 234 עמ'



מחובר
נשלח ב-1/2/2004 13:08 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים מבקרת את "התיקונים" של ג'ונתן פראנזן...
להלן הקישור לביקורת שלה על הנ"ל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2867997,00.html

והכתבה עצמה...
טעון תיקון



מרוב ניסיון לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול, "התיקונים" הכה-מדובר של ג'ונתן פראנזן יוצא מרשים אך מנוכר ונטול נשמה
נועה מנהיים



לספרו הבא של ג'ונתן פראנזן יקראו "איך לכתוב יצירת מופת בארבעה שעורים קלים". הפרק הראשון יסביר לכם כיצד לכתוב מכתבים זועמים לניו יורק טיימס שבהם תקוננו על מותה של הפרוזה ותתחייבו לכתוב את "הרומן האמריקאי הגדול", הפרק השני ילמד אתכם כיצד להתמודד עם מקדמה של מליון דולר, אותה קיבלתם בעקבות הצהרותיכם המנוסחות היטב. הפרק השלישי יעסוק כולו בתכנונו הקפדני של הרומן הענק שלכם, כמה דמויות עליכם לכלול, מה יהיה ציר העלילה המרכזי שלכם וכו', ובפרק הרביעי תקבלו תדרוך בזק באיך לסרב לאשת טלוויזיה בכירה שרוצה לשווק את הספר שלכם (במקרה של פראנזן זו היתה אופרה וינפרי, אבל אתם יכולים להסתפק במיכל זוארץ), ובכך לזכות באהדת המבקרים המתנשאים.



בשביל פראנזן זה עבד מצויין, כל כך טוב למעשה, שהוא זכה לשלל סופרלטיבים שהכתירו אותו כקול החשוב של הספרות האמריקאית, לא רק בארצו שלו, אלא אף אצל האחות הקטנה מעבר לים, ישראל. אז על מה בעצם כל המהומה? "התיקונים" הוא פורטרט מעמיק של משפחה כל-אמריקאית אחת: האב, אלפרד, נאבק בשלביה ההתחלתיים של מחלת הפרקינסון; האם, איניד, מתעקשת בעוצמה בלתי שפויה על קיומו של חג מולד מושלם אחרון עם כל המשפחה; דניז, הבת הקטנה, היא שפית שחווה משבר מקצועי ומיני; הבן האמצעי, צ'יפ, הוא אקדמאי כושל שמסתבך בעיסקה כושלת לא פחות במזרח אירופה והבן הבכור והמוצלח, גארי, סובל מדיכאון קליני שהוא מסרב להודות בקיומו.



כולם כאחד מתאמצים בכל יכלתם לממש את החיים, החופש והחיפוש אחר האושר המובטחים להם במגילת העצמאות בעוד הכל הולך ומתפורר סביבם ובתוכם. במתכונת הסרטים והספרים האמריקאים הרבים שעוסקים בחג המולד כאבן בוחן ליחידה המשפחתית ולחברה האמריקאית כפי שהיא משתקפת בה, הופך פראנזן את יום הולדתו של ישו ליום מותה של המשפחה. הכל מתקלקל כאן. מוחו של אלפרד, התוכניות המושלמות של איניד, הנישואין של גארי, המסעדה של דניז וחיו של צ'יפ. לא את הכל ניתן לתקן, למרות שכולם משתדלים מאוד יפה, ו"התיקונים" מבקש לתעד את השבר הזה.



יומרה עקרה



פראנזן הוא כותב מוכשר מאוד. הוא מצליח לטעון מחוות פשוטות בתכלית, כמו ניסיונו של אלפרד לתקן שרשרת נורות שיועדה לעץ חג המולד, במשמעויות רבות עוצמה וסמליות, שמשאירות את קוראיו רוטטים מרוב מודעות מעקצצת לעולם שסביבם. הוא גם עושה עבודה עצומת מימדים בשזירת הזמנים השונים שאליהם הוא לוקח את סיפורם של בני המשפחה, מן העבר הרחוק ועד לחג המולד האפוקליפטי שחותם את הספר. וכדי שיהיה "התיקונים" זכאי לתואר "הרומן האמריקאי הגדול", משימה שהתנסו בה סופרים אמריקאים כסול בלו או דון דלילו, מעניק פראנזן לכל גיבוריו גזירות מדודות בקפידה ושקולות עד לדק של אומללות. דניז היא גם אשת קרירה וגם לסבית לעת מצוא וסובלת משני המאפיינים גם יחד. צ'יפ אינו רק אקדמאי גרוע, הוא גם פחדן שאינו מסוגל להתחייב לדבר שסולק ממשרתו לאחר רומן עם תלמידתו שהידרדר אל גבול הסטיה. כך זה נמשך, כשכל אחת מהדמויות עומסת על כתפיה כמה שיותר תחלואים אישיים, שבמקביל מייצגים את תחלואיה של החברה האמריקאית בכללותה.





אבל בשלב כלשהו של התהליך המתוחכם עד מאוד שהוא מנסה להוביל, אי שם בים הפרטים הרבים והמוקפדים שהוא גודש בהם את הספר ובצמתים המשורטטים בקפידה שבהם פוגשים גיבוריו זה את זה, משהו הלך לאיבוד. ספרו של פראנזן הוא מבנה אדריכלי מרשים ואף מבעית לפרקים, אך נטול נשמה לחלוטין. השזירות המוקפדות שלו מכאניות, החזרות הרבות על אלמנטים כמו ספריו של סי. אס. לואיס נדמות מעושות, והניכור שהוא מבקש להציג פושה גם אל כתיבתו שלו ומותיר אותה קרה ואף משעממת לפרקים. ברור שבן כרכיה של יצירה המונה כשבע מאות עמודים ניתן יהיה לחלץ רגעים של יופי או משמעות, אבל הם בטלים בשישים אל מול יומרנותו של פרוייקט התיקונים השאפתני של פראנזן. יתכן והבעיה טמונה באופיו המתוכנן מראש של "התיקונים", בהצהרות שליוו את כתיבתו ובמהלך יחסי הציבור המבריק, שהצליח לקומם ולהחניף בו זמנית לקהלים שונים ומגוונים, אבל נכון יותר יהיה לחפש את שורש הרע בספר עצמו. "הרומן האמריקאי הגדול" הוא הניסיון ללכוד את נפשה של אמריקה במילים ואילו פראנזן שכח את נפשו של הסיפור שהוא מבקש לספר, וסיפק לנו, במקומה, מפגן כתיבה מבריק אך טכני ומעוקר, ששום תיקון לא יעזור לו להפוך ליצירת מופת.



ג'ונתן פראנזן, "התיקונים", הוצאת עם-עובד, מאנגלית: אלינוער ברגר, 665 עמ'




מחובר
נשלח ב-2/2/2004 22:42 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים על... "המינוטאור יוצא להפסקת עישון" של סטיבן שריל.
להלן הקישור לביקורת:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2860631,00.html

והביקורת עצמה:

השור הזורם



ב"המינוטאור יוצא להפסקת עישון" של המשורר האמריקאי סטיבן שריל מגיח יצור מיתולוגי שחציו אדם וחציו שור לפרבה אמריקאי כדי לטגן צלעות ולהתאהב. נועה מנהיים על ספר מכמיר לב
נועה מנהיים




קוראים לו מ', הוא עובד כעוזר טבח במסעדת צלעות בפרבר אמריקאי רגיל, גר בחניון קרוונים, סובל מבעיות עור ומאוהב בקלי, נערה שממלצרת במסעדה שבה הוא עובד. אה, והוא גם מינוטאור. לא סתם, המינוטאור האחד והיחיד מהמיתולוגיה היוונית, אותו בן כלאיים, חציו התחתון אדם וראשו ראש שור, שנולד בעקבות תשוקתה הטמאה של פאסיפאה, נכדתו של זאוס, לשור לבן. המינוטאור ארב במעבה המבוך הגדול של מינוס, לשם היו מכניסים מנחות אדם - בתולות מפוחדות ובתולים רועדים - וקורע אותם בשיניו. אבל יום אחד מגיע לשם תזאוס, שמקבל פקעת חוטים כדי שיוכל למצוא את דרכו החוצה מהמבוך.



רק שבספרו של סטיבן שריל, משורר אמריקאי מוערך, השניים, תזאוס הגיבור העשוי ללא חת והמינוטאור, חותמים על עיסקה: תזאוס מרוויח את חייו, והמינוטאור מרוויח את חירותו, 5,000 שנה של שיטוטים בעולם ומשרת טבח.



שריל מחדיר בספרו הראשון את המינוטאור לשולי החברה הפרברית האמריקאית כדי לבחון את זרותו וזרותה, לאבחן את טיבה של החמלה האנושית ואת גורלם של מיתוסים זנוחים בעידן שבו בטוחים בני האדם כי האלים כבר מתו. למרות שלראשו שיער גס של פר, למרות שמבנה הפה שלו לא מאפשר לו לדבר, המינוטאור של שריל, המחצין בגופו את הגבול הדק שבין האדם לחיה, יותר אנושי מאנושי. במקום מלים, הוא מהמהם בדרך כלל איזה המהום בלתי מחייב שבני שיחו ממהרים לפרש בכל דרך שתתאים להם. הוא מתאמן במשך יום שלם על מלה בודדת, "מצטער", שאותה הוא רוצה להגיש במתנה לאהובתו הבלתי אפשרית.



"המינוטאור יוצא להפסקת עישון" הוא נסיונו של שריל להתוות מיתוס מודרני, לנסות ולרקום שוב למארג חיינו את אותם אלים למחצה שהזמן שכח, כסמנים רבי עוצמה של הזר והשונה. המינוטאור שלו אינו היחיד שמשוטט בעולמנו ומנסה למצוא מנוח לנפשו בת האלמוות. הרמפרודיטוס (יצור שהוא גם גבר וגם אשה) מפציע בתשדיר פרסומת זול, מנסה למכור את גופו לבני שני המינים. בחנות מכולת הפתוחה כל הלילה תוכלו לפגוש את אחת הדריאדות (אלות העצים) עובדת כזבנית מאחורי הדלפק, מתחת לאורות הניאון הקרים, שגורמים לה להיראות כסובלת מבעיית עור קשה. עולמו של המינוטאור הוא עולמם של מי שהיו כמעט אלים וכעת הם פחות מבני אדם.



המפגשים שמזמן שריל למינוטאור עם הלקוחות במסעדה, עם חבריו לעבודה ועם שכניו לקהילת הקרוונים הקטנה, מותחים ומתווים את הגבולות של מה שאנחנו מוכנים לקבל כאנושי. יש כאלה שמוכנים, שיכולים, שמסוגלים להביט היישר בעיני החיה של המינוטאור האימתני ולמצוא שם ידידות ואהבה. גם אתם, לאחר שתקראו את ספרו הנפלא, מכמיר הלב וגדוש החמלה של שריל, תגלו כי אתם מסוגלים לכך.



"המינוטאור יוצא להפסקת עישון", סטיבן שריל, הוצאת כנרת, מאנגלית: ערן שדה, 300 עמ'




מחובר
נשלח ב-17/2/2004 13:10 לינק ישיר 

והפעם...נועה מנהיים על "ובזמן הזה" של אריק גלסנר.
הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2874871,00.html

והביקורת עצמה...

החטא ועונשו



אריק גלסנר, חוזר בשאלה, כתב את "ובזמן הזה" על חוזר בשאלה שמוצא גאולה בסקס. אך בסופו שהצטער. נועה מנהיים, דתיה לשעבר בעצמה, לא הזדהתה
נועה מנהיים




אריק גלסנר חושב שהוא ויתר על אלוהים. אחרי הכל, הוא חזר בשאלה. האמת היא שהוא לא. הוא פשוט החליט להפוך לאלוהים בעצמו. ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת מלכתוב רומן? ליצור עולם משלך, שבראת במו מלותיך, כמו ב"בראשית", לאכלס אותו בגברים ובנשים שמנסים, או לפחות מתאמנים ללא הרף, בפרייה ורבייה. להיות מי שמספק את השכר, וגם (וזה הרבה יותר כיף) את העונשים על החטאים שהגדרת. ואם, כמו במקרה גלסנר, אתה יכול לכונן את עולמך על יסודות אוטוביוגרפיים מוצקים, מה טוב.



אדם הראשון של גלסנר וגיבור ספרו הוא משה. לא המקראי, זה שזכה להביט אל הארץ המובטחת אבל לא לבוא בשעריה, אלא סתם בחור ישיבה עם היסטוריה משפחתית מורכבת (אבא שלו התאבד), בעיות אמונה ונטייה לחשוב יותר מדי. משה מחכה עד לשחרור מצה"ל, ואז משתחרר גם מכבלי הדת לטובת תענוגות העולם הזה. הוא מחליט להמיר את הסגידה לאל בסגידה לדברים מעט יותר מוחשיים, כמו כסף, אבל בעיקר לגופיהן המושלמים ומעוררי ההערצה של נשים.



הוא מתחיל את מסעו לחטאי הבשר בבתי זונות עלובים. שם, בקודש הקודשים של הגופניות חסרת המשמעות, הוא משיל את בתוליו בזרועותיהן של נערות רוסיות כבויות מבט. אבל מאחר שאריק גלסנר הוא האלוהים, הכל יכול לקרות, אפילו שאחת מאותן שפחות מין חרופות תתאהב בגיבור עד כדי כך שתסכים לשכב איתו בלי אמצעי הגנה - השלב הראשון בסולם ההידרדרות של משה.



גיבורנו העשוי ללא חת ממשיך בלי להביט לאחור. משה פוגש את דפנה, מנחת הסדנה שבה הוא לומד כיצד להנחות בני נוער בשבילי היהדות המודרנית. הסדנה, שבנויה מפעולות שכמו נלקחו משבתות בני עקיבא, מאפשרת לדפנה להתאהב בגיבורנו החיישן, למרות שהוא לא מוציא יותר משלושה משפטים מהפה. למה? אל תחקרו במופלא מכם. גם משה אינו חוקר. הוא פשוט לא מעוניין. למה? כי דפנה שלנו היא שמנמונת אדמונית, ואם כבר סקס, אז משה מעדיף לשאוף אל הכוסיות הבלתי מושגות ולהזין את רגשי הנחיתות שלו בעוד ועוד דחיות.



אבל סוף ההתמדה לנצח, והשמנמונת הנמרצת מצליחה לאחר מאמצים מתישים להכניס את משה אל מיטתה, לבה וחייה. בעוד הסערות הרגשיות הללו מתחוללות סביבו, יושב לו משה בעין הסערה ומקונן על מר גורלו, על חוסר הטעם בקיום, על אפסות הבריאה, על חדלון קיומו ועל הבאסה הכללית שלו. מאחר שאיבד את אמונתו, הוא אינו יכול לשטוח את טענותיו האקזיסטנציאליסטיות בפני בוראו, לכן הוא מטיח אותן בנו.



על כל שורת דיאלוג מוכברים להם תלי תלים של התלבטויות פנימיות, פרשנויות אונקלוס ורש"י ותחושות, שרובן יישמעו מוכרות מאוד לכל חוזר בשאלה באשר הוא. אבל המסות המרוכזות, העסוקות בעצמן והבכייניות הללו, בשילוב עם אישיותו הנרקיסיסטית עד אובדן החושים של משה, הופכות את מה שיכול היה להוות הצצה של ממש אל מערכי לבו של מי שאיבד את אמונתו, לחוויה מתישה ודוחה לפרקים.



כמעט הגענו לסוף, אל עונשו האיום של החטא. כי גלסנר הוא אל קנא ונוקם. בדיוק כשחשבנו שהוא שכח את העניין עם נערת הליווי, הוא שולף מהארסנל האלוהי שלו את השפן הקטלני, שיבהיר למי שעוד לא הבין שעם אלוהים לא מתעסקים.



חבל. חבל על משה, שנפל לידו החזקה וזרועו הנטויה של גלסנר; חבל לי עלי ועל שכמותי, אותם חוזרים בשאלה שמקבלים מגלסנר את האש והגופרית של סדום ועמורה; חבל לי על רגשות האשם הכפייתיים כמעט שמוצאים את ביטוים ב"ובזמן הזה" וחוסר היכולת לחלץ, למרות נטישת האלוהים, איזשהו חסד; וחבל לי יותר מכל על אלוהים בכבודו ובעצמו, על הצורך שלו ליצור ברואים פגומים, להתעלל בהם ולהעניש אותם על כך שסרו ממצוותיו והקשיבו לצו לבם, גם אם הלב הזה ממוקם בעיקר באזור המפשעה.



"ובזמן הזה", אריק גלסנר, הוצאת כתר, 374 עמ'



מחובר
נשלח ב-25/2/2004 13:21 לינק ישיר 

והפעם...נועה מנהיים קראה את ספרו של ערן אפפלד- "כשענק מתעורר", והעלתה את הביקורת שלה עליו.
להלן הקישור אליה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2878393,00.html

והביקורת עצמה:
יש עליך שקל?



אחרי שחי בעצמו כהומלס בארה"ב הוציא ערן אפפלד, ישראלי במקור, את "כשענק מתעורר", ספר ביכורים לא נטול יומרה אך מרתק, על עולמם של חסרי הבית
נועה מנהיים




יש שמות שאפשר להצליח איתם, וכאלה שלא. אי שם בתחילת המאה היה בוודאי איזה יועץ סתרים קופירייטרי מבריק שיעץ לאדונים שיקלגרובר ודז'גושווילי שאם אכן בכוונתם להשתלט על העולם, ייטיבו לעשות אם יחליפו את שמותיהם למשהו מעט יותר אטרקטיבי. משהו שלא יעשה לאנשים אסוציאציות למלפפונים חמוצים או לשחקנים בסרט של דובר קוסאשווילי (וסליחה על האנכרוניזם).

באותו אופן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שינה גם אריק אנתוני בלר את שמו לאחר שחי בקרב הקבצנים והזונות של פריז ולונדון, ופרסם את חוויותיו תחת שם העט ג'ורג' אורוול. גם ספר הביכורים של ערן אפפלד מייחס משמעות רבה לשמות, או יותר נכון להיעדרם. גיבור ספרו, כמו אורוול עצמו, הוא דפוק וזרוק בסן פרנסיסקו, הומלס מבחירה ומרצון שקורא לעצמו סמית'י. אחר כך הוא יקרא לעצמו יוד, לפני שיצליח להודות בפני עצמו ולפני אחרים בשמו האמיתי, ג'וליאן.



כמו אורוול, יצא גם אפפלד לחיות את הווייתם של אלה שהוא כותב עליהם ובילה כשנה כטראמפ, מעין נווד בן בלי בית שמוכן לעבוד תמורת דולרים בודדים, אך אינו פושט יד כקבצן פשוט. תוצאת הניסוי החברתי של אפפלד היא "כשענק מתעורר", רומן מסע הזוי בשיפולי בטנה הלבנה והשבעה של אמריקה, שמוכיח שהומלסים, טראמפים וקבצנים זקוקים לקופירייטר מוצלח בדיוק כמו דיקטטורים.

גיבור ספרו של אפפלד חי כבר שנים ברחוב, בקרב דמויות נוגעות ללב ורהוטות התנסחות, כמו שורטי, שמעיד על עצמו: "אני לא מוכן לקנות מאף יצרן. אני שוטה הכפר הגלובאלי שניזון מהפירורים של החברה. אני קבצן אידיאולוגי".



דרך עיניו של סמית'י/ יוד/ ג'וליאן, הגיבור, אנו מבקרים במקלטים של צבא-הישע, ותורמים דם בעבור כמה דולרים שיצליחו לבצע את הנס וימירו את הנוזל החיוני והאדום ביין אדום וחיוני לא פחות. לתוך שגרת חייו של הצייד המלקט האורבני שלנו חודרים אנשים שמצוקותיהם גדולות משלו. הוא רק צריך לדאוג לכסף כדי לקנות משקה, לפחי זבל גדושים שמהם יוכל להרכיב לעצמו ארוחת ערב, ולבניין נטוש שבו יוכל להתגונן מפני הגשם. דרלה הגמד נזקק לביטחון עצמי, שיסייע לו להגשים את שאיפת חייו לשכב עם אשה גבוהה; פושקרט צריך לאסוף מספיק פחיות למיחזור כדי שיוכל להרשות לעצמו את סוזי, הזונה היקרנית; ושרה, הקופירייטרית היהודיה, צריכה מישהו שיעזור לה עם קמפיין החיפושית החדשה. כי גיבורנו, יש לגלות, אינו סתם לכלוכי. הוא נסיך של חברת השפע שבחר לרדת מהסחרחרת הצרכנית, איש פרסום לשעבר שמאס בסלוגנים. עזרתו לידידו הגמד ואהבתו לשרה יחזירו אותו לעולמם הנקי והמסודר של בני האדם.



ומה זה קשור למישהו ששמו ערן אפפלד? שאלה טובה. אפפלד אמנם לא לקח לעצמו שם עט, אבל אם תנסו איכשהו לשבץ את ספרו הראשון בין יצירות מקור אחרות, אתם נידונים לכישלון. אפפלד לא כותב מכאן, לא ברמת ההתנסחות המשוחררת, לא ברמת נושאי הכתיבה המעניינים אותו ולא ברמת התוכן האנושי שממלא את ספרו. "כשענק מתעורר" הוא ניסיון מעניין ואף מרתק לעתים לדון בנושאים ה"חמים" כרגע, בעידן הפוסט-נו-לוגו, תוך שחרור עמוק ממחויבות לאמירה שתהיה ישראלית ספציפית. ספרו של אפפלד הוא יצירה קוסמופוליטית, אם תרצו, שלוקה לעתים ביומרה הצפויה מספר ביכורים ובמיוחד מכזה המבקש להציע אמירה חברתית מעמיקה, אבל בעצם ההתנתקות שלו, ההומלסיות שלו כיוצר, הוא מצליח להביא אל היצירה המקורית משהו מאתגר ולא מזויף, שבוודאי אינו מתנשא לגבהים אורווליניים, אבל בהחלט מרענן.



"כשענק מתעורר", ערן אפפלד, הוצאת ידיעות אחרונות, 363 עמ'


תוקן על ידי - איתי ש - 25/02/2004 13:22:32


מחובר
נשלח ב-7/3/2004 15:25 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים קראה את ספרו של כריסטופר הופ - "נאות שלווה",ולהלן ההתרשמות שלה ממנו...
הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2885247,00.html

והביקורת עצמה:

"נאות שלווה": ספר חתרני במובן הטוב של המילה



ספרו מטריד המנוחה של כריסטופר הופ עוסק בנאצי קשיש, קרוביו הערמומיים, רוצח צעיר ודמויות מעניינות נוספות - והכל במתכונת של אגדה. כדאי לקרוא
נועה מנהיים



רק לפני כמה שנים היה השילוב המוזר שנח בבסיסו של "נאות שלווה" המצויין, בלתי אפשרי לחלוטין. מי היה שוקל לכתוב סיפור על פושע נאצי מעורר חמלה ועוד לשזור אותו באגדת ילדים ידועה? מי היה מצליח לעורר בנו רחמים כלפי אחד מרופאי אושוויץ המחרידים ואיבה כלפי זה שמנסה לרוצחו? ומי לעזאזל היה מסוגל לעשות את זה משעשע?



לא רק שהיום זה אפשרי, זה גם קורה בספרו מטריד המנוחה של כריסטופר הופ, סופר ממוצא דרום-אפריקאי החי כיום באנגליה. גיבור הספר הוא מקס מונטפלקון הקשיש. הוא עדיין שומר על קומתו הגבוהה, על חביבותו, עיניו הכחולות והחודרות ועל חלקים נבחרים מצלילות דעתו, אבל הוא כבר אינו יכול לשלוט בשלפוחית שלו.



בתו וחתנו, חבר פרלמנט בריטי שמרן, מחליטים לאכסן אותו הרחק מעין רואה, בבית האבות "נאות שלווה", או "מחנה האיסוף", כפי שהוא קורא לו. הם חושבים שהבעיה הגדולה שלהם היא למנוע ממנו מלשוטט הרחק מהמוסד ולקפוץ לביקורים סניליים בבית האחוזה שירשו ממנו במרמה, אבל זו רק ההתחלה.



כששומע אלברט, החותן, על כוונתו של בית הנבחרים להעביר חוק חדש שיטפל בפושעי מלחמה נאציים בבריטניה, הוא מתחיל לדאוג ברצינות. כי למקס מונטפלקון, למרות ידיעותיו הנרחבות בשפה האנגלית והבריטיות העזה שלו, יש חורים רבי משמעות ואפלים להחריד בביוגרפיה שלו. ואם זה לא היה גרוע מספיק, הרי שיש לו מתחת למיטה כספת מחושלת ונעולה, שבה אולי מוסתרים סודות איומים, מזכרות עוון.



הגיע מפלורידה



ואז מגיע ג'ק. אף אחד לא יודע מה שם משפחתו ולמה עשה הצעיר האמריקאי, טוב המזג לכאורה, את כל הדרך הארוכה מאורלנדו, פלורידה, עד לבית האבות הבריטי השקט. אף אחד גם לא יודע על חיבתו הרצחנית לסרטי סנאף, על העונג שהוא מפיק משילוחם של קשישים חסרי אונים אל העולם הבא, ועל הקשישה שגידלה אותו, שמתחת למיטתה מצא את הרמזים שיובילו אותו אל מקס ואל תיבת הזוועות שלו.



מרגע זה מתחיל מחול שדים קדחתני בין מקס, המידרדר אל השיטיון, ובין ג'ק, המיקי מאוס לשעבר, שנחוש בדעתו לעשות כל שידרש, כולל רצח ואונס, כדי להגיע אל סודותיו הכמוסים של הזקן. אל תוך המערבולת הזו נזרקים גם עובדי בית האבות, שיש להם גישה חדשנית, אה-לה-ד"ר קבורקיאן, כלפי הפציינטים שלהם; נכדתו של מקס החברה בכת הודית; המאהבת האגרסיבית של החותן; מכתבים מרשיעים מתקופת המלחמה ושוטרים המתעקשים לשאול את מקס שאלות קשות, כמו: כמה אנשים בדיוק הרגת?



כדי לפתור את הסבך העלילתי הבלשי הזה, נסו להיעזר באגדה העתיקה על ג'ק ואפוני הפלא. אותו ג'ק שיצא לשוק וחזר עם שקית אפונים קסומים. בעזרתם טיפס עד לטירתו הקסומה של הענק המרושע השוכנת מעל לעננים וגנב ממנו את האווזה המטילה ביצי זהב ועוד עזרים מכושפים ורבי כוח.



עכשיו העמידו את האגדה על ראשה ושבצו את הדמויות שלנו במקומם של יצירי הדמיון. מקס הענק, ג'ק (רובינסון?), ממלכת האגדות של הדיסני וורלד, ומזכרות המלחמה המזוויעות, השוות את משקל המתים בזהב. שלא כמו באגדות, אין כאן בהכרח סוף טוב, כי אצל הופ קשה מאוד להחליט מי הטוב ומי הרע. האם הרע הוא מקס מונטפלקון, שעבורו, התקיימו כל הזוועות שעולל בחיים אחרים ושכוחים, שעליהם הוא כמעט מתחרט? או שמא הרע הוא ג'ק זהוב השער, הסוטה, הפסיכופט, זה שאין לו בחייו תשוקות מלבד אוכל סיני, מעשי רצח וקלטות וידאו המתעדות אותם?



"נאות שלווה" הוא ספר חתרני במובן הטוב של המילה. הוא מצליח, בידו האמונה והכשרונית של הופ, ליצור הקבלות מצמררות ומבעיתות בין היחס לקשישים בחברה המודרנית לבין האידיאולוגיה הנאצית. הופ מציג את דיסני וורלד כסוג מעוות במיוחד של מחנה ריכוז חדשני, שאליו מגיעים הנידונים מרצונם, וצועדים בשביליו המסודרים בקפדנות ייקית לקולן העליז של מנגינות מארש קיטשיות, וגורם לנו לחשוב פעמים, שלוש ואפילו יותר, לא על מהותו של הרוע בלבד, אלא גם על מדרגותיו השונות: רע, רע מאוד והרוע המוחלט. והוא אפילו מצליח לעשות את זה משעשע.




נאות שלווה, כריסטופר הופ הוצאת חרגול, מאנגלית: עופר שור, 254 ע"מ


מחובר
נשלח ב-15/3/2004 21:40 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים בחרה להתמקד בספר "זה לא שאני לא אוהבת" של אורית הראל.
להלן הקישור לביקורת:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2888637,00.html

והביקורת עצמה:

בדיוק לפי הספר



לנילי, גיבורת "זה לא שאני לא אוהבת" של אורית הראל, יש רומן עם גבר נשוי, חברה הכי טובה, אמא פולניה מהגיהנום ומשרה מצוינת. נועה מנהיים השתעממה
נועה מנהיים



יש במקום כלשהו דף הוראות. איזשהו מסמך עלום, מעוטר בכתובת "סודי ביותר" ובטביעות אצבעות רבות. כל סופרת שגומרת לכתוב את רב המכר העתידי שלה מעבירה אותו הלאה, לבאה בתור, שמוסיפה את חתימתה הטבולה בדם ונשבעת לנצור אותו מכל משמר. יש בו כמובן סעיפים אופציונליים. לא כל "ספר בנות" חייב להכיל גם אהבה אחת גדולה ואבודה, גם רומן אסור, גם בגידה קורעת לב, גם טרגדיות משפחתיות, גם את החברה-הטובה-ביותר וגם גיבורה מצליחנית. אורית הראל החליטה שהיא הולכת על בטוח ועל כל הקופה.



הגיבורה המצליחנית שלה היא נילי, ניצולת משפחת שואה עם אם כפייתית ואב חלש. את אהבתה הגדולה היא איבדה בתאונת דרכים לאחר שבוע של נישואים, ושנים ספורות לאחר מכן היא מסתבכת בפרשיית אהבים שתימשך עשר שנים עם גבר נשוי שיבגוד גם בה, הפילגש החוקית, עם איזו כוכבנית לרגע. במקביל, תספוג משפחתה הגרעינית אסונות צפויים: האב ימות והאם תחלה במחלה קשה, מהסוג שמהווה לפי הנוסחה את נקודת המפנה בחייה של הגיבורה. היא תגלה בעצמה כוחות שלא ידעה שיש בה, תארגן סוף סוף את חייה הכאוטיים והלא-מתפקדים, וכמובן תגיע לפיוס עם האם הפולניה מהגיהנום.



מצטערת אם גיליתי לכם פרטים נסתרים, אבל בואו ותגידו לי רגע, עם יד על הלב, שלא יכולתם לנחש שזה מה שיקרה. אפילו סגנון כתיבתה של הראל חושף את ההיצמדות העיקשת שלה לפורמולה הצמחית הזו. הדיווח על הנסיעה המשחררת שלה לארה"ב (בלווית החברה-הטובה-ביותר, כמובן) נראה כך: "אני זוכרת את פארק יוסמיטי ואת הגראנד קניון. את הגייזרים ואת הרי הרוקי. את הכבישים האינסופיים ואינספור העיירות הקטנות... את מסעדות הדרכים והשירותים הציבוריים ב'רסט אריאז'... את שמורות האינדיאנים...". עד ההצהרה "יכולתי כמעט להרגיש את התהליך שבו אמריקה... חורטת בי חוויות וסימנים ייחודיים".



כלומר, התקציר הבנאלי הזה מתוך מדריך הנסיעות המצוי טומן בחובו משהו ייחודי שלא צריך אפילו להסביר, מספיק שהתרענו על קיומו בסוף רשימת הקניות. גם הרומן האסור עם הנשוי העשיר מתואר באותו תקצור קולע, שאינו שומט ולו קלישאה אחת: "הוא צלצל אלי בכל מיני שעות לא מקובלות ולחש לי באוזן דברים נעימים... הוא שלח לי פרחים ועציצים... הוא הקשיב לי כשהתלבטתי, כששמחתי, כשכעסתי, כשהתרגשתי". ושוב, הקוראות המיומנות של הנוסחה יכולות לבנות מפיסקה שכזו חיים מדומיינים שלמים, שגם הם כמובן יחודיים לחלוטין.



אורית הראל הצליחה לבנות את ה"כל-גיבורה". זו שכולן יזדהו איתה, כולן יוכלו לספר ש"בחיי שהן מכירות מישהי שככה בדיוק זה היה אצלה", כולן יוכלו להרגיש שהיא בעצם הן, ואיזה מדהים שזה ככה. הרי נילי מצהירה על עצמה שהיא "מאמינה בלבבות מצוירים ונישוקים וחיבוקים, ובן לוקח בת ובת לוקחת בן, ופרפרים בבטן וכוכבים בעיניים" (עמ' 410). ומי מאיתנו תעז להצהיר שהיא לא מאמינה בדברים התמימים, הבנאליים והקלישאתיים הללו? הרי הקלישאות שרדו מסיבה אחת פשוטה. הן נכונות.



אז זה לא שאני לא אוהבת את הספר הזה, אבל פשוט קראתי כבר עשרות כמוהו. זה לא שאני לא אוהבת את נילי, זה שהיא פשוט בנאלית מכדי להיות אמיתית. זה לא שאני לא אוהבת, זה שזה פשוט משעמם.



"זה לא שאני לא אוהבת", אורית הראל, הוצאת כתר, 426 עמ'


מחובר
נשלח ב-28/3/2004 21:35 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים כותבת ביקורת על ספרה החדש של אלונה קמחי - "לילי לה טיגרס" .
הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2895334,00.html

והביקורת עצמה:
טיגריס של נייר



"לילי לה טיגרס", החדש והאכזר של אלונה קמחי, מגולל את סיפורה של לילי, שיננית במשקל 112 ק"ג. נועה מנהיים על ספר אימה מרתק
נועה מנהיים



זו היתה שנה טובה לטיגריסים בנגלים. ריצ'ארד פרקר הנמר כיכב ב"חיי פיי" ועכשיו מגיעה לילי לה טיגרס , או פשוט, טייגר לילי, כשמה של נסיכת האינדיאנים הלוהטת של פיטר פן ושל החבצלת הבשרנית והמנוקדת. לילי של קמחי היא שיננית נחושה במשקל 112 ק"ג טבין וטקילין. היא נולדה כפלא אורטדנטלי, כשכל שיני החלב שלה במקומן. לאחר האורגזמה הראשונה שלה, במהלכה שברה את שיניה הקדמיות בנפתולי האקסטזה, החליטה שיעודה בחיים טמון בלוע האנושי ובדאגה מתמדת לניקיונו ובריאותו, במיוחד לאחר שסבתא שלה דחקה בה ללמוד איזה מקצוע, כי "את 'אנה קרניניה' כבר כתבו, אין לך מה להוסיף בנושא." (עמ' 101). שיני החלב הללו יתחלפו בסופו של המסע המטורף שמגולל הספר, לניבי בשר, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.



בתום טקס טיפוח ארוך ומפורט, הפותח את הספר, מחליטה לילי לצאת אל הקרקס ללא חברתה נינוש, שעוכבה לחקירה על ידי בן-זוגה הקנאי, לאון, זו שעבורה הקרקס הוא "יעודה האמיתי, המוחמץ, אזור קיום לא מושג שבו נהפכת פגימותה המולדת ליתרון מוחלט ורב-חסד." (עמ' 45). לבדה, לילי אורזת את משמניה בשמלת קטיפה ארגמנית ויוצאת לתפוס מונית. נהגת המונית, מיכאלה, תהפוך לשחקנית מרכזית בעלילה הסבוכה, אבל לא לפני שלילי תיתקל במאהב נעוריה היפני שהפך מסטודנט לפילוסופיה למאלף חיות פרא ולפלא של כירורגיה פלסטית עתידנית. ההיתקלות הזו בטארו היפני, תותיר את לילי עם חור בלב שנפתח שוב לאחר שנים ועם גור טיגריס זערורי שעתיד להגיע, כמו כל בני מינו, למשקל של 250 ק"ג ולאורך של שלושה מטרים.



במקביל, מגוללת לילי את סיפור חייה של נינוש, חברתה הטובה. אותה נינוש שהיא "יצור פצוע, שכולו שטף דם פנימי." (עמ' 42), לשעבר זונה ממוצא רוסי שהועסקה על ידי סרסור חביב ומאיים המכונה "האבזם", "שהיה מיבואן שולי ומרוט עצבים של נעלי אצבע, צעצועים ומחצלות קש מסין, לאיש עסקים משגשג ובעל מעוף." (עמ' 64). אותו מעוף מתבטא בשלושת בתי הזונות שבבעלותו: הרגיל, המיוחד, שמכיל ילדים קטנים המסופקים לפדופילים תאוותניים, והמיוחד מאוד, שטיבו המזוויע והמעוות נשמר כהפתעה עד כמעט לסופו של הספר, ולא כדאי לקלקל. שם עבדה נינוש עד שנגאלה מן הביבים על ידי לאון העשיר, הקנאי והאלים, שאוהב אותה ללא סייג ומעתיר עליה מתנות ומכות בתדירות דומה.



הביקור בקרקס וגור הנמרים שמקבלת לילי כתוצאה ממנו, ידחפו את חייהן של שלושת הנשים, לילי, נינוש ומיכאלה, למערבולת מיתית במימדיה, פנטסטית בתוצאותיה ומשולחת דמיון בביטויה.



שלמות איומה



כמו בספריה הקודמים, קמחי מרבה גם כאן לעסוק בגוף הנשי ובנשיות בכללה, אך לוקחת את העיסוק הזה לשלב הבא באבולוציה - אל האפשרות לעצב את הגוף הגברי ולהפוך אותו לנשי ואת הגוף הנשי להפוך לחייתי. הטרנספורמציה הפלאית והלא-מוסברת שעוברת לילי מאפשרת לקמחי לדבר על הקו המפריד בין האנושי לפראי, על הכוח הנשי הקמאי ועל החיה שבאדם, בכל היבטיה.



"לילי לה טיגרס" הוא ספר העולה על גדותיו מרוב אכזריות, כאב וסאוב, שכולם מוצגים בו כתמונת המראה הנורמלית כמעט של החיים עצמם. הסיטואציות הקיצוניות שבהן נמצאות הגיבורות והחוויות המצמיתות שהן חוו וחובות במהלכו, מוגשות לקורא בסוג מסוים של אפאתיות, בהשטחה שמונעת ממנו לחוש במלוא הזוועה ברגע הקריאה עצמו אך מתגברת אותה לאחר מעשה, מחייבת אותו להביט לרגע לאחור כדי לוודא כי לא דמיין זאת בעצמו.



ההדרגתיות שבונה קמחי בגילוייה של האכזריות האנושית מושכת וכובלת את הקורא הלאה, אל הגילוי הבא, וגורמת להתפתחויות להראות כמעט טבעיות, כמעט בלתי נמנעות, כמעט אפשריות.



סיפוריהן של לילי הנמרה, מיכאלה נהגת המונית ונינוש הזונה לשעבר, מהווים כתב אשמה קיצוני, חריף ומהמם בעוצמתו. האשמה המופנית לא רק כלפי יחסי הכוח בין הגברי לנשי (למרות שהספר שופע כאלו) אלא אשמה כלפי האנושי עצמו, המגבלות שהוא מציב, המפלצות שהוא יוצר, הרוע שהוא מאפשר. ומכל הסיבות הללו, "לילי לה טיגריס" הוא ספר אימה מוחלט, מניביו החשופים ועד לקצה זנבו. הנימה הקלילה לכאורה שבה מגוללת קמחי את הסיפור מפתה את הקורא אל הזוועות ששוכנות במעמקיו, והפנטסיה השופעת שלו היא שמאפשרת למלוא הטרוף הכמוס בו, להתגלות.



"לילי לה טיגריס" היא יצירה מבעיתה ומרתקת כאחד. הקריאה בה מזמנת גלי התעלות ובחילה, כמעט בו זמנית, ומצליחה להתנשא על כנפי הדמיון מעל לים של מלל בינוני. מפחיד? ללא כל ספק. אבל חשוב. על אף, ואולי בשל הפלצות שהוא מעורר. ונסיים בוויליאם בלייק, מי שהבחין כבר מזמן בטיבו המיוחד והמיסטי של הנמר, בתרגומו של דורי מנור: "טיגריס, טיגריס! ברק אורות, בלילם של יערות: מה יד נצח תחמה, את שלמותך האיומה?"



"לילי לה טיגרס", אלונה קמחי, הוצאת כתר, 305 עמ'



מחובר
נשלח ב-28/4/2004 14:11 לינק ישיר 

והפעם כותבת נועה מנהיים על ספר המד"ב - "פרשת ג'יין אייר" של ג'ספר פורד.
הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2902464,00.html

והביקורת עצמה:

איזה עולם נפלא


"פרשת ג'יין אייר", המכונה "ג'יי. קיי. רולינג למבוגרים", מתאר עולם שנועה מנהיים היתה שמחה לחיות בו: גיבורי ספרות, ספרים וכותבים הם כוכבי ענק שהחיים (והמוות) סובבים סביבם. ככה צריך
נועה מנהיים



תרשו לי להתחיל בהצהרה אישית לחלוטין. הספר הזה נכתב בעבורי. ג'ספר פורד כנראה בילה שנים בחקירה מדוקדקת ופרטנית של העדפותיי האישיות הספציפיות, ישב וחשב וכתב לי ספר.



"פרשת ג'יין אייר" הוא בלש ספרותי השוכן על גדותיה הפורות של ההיסטוריה האלטרנטיבית ומשכשך רגליו במדע הבדיוני. הוא אינטליגנטי באופן מבהיל, מצחיק באופן אינטליגנטי להחריד, מלא וגדוש בהמצאות משובבות נפש ולא לחינם הוגדר על ידי המבקרים כ"ג'יי.קיי. רולינג למבוגרים".




לאחר שקראתי, נאנחתי ברוב עונג והתמוגגתי מנחת הסתקרנתי לדעת מי הוא הבריטי המנומס הזה, שכותב עבורי ספרים בסתר. מסתבר שג'ספר פורד היה שיפוצניק קשה יום עד שצבע את ביתו של מפיק אחד וסיפר לו על אהבתו לעולם הקולנוע. שלושה חודשים אחר כך כבר עבד על הסט. הוא נשאר בתעשיית הקולנוע במשך עשרים שנה. הוא היה מרוצה למדי בתפקיד ה"פוקוס פולר" שלו (זה שאחראי על שינוי מיקודי המצלמה בזמן הצילום), עבד בסרטים רבים ומפורסמים ("מסכתו של זורו" ועוד) וכתב בסתר את ספרו הראשון. כשסוף סוף סיים אותו ושלח אותו אל המוציאים לאור, הוא הוצף בעשרות מכתבי דחייה נלהבים. כשבעים ושישה מו"לים התחרו ביניהם על הזכות לסרב להוציא את ספרו לאור.



כשנמצא המו"ל שיהמר על הפנטזיה הפרועה של פורד, מיהרו שאר המוציאים לאור לרכוש כובעים גדולים ולכרסם אותם בעצב. בשבוע הראשון לפרסומו הגיע "פרשת ג'יין אייר" לרשימת רבי המכר המהוללת של הניו-יורק טיימס והיום, שלוש שנים מאז צאתו לאור, זוכה ספרו של פורד לעשרות הדפסות חדשות, ועותקים מהמהדורה הראשונה שלו נמכרים באינטרנט במאות לירות שטרלינג.



ספרים רבותיי, ספרים



הסיפור פשוט מאוד. ת'רזדיי נקסט (יום חמישי הבא, בשבילכם) היא חוקרת ביחידה המשטרתית החוקרת פשעים ספרותיים. החל מזיופי קיטס ועד להפקות גרועות במיוחד של מחזות שייקספיר. אנחנו באנגליה, השנה היא 1985, ציפור הדודו היא חיית המחמד המועדפת, מלחמת קרים נמשכת במלוא עוזה, וערפדים ואנשי זאב מקבלים באופן סדיר זריקות וגלולות שמאפשרות להם לקיים חיים נורמליים. אולי כבר הבנתם שאנחנו לא בקנזס, טוטו, וגם לא באנגליה המוכרת לנו. אנחנו בעולם שבו סופרים זוכים במעמד של כוכבי רוק, במקום ג'וק-בוקס יש מכונות המצטטות שירה ואכרון הדס, הפושע החמקמק ביותר ביקום, גונב את כתב היד המקורי של "מרטין צ'אזלוויט" של דיקנס.



ת'רזדיי העשויה ללא חת מגויסת לצוות חקירה מיוחד שמוקם כדי ללכוד את הבריון המתוחכם. אבא שלה, עריק מ"משמר הזמן" מבליח קדימה ואחורה מן העתיד כדי למסור דרישות שלום, ודודה מייקרופט, הממציא המטורף, יוצר מכשיר שמאפשר למשתמשים בו להיכנס אל תוך הספרים החביבים עליהם. כמו שאמרתי. סיפור פשוט.



בעולמם של פורד ושל ת'רזדיי אנשים מוכנים להסתכן בעונשי מאסר על חיבתם לבייקון (הפילוסוף, לא החזיר), הם משנים את שמותיהם לשמות היוצרים החביבים עליהם, כך שיש מאות ג'ון מילטונים, למשל, ומוכנים להיהרג באוהלה של ספרות. העולם הזה מאפשר לפורד ללהטט באלפי פכים אינטרטקסטואלים ופוסט מודרניסטיים במובן הטוב של המילה. דוגמא? בבקשה. את המחזה "ריצ'ארד ה-3" מעלים החובבים עצמם בהפקה אינטראקטיבית שמזכירה יותר מכל דבר אחר את פולחן "מופע הקולנוע של רוקי". כשמתחיל המחזה והחובב שנבחר לשחק בתפקיד ריצ'ארד מופיע על הבמה, שואגים כל המשתתפים, "מתי זמן חורף המריבה שלנו?" והחובב עונה בשורת הפתיחה המפורסמת של המחזה, "עכשיו הוא חורף המריבה שלנו...". וככה זה ממשיך, מהמצאה מענגת אחת לאחרת, עד שמגיע הסיפור אל הרומן שעומד בליבו, "ג'יין אייר".



מה קרה לבייבי ג'יין?



אחרי שסיים עם דמות שולית מתוך הרומן של דיקנס, מרגיש אכרון הדס, האיש הרע האולטימטיבי, בשל לחבל ביצירת ספרות נוספת. מסתבר שכשניתן לשים את הידיים על כתב היד המקורי ולהיכנס לתוכו, ניתן לשנות בו זמנית את כל העותקים שנדפסו אי פעם, ובכך לשנות את ההיסטוריה הספרותית עצמה. הפור נופל על ג'יין הענוגה של שרלוט ברונטה, המהווה, יחד עם אחותה, אמילי ("אנקת גבהים") את התשובה הגותית והאפלה למסיבות התה של גברת אוסטין.



בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים הפרועים של פורד נגררים יצירי דמיונה, החל במר רוצ'סטר הכעור והשרמנטי וכלה באחרונת המשרתות באחוזת ת'ורנפילד לפרשיית פשע וסחיטה. כי אם אפשר להיכנס לתוך ספרים, הרי ניתן ללא קושי גם לחלץ מתוכם את הדמויות המופיעות בהם. כך מציל מר רוצ'סטר את חייה של ת'רזדיי שלנו וג'יין נחטפת בידי כנופיית הרשע. אל דאגה, הסוף יהיה טוב, אבל לא לפני שעשרות אלפי חובבי ברונטה יעקבו בנשימה עצורה אחרי העלילה המשתנה מול עיניהם, ומאות אלפי חובבי ספרות יעקבו בנשימה עצורה לא פחות אחרי נפתולי העלילה המשובבת של פורד.



הבחירה של פורד ברומן של ברונטה הופכת את ספרו מסתם אורגיה מטורפת של רעיונות טובים, למשהו מעניין הרבה יותר, לאמירה על אופיה של הספרות עצמה ועל מידת החופש שמקבלים הגיבורים שלנו בין דפי הספרים שבהם הם כלואים. ג'יין היא הבחירה האידיאלית עבור פורד. הרי אם היו מחלצים את אליס הענוגה מבין דפי ארץ הפלאות שלה, היא היתה מניחה ששתתה יותר מידי מהשיקוי שלה ומקבלת את כל ההתרחשויות המשונות סביבה במשיכת כתפיים סבלנית. אבל לא ג'יין שלנו, המוסרית, הישרה כסרגל והאהובה. ג'יין אייר היא אחת הגיבורות ההגיוניות וחזקות האופי שנכתבו אי פעם, והעובדה שסיפורה מובא בגוף ראשון מאפשרת לפורד לגנוב את שאר הדמויות ממנו, בדיוק כשהיא מפנה את הראש, ולא לסכן בכך את רצף העלילה.



מכל הז'אנרים האפשריים, תתי-הסוגות וזרמי הזרמים של הספרות, החינניים ביותר (בעיני, לפחות) הם הספרים על הספרים, ספרים שבולשים אחר ספרים, נכנסים לתוכם ומקימים דמויות ספרותיות לתחייה. אלו ספרים שנכתבים מתוך אהבה ומתוך תקווה להתמזג אחת ולתמיד עם מושא אהבתנו.



יהיה זה "שם הורד" של אקו, עם החיפוש הגותי שלו אחר ספרו האבוד של אריסטו; "מועדון דיומא" של פרס-רברטה ועלילתו האפלה והשטנית שבמרכזה עומד ספר שאויר על-ידי לוציפר בכבודו ובעצמו; "הסיפור שאינו נגמר" של אנדה, שמביא לקיצוניות מושלמת את אפשרויות ההטמעות בתוכו של ספר טוב; "תמיסת שבעת האחוזים" של מאייר, שמפקיד את הולמס לאנליזה אצל היהודי המזוקן מווינה ועוד רבים אחרים. אל מועדון החברים המכובד הזה מצטרף פורד בתנופת דמיון מדהימה ומענגת שתוכל להזכיר לכם, אם אי פעם שכחתם, למה בדיוק אתם אוהבים את הדברים המסתוריים הללו, עם האותיות השחורות והכריכות, שכולאים בתוכם עולם ומלואו.


"פרשת ג'יין אייר" מאת ג'ספר פורד, מאנגלית: חנה ידור-אבני, הוצאת מודן, 337 עמ'




מחובר
נשלח ב-10/5/2004 14:09 לינק ישיר 

והפעם נועה מנהיים מבקרת את "פרידה משרוליק" מאת פרופ' עוז אלמוג.
הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2914272,00.html

והכתבה עצמה:

רוצים שינוי!



"פרידה משרוליק" מאת פרופ' עוז אלמוג הוא מחקר מעמיק אודות שינוי הערכים באליטה הישראלית, שמבהיר שלא יכולנו אחרת: הפרידה משרוליק, הטורייה, השיבריה או הסרפן היא בעוכרינו. אנחנו פשוט לא יכולים לעמוד במקום אחד
נועה מנהיים



אח, איפה, איפה הן הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן? ואיפה הבחורים עם הטורייה והשיבריה? אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו, והכל היה פשוט נפלא עד שנולדנו, אבל לך תאמין למה שמספרים לך. אין ספק שמשהו השתבש פה, מתי שהוא, כשלא שמנו לב. יש כאלו שיגידו לך שזה קרה בלבנון, אחרים יאשימו את יום-כיפור, כמה מאמינים שהאופוריה של ששת הימים אשמה בזה, ואפשר למצוא עוד כמה קשישים שינופפו באצבע מוכת שיגרון ויטענו שהכל בגלל הפושטקים האלה מהעלייה השנייה.



ספרו החדש ועב הכרס של פרופסור עוז אלמוג, "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", בא לעשות קצת סדר בבלגן. אלמוג בוחן את החברה הישראלית, החילונית, המודרנית והאנטי-צברית בזכוכית מגדלת ומקדיש פרקים נרחבים לשינויים שהתרחשו בה בתחומי התקשורת, המשפט, הפסיכולוגיה, החינוך ועוד. גם הוא מציין את מלחמת ששת-הימים, אך מתייחס אליה כנקודה בה פרצו אל פני השטח זרמים תת-קרקעיים שהיו טמונים שם עוד הרבה לפני כן. הציונות, הפסיאודו-סוציאליזם, ותחושת הייחוד העזה שליוותה את בני הדור הראשון למדינה, הלכו והתמוססו להן עם השנים, והותירו אותנו עם גלובליזציה, דמוקרטיה וקפיטליזם, שלושת העמודים שעליהם העולם המערבי עומד.



אלמוג עושה עבודה רבה, חשובה ומצוינת, בבחינת כל מרכיב ומרכיב של ההוויה הישראלית, מתוכניות הרדיו הראשונות, דרך ירון זהבי וחבורת חסמב"ה ועד אתרי הסינגלס באינטרנט. הוא הופך כל אבן ואבן ומוכיח, באותות ובמופתים ובכמה אבחנות סוציולוגיות והיסטוריות מנוסחות היטב, שלא ממש השתנינו, תמיד היינו שונים. הציונות, כאידיאולוגיה, היתה מבוססת על ביקורת כלפי הקיים, כ"עולם ישן עדי יסוד נחריבה", כמעט דת של מתקני עולם המבקשים לשנות את היש. הביקורתיות הזו, לפי אלמוג, היא שחייבה את הפרידה משרוליק, מהטורייה, השיבריה והסרפן, כי אנחנו לא היינו, וכנראה גם לעולם לא נהיה, מאושרים לעמוד במקום אחד.



הרצון לשנות והצורך להשתנות היו טמונים כבר וביתר עוז במי שהקימו את המדינה הזו והם ממשיכים לפעם גם בצאצאיהם. אולי אנחנו לא משתנים לכיוונים חיוביים במיוחד, אבל אנחנו גם לא נחים לרגע, ומרחקי הזמן בין "ישן" ל"חדש" הולכים ומתקצרים בכל יום. אופנות מתחלפות להן בקצב מסחרר יותר ויותר, מנהיגים פוליטיים מן הימין שפעם היה להם מצע אידיאולוגי מוצק שניתן היה לסמוך עליו או לא, מתחילים לזמר זמירות שמאלניות למהדרין, ומה שנותר מהשמאל נשמע כמו זאב ז'בוטינסקי בימיו הטובים. תוכניות הטלוויזיה של שנה שעברה הן חומר לנוסטלגיה, וכולנו נאחזים בציפורניים ברטרו, רק כדי שתהיה לנו איזו תחושת המשכיות מוסדרת.



המורדים



החברה הישראלית הנשקפת מספרו של אלמוג דומה למרתון של שחקני סטריפ-פוקר, שרצים כולם, במהירויות כאלו ואחרות בעודם משילים מעליהם פריטי לבוש וסממנים תרבותיים ורעיוניים, נעצרים לרגעים בצד הדרך כדי לחטוף מכל הבא ליד: גלובליזציה? שימו לנו אותה בבקבוק מים מינרלים מיובאים, בבקשה. קפיטליזם? הרי מישהו חייב לשלם למסכנים האלה שעומדים בשמש כדי לתת לנו את הבקבוקים, לא? דמוקרטיה? לא רוצים בקבוק? אין בעיה. זו מדינה חופשית. אתם גם יכולים להמשיך לרוץ עם הקפוטה והשטריימל, או עם השרוול והרסטות.




החברה הציונית היתה חברה מהפכנית שחרטה על דגלה את השונות וגם אם מורשתה האידיאולוגית הלכה והתכרסמה עם השנים, היא הותירה לנו את האחרות כצו. לא פלא שלא ניתן היה לקיים כאן סוציאליזם מכל סוג שהוא, עם קולקטיב של אנשים שכל אחד מהם חושב שהוא יודע יותר טוב. כך הפכנו את מה שהיתה משנה אידיאולוגית סדורה, לאופי לאומי. כי אנחנו אולי נראים מאוד מערביים, ומתועשים ודמוקרטיים בלב מדינות ערביות פונדמנטליסטיות וטוטאליטריות, ולכאורה אנחנו נורא מחוברים לעולם ומודעים לאקולוגיה וגם היום כל אחד עושה כפי יכולתו, אבל בלב ליבנו, אנחנו, כולנו, מהפכנים קטנים.



אולי קשה לנו להבחין בכך, בים הקונפורמיזם שגואה סביבנו, אבל גם הקונפורמיזם הזה הוא מהפכני, כי פעם היינו נורא אינדיבידואליסטים, עד שנמאס לנו והחלטנו שהגיע הזמן לשנות. כמו בחורה מול ארון גדוש, גם אנחנו מודדים את כל הבגדים ומסרבים להחליט. לפעמים האופנה המהפכנית דורשת חזרה בתשובה, ומיד אנחנו שולפים את החצאית הארוכה, ואם מנשבות הרוחות לכיוון לאומני יותר, גם נוסיף לה דובון ועוזי. כשהטרנד הוא חילון, נמהר ונפשוט את שמלת השבת, ממש כמו הזברה מהשיר, נוריד את קו המכנסיים ונעלה את קו החולצה. כשהרצל אומר, "עכשיו נהיה כמו כולם", אנחנו בודקים בערוץ האופנה שאלו המכנסיים והחולצה הנכונים.



ממש כמו היאפים בארה"ב ששל שנות השמונים, אלו שהתפתחו מההיפים המרדניים של שנות השישים, גם אנחנו נטשנו את תורותיהם המהפכניות של קודמינו לטובת הנוחות הבורגנית המבוססת. אלמוג ממקם גם את הנטישה הזו במסגרת מהפכנית, כי ככה זה נראה כשמורדים במרד.



אבל אל דאגה. למרות השינויים האדירים שהוא מונה ומסביר, לאלמוג אין ספק כי מדובר כאן בתהליך הנמצא עדיין בחיתוליו. הילדים שלנו עוד יעשו לנו בית-ספר, יחרצו עלינו משפט, יצאו נגדנו למלחמה ושוב יעוררו כאן מהפכות. הן אולי לא יהיו גדולות, ואולי לא נתפוס את עוצמתן בזמן אמת, אבל הן ללא ספק יקרו. בניגוד למדינות מתוקנות, שרק רוצות להגיע אל השקט והשלווה ומודדות את השינויים שהתרחשו בהן במהלך עשרות ואולי מאות שנים, אצלנו, הישן הוא מה שהיה בשנה שעברה. אנחנו לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, רוצים להיות כמו כולם אבל אחרת. ויוה לה רבולוסיון!



"פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", עוז אלמוג, הוצאת זב"מ/ אוניברסיטת חיפה, 1369 עמ'



מחובר
נשלח ב-16/5/2004 13:23 לינק ישיר 

והפעם כותבת נועה מנהיים על ספרו של יהלי סובול - "בין דירות" (סולן להקת "מוניקה סקס").

הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2917232,00.html

והביקורת עצמה:

מכה אפורה



שום דבר מעניין לא קורה לשאול, משורר תל אביבי דפוק וזרוק, גיבור "בין דירות", הרומן הראשון של יהלי סובול. נועה מנהיים ממליצה למחבר לא לעזוב את קריירת המוסיקה
נועה מנהיים




איזו כריכה יפה! תנו לי לתאר לכם אותה לרגע, כי סביר להניח שהתמונה שמצורפת לרשימה הזו לא תעשה עימה חסד. מדובר בכריכה בצבע אדום דם, אדום ליפסטיק בוהק וחושני, שבתוך מגרעות שנחצבו בה מודבקים שם הספר ותמונה בשחור-לבן של חצר אחורית, תל אביבית, מוזנחת וציורית להפליא.



מעל ומעבר לכל האמור לעיל, גבירותי ורבותי, זו גם כריכה קשה, מאלה ההופכות נדירות יותר ויותר בשנים אלה של מיתון מזדחל. אמנם בין הכריכה הקדמית המעוצבת והנקיה לבין האחורית, שמכילה מספר מלים מתומצתות היטב על הספר עצמו, אין כמעט כלום, אבל את מי זה מעניין לעזאזל כשהכריכה כל כך מקסימה.



גם בים של סיפורת גרועה ומשעממת על צעירים תל אביבים דפוקים וזרוקים שחיים את חייהם בין ג'וינט אחד למשנהו ומהגגים פילוסופית על ניטשה וקירקגור, מצליח ספרו של סובול להתבלט. ולא לטובה. לא מדובר כאן חלילה בריקנות גרידא כי הספר מלא וגדוש באידיאלים נעלים שהחמיצו, בחברויות אמיצות שהופרו ובמפגשים מזדמנים שטומנים בחובם הבטחות גדולות, אבל למרות כל אלה נשאר "בין דירות" ריק ככלי אין-חפץ בו.



שאול, גיבור הספר, הוא משורר לשעבר שמעולם לא פירסם ולו שיר אחד. אין לו גג משלו מעל ראשו, אין לו עבודה, אין לו כסף ואין לו מה לומר. פעם, לפני שנים, הוא היה חבר באיזו קומונה סמי-אנרכיסטית שהיו לה שאיפות להפיל את השלטון, להציל פרות ממזללות מזון-מהיר ולמרוד בממסד המסואב ובקפיטליזם הדוהר. כיום יש לו בעיה להשיג 1,500 שקל כדי לשלם לסוחר הסמים הידידותי שלו על כמה גרמים של קוק.



הוא פוגש את נטשה, פנקיסטית בת 13, ולא קורה ביניהם שום דבר מעניין. כשהדילר שלו מחליט להיות פחות ידידותי ומחטיף לו מכות, אוספת אותו נטשה אל ביתה ומטפלת בו כאילו היה חתול רחוב עזוב. כך הוא פוגש את אמא של נטשה, אלה, שהיא שחקנית תיאטרון שמרימה הפקות אוונגרד של "עמי ותמי", ושוב, לא קורה שום דבר מעניין.



כך נסחף לו שאול ידידנו מדירה אחת למשנה, מחסל את מלאי האלכוהול המקומי במסירות מעוררת הערכה, מקבץ טובות מידידות משכבר הימים ונזכר בימים הישנים והטובים ההם כשהיו לו אידיאלים, למרות שלא ברור בדיוק אילו אידיאלים אלה היו בדיוק. וכל הזמן הזה לא קורה דבר וחצי דבר שיש בו כדי לעורר עניין.



ספרו הראשון של סובול הוא ניסיון לייצר פרוזה אורבנית מהורהרת, פיוטית ומלאת אווירה, אבל השפה הדלה בה הוא משתמש, עמוד וחצי שמתאר את מסלולן של שתי טיפות מים מן המקרר אל הפאנלים ושפע של אבחנות פשטניות כמו "אני חושב שאולי העולם נהיה רועש מדי בשבילי. נראה לי כאילו הדבר הנכון שנשאר זה לשתוק. לא להוסיף עוד רעש למהומה" (עמ' 138) מסכלות את הניסיון הזה ביעילות.



די ברור שגם לסובול, כמו לגיבורו התלוש, אין ממש מה לומר.


"בין דירות", יהלי סובול, הוצאת בבל, 151 עמ'



תוקן על ידי - איתי ש - 16/05/2004 13:25:52


מחובר
נשלח ב-30/5/2004 14:19 לינק ישיר 

והפעם נ. מנהיים על - "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו.
להלן הקישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2924111,00.html

והביקורת עצמה:
יש מישהו בבית



אחרי שסימנה את אשכול נבו ("צימר בגבעתיים") כהבטחה, שמחה נועה מנהיים לבשר שב"ארבעה בתים וגעגוע" הוא גם מקיים
נועה מנהיים



מעטים הם הדברים הגורמים סיפוק כמו הבטחות שנתגשמו. הן גורמות לתחושה רגעית של סדר וצדק בעולם, שלא לדבר על האפשרות להגיד "אמרתי לכם". קובץ הסיפורים של אשכול נבו, "צימר בגבעתיים", היה בבחינת הבטחה. "ארבעה בתים וגעגוע" הוא כבר ההתגשמות של נבו כסופר אמיתי (ושלא תגידו שלא אמרתי לכם). "אמיתי" היא מלת מפתח כאן, מאחר שנבו מתפתח ברומן החדש שלו כאחד הכותבים הכנים ביותר שצמחו כאן לאחרונה, ואין שום דבר מעושה, מזויף או מיופייף בספר המקסים והעדין הזה.



נועה ועמיר עוברים לגור ביחד. היא סטודנטית לצילום בבצלאל והוא לומד פסיכולוגיה בתל אביב. הם מחליטים להיפגש באמצע, בקסטל, ולנסות לראות אם זה יעבוד. זה לא עובד. אבל לפני שהם יודעים את זה הם שוכרים דירה קטנה ממשפחת זכיאן. משה, הבעל של סימה זכיאן, הולך ו"מתחזק" בדת והיא הולכת ומתחזקת בתשוקתה אל השכן החדש והצעיר, יותם, הבן של השכנים, שמתמודד עם מותו של אחיו החייל ועם הניכור שאופף את הוריו. צאדק, הפועל הערבי, מסתובב עם מפתח חלוד ששייך לבית שנגזל ממנו.



כל מה שהוא רוצה זה להיכנס ולהגיד: "שלום, האדמה שאתם גרים עליה היא האדמה שלי. הבישולים שלכם, הריבים שלכם, האהבות שלכם - הכל על האדמה שלי" (עמ' 170).



סיפוריהם של ארבעת הבתים - של נועה ועמיר, של סימה ומשה, של יותם והוריו וזה הגזול של צאדק - מורכבים מאותם חומרי יסוד: שכול ואהבה, אובדן וגעגוע. לכאורה ניתן היה להאשים את נבו בבנאליות, אך העובדה שדמויותיו נושמות ומרעישות וחיות בחיוניות כזו שאתם כמעט שומעים אותן מעבר לקיר, הופכת את ההאשמה הזו לבלתי אפשרית. נבו כותב על מה שהוא יודע ועל מה שהוא חולם, והוא עושה זאת כך שקשה להאמין בתום הקריאה שאנחנו לא מכירים באמת את האנשים הללו, שהם לא חברים של אחינו מהצבא ושלא פגשנו אותם בטרק ההוא ליד מאצ'ו פיצ'ו.



כמו ב"צימר בגבעתיים" גם הפעם מצליח נבו ליצור סיפורת צעירה ועכשווית, בלי לנסות אפילו לרגע להיות מגניב או משוכלל לשונית או להפריח אפקטים ספרותיים לחלל האוויר. הוא נשאר נאמן לדמויותיו המפורטות, לרגשותיהן המתוארים בחדות אבחנה מרשימה, ללשונן המדויקת ולכאבן. את המטען הרגשי הנלווה לכל אחד מהסיפורים נבו משחרר פה ושם בפסקאות חרוזות. לוקח זמן לשים אליהן לב, אבל לפתע פתאום יסתבר לכם שכבר עשר שורות אתם קוראים חרוזים. חרוזים של ממש, שלא משתלטים על הטקסט ולא נראים מאולצים, אלא רק מזכירים לכם מעצם טיבם שהדברים קשורים זה בזה, מתחברים, ושיש לאשכול נבו כמה טריקים חינניים בשרוול.



יותר מכל מלא הרומן הראשון של אשכול נבו ישירות שובת לב שאינה גורעת מעומקו וממורכבותו. הוא עוסק בבית ובגעגוע והוא מכריז ומצהיר על כך כבר על כריכתו. הוא אינו מסתיר את מה שעומד בלבו, ובכך גורם לנו לפתוח את לבנו אליו ולהתרגש ביחד איתו.


"ארבעה בתים וגעגוע", אשכול נבו, הוצאת זמורה ביתן, 361 עמ'



מחובר
   
בית > פורומים > שירה ספרות ופרוזה > ספרים רבותי ספרים > הביקורות של נועה מנהיים...
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.