שכר ועונש בעולם הזה ככלי לחשבון נפש
חשבון נפש אמיתי אפשר ללמוד ממגילת איכה ששם נאמר "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה אל ה' ". כשקורים דברים לא טובים צריך לברר היטב ולחפש היכן חטאנו, כי לא סתם הדברים הללו קורים. רבים טוענים שאל לנו לעשות את החשבונות של הקב"ה, ואין ביכולתנו להבין זאת. לדעתי, לא רק שזה מותר, אלא זו ממש חובה. נכון שלא ניתן לעשות את החשבונות הללו כאשר מדובר אל אחרים, שהרי לעולם לא נצליח להכנס לנעליהם, אבל כאשר מדובר על חשבונות פרטיים של האדם עצמו, אז ברור שהוא צריך לעשות זאת. הרי נאמר "את אשר יאהב - ה' יוכיח", מכאן אפשר להסיק שההשגחה של הקב"ה בדברים הגלויים לנו הם מן סתם תמרורים שהקב"ה נותן לנו בשפה שלנו. אם לא היינו יכולים להבין אותם, כיצד הוא יכול היה להוכיח אותנו?
בתורה אין כל אזכור לגבי שכר ועונש בעולם הבא, אינני טוען שאין דבר כזה, אבל עצם העובדה שזה לא נזכר מרמזת, שאל לנו לעסוק בדבר או אפילו להתחשב בו. עצם העובדה שהשכר והעונש שאנו רואים בתורה הינו רק בעולם הזה, לא אומר שזו תכלית המצוות, ומפסוקים רבים שלא אכנס אליהם עכשיו ניתן לראות שתכלית המצוות היא אחרת. אם כן, מה הרעיון שעומד מאחורי שכר ועונש זה?
נראה שמדובר באינדקטור שבעזרתו אנו יכולים לברר האם אנו הולכים בדרך ה' או סוטים מדרך זו. במקום שיש ברכה - שם יש לחפש את האמת שעומדת מאחוריה, ובמקום שיש קללה צריך לעשות 'נחפשה דרכינו ונחקורה'. כתוב בתורה "וְאִם-בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם-אָנִי שֶׁבַע עַל-חַטּאתֵיכֶם" (ויקרא כו כג). מה זאת אומרת "ואם באלה לא תוסרו לי"? האם יתכן מצב שאחרי כל הקללות המופיעות בפרשת בחוקותיי לא נהיה תחת ייסורים?
כמדומני, ניתן להבין זאת ברגע שנוותר על הפירוש המודרני למילה ייסורין במובן של סבל, וננסה להבין זאת בפעולה שהאדם עושה מתוך בחירה, שכן מניסוח זה כך נראה הדבר. למעשה יש כאן מצווה להתייסר. פעמים רבות אנו רואים אנשים שכאשר קורים להם דברים לא טובים, הם מנחמים את עצמם בכך שמדובר במקרה, ושאין חוקיות למקרים, ולכן לא סביר שהמזל הרע ימשיך לפקוד אותם. כך הם מעדיפים להיות אופטימים ולהאמין שיהיה טוב. אחרים, וגם אלו שמאמינים שהכל תחת השגחתו של הקב"ה, מעדיפים לנחם את עצמם ולומר "לא נורא גם זו לטובה". הם אמנם צודקים בכך שכל מה שקורה זה לטובה, אבל טועים בכך שעוברים מייד לסדר היום.
לדעתי, התורה מצווה אותנו לעשות חשבון נפש אחרי כל דבר רע שקורה לנו. אדם שגנבו לא מכונית אינו צריך להתייסר מכך שאיבד רכוש יקר, אלא מכך שמכוניתו נגנבה לו בשל חטאים שעשה. ייסורין אלו מתעצמים עוד יותר ברגע שהוא לא יודע היכן חטא, וזה דבר ממש מתסכל. לדעתי , זו כוונת הפסוק, להתייסר מהידיעה שחטאי גרמו לאסון שפקד אותי, ושירידתי המוסרית הובילה אותי למצב שאפילו איני יודע במה חטאתי, ומשלב זה מתחילים לפשפש במעשים במלא הרצינות.

יהי רצון ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה, כל אחד ואחד מאתנו, ויחד כל עם ישראל יתעורר לעשות בירור אמיתי מה הוא באמת רצונו של אבינו שבשמיים.

שכר ועונש מהתורה כפי שכתבת באמת מוזכר רק בעולם הזה. לא מצאתי איזכור (אך בהחלט יכול להיות שיש) לשכר ועונש בעולם הבא. כמובן שיש שיאמרו שלצורך זה יש את התורה שבע"פ, אך הדבר נראה לי כנסיון לתרץ את "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אם כך מדוע טרח הכתוב לציין שד' ברך את אבותנו בחומריות? ככתוב:"ויאמר: עבד אברהם, אנוכי. ויהוה בירך את-אדוני, מאוד--ויגדל; וייתן-לו צאן ובקר, וכסף וזהב, ועבדים ושפחות, וגמלים וחמורים" וביעקב נאמר:"ויפרוץ האיש, מאוד מאוד; ויהי-לו, צאן רבות, ושפחות ועבדים, וגמלים וחמורים." ועוד:"קח-נא את-ברכתי אשר הובאת לך, כי-חנני אלוהים וכי יש-לי-כול; ויפצר-בו, וייקח" וביצחק נאמר:"ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים; ויברכהו, יהוה. ויגדל, האיש; וילך הלוך וגדל, עד כי-גדל מאוד. ויהי-לו מקנה-צאן ומקנה בקר, ועבודה רבה; ויקנאו אותו, פלשתים." וכן אנו רואים ביוסף ועוד. לכל אורך הדרך שכר על האמונה בד' היא חומרית. אם כך מה שאנו רואים במציאות הוא קשה מבחינת האמונה איך צדיק ורע לו רשע וטוב לו? אני רוצה להציג גישה אחרת שאולי לא תהיה מקובלת על הרבה אנשים ואני מבקש את סליחתם מראש ואין בכוונתי לפגוע באמונתו של אף אחד.
יתכן והברכות החומריות הם לכלל עם ישראל וביחיד אין קשר למעשיו של האדם? כך זה נראה לי. ואני אסביר. פרשות שמע מתחילות בקבלת עול מלכות שמים וממשיכות ב"ואהבת" (דברים ו')פרשיה שכולה בלשון יחיד. ואין אזהרה ליחיד מה יקרה במידה ולא ילך בדרך ד', אח"כ ממשיך הכתוב:"והיה כי יביאך יהוה אלוהיך... ממשיך בלשון יחיד אך עובר לפסוק אחד בפרשיה זו ללשון רבים:"לא תלכון, אחרי אלוהים אחרים--מאלוהי, העמים, אשר, סביבותיכם" וממשיך לעונש בלשון יחיד. וממשיך תחילת הפרשיה שני פסוקים בלשון רבים וחוזר ללשון יחיד. וכך ממשיך פרשיות חלק מהפסוקים בלשון יחיד וחלק בלשון רבים כאשר הרוב המכריע של העונשים בלשון רבים. ובפרק ח', יט' כתוב:" והיה, אם-שכוח תשכח את-יהוה אלוהיך, והלכת אחרי אלוהים אחרים, ועבדתם והשתחווית להם--העידותי בכם היום, כי אבוד תאבדון. (כ) כגויים, אשר יהוה מאביד מפניכם--כן, תאבדון: עקב לא תשמעון, בקול יהוה אלוהיכם" היחיד שכח את ד' וכל העם נענש. וכן ממשיך הלאה והלאה. נראה לי שאין השכר והעונש החומריים באים ליחיד בישראל אלא לכלל ישראל. היחיד יכול להיות חוטא אך עדיין לקבל מתנות חומריות מאת ד' והיחיד יכול גם להיות צדיק גמור ולא לקבל כל עזרה חומרית מאת ד'. אך דבר זה בא להדגיש את יחודינו מעמים אחרים יחוד שהוא התלות הבלתי ניתנת לשינוי של כלל העם מהיחיד. כאשר היחיד חוטא כלל עם נענש גם אם הוא אישית עשיר. וכאשר היחיד הולך בדרכי ד' כלל העם מקבל טובות גם אם אותו יחיד עני. אין שכר ועונש ליחיד בא בחומריות אלא לכלל עם ישראל. אז מדוע כאשר העם טובים עדיין ישנם עניים? כי ללא העניים אין אפשרות לקיים את כל המצוות. העניים הם מתנת האל כדי לאפשר לנו לקיים את מצוותיו להוכיח את מעשינו הטובים ולקבל שכר כללי:"וישבתם לבטח ואין מחריד" " ונתנה הארץ יבולה" וכו'. ומה שכרם של העניים? שכרם הוא בכך שהם שליחיו של הקב"ה להציל את העם או ולהוות מראה למעשיו שכן אם העניים מרובים אנו חוטאים ואם מועטים אנו משתדלים והשתדלותנו באה לפני בורא עולם. אז מה העניין של אבותינו שהיו יחידים וקיבלו שכר חומרי? אבותינו היו בתקופתם כל העם כולו וע"כ קיבלו שכר חומרי בנוסף לכל הברכות האחרות.
כמובן שאיני יושב ליד ריבונו של עולם ואיני יודע חישוביו. איני מתיימר להגיד שכך הם פני הדברים. הדברים נאמרים על דעתי בלבד כנקודת מבט נוספת מתוך הבנתי את הכתוב ללא התעמקות בתורה שבע"פ. דברי הם לצורך הדיון והפלפול ואין להבינם כדבר נכון ומוחלט.
באהבה וביראה.

אלו דוגמאות אפשר להביא מהמקרא לשכר ועונש של הפרט מידי ה'? אנא רשמו את כל מה שאתם זוכרים.

צחי: כתבת בהתחלה, שתפקידו של העונש שבא על האדם בעולם הזה הוא, לאותת לאדם שהוא לא הולך בדרך הרצויה לפני ה', ולהביא אותו לעשות חשבון נפש.
הבעיה היא, שה"חשבון נפש" הזה עלול להביא אותו למסקנות מנוגדות: הוא יכול להגיע למסקנה שהוא צריך להתחזק יותר בדרך שהוא הולך בה כעת, או להפך - שהוא צריך לעזוב את דרכו ולחפש דרך חדשה לגמרי.

דוגמה לכך ניתן לראות כבר בימי ירמיהו:
http://www.tora.us.fm/tnk1/prqim/t1144.htm#15
בני-ישראל שגלו למצרים, טענו שהצרות באו עליהם משום שהפסיקו לקטר למלכת-השמיים; בעוד שהנביא ירמיהו טען שהצרות באו דווקא משום שעדיין לא עזבו לגמרי את העוון הזה.

כל עוד יש נביא, הבעיה פשוטה יחסית - ברור (לנו) שצריך לשמוע בקול הנביא. אך בימינו אין נביא, והבעיה מחמירה. כמשל, נתבונן באדם ששייך לחסידות ויזניץ, וח"ו באים עליו ייסורים. הוא יכול להבין אותם בשתי דרכים מנוגדות:
א. הייסורים באו משום שהוא לא מספיק דבק במנהגי האדמו"ר הקודם מויזניץ.
ב. הייסורים באו בגלל עצם העובדה שהוא חסיד ויזניץ, ולמעשה היה צריך להיות חסיד גור, כמו אבי-אבי-אימו.

כל עוד מדובר באדם פרטי, אפשר לומר שה' דורש ממנו רק להשתדל כמיטב יכולתו לעשות חשבון-נפש; אם הוא השתדל כמיטב יכולתו - הוא יצא ידי חובת "חשבון נפש", וה' כבר ידאג לכוון אותו לכיוון הנכון (למשל בכך שייתן לו מחשבות נכונות). אך בימינו, במקרים רבים באים ייסורים על הציבור כולו, וכל אחד מגיע למסקנות אחרות. למשל, כשיש פיגועים ברצועת עזה, חלק מהציבור רואה זאת כסימן לכך שצריך לצאת מעזה, וחלק אחר רואה זאת להפך - כסימן שצריך להתחזק בהתיישבות שם ולגרש משם את הערבים.

באופן כללי יותר, אדם שבאים עליו ייסורים יכול לראות בהם סימן שהוא צריך להתחזק יותר בדרך שהוא הולך בה כעת, או להפך - סימן שהוא צריך לנטוש את הדרך שלו ולחפש דרך אחרת לגמרי.

שתי המחשבות האלו מובילות למסקנות מנוגדות לגמרי, ולכן לא ברור לי מה הטעם בעונש כאמצעי לחשבון נפש בימינו?

טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע: טז אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמר מִצְוֹתָיו וְחֻקּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: יז וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: יח הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבד תּאבֵדוּן לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: יט הַעִדתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: כ לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמעַ בְּקלוֹ וּלְדָבְקָה- בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְארֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לָתֵת לָהֶם:
(דברים ל)

ירמיהו נותן להם תשובה. בכל מקום בתנך שבה נשאלת השאלה של "צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו" מופיע גם התשובה.

ירמיהו אומר להם שיסתכלו על התמונה הגדולה, על המכלול, ויראו מה קרה למלכי יהודה. אדם ששודד בנק, יכול בקלות לחשוב שה' איתו מפני שהוא הצליח ובזכות השוד יש לו הרבה מאד כסף. אבל אם היה מסתכל על המכלול הגדול של הדברים, והיה רואה מה היו התוצאות של פשעים אחרים בחייו? האם זה הביא לו אושר? מה באמת מביא לו אושר בחיים? מה קרה לשודדי בנק אחרים שעשו זאת מהמניעים שהוא עשה?

כך כשעושים תשובה וחוקרים את דרכינו , צריך לדעת להסתכל על המכלול הגדול של הדברים.

צריך גם לשאול למה הם הפסיקו לקטן למלכת השמים. האם באמת הפסיקו מפני שהסיקו שזו עבודה זרה, או מפני שראו שאין לכך שום השפעה על חייהם?

בגדול , זה נכון שיש בעיתיות בדרישת ה' באמצעות השכר והעונש, מפני שהדבר הינו מאד סובייטיבי וניתן לפירושים שונים. לכן השאיפה היא לעשות זאת בלב נקי ככל האפשר, ועם נכונות לקבל כל תשובה אפשרית, גם כאשר היא סותרת את השקפת עולמנו. הבירור צריך להעשות יותר על ידי השאלה של 'מה המצוה' (ראה המאמר של נעשה ונשמע) ולא על ידי השאלה 'מה יעשה לי טוב'. ברגע שעובדים את ה' למטרת רווח חומרי, אז באמת קשה לדרוש את ה' באמצעות השכר ועונש, אבל ברגע שעבודת ה' היא לשמה, אז אפשר לגשת לתשובה מעין זו בלב נקי יותר, ולהצליח באותו חשבון נפש.

אני לא יודע למה יש פיגועים בעזה שמצליחים, אבל אני יודע שב99.99% מהנסיונות לפגוע ביהודים המקום אין הצלחה למחבלים.
כמו שנהרגים חיילים , כך גם נהרגים מתנחלים, ואני תולה זאת בכך שאין כיום חברה שממש הולכת בדרך ה', ולכן אין הצלחות של מאה אחוזים, כמו ברב מלחמות יהושע.
אם כבר מדברים על יהושע, אז במלחמה בעי, יהושע לא קפץ למסקנות שה' אינו בקרבם , כמו בחטא המעפילים, וכמו בהשקפה החרדית, אלא שכיבוש הארץ הוא עדיין דבר רצוי, רק שיש בעיות בדרך שהם עושים זאת. לכן הם עשו תשובה וגילו שהיה מעל בחרם.

מהפסוקים שהבאתי בראש ההודעה, ניתן לראות קשר ישיב בין טוב->חיים->ברכה.
חיים אין פירושו שרידות, אלא צמיחה וברכה.
אפשר לומר שבכך שהקמנו את המדינה בחרנו במוות, בשל כל החללים של המלחמות שהיו לנו, אבל בחינה של מכלול הדברים, מראה שבגולה המוות היה רב יותר, ולא היתה שום צמיחה בעם ישראל.

אולי האדם פרטי, צריך לתרגם זאת לדברים שהוא חפץ בהם. כלומר, אם הוא רואה ברכה בדברים שהוא חפץ בהם סימן שהוא עשה מעשה שקידם אותו בדרך ה', וכך גם ההיפך הוא הנכון. כך שהסתכלות חיצונית של צד שלישי, על אדם אחר, אינה יכולה לעשות את החשבונות שכר ועונש של ה' על אותו אדם. מפני שאם אותו אדם הינו עני, אך כלל אין הדבר מפריע לו, וכל עניינו הוא שיהיו לו ילדים בריאים, אז קשה מאד לדעת האם יש עליו ברכה או לא.
חסיד ויזניץ' שבאים עליו ייסורין, אם יהיה פתוח לקבל את האפשרות שדרך החסידות בכלל, הינה בעייתית, אז הוא יוכל להבין בשל מה באים לו הייסורין.
אגב, אפשר גם להעזר בסוג הייסורין והצרות כדי לדעת בשל מה הן באו. אני גם חושב שה' לא מביא לאדם ייסורין על כך שהוא הולך בדרך אבותיו, ולא בדרך אבות אחרים, מפני שדרך החינוך של ה' היא הדרגתית ובשלבים, ולכן השאלה של אותו חסיד לא צריך להיות באיזו חסידות עדיף להיות, אלא מה המצוה ומה החטא בכל עניין ועניין ומעבודה רבת שנים של בירור רצון ה', רק אז הוא יוכל להסיק מסקנות האם לעזוב את החסידות. שוב הדבר קשור מאד למאמר שכתבתי בעניין נעשה ונשמע.

<<< ZACHIZ: "אני גם חושב שה' לא מביא לאדם ייסורין על כך שהוא הולך בדרך אבותיו, ולא בדרך אבות אחרים, מפני שדרך החינוך של ה' היא הדרגתית ובשלבים"
אראל: יפה, זה אחד מהכללים. >>>

אם היה לי פה את קובץ התנ"ך שלי הייתי מצטט לכם עשרות דוגמאות על כך שדורות נענשים על כך שהם הולכים בדרך אבותיהם!

ראו את אשכול "אבות אכלו בוסר".
אני חושב שאם למישהו יש מספיק נתונים ויכולת לחרוג מדרך אבותיו הקלוקלת, והוא דבק בדרך אבותיו הקלוקלת בכל זאת, הוא חוטא.


יכול להיות שאני טועה!

המשפט המודגש בהודעתי למעלה מבטא את ההתגובה החשובה ביותר שלי לגישה שמנסה להסיק את רצון ה' מעונשים ופרסים.

כעת רציתי לדון ברעיון הייסורים כעונש במקרא. הרי זה חוזר בכל מקום - מדוע ה' מעניש? זה נתפס כעונש חינוכי. איך זה עובד?
אני חושב שהרבה פעמים סבל מקורו באכזבה, ברוח הסטואים (STOICS) והבודהיזם. ואכזבה נעוצה בציפייה. וציפייה נעוצה בתפיסת עולם.

לפי הפילוסופיה שלי כל פעילות אנושית מודעת נעשית כמהלך במשחק מסוים, שמשווה לנגד עיניו פועל הפעולה כאילו הוא כפוי עליו. משחק שיש בו מטרה וחוקים.
יש לנו יכולת בחירה איזה משחק לשחק. אנשים לא רוצים להיות מודעים לבחירה הזו, וחושבים שיש משחקים שאנו מבינים באופן פשוט שכפויים עלינו. אבל למעשה, הם הבוחרים לשחק את המשחקים הללו. האדם יוצר את החוקים והמטרה במסגרת פרשנות למה שהוא נתקל בו בחייו.
כל הציפיות והאכזבות תלויות במשחק שמשחקים.

הדבר הנכון הוא לשחק את המשחק שאלוהים הציב לנו כחלק מן הבריאה. ומשחק זה איננו מבינים עד הסוף, לא את חוקיו ולא את מטרתו. אנו יכולים למרות אי הבנתנו לעשות את המהלכים הנכונים רק אם ה' מורה אותנו עליהם.

כיצד אפשר להשתמש באכזבות ככלי לחשבון נפש?
אכזבות מראות שאנו משחקים את המשחק הלא נכון. וזה תלוי בבחירתנו - זה מראה שאנו רוצים לשחק את המשחק הלא נכון.
מי שרוצה לשחק את המשחק הנכון בכל ליבו, האכזבה העיקרית שלו היא שה' לא מורה אותו מה המהלך הנכון במשחק שאיננו מבין. כל שאר האכזבות זניחות לעומתה.


תוקן על ידי - נכספהנפשי - 28/07/2004 3:33:48

לגבי דרך אבות: אני מסכים איתך נ"נ, שזה תלוי בידע שיש לאדם. אבל אדם פשוט שנולד לאב שמקריב קורבנות בבמות, בשעה שיש איסור במות, והבן אינו יודע זאת, יתכן שאפילו יקבל שכר על הבאת קורבן לה' בבמה.

לגבי העניין השני:
אני מסכים איתך בהחלט שהדבר קשור לציפיות שלנו. אפשר לומר לרצונות שלנו, וכאשר הרצון אינו מתממש הדבר מביא על האדם עצבות.

השכר ועונש במקרא עוסק באופן כללי בצרכיו הקיומיים של האדם (בטחון, בריאות ופרסנה). אם כי השכר מוצג במקומות מסויימים גם כמותרות, ובייחוד כאשר מדובר על ילדים.

השאלה השרשית היא האם יש מקום לרצונות פרטיים של האדם, שאינם כלולים במסגרת של אמצעי לעשות את רצון ה'?. האם אדם צריך לעמול כדי להשיג דבר שאין בו מן ההכרח כדי לעבוד את ה'?

אם ניקח את הנחתו של נ"נ שאין משמעות לעונש חומרי כאשר אדם מבין שאין לדבר ערך , אז מה המשמעות של העונש החומרי שמגיע מה'?

אולי אפשר לומר כך, שה' בעיקר מעניש את האנשים שממציאים לעצמם מטרות חלופיות מלעבוד את ה', והעונש שלהם הוא שה' אינו מסייע בידם כדי לרמוז להם שהם אינם הולכים בדרך ה'. לעתים הוא כן מסייע בידם, ואז העונש שלהם הוא כשהם מגיעים ליעד הנכסף שלהם, אז הם רואים שאין בו כלום.

אפשר גם לומר שהשכר ועונש אצל יראי ה', הוא בכך שה' מקשה עליהם את חייהם, ופוגע בנוחות שלהם, ובכך קשה להם יותר לקיים מצוות.
אפשר לקחת את חורבן בית ה' כדוגמא. מצוות רבות תלויות בקיומו של בית ה', אולי אף כל התורה, אבל כל עוד אנחנו לא מתקנים חטאים בסיסיים יותר, אז ה' לא מאפשר לנו לקיים מצוות מתקדמות יותר.
כעושים את רצונו של ה', הדבר מביא לקרבה יתרה לה' ולשלווה פנימית. אין זאת צריכה להיות המטרה, אלא שכר שהוא תוצאה. התרחקות משכר זה אינה עונש על חטאינו.

כך שאיש איש לפי קרבתו לה' ורמת תודעתו, ה' מעניש אותו ביקר לו.
כך שבטי עבר הירדן, היו בעלי רצונות וציפיות שונות משאר שבטי ישראל, ובייחוד שבט לוי שלא קיבל נחלה (ה' הוא נחלתו). משה הכיר ברצונות אלו בתנאי שישתתפו בכיבוש הארץ מתוך הכרה שהם עושים זאת כרצון ה', ולא כתשלום לאומי לשאר שבטי ישראל.