ידועה המחלוקת בין מוני המצוות האם למנות את הציווי להאמין במציאות הבורא בכלל תרי"ג מצוות . הבה"ג אינו מונה אותה ואילו הרמב"ם כן מונה אותה . ותמהו על הרמב"ם כיצד יתכן למנות את ענין האמונה כמצווה . בלשון הקנאת סופרים על סהמ"צ : " הוקשה אצל המחברים איך יצדק למנות למצוה מציאות המצוה (בפתח הצד"י –מצו"נ) כי לא תצוייר מצוה אם לא יקדם בבירור מציאות מצווה (כנ"ל- מצו"נ) ולפיכך לא יתכן למנותה ולהכניסה במנין המצוות אלא שתקובל כיסוד מוסד מושכל ראשון שיקדים בירור מציאותו אצל המצווים לקבלת מצוותיו " עיי"ש מה שתירץ . ועל דרך זה ביאר הרמב"ן את דעת הבה"ג (שהוא עצמו חולק עליו במל"ת ה עיי"ש) . הקושי שעליו עומדים המפרשים הוא שזה אבסורדי לדרוש מבן אדם לקבל עליו מצוה הדורשת ממנו לקבל עליו את המצוה .

אלא שיש כאן קושי אחר והוא שלא סביר לדרוש מבן אדם להאמין במשהו בכלל . שהרי אין אדם בוחר לעצמו במה להאמין אלא אמונותיו כפויות עליו מכח הכרתו העובדתית . וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים : " הדעה אינו הענין הנאמר בפה אלא הענין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר " (על פי מהדורת קפאח ח"א פ"נ) .

הקושי הזה קיים לא רק לגבי מצוות האמונה במציאות הבורא אלא לגבי מצוות רבות אחרות . בדיני לשון הרע , למשל , יש הלכה הדורשת מן האדם שלא להאמין לדברי לשה"ר אחרי ששמעם ולמרות שהם משכנעים . כמו כן אנו מוצאים אצל הרמב"ן בפירושו על התורה לגבי מצוות לא תסור שהוא כותב שם שמצוה להאמין שאין הבי"ד טועה . והשאלה הנשאלת היא כיצד משפיע האדם על האמנותיו בכח רצונו ? (יש מקום לעיין אם קושיית האבן עזרא לגבי איסור לא תחמוד שייכת לכאן ואכמ"ל) .

על הקושי הזה עמד לכאורה בעל ספר החינוך במצווה כ"ה : " וענין ההאמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים ואם יושאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל רצוני לומר כשמקיים בדברי פיו מה שלבו גומר . ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר " . הפירוש הנראה לי בדבריו שהחינוך הולך כאן לפי גישתו הביהייביוריסטית האומרת ש"אחרי הפעולות נמשכין הלבבות " . דהיינו שענין המצוות העוסקות בדברים שבלב הוא רק בגילויים החיצוניים שלהם שעליהם יש לו לאדם שליטה . לדעת בעל החינוך הרי שאחרי שהאדם כופה על עצמו להתנהג בכל דבר כאילו הוא מאמין הרי שבסופו של דבר הוא יתחיל להאמין מדרך הטבע . אבל ברור שלא שייך ציווי על ההאמנה גופא שאין הדבר בשליטת האדם אלא על מה ש"נאמר בפה" .

אבל אחרי ככלות הכל נשאלת השאלה האם זה באמת רצוי שהאדם יתייחס לשכל שלו כאילו מדובר במנגנון פסיכולוגי שאפשר לתכנת אותו על ידי פעולות חיצוניות ?

מציץ ונפגע

אני מתייחס לענין כמעט צדדי מדבריך.

א. מדייקים מן הרמב"ם שכתב שהציווי הוא "לידע", כלומר לאחר שאתה מאמין - ומקבל - להפוך את אמונתך לידיעה ברורה.

ב. אם נניח שהרמב"ם דגל בציווי להאמין, מה שמסבך אותנו בקושיות לוגיות לא פשוטות כפי שהתבאר, האם לא נוכל להניח - אני כותב זאת בזהירות רבה, על דרך האפשר - שהרמב"ם ידע על הקושיות הלוגיות, אך הועיד את הדברים למי שאינו אמון על הלוגיקה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מציץ_ונפגע,

שאלה גדולה שאלת, ותשובה לי אין.

מיימוני,
לומר שהרמב"ם כתב זאת רק עבור אנשים שאינם אמונים על הלוגיקה נראה רחוק בעיני.

מה שנכון הוא שאנשים בתקופות שונות חושבים בצורות שונות. אנו מוצאים הליכים לוגיים בדברי קדמונים - מהגמרא דרך ספרות המחשבה של הראשונים ועד לימינו אלה - שלא עומדים בבקורת הלוגיקה המקובלת אצלנו היום.

לשאלה ששאלת, מצו"נ, התייחס גם בעל אור ה', רבי חסדאי קרשקש. ואפילו בהקשר רחב יותר - הוא סבר שאדם לא עושה שום דבר מרצונו, גם מצוות מעשיות, והכול דטרמניסטי.
הוא שאל, אם כך, על מה יש שכר ועונש.
ותשובתו הייתה שעל האמונה אי אפשר לצוות, אבל הרגשות הם בחיריים ועליהם יש שכר ועונש. אם אדם מאושר מזה שאינו מאמין או אינו מקיים מצווה - על זה יש עונש.

יש מפרשים שר' חסדאי קרשקש התכוון ליותר מכך - אם אדם יהיה עצוב מחוסר האמונה שלו, הקב"ה יבוא לקראתו ויסובב לו אמונה. בסופו של דבר למרות שהקיום הוא דטרמניסטי (עמדה שסותרת את עמדת הרמב"ם), הקב"ה יתערב ויעצב אותו בהתאם לרגשותיו של האדם.

דברי ר' חסדאי בן קרשקש מזכירים את הסיפור על הרבי מקוצק המובא בספרו של אברהם יהושע העשל .הסיפור הובא לכאן על ידי רבינו מיימוני באשכול אמונה תמימה מול חקירה .

וטו ויהוסף

עיינתי באשכול שצויין וכן במילון הפורום. מתברר שההתייחסות שם למושג אמונה הוא במובן שונה במקצת מהמובן שבו אני משתמש במונח באשכול הזה (אם כי עדיין יש חשיבות למה שנאמר שם לגבי הנושא הנדון כאן – תיכף אגיע לזה ). המובן שבו מדובר שם על אמונה הוא בהקשר של היחס בין ידיעה לאמונה . לפי מה שדובר שם הרי האמונה הוא בפירוש משהו התנהגותי . האמונה כוללת את כל הגילויים החיצוניים של ההאמנה ( כאשר בגילויים חיצוניים כוונתי גם להרהורים וכדומה ) . דובר שם שיש לאמונה במובן הזה שני פונקציות . האחד הוא מה שנקרא שם "הטלה" דהיינו מה שאדם נוקט כאשר הוא במצב של חוסר ידיעה . והשני הוא ענין ה"אימון" שבו האדם משלים את ידיעתו כך שהוא ירגיש בה בכל רמ"ח איבריו .

המובן שבו אני משתמש כאן במילה אמונה היא שונה . יתכן שיש להעדיף את המונח האמנה כדי למנוע את הקונוטציה הדתית שבמושג אמונה . יש קושי מסויים בהגדרת המונח האמנה ואני סומך על האינטואיציה המשותפת לכולנו (אני מקוה!) בכדי להשלים את מה שאני אומר . כל מה שאני יכול לעשות כרגע הוא להביא כמה תכונות של מושג ההאמנה החשובות לדיון כאן .

א. האמנה היא יחס שמתקיים בין יישות חושבת לבין פסוק עובדתי .
ב. יש לדון אם אפשר לזהות האמנה עם מצב פסיכלוגי מסויים אבל ברור שאפשר לומר על אדם שהוא מאמין בפסוק מסויים גם כאשר הוא ישן או כאשר הוא איננו חושב עליה .
ג. האמנה הוא משהו כפוי על האדם ואין הוא יכול לשנותה בכח רצונו בלבד אם כי יש מקום לדון אם שייך שאדם יתערב במנגנון הפסיכולוגי המביא לידי האמנה .
ד. האמנה דומה לידיעה בהבדל אחד – בעוד שתנאי הכרחי לכך שתתקיים ידיעה הוא שהדבר הידוע יהא אמת הרי שאין זה תנאי הכרחי לגבי אמונה שהדבר המואמן יהא אמת .

נושא האשכול כאן הוא אם וכיצד ישנם ציווים דתיים הדורשים מן האדם להאמין בעובדות מסויימות במובן המצומצם שבו אני משתמש במושג האמנה . בכדי למנוע כל מיני בלבולים לא אתייחס לאמונה במציאות ה' אלא לדבר טריוויאלי יותר – האיסור להאמין לדברי לשון הרע . בעיני ברור הדבר שזה אבסורד , אם הכוונה בפשטות – לבחור להאמין כך וכך וכפי שכתבתי בתכונה ג . בכדי לפרק את האבסורד הזה הבאתי את דברי החינוך הסבור , לפי הבנתי , שאין הציווי לגבי האמונה במציאות ה' על ההאמנה גופא אלא הציווי הוא דרישה מן האדם להתערב באופן מעשי במנגנון הפסיכולוגי המשפיע על ההאמנה (מובן שכל זה אינו אמור לפרק את הקושי האחר – כיצד יתכן מצוה בלי מצווה ) . אם נכון הפירוש הזה הרי שאפשר לומר שכך הדבר גם לגבי מצוות האמנה אחרות כמו לשון הרע .

כפי שהבנתי אתם נוקטים בדרך אחרת בכל הנוגע למצוות ההאמנה בעיקרי הדת . לפי דעתכם הרי שאין שום מצוה הדורשת מן האדם האמנה במובן שבו אני מדבר עליה . לפי סברתכם כל מצוות האמונה באות אחרי שיש ידיעה והדרישה בהם כדברי יהוסף הוא להיות נאמן לידיעה . לגבי האיסור להאמין לדברי לשון הרע אתם מן הסתם מפרשים את זה שזה נוגע רק לצדדים ההתנהגותיים שבקבלת לשה"ר הנתונים לשליטת האדם . אני חושב שגישתכם שפויה יותר אבל עדיין אינני חושב שאפשר לפרש כך בכל המקומות .

מציץ תודה על ההצבה והפישוט הנפלא.

לגבי לה"ר, איני זוכר מקור משכנע, לכך שאין להאמין ללה"ר. הנימוק של הח"ח, או אחד הנימוקים, שהמספר הרי חשוד גם על השקר, זה לא קיים במקרים רבים. עוד נימוק, שלא לעבור על איסור השמיעה. גם זה אינו מביא ואינו יכול להביא ליצירת איסור להאמין. כך שבהקשר לשה"ר, שם אני מאמין שהתכוון הח"ח לאמונה במובן של קבלה כאמת, איני רואה מקום לקבל הלכה או הנחה שיש כזה דבר.

אם ידוע לאי מי מקור מעבר לנימוקים הנ"ל, אשמח להיוודע לו.

וטו יהוסף וקרוע

אם כך אני רואה כאן הסכמה כללית שלא שייך מצווה על גוף ההאמנה אלא יש לפרש את כל מצוות ההאמנה לגבי הצדדים ההתנהגותיים של ההאמנה (האם אני מזהה הנהון שם בספסלים האחוריים או שזה רק נדמה לי ?) . אם אכן כך הרי שיש להתקדם כאן עוד צעד חשוב . אבל על כך - מאוחר יותר