בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים החלף לסקין בצבע לבן החלף לסקין הישן של הייד פארק החלף לסקין בצבע כתום החלף לסקין בצבע חום החלף לסקין בצבע צהוב החלף לסקין בצבע כחול החלף לסקין בצבע ירוק
בית · פורומים · חברה וקהילה · סוציאליסטים התאחדו · עובדי הנמלים מול חרב ההפרטה
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-25/9/2008 12:31 לינק ישיר 
עובדי הנמלים מול חרב ההפרטה

<>עובדי הנמלים מול חרב ההפרטה
שחר בן-חורין
23.09.2008

עובדי הנמלים מתנגדים להפרטה. ההפרטה תהפוך את הנמלים למכונות לעשיית רווחים עבור קומץ בעלי-הון, ותגרום אסון עבור עובדי הנמלים ועבור העבודה המאורגנת בארץ בכלל. העובדים יצאו להיאבק נגד גזירת ההפרטה פעם אחר פעם, ולמרות שהצליחו לעכב אותה, הוכשלו במאבקיהם הגדולים על-ידי הנהגת ההסתדרות. כעת הם מתכוננים לקרב הבא.

בחודש יולי האחרון, הגישה לשכת המסחר בחיפה והצפון (האחים עופר וחבריהם), הצעה רשמית לרכישת נמל חיפה. מעין איתות למדינה שתזדרז בהליכי ההפרטה. בתגובה קיימו העובדים בנמל שביתת אזהרה. לאחר שהודיעה הממשלה על כוונתה להמשיך את ההפרטה בנמלים במסגרת חוק ההסדרים 2009, הגיבו עובדי הנמלים באשדוד ובחיפה מיידית באמצעות אסיפות הסברה ושביתה איטלקית שהורידה את התפוקה לכ-50% למשך כמה ימים.

את המאבק של עובדי הנמלים נגד ההפרטה מכרה הנהגת ההסתדרות כבר בפברואר 2005, כשהסכימה לפירוק רשות הנמלים לארבע חברות ממשלתיות, כצעד בדרך להפרטה. מאז מצאו עצמם עובדי שלושת הנמלים במאבקים שונים. ההסכם שנחתם אומנם בתוקף עד 2015, אבל ההנהלות בנמלים ניצלו כל פירצה וכל הזדמנות כדי לקדם את ההפרטה ולהחליש את כוחם של הוועדים, כדי לזרז תהליכים. העובדים, במיוחד בנמל אשדוד, נאלצו לשבות במחאה על מחסור בכוח-אדם, בעיות בטיחות חמורות והתנכלויות לחברי ועד. השיא הקודם היה בינואר-פברואר 2007, עם התפרצות של מאבקים מקבילים, בכול אחד משלושת הנמלים. באילת, בתמיכת ועדי הורים ומורים בעיר ולמרות פסיקות בית המשפט, השתלטו עובדי הנמל על אוניות "צים", שלאחר סיום הפרטתה לטובת האחים עופר בינואר 2004, החליטה לצמצם פעילות בנמל אילת. באשדוד, נקראו העובדים בפומבי להתקפל ממאבקם ולחזור לעבודה, על-ידי ממונה תיק התחבורה דאז בהסתדרות הכללית, חיים שייב. הוא הטיף לעובדים לשתוק, כלומר לציית להסכם שמחייב שקט תעשייתי בנמלים עד שנת 2010 – אז אמורות 15% ממניות הנמלים לעבור לידיים פרטיות.

בעלי-ההון אורבים לנמלים

בעלי-ההון לא רק מעוניינים לעשות עוד כסף מהנמלים, הם בעיקר מעוניינים שלעובדים לא תהיה יכולת לשתק את הצמתים החשובים של הכלכלה (היד על השאלטר); שלא תהיה להם יכולת לפגוע כך באופן ישיר ברווחי קבוצות ההון הגדולות, ולאלץ את הממשלה ובעלי-ההון לסגת מהתקפות על העובדים (כמו הלנת שכר עובדי הרשויות המקומיות), או לספק ויתורים לטובת העובדים. ועד חזק בנמל הוא אינטרס של כלל האנשים העובדים.

הגזרה החדשה, שמזרזת את ההפרטה אפילו מעבר לסיכומים הקודמים, היא לא הפתעה גדולה, אלא בחזקת – נותנים לבעלי-ההון אצבע, הם רוצים את כל היד. הויתור הגדול בזמנו, שבוצע תחת ניצוחם של יו"ר ההסתדרות דאז פרץ וסגנו עיני, היווה מכה קשה לעובדי הנמלים בפרט ולעבודה המאורגנת בארץ בכלל, למרות שהוצג ע"י ההנהגה כהישג גדול, כמיטב המסורת. האמת היא שההסכם היה פארסה. הוא נכפה לאחר שממשלת שרון העבירה בכנסת את חוק הפרטת הנמלים, כאקט לשבירת ההתנגדות העיקשת של עובדי הנמל להפרטה. הנהגת ההסתדרות, במקום לקיים הסברה עצמאית, לשתק את המשק לרמה של יום כיפור שני, ולהבעיר את המדינה עד לביטול החוק – תקעה לעובדים סכין בגב וחתמה על הסכם שמאשרר את ביצוע החוק.

חוק הפרטת הנמלים עבר בקריאה ראשונה כבר באוקטובר 2003, על רקע שביתה לוחמנית של עובדי הנמלים נגד איומי ההפרטה. בנובמבר, כצעד מקביל, נפרקה ספינה ברציף "מספנות ישראל" בחיפה – המספנות, ששימשו במקור לתיקון ובניית ספינות, הופרטו ע"י ממשלת רבין ב-1995, לאחר שהובסה שביתת התבצרות לוחמנית של מאות העובדים במקום; לבעלים החדשים הובטח היתר להפעלת המספנות כנמל פרטי (פריקה וטעינה), והם איימו לפטר את כל העובדים ולסגור את העסק במידה ולא יקבלו אותו. פריקת הספינה ב-2003 הייתה צעד נוסף בהליך ההפרטה ושבירת כוחם המאורגן של עובדי הנמל, והיא נענתה בשביתת מחאה מצידם, ללא המתנה לאישור מהנהגת ההסתדרות שכפתה עליהם 100 ימי שקט בתום השביתה הקודמת.  

בשנת 2000 הצליחו עובדי נמל אשדוד להדוף ניסיון של ממשלת ברק לנצל את פרוייקט ההרחבה של נמל אשדוד ולהפריט את הרציפים החדשים ("נמל היובל"). כך סיכם את המאבק אז יו"ר ועד העובדים של מחלקת הציוד בנמל אשדוד, שלמה שמעוני, בשיחה עם חברי תנועת מאבק סוציאליסטי: "אסור לוותר וצריך להפסיק את ההפרטה. בסופו של דבר זה לא תורם דבר לעובדים או למדינה אלא רק למיליונרים. שום מפעל שהופרט לא הוכיח ירידת מחירים. צריך להחליט שהולכים על כל הקופה. אם הולכים על כאילו, אז בסופו של דבר אתה נכנע. אם אתה הולך רציני ההנהלה תדע להריח שאתה הולך עד הסוף ותתנהג אחרת" (עיתון "המאבק", ספטמבר 2000). אבל, ב-2003 עובדי הנמל נזקקו למאבק הרבה יותר רחב כדי לעצור את מהלכי ההפרטה הבאים. הם היו מוכנים ומסוגלים לנצח, גם אחרי שהנהגת ההסתדרות איפשרה את החלשת כוחם עוד באוקטובר 2001, עם הסכמתה להכנסה של עובדי "דור ב" לנמלים – עובדים בשכר מינימום ובתנאים פחותים.

שביתת הנמלים הגדולה

ב-12 ביולי 2004 נפתחה בנמל אשדוד אחת השביתות החשובות בהיסטוריה של ישראל. לאחר שב-14 ביולי עבר חוק הפרטת הנמלים בקריאה שנייה ושלישית ברוב גדול בכנסת, הצטרפו לשביתה שני הנמלים האחרים. השביתה נמשכה כחודש והיא הפכה לשביתה הארוכה בתולדות הנמלים בארץ, כאשר נמל אשדוד, המיליטנטי ביותר, היה גם האחרון לשבות ב-10 באוגוסט. מרביתה הוגדרה כבלתי-חוקית ("פראית") וזכתה להתנערות משפילה מצד הנהגת ההסתדרות.

כפי שקורה בשביתות גדולות, ההסתה נגד העובדים הייתה ארסית במיוחד, מלאת שקרים, והתנהלה בכול כלי התקשורת הממסדית. ההסתה ציירה את העובדים כמאפיה עשירה ומסוכנת, וניסתה ליצור חפיפה בין הנזק הכבד לכיס של בעלי-ההון לבין "הנזק לציבור". ההסברה העצמאית של עובדי הנמלים, שכללה הפגנות ושיחות עם נהגים בצמתים, לא הספיקה. היה צורך בהסברה מקיפה בכול הארץ מצד ההסתדרות, שתחשוף את השקרים, תצביע על האשמים האמיתיים בבעיות בנמל (כולל המינויים הפוליטיים של ממשלות "העבודה" ו"הליכוד"), ותסביר את חשיבות המאבק ואת הסכנה שבנפילה של הנמלים לידיים של מי שהם באמת מאפיה עשירה ומסוכנת. בהיעדר הסברה כזו, ההסתה חגגה והייתה אפקטיבית. היא נבנתה היטב לאורך כמה שנים, וכך לדוגמה, כבר בשביתה של אוקטובר 2003, הביאו יו"ר התאחדות התעשיינים דאז, עודד טירה, וכמה מעמיתיו אלפי עובדי תעשייה ממפעליהם (היו שהתלוננו על איומי פיטורים...), כדי שיתעמתו פיזית עם עובדי הנמל בחיפה, בעוד טירה רושם שיאים חדשים של צביעות כשהוא זועק "תנו לעבוד! תנו לעבוד!". הפרד ומשול.

"העיתונאים כולם נגדינו. אתם מראים עוד פעם ועוד פעם את תלושי המשכורת של 5-4 אנשים פה, שכולם מינויים של הממשלה שבכלל לא עובדים. איפה התלושים שלנו? פרסמו אותם", קראו הסוורים. "למה אתם לא כותבים כמה תאונות עבודה יש בנמל? למה אתם לא מראים את העובדים הפשוטים פה, שקורעים את עצמם בשביל משכורת רגילה?" (ראיון עם עובדי נמל אשדוד, ynet, 27.07.2004).

הממשלה שקלה שימוש בצבא

מלבד התעמולה, שנועדה לבודד את העובדים באופן קיצוני, הופעלו נגדם אמצעים נוספים לשבירת המאבק. העובדים אוימו בתביעות אישיות ובצווי ריתוק (באופן ציני, שר התחבורה דאז מאיר שטרית איים בהוצאת צווים לעובדי הנמל במהלך טקס הפיכת מע"צ לחברה ממשלתית כשלב בדרך להפרטה...). נבדקה האפשרות היקרה של שבירת השביתה באמצעות נמלים במדינות השכנות, לאחר שבשביתה באוקטובר נשלחו מספר מכולות לנמל פורט-סעיד במצריים. הפעם, בעקבות מאמץ של פדרציית עובדי התחבורה והנמלים הבינלאומית, הכריזו באקט מרהיב ועדי עובדי הנמלים במצריים, ירדן וקפריסין, על סולידריות עם העובדים בישראל, ועל סירוב לשמש שוברי-שביתה.

איום נוסף היה שימוש בצבא לצורך שבירת השביתה. זאת הייתה עמדתו המוצהרת של עודד טירה, שבוטאה במפורש כבר ב-2002 בהופעתו מול "ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הפערים החברתיים", כאשר אמר ש"בסופו של דבר זה להכניס צבא לנמלים. אחרת זה לא יהיה". במהלך השביתה שימש האיום היטב את אנשיו של ביבי. אבל הממשלה לא הייתה זקוקה לצבא, מכיוון שהיא יכלה לסמוך על בית הדין לעבודה ולבסוף גם על הנהגת ההסתדרות עצמה, שיעשו את העבודה עבורה.

כבר בתחילת השביתה הורה בית הדין הארצי לעבודה, להגביל את היקף השביתה ל-75% בלבד. ב-21.07, לאחר כשבוע שביתה, הורה עמיר פרץ לעובדים לצמצם עוד יותר את היקף השביתה עד ל-50%. יום למחרת פסק בית הדין הארצי לעבודה על סיום השביתה. העובדים לא צייתו, לא לבגידה של פרץ ולא להחלטה האנטי-דמוקרטית של בית הדין. ביום הפסיקה התקיימה בחיפה הפגנה לוחמנית של העובדים. אף נציג בכיר מההסתדרות לא הגיע אליה. בכירי הקליקה העסקנית ששולטת בהסתדרות הבינו שאין להם מה לחפש שם, כי העובדים לא קונים את השקרים שלהם. בשיחה עם חברי תנועת מאבק סוציאליסטי שהשתתפו בהפגנה לסולידריות עם העובדים באותו היום, אמרה אחת מעובדות הנמל: "הנהגת ההסתדרות לא עושה את העבודה שלה. ביום שהתחילו עם הנמלים, ההסתדרות הייתה צריכה לקום וכל המשק היה צריך לשבות, בלי יוצא מהכלל. היום זה הנמלים, מחר זה מקורות, אחר כך חברת חשמל, ולא חסרים מקומות עבודה אחרים בסכנה. מה שעשו בים המלח יכולים לעשות גם בנמל" (עיתון "המאבק", יולי 2004).

נחושים להביס את ההפרטה

מנכ"ל רשות הנמלים דאז, עמוס רון, הגיב בזעם על חוסר הצייתנות של העובדים, ותיאר נכון את המצב: "לראשי הוועד ואף להסתדרות אין כיום יכולת לכפות את רצונם". תגובתה הרשמית של ההסתדרות: "הבעיה בשטח חמורה ועם זאת אנחנו פועלים בעניין" (ynet, 23.07.2004). האווירה באסיפות העובדים הייתה קשה, ועל סף אלימות כתוצאה מההתנגדות הרחבה לכניעה. העובדים, משוכנעים בצדקתם, בחרו להמשיך במאבק, למרות הכול. "פרץ לא מעניין אותנו, ההסתדרות לא תייצג אותנו יותר. אנחנו מקשיבים רק לראשי הוועד שלנו... אפשר להאשים את כל עובדי הנמלים בביזיון בית הדין? מה יעשו לנו, יכבלו אותנו באזיקים ויתנו לנו לעבוד פה בתור אסירים? הם לא ציפו לשביתה הזאת שלנו. הם היו בטוחים שנעשה מה שיגידו לנו בהסתדרות ובבית הדין לעבודה. עכשיו הם בבעיה" (ראיון עם עובדי נמל אשדוד, ynet, 27.07.2004).

"הפרטה על גופתנו המתה", קורא אחד מוותיקי הנמל, יעקב איבגי, "אנחנו לא ניתן לחברים של נתניהו, בעלי-ההון, להשתלט על הנמלים", אומר עובד ותיק אחר, דודו אפראיט, "כמו שהם השתלטו על שיכון ובינוי, על מפעלי ים המלח, על הכימיקלים, על צים... תראה מה עשו האחים עופר במפעלי ים המלח. אלפי אנשים הם פיטרו, והכניסו במקומם עובדי קבלן". העובדים הבהירו שהם מוכנים לחזור לעבודה מלאה רק "כשנתניהו יבטל את חוק פיצול הנמלים ורק אז" (שם).

ב-26 ביולי נעצר יו"ר ועד נמל חיפה, דודו פרץ, באשמת "השגת גבול", לאחר שהשתתף שבוע קודם בהפגנה ב"מספנות ישראל". כשהתבקש לחתום על הצהרה שתחייב את כל עובדי הנמל לא להיכנס לשטח המספנות, הוא הודיע שאם המשטרה מעוניינת, היא צריכה להחתים את כל אחד מהעובדים בנפרד. בעקבות המעצר, העלו העובדים את היקף השביתה ל-100%, והתארגנו מיידית להפגנה של כ-150 עובדים מול משטרת מרחב זבולון בחיפה. בתוך זמן קצר שיחררה המשטרה את נציג העובדים...

הפרטה בשיטת הסלאמי

ובכול זאת, למרות כל הנחישות והכוח שהפגינו העובדים, למרות השביתה, ההפגנות, חסימות הצמתים ושריפת הצמיגים, העובדים נשברו לבסוף כתוצאה מהגברת הבידוד לאחר התנערות הנהגת ההסתדרות. העובדים חשו ש"כל המדינה נגדם". מספיק שאחד מהוועדים החזקים האחרים במשק היה מחליט להצטרף לשביתה ולעקוף את הנהגת ההסתדרות, הבידוד היה נשבר, המאבק היה מסוגל להתקדם. התפתחות כזאת הייתה אולי גם מובילה לבסוף להחלפת הנהגת ההסתדרות. במקום זאת, בלב כבד, חזרו העובדים מושפלים לעבודה. באשדוד, לאחר כנס חירום בהשתתפות 850 עובדים, הוקם ועד פעולה שהחליף לתקופה קצרה את הוועד הרשמי. בין חברי הוועד נמנו: שלמה שמעוני, יהושע פרץ, מנהיג העובדים המיליטנטי שהוביל את השביתות הראשונות בנמל בשנות ה-1970 (ואף ישב בכלא בגינן), ואבינועם שושן, שהודח ע"י עמיר פרץ בנובמבר 2001 מתפקידו הנבחר בוועד, לאחר שסירב לחתום על הסכם "דור ב" שהונחת.

בפברואר 2005, חתמה הנהגת ההסתדרות על הסכם הביצוע של החוק, לאחר שהודיעה בתחילת אותו החודש שאינה מגבה את איומי עובדי הנמלים להשבתה מחודשת. בחיפה כמעט והודחו מלמעלה חברי הוועד שהתנגדו להסכם. תגובת משרד האוצר לאיומי ההשבתה הייתה בהגברת ההסתה: "כוונת העובדים היא לשמר משטר של עריצות, שבו קומץ יחזיק את המשק בגרון ויחנוק את הכלכלה" (גל"צ, 02.02.2005). זוהי כמובן כוונת הממשלה ולא העובדים, והקומץ הוא בעלי-ההון ולא העובדים. יישום החוק, לאחר הבגידה הגדולה בעובדים, היה המשך בוטה של ההפרטה בשיטת הסלאמי. שלושת הנמלים מתנהלים כיום כחברות ממשלתיות נפרדות, ולצידן החברה הממשלתית הרביעית, חברת נמלי ישראל (חנ"י), שאמורה להיות אחראית על ניהול נכסים ופיתוח תשתיות. את הפרוסה הבאה מנסה הממשלה לחתוך, כאמור, במסגרת חוק ההסדרים 2009. לחנ"י יתאפשר להחכיר שטחי רציפים בנמל לחברות פרטיות שיתפעלו וינהלו אותם, והיא תוכל גם להעסיק בעצמה עובדים חיצוניים (חוזים אישיים, עובדי כוח-אדם או קבלן).

לאחר מספר ימים של שביתה איטלקית בסוף אוגוסט האחרון, נטשו מאות עובדים את הנמלים בחיפה ואשדוד ב-2.9, והגיעו להפגין בירושלים נגד ההפרטה, מול בית הדין הארצי לעבודה, שהיה אמור באותה השעה לדון בבקשת אירגוני המעבידים להוציא צווי מניעה לעובדים. ההפגנה הייתה סוערת. יו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, ויו"ר איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, בקושי הצליחו להגיע לדלת הכניסה של בית הדין. העובדים שאגו נגד ההפרטה ונגד השחיתות של הממשלה. כצפוי, בית הדין לא פסק נגד ההפרטה ולזכות העובדים, אבל גם לא הוציא צווי מניעה, שמה הטעם בהם בשעה שכלל עיצומי העובדים מוגדרים כ"בלתי-חוקיים"? העובדים מבינים שמנסים לשבור אותם באמצעים "חוקיים", כפי שעשו היטב לאורך כל השנים האחרונות.

מחדשים את המאבק

באותו היום הפגינו 150 מנהלי חברות הובלה ונהגי משאיות מול נמל חיפה, ואיימו לפרוץ את השערים אם העובדים לא יחדשו את העבודה. נהגי המשאיות עצמם הפגינו רק לאחרונה (19.06) נגד המס על הסולר ומדיניות הממשלה ביחס להתייקרויות במשק. הנהגים אכן נפגעים מהמצב, אבל הממשלה היא שאשמה בכך, לא עובדי הנמל. נהגי המשאיות פוגעים בעצמם כשהם נגררים אחרי מנהלי חברות ההובלה ביחסם העוין לעובדי הנמל. אם נהגי המשאיות יאחדו כוחות עם עובדי הנמל, למאבק המשותף יהיה הרבה יותר כוח.

עובדי הנמלים מתכוננים להמשך המאבק. מעטים מהם הלכו שולל אחרי מי שהבטיחו להם שאם יתפקדו ל"קדימה" יוכלו להשפיע יותר על פוליטיקאים כדי שיעצרו את ההפרטה. קדימה היא מפלגה של שלטון ההון, ולא של העובדים, וגם אם הם יתפקדו אליה, היא לא תהפוך לכלי במאבק שלהם, אלא רק תהלום בפניהם.

ב-2005 הובטחו לעובדים בונוסים גדולים כדי לסנוור אותם ולרכך את התנגדותם. כעת מוצע שהעובדים ירכשו בעתיד רבע מהמניות, וגם מהנהגת ההסתדרות נרמז שהיא "תסכים לפתיחת המתווה הקיים תמורת הגדלת שיעור אחזקות העובדים בחברות המופרטות" (דה מארקר, 29.07). אותו הטריק שימש כבר בהליכי הפרטה בעולם, ותמיד התפוצץ בפניהם של העובדים, מכיוון שהבעיה נשארת בהפרטה עצמה. הנמלים יעבדו כעסקים שמטרתם המרכזית היא לנפח את כיסי הבעלים החדשים, וכרגיל, הרווחים יבואו על חשבון תנאי העבודה, הבטיחות והשירות. לאורך השנים, קבוצות הון ירכשו חלק הולך וגדל ממניות העובדים, ובנמלים יהיו פחות ופחות מחזיקי מניות ויותר ויותר עבדים מודרניים.

אין ספק שהעובדים מסוגלים לנהל ולתפעל את הנמל טוב יותר מכול בעל-הון ומינוי פוליטי, ואכן יש לדרוש להעביר את הנמלים לניהול דמוקרטי על-ידי העובדים. כדי שיוכלו לעצור את ההפרטה ולבטל את כל ההרעות בתנאי העבודה שיושמו בשנים האחרונות, עובדי הנמלים מוכרחים כעת ללמוד את לקחי השביתה הגדולה של 2004. אין סיבה לתת טיפה של אמון באנשי העסקים המאיישים את תפקידי ההנהגה בהסתדרות. כדי לוודא שהנהגת ההסתדרות לא תוכל לקדם הליכי הפרטה ולבודד את מאבק עובדי הנמלים ומאבקים אחרים, ועדי העובדים בנמלים צריכים ליצור קשר ישיר עם ועדי עובדים אחרים, כמו הוועדים החזקים בדרום הארץ שמתוסכלים בעצמם מבגידות ההנהגה, והוועדים במקורות, בחברת חשמל וכדומה.

כך יהיה אפשר ליצור חזית להגנת העובדים, שתוביל את המאבק נגד הליכי ההפרטה ולמען הרחבת השירותים החברתיים שמספקת המדינה, כמו גם נגד קיצוצים ופיטורים המוניים, ונגד ההתייקרויות, ולמען תוספות שכר משמעותיות, פיקוח מחירים ויצירת משרות חדשות. חזית כזו תוכל לדרוש גם העברה לבעלות ציבורית של בנקים ותאגידים גדולים, והפעלתם תחת שליטה דמוקרטית של העובדים. היא תוכל להיאבק על דמותה של ההסתדרות הכללית ולשמש אלטרנטיבה להנהגתה. החזית תוכל לאפשר רמת תיאום גבוהה בין הוועדים, תוך עיקוף של החסמים הבירוקרטיים שקיימים עדיין בתוך ההסתדרות, היא תוכל לארגן פעולות סולידריות, כולל השבתות והפגנות, ולוודא שהסכמים שמתקבלים מובאים לדיון והצבעה דמוקרטיים. הוועדים יוכלו להתחבר עם אירגונים נוספים שיהיו מעוניינים לסייע במאבק, כמו לדוגמה אירגון כוח לעובדים, אירגוני הסטודנטים, אירגון המורים, ואירגונים חברתיים ופוליטיים שנאמנים לעובדים. בדרך זו יהיה אפשר לבטל את חוק הפרטת הנמלים, לבטל את המושג "דור ב", להוביל מהפך בהסתדרות, ובזכות הכוח והנחישות של עובדי הנמלים ושותפיהם, להגיע להישגים רבים עבור כלל העובדים בארץ.



מחובר
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > סוציאליסטים התאחדו > עובדי הנמלים מול חרב ההפרטה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר