נושא זה הוא נושא שעדיין לא הצלחתי להבין לאשורו, ובהתקלי בו מדי פעם בצורה מרוכזת בלימודי, אני מגלה שחסרה לי בהירות על ההבדל המדויק:

מה ההבדל העקרוני והמעשי בין חכמה לנבואה?

האם רק העדר תהליך סיבתי לידיעה ברורה הוא ההבדל?

מה בטל כשבטלה הנבואה?

אין לאף אחד מה להוסיף???

נבואה וחכמה נבדלות במהותן. שתיהן סוגי ידע שהאדם נחן בהן, אך המנגנונים הפועלים ביסוד התופעות שונים לגמרי.

החכמה נרכשת בתהליך דיסקורסיבי. כלומר, בליקוט של פירור אחר פירור, שלב אחרי שלב, תוך בחינה והשוואה וכל אותם שלבים שמוכרים לנו מצורות הלימוד השונות, בתורה ובמדע. כמובן, לכל ענף במדע יש מתודולוגיה משלו, והמונח "חכמה" מתייחס גם לחכמה היומיומית של האדם, ללא ידע מדעי. אבל העיקר הוא הרכישה ההדרגתית תוך בנית כללים מתוך הפרטים על דרך ההשערה והבירור.

הנבואה היא תהליך ניסי. כלומר, מקור הידע הוא חיצוני, לא אמפירי. הוא מגיע, אם נשתמש במונח שטעון בירור, "משמים".
מה שפחות ידוע - ומה שראוי מאד להציג ולגלות - הוא שהנבואה איננה בהכרח כל כולה מתנת שמים. יש חלק שמגיע באופן לא טבעי, אך כדי שהוא ייקלט בנפש, הוא עובר עיבוד. והעיבוד הזה תלוי באישיותו של האדם, של הנביא.
הדברים הבאים על הסבר הנבואה הם דברי הרמב"ם. כלומר, יש גם שיטות מחשבה אחרות. לכן יש לזכור שבעולם המחשבה היהודי התפיסה שאני מציג אינה ייחודית. אבל היא נראית לי האמת.

הרמב"ם מנתח את נבואת ירמיהו. ה' התגלה אליו והראה לו מקל שקד. ירמיהו מספר על חווית ההתגלות שלו. ה' שאלו: מה אתה רואה ירמיהו, והוא ענה: מקל שקד. ואז ה' אמר לו שהיטיב לראות. והמראה הזה בא ללמד אותו את הרעיון, את המסר של ההתגלות כולה. השם "שקד" הוא לשון "שקידה". "כי שוקד אני על דברי לעשותו".

יש כאן מסקנה מדהימה שנובעת מכל סיפור ההתגלות. המראה של מקל שקד נועד למטרה אחת בלבד. כדי להצביע על משהו שהוא למעשה חיצוני לכל המראה. שמו של החפץ שנראה בעיני רוחו של ירמיהו. כל השאר היה בעצם לא רלוונטי.
מדוע אם כן הופיע המסר בצורת מקל שקד ולא בצורה אחרת? התשובה נעוצה כנראה באישיותו של ירמיהו, שאינה מוכרת לנו.

נמצאנו למדים כי
א. רוב התוכן שנראה בנבואה הוא אי-רלוונטי למסר שלה. המסר עשוי להסתתר בקשר חיצוני כלשהו. למשל, שמו של חפץ שנראה בנבואה.
ב. המסר האמיתי מולבש בתוך מסגרת שנובעת מאישיותו של הנביא.

(אני מודה כי הדוגמא שהבאתי אינה מוכיחה את הדברים אלא רק מדגימה אותם, אך איני יכול להאריך יותר מדי בדוגמאות נוספות כרגע).

כפי שיתברר, עצם הפרשנות של המסר הנבואי יכולה להעלם מן הנביא. ישעיהו (נדמה לי) אומר על אחת מנבואותיו כי אחרי שנים ארע אירוע היסטורי שנראה לו כי זו היתה הכוונה של הנבואה שלו.
נמצאנו למדים
א. פירוש המסר אינו מהווה חלק מן המסר עצמו. הנבואה עדיין טעונה יישום למציאות.
ב. גם הנביא עצמו נזקק להתבוננות במציאות ובחכמתו כדי לפרש מה כוונת המסר שהגיע אליו.

בדומה לכך הגמרא מנסה להציע חישובים שונים לשבעים השנים שהבטיח ירמיהו שיחלפו בין בית ראשון לשני. כפי שנראה מן הגמרא, היו כמה חישובים אפשריים, ורק אחד מהם התאמת לבסוף.

המסקנות העולות מדברינו הן חריפות הרבה יותר מכפי שנראה תחילה. למשל, ניתן להשוות בין נבואת דניאל לנבואות אחרות. גילויי המלאכים והסיפורים המרגשים שלו אינם נתפסים, לפי שיטת מחשבה זו, בתור גילוי על עולם האלקות העליון, אלא קישוט לפי אמונותיו ואישיותו של דניאל שבתוכו מסתתר המסר. שאר הסיפור על המלאכים, תפקידיהם ושמותיהם אינו ידע אמיתי על המתרחש בשמים, אלא לבוש חיצוני, משל שבתוכו יש נמשל, ותו לא.
העובדה שבמשך הדורות התייחסו לנבואה זו ובנו על פיה תיאוריות (אם ניתן להשתמש במילה זו) לגבי סדר הדברים בשמים ותפקידי המלאכים היא פשוט גילגול של רעיון שלא הובן נכון.
כן, זו מסקנה חריפה ביותר, אך נראה לי שהיא נובעת היישר מדברי הרמב"ם.

למעשה, גם השוואה בין נבואת יחזקאל לישעיהו צריכה להוביל למסקנה כי בנבואת יחזקאל יש קישוטים רבים שפורטו שלא לצורך. מראה המרכבה שלו אינו בא ללמד על מה שקורה בשמים, אלא היה הכנה למסר האמיתי הנבואי. כמובן, כמו אצל דניאל, מראה זה תרם להתפתחות מערכת אמונות על "מעשה מרכבה", אבל, כפי שאמרו חז"ל, יחזקאל לא היה צריך לכתוב כלל את הדברים, אלא שבהשוואה לישעיהו הוא היה "ככפרי שמגיע לעיר", ומספר כל דבר שהרשים אותו (אני מודה: זו הפרשנות שלי, בעקבות הרמב"ם, לכלל שאמרו חז"ל ויש - בהחלט יש - כיווני פרשנות אחרים).

אני מקדים את הביקורת. דברי עלולים לזעזע לפחות בשתי נקודות:
א. מתברר כי המראות הנבואיים המפליאים שמתוארים בספרי הנבואה הם אי-רלוונטיים, ואין שום צורך לעסוק בהם, כי הם משקפים את אישיותו ואמונתו של הנביא, ולא מציאות עליונה כלשהי.
ב. יש בגישה זו התנשאות, כפי שמכנים זאת היום, של נסיון לבאר תופעה שנעלמת מאיתנו באמצעים שהינם, בבסיסם, פסיכולוגיים.

ובכל זאת, את דעתי כתבתי, וציינתי את המקורות. תגובות ענייניות יתקבלו בברכה. (וסליחה על העיכוב בתשובה).



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

איקה

שאלת שאלות קשות וחשובות.

מותו של יאשיהו היה אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישראל, ורק בגלל המרחק ההיסטורי איננו רואים זאת היום. אין לכך שום הסבר מניח את הדעת. אבל הסברים אפשריים הם:
א. ההבטחה לא התייחסה למספר שנותיו.
ב. הנבואה תיארה את מה שהיה ראוי להיות, אילולא עשה יאשיהו שטות, למעשה עבירה, ויצא למלחמה נגד פרעה נכה. וכידוע מסוגיא מפורסמת בתחילת מסכת פסחים, "מקום סכנה שאני", עד שאפילו הבטחה אלקית אינה תמיד יכולה להתממש בתנאים אלו, כי לא על דעת כן ניתנה, ונס גלוי עד כדי כך לא תמיד עושים.

סיכום הסוגיא בראשית פסחים הוא ששמואל חשש ללכת למשוח את דוד למלך פן ישמע שאול והרגו, ואף על פי שה' שלחו, והסיבה היא כפי שאמרנו, בלשון הגמרא. היכא דשכיח היזקא - שאני. (=במקום שיש היזק - זה אחרת).

לגבי עשרת השבטים, איני יודע לאלו נבואות את מתייחסת, כי יש מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בגורלם של השבטים. אבל גם אם יש כזו נבואה, זו נבואה פתוחה. כוונתי, נבואה ללא תאריך אחרון. אולי הכוונה היא שבשעה שיבוא המשיח יבואו איתו צאצאי עשרת השבטים?

אשר לבני רחל, חוששני שיש טעות בידך. בניה היו יוסף ובנימין. ליוסף נולדו מנשה ואפרים. שני אלו גלו ברובם עם עשרת השבטים, אך שבט בנימין נבלע בתוך שבט יהודה, ואנו היום צאצאיו, או צאצאי שבט לוי, לויים וכהנים. (לפי הגמרא נראה שהיו משפחות ידועות בתור צאצאי שבטים נוספים, כמו דן ואחרים).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

איקה

לגבי יאשיהו, את צודקת. לא היה לכאורה שום איסור ביציאתו להילחם נגד פרעה. פרט לצו הזהירות שאדם, ומלך במיוחד, צריך להכיר בו. יאשיהו טעה לחשוב שיוכל להתמודד מול פרעה - ושילם ביוקר גדול. זה מכניס אותנו לנושא של טעות, האם זו עבירה או לא, ואיך להתייחס אליה.

אשר לעשרת השבטים, כבר הבאתי בפניך את אפשרויות הפירוש בדבריהם של ר' עקיבא ור' אליעזר. כיון שאלו הם דברי הגדה, קשה להכריע מה בדיוק עומד מאחוריהם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בפרשת שמות ופעמיים בפרשת יתרו אמר השם למשה "כה תאמר" ומפרש"י כלשון הזה. הרי שבלא"ה אין לומר דווקא באותו לשון ואכן כל או כמעט כל דיבורי משה לישראל נאמרו בלשון אחרת וגם בהקשר אחר [כחמץ ומצה בסוף בא] מאשר נאמרו מהשם למשה.

רוח הקודש, שמעתי מחכם גדול שפירושו מתוך "רוח קודש" שעטפה את האדם, דהיינו כוונה טהורה לגמרי. לפ"ז מה שמשתמשים בזה ל"קליעה בול" היינו שכאשר האדם במצב רוח של דעת מרוממת, מכוין הוא לדקויות ההבחנה [וא"ש דחיית הגמ' במגילה].

נמצא:
רוח הקודש - התכווננות טהורה. [שייך לכל אדם]
נבואה - אינטואיציה כתוצאה מהתכווננות. [שייך למתבודדים וכו' לפי תנאי ההתנבאות הנמנים ברמב"ם פ"ח מיסוה"ת]
חכמה - ידע הקשרי מקיף ומאוחד. [אין ידוע על אדם שהגיע לשיאה, אלא על התקדמות הדרגתית]

ושוב בחזרה לנושא: חכמה מול נבואה – מול ניחוש מוצלח

כולם מכירים את התופעה הזו: מישהו, צדיק ותלמיד חכם, או להבדיל באבא או "מקובל", או סתם מהמפורסמים מסוג זה שבין אומות העולם, כגון מדיומים, אומר משהו, והנה, מתברר שזה נכון.

איך ניתן להבדיל בין מידע אמין, בחינת "אעמיד להם נביא כמוך" שהבטיח ה' למשה, לבין עצה של אדם חכם, שמתאמתת מפני שזכה לכוון למציאות מכוח תבונתו, לבין ניחוש מוצלח שהתאמת בדרך אקראי?

כל שלוש האפשרויות קיימות במציאות. הדרך לבחור ביניהן היא על פי קריטריונים חיצוניים,

לפעמים אנו סומכים על אישיותו של הדובר. (משה רבנו לא האמינו בו בגלל המופתים שעשה וכו'). אבל אישיות של אדם גדול אינה מעידה על חכמתו, אלא רק תוכן דבריו והנימוקים שהוא מציע.

וכך מבארת הגמרא (בבא בתרא יב/א-ב):


אמר רבי אבדימי דמן חיפה:
מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים

אטו (=האם) חכם לאו נביא הוא?

הכי קאמר (= זו הכוונה): אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה

אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה.
מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול (הנבואה נתלית בלב החכם)

והרי אלו ממש דברי וטו לעיל.

אמר אביי תדע (שחכם מגיע בחכמתו למה שנביא מגיע בנבואתו)
דאמר גברא רבה מילת' (שאדם גדול, כלומר חכם, אמר רעיון)
ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי' (=ונאמר משם אדם גדול אחר כמוהו)

נמצא, ששניהם כיוונו לדבר אחד, והרי זו מעלת החכמה, שמשיגים זה את רעיונותיו של זה בלי להכיר זה את זה, כי בחכמה כולם שוים.

הגמרא מקבלת את העיקרון, אך דוחה את הראיה.

אמר רבא: ומאי קושיא (=האם זה קושי?)
ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו (=ואולי שניהם מאותו סוג של בני אדם)?

זה ששניים אמרו אותו דבר, אינו מחייב שהשני, בן הדור המאוחר, הוא בדרגת חכמתו של הראשון. שהרי יתכן ששניהם בעלי אותה צורת הסתכלות על העולם, ואין כאן חכמה כלל..

ומביא רבא המחשה חדשה לחכמה:

אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה (=שאמר אדם גדול דבר, ונודע שאף ר' עקיבא הגדול אמר כמוהו).

אך רב אשי דוחה את הראיה, שהרי יתכן שאדם יהיה דומה בחלק מסגולותיו לרבי עקיבא, ועדיין אין הוא בדרגתו כלל

אמר רב אשי ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא (=ומה הפלא, שמא לאותו נושא בלבד הוא בעל תכונות דומות לרבי עקיבא)?

ורב אשי מציע הוכחה אחרת לכוחה של חכמה

אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה (=שאמר אדם חשוב דבר, ומתברר שזו הלכה למשה מסיני)

זו היתה אמורה להיות ראיה ניצחת, שהרי איך אדם יכול, מכוח סגולותיו, לכוון לדבר שניתן למשה בסיני מפי הגבורה? ודאי רק בכוח חכמתו.
ולפי דרכנו למדנו שהחכמה הגדולה מכוונת לכוונת התורה, ונמצא שהתורה והחכמה בשיאה, זהות הן!

אבל עדיין אין זו ראיה, והגמרא מקשה על רב אשי:

ודלמא כסומא בארובה (=ואולי אמר את הדברים כסומא בארובה. הסומא הוא עוור, והארובה חשוכה, אך לפעמים מנחשים וקולעים בול בלי לדעת שכיוונו לאמת).

וזה יתכן, יש לזכור, גם באדם גדול, אדם חשוב, אדם המפורסם בתורתו ובחכמתו. אם הוא קולע לאמת, אפילו להלכה למשה מסיני, אפשר שהוא רק ניחש ניחוש מוצלח.

והגמרא מבארת את דברי רב אשי, מדוע הוא סבור שיש בכך ראיה לחכמה

ולאו טעם יהיב? (=והרי אמר טעם לדבריו).
כלומר, כיון שהאדם הידוע בחכמתו נימק את אמירתו, רואים אנו שלא היה זה ניחוש כסומא בארובה, אלא שיקול דעת שכלי. אז אפשר להסיק שאם כיוון לאמת, להלכה למשה מסיני, יש לו באמת חכמה רבה, חכמה שיכולה להגיע באופן דיסקורסיבי לגילויים שהנביאים מקבלים באופן על טבעי.

לפי דרכנו למדנו שיש שלושה סוגים של אמירות, שגם אם לכולן יש תוכן אמיתי, היחס בין האמירה לבין מי שאמר אותה אינו תמיד מעיד על דרגה גבוהה והשגות.

א. נביא. הנביא אומר דברים אמיתיים, מפני שזכה לגילוי משמים (אך כמו שהתבאר, צריך לדעת לפרשם, ולדעת איזה חלק מהם הוא המסר, ואיזה קישוט בעלמא).

ב. חכם. החכם מכוון לאמת, אך כדי שנסיק שהוא אמר את הדברים מחכמתו, אנו זקוקים לשמוע מה היה הטעם שלו למסקנה זו. ללא טעם, אין כאן הוכחה לחכמה!

ג. ניחוש מוצלח שקלע בול לאמת. בלשון הגמרא: כסומא בארובה. זה שהדברים התאמתו אינו מעיד שבעליהם נחן בחכמה, או ב"רוח הקודש". זה יכול להיות סתם ניחוש מוצלח.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אור היקר וכולם

הנני מקצר
נבואה = אינטואציה ללא הקשר ניכר וברור
חכמה = בנין מ"בינה" הבונה את הדעת שלב אחר שלב באופן ברור וניכר