"ארגון רבני צהר פרסם אתמול (ד') פסק הלכה האוסר נסיעה בטרמפים בעקבות חטיפתו של הנער אליהו אשרי וגל נסיונות החטיפה ביהודה ושומרון. בין החותמים על הקביעה החדשה גם כמה מראשי הציונות הדתית ובהם הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב צפניה דרורי.
בפסק ההלכה שכותרתו "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד", קוראים הרבנים לכלל תושבי המדינה לא לנסוע בטרמפים. "בשל הסכנה הגדולה המוכחת לצערנו בנסיעות בטרמפים, ובשל רצחנותם של אויבנו, הננו מודיעים שאסור לפי דין תורה לעלות על טרמפ שנהגו איננו מוכר אישית לנוסע. העולה על טרמפ כזה חוטא", הכריזו הרבנים. "התרשלות בתחום זה מסכנת את האומה כולה ומגדילה את הסיכון לשחרור רוצחים אכזריים ולפעולות צבאיות המסכנות את חייהם של חיילים רבים חלילה"

(מתוך אתר ynet).
"פסק ההלכה" הזה עצמו נראה לי תמוה מכמה בחינות.

ראשית, תמהני לפחות על חלק מן הרבנים החתומים שרק לפני שלש-ארבע שנים, בתקופה בה היו נרצחים כשלשה מתנחלים לשבוע בדרכים, יצאו בקול גדול והטיפו לשמירה על שיגרת החיים ונסיעות כרגיל, בין הייתר גם מכח ההשואה  עם הסיכון מתאונות דרכים (אגב, ההשואה שהם ערכו אז היתה לא אמיתית שכן הם השוו את כמות הנפגעים לשנה מתאונות וממעשי טרור, בעוד שביהודה ושומרון הסטטיסטיקה היתה שונה לחלוטין). 

אבל נשים את זה כרגע בצד. יש לי שאלה יותר עקרונית. על פניו מדובר בקלאסיקה של פסיקת הלכה: יש מציאות, יש דין, ובא הרב ומחיל על המציאות את הדין, בדיוק כמו במצב בו הוא פוסק שהתרנגולת  (מציאות) היא  טרפה (דין).

מאידך גיסא, האם זה נכון גם בשאלות של פיקוח נפש? הרי אותו רציונל שהביא את הרבנים הללו לפסוק מה שפסקו יכול לשמש לשלל "פסקים": "פסק" שיאסור לנסוע יותר משלשים קמ"ש, "פסק" שאסור לגור ביהודה ושומרון מחמת פקו"נ, "פסק" שמחייב לגור ביהודה ושומרון (כי זה מציל  את כלל ישראל, או מרחיק את היהודי מסכנת הגרעין האיראני שמן הסתם יכה בגוש דן), "פסק" האוסר על הימצאות בטנקים באזור כרם שלום, פסקי הלכה שיכתיבו את רוחב הכבישים, את התפריט המומלץ לחולי לב, את קופת החולים בשרותיה יש להשתמש, את המרחק המינימלי בין בית מגורים לאנטנה סלולרית  וכיוצא בזה עד אינסוף.

איכשהו נראה לי כי הלכות פיקוח נפש אינן דומות בזה להלכות שבת או מאכלות אסורות, וכי צריך לפעול כאן איזה מנגנון הדומה למה שכתב ר"ש שקופ לגבי החלת דיני גזל בשאלות ממוניות: קודם בא החו"מ ומכריע של מי הכסף, ואז בא איסור גזל ואוסר לקחת ממנו את הממון (ובזה הוא פותר את השאלה למה לא נאמר שכל ספיקא דממונא הוא ספק גזל ואסור לשניהם לקחת את הכסף).  אולי גם כאן כן הדברים, ודיני "ונשמרתם" חלים רק במצב החורג באופן חריף מן המקובל בין הבריות. 

ועדיין אין בכך פתרון שלם: הרי לפעמים הציבור באמת פועל באופן לא רציונלי ומפתח פחדים מדברים שטותיים (לדעתי, לדוגמה, זה המצב בעניין האנטנות הסלולריות). מה נאמר אז?   

 

נדב איקון ירוק על הנושא והניתוח. כיון שהנושא שהעלית גדול ורחב, לפחות עבורי, אולי נוכל להצטמצם ולדון בסוגיה או שתים מן הגמרא כדי לעמוד על האופן שבו גזרו משום סכנה. יש דברים שנאסרו משום סכנה בגמרא. וכדבריך, לאחר שזיהו שזו סכנה, אסרו את הדבר. אם גם יש מקום להסתפק אם זו המלצה או איסור. נפקא מינא להיקרא רשע שעובר על איסור דרבנן, או להתחייב מלקות דרבנן. או לברך על זה. דוגמא לדבר: אבטיח שנגס ממנו נחש. בגמרא סיפרו על תשעה שאכלו מן האבטיח ולא קרה להם מאומה. בא העשירי ואמר: לי זה לא יקרה. נגס, ועוד טרם בא בשר האבטיח בפיו נפל מת מן הארס. האם תשעה הראשונים יכלו לברך על האבטיח? סליחה על השאלה הפלפולית, אך שאלה זו מראה לכאורה את טבע הקביעה. אם הלכה ותקנה ואם המלצה. נבחן את המציאות שבה עסקו. גם אם נחש נוגס מאבטיח, ניכר הדבר שרוב האוכלים לא יינזקו. אבל אסור או לא מומלץ לשום אדם לנסות להיות בין הרוב שיצא בשלום. מסתבר לי שהוא הדין בטרמפים. רוב הטרמפים הם בסדר. (ואולי לא? או שיש כאן "מיעוט חשוב"?). לכן באו ואסרו, בדומה לאבטיח, וכל מה שדומה לזה. *** שאלה גדולה היא כיצד יש להתייחס לסכנה. שיטת הרמב"ם בפירושו היא שמצות מעקה, לתקן מעקה סביב למקום גבוה שמשתמשים בו, היא מחמת הסכנה, וזה בנין אב, (לפחות באופן מטאפורי) לכל מקום של סכנה שיש לתקן את הנצרך. לפי זה, אסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה. וזה איסור מן התורה. *** אמנם יש דברים שהם בשגרת החיים. על חלק מהם אמרו "שומר פתאים ה'" או "מן השמים ירחמו". וכן מצאנו ברב ושמואל, שחששו לנסוע במעבורת, ולכן הקפידו לנסוע באופן שבו הסיכוי לדין משמים יהיה נמוך יותר, כל אחד לשיטתו. על כל פנים הם לא נמנעו ממעבורת. שהרי החיים הם תמיד מסוכנים, ומיעוט סכנה תמיד שכיח. אז לא נחיה? לא נעשה השתדלות? יש שטחים שבהם "אפשר להסתדר גם בלי זה" ועליהם תיקנו תקנות. כמדומה בעיני שהביקורת המרומזת שלך על תקנת הרבנים של צוהר היא מחמת כך שקשה מאד להסתדר בלי טרמפים. ועוד, שאין לחששות האלו סוף. וכי יש לפנות את כל השטחים שבהם נוסעים ערבים במכוניותיהם מחשש סכנה?

נדב,
דומני שכבר היה אשכול כאן שעסק בשאלות הקרובות לאלו, ושם טען מיכי שאכן יש לרבנים זכות להכריע בשאלות כאלה (כולל, נניח, מהירות הנסיעה המותרת).  אני מניח שבקרוב הוא יביא כאן הפניה למאמר שלו בצהר שנגע בנושא.

שאלה הקרובה לכך היא האם יש לרבנים סמכות, נניח, לפרסם פסק הלכה בנוגע למשא ומתן עם מחבלים על שחרורו של חייל שבוי.  גם כאן יש הלכה פשוטה, לכאורה, שאין פודים את השבויים יתר על דמיהם (חשבתי לפתוח השבוע אשכול בענין זה, אך לא הספקתי).  אמנם היו שחילקו בין שבוי סתם לבין חייל, שהמחויבות כלפיו גדולה יותר; בכל אופן, ניתן גם כאן לראות בזה נושא לגיטימי לפסק הלכה - בודאי לא פחות לגיטימי ומבוסס במקורות מנושאים אחרים שרבנים פרסמו לגביהם פסקים המורים לממשלה כיצד לנהוג.  בנושא הזה, כמו באחרים, שיקול הדעת צריך לקחת בחשבון הרבה יותר גורמים והשפעות לטווח הקצר והארוך מאשר קיימים במקרים המתוארים בספרות ההלכתית; לטעמי, פוסק נבון צריך להבין שבמצב כזה המקורות משמשים לסימון כיוון ערכי ולא לקביעת מדיניות פעולה קונקרטית.  למרבה הצער, רבים מהפוסקים מבינים את מקומה ותפקידה של ההלכה באופן אחר - לפחות כאשר זה מסייע להם לקדם יעדים החשובים להם.

בהערת אגב יש לציין שאחד האפיונים של פסקים ציבוריים מסוג זה הוא שרבים מהחותמים עליהם אינם רבנים העוסקים בפסיקה כענין שבשגרה, והדבר מעורר תהיה מסוימת: מדוע רב שנוהג להמנע מלקבוע אם תרנגולת היא כשרה או טריפה רואה עצמו בר-סמכא לקבוע כיצד צריכה המדינה לפעול?  ואולי זו תופעה כללית: גם אני לא ניהלתי מימי חנות מכולת ואין לי כל בטחון שהייתי מצליח בכך, אולם אני מחזיק בדעות מוצקות על מה צריכה המדינה לעשות, במה שגתה ארה"ב בעיראק, כיצד לבלום את ההתחממות הגלובלית וכיו"ב זוטות.

איני מבין מה נראה כל כך תמוה כאן.

ישנה מציאות קונקטית בה ארגוני טרור מודיעים כי הם מנסים לחטוף אנשים, ברור כי אין זו הצהרה בלבד, אלא הם מכוונים את כוחותיהם לעשות כן, ואף ניכר שהם מוצאים עקב אכילס לממש כוונה זו.
הנסיעה בטרמפים אינה הכרחית אם כי אולי יותר נוחה.
ליבו של הציבור גס בדבר, הואיל וכך הוא רגיל, והרי מוטל על החכמים לעמוד ולהזהיר את הציבור, כי האורח בו הוא נוהג יש בו סכנה רבה.

עצם הכלל של 'ונשמרתם לנפשותיכם' הוא נורמה עקרונית שצריכה להישקל בכל מקרה לגופו, אך ישנם מקרים שבאופן עקרוני מוערכים כמקרים בהם הסכנה קרובה, וראה לדוגמה, לענין דיון בהיתר משום איבה:

תלמיד.
לא הבנתי אותך. האם לרב יש זכות וחובה להתערב בחיי יום יום בכל מיני שאלות- חשובות -שוליות- וטיפשיות( הו כמה טפשיות לפעמים)
ובדיני פיקוח נפש אסור להם להתערב מודה ועוזב

ירוחם

 לרב אין סמכות להתערב !!!

 לא בשאלות טפשיות ולא בשאלות של פיקוח נפש !!!

 הרב רק יכול לומר מה קובעת ההלכה !! ולא יותר ,

 אולי תאמר לי מה הם הלכות פיקוח נפש ?? - להבדיל מהלכות שבת למשל - ששם יש הלכה ששבת דחויה אצל פיקוח נפש . ומי שקובע מתי זה פיקוח נפש זה הרופא , אך זה לא הלכות פיקוח נפש . אין כאלה הלכות . 

תלמיד וירוחם,
אתם אולי מסכימים, אך לדעתי שניכם טועים.
האם מומחה יכול לקבוע מהי מהירות הנסיעה בכביש שמהווה פיקו"נ? הוא לכל היותר יכול להעריך איזו מידת סיכון כרוכה בכל מהירות. במהירות 90 יהיה סיכום של 1 אחוז, ובמהירות 110 יהיה סיכון של 2 אחוז. אבל מי יקצוב את מידת הסיכון שההלכה מתירה? 1 אחוז או 2? רק הפוסק. על כן הפוסק אינו מתערב רק במישור התיאורטי של האם פיקו"נ דוחה שבת וכדו', אלא גם בקביעה הכאילו 'עובדתית' מהו פיקו"נ (בדיוק בגלל העובדה שהיא לא עובדתית). ופשוט.

וכאן הערה לדברי הרב הלפרין ונדב.
אמנם ההלכה מכירה במנהגי בני אדם בנושאים אלו, אבל גם זה עצמו קביעה של ההלכה ושל הפוסקים. אין לכך מקור ברור בהלכה, אלא זוהי סברא של הפוסקים. על כן אין בטיעון זה כדי לעורר את הדיון הנוכחי.
ואגב, הסברא הזו מופיעה גם ב'מנחת שלמה' ועוד.
מיכי

מיכי

וכיצד קובע זאת הפוסק?מהיכן הוא יודע מהו הסף? ברוח הקודש?  והאם באמת שמעת אי פעם על פוסק כלשהו שעושה השוואות כמותיות דין מידות שונות של סיכון ובונה על זה חילוקי דינים?