| נשלח ב-31/5/2006 18:17 |
 |
| |
האם פסיקת ההלכה מסורה רק לרבנים?
בעתון הנפוץ "הצופה" הופיע מאמרו של פרופסור בני ארד הדן בענייני קטניות בפסח. בתגובה כתב הרב אריה שטרן (ממכון הלכה ברורה בירושלים) מאמר ששמו "קטניות אינן עסק לפיסיקאים" ובו הטענה כי "לתדהמתי גיליתי שהכותב אינו רב אלא פרופסור מלומד לפיסיקה גרעינית וכאן המקום להערה עקרונית... לא ייתכן שפרופסור לפיסיקה יכתוב מאמר הלכתי עם מסקנות הנוגעות למעשה". בנוסף כתב הרב שטרן מאמר מפורט יותר ("ולא תהא כהנת כפונדקית") כאן:*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
http://www.hazofe.co.il/web/newsnew/katava6.asp?Modul=24&id=44504&Word=&gilayon=2720&mador=
הנה עיקרי דבריו של הרב שטרן:
"באתי להעיר על עצם העיקרון: כתיבה הלכתית על ידי מי שאינו פוסק הלכה אינה ראויה. קריאתי מופנית גם למערכות העיתונים ולכתבי העת הדתיים שלא יתפתו לפרסם מאמרים כאלה העלולים להביא לידי מכשול...
אנשים שאינם מוסמכים מרשים לעצמם להורות הלכה ולא רק לעצמם אלא לציבור כולו,ובדרך של פרסום מאמרים "הלכתיים" כביכול...
מן הראוי לחזור על הכלל הקובע: "שלא תהא כהנת כפונדקאית". ברור לכל שבכל תחום מדעי שואלים רק את מי שמוחזק מומחה בדבר, דבר זה נכון שבעתיים בתחום ההלכה, ואף על פי שהתורה פתוחה לכל מי שרוצה לבוא וללמוד, בכל זאת אין ראוי לו לאדם ואפילו הוא חכם ביותר שיפסוק הלכה בלי שהוסמך לכך...
כתיבה כזו אינה ראויה. קריאתי מופנית גם למערכות העיתונים וכתבי העת הדתיים שלא יתפתו לפרסם מאמרים כאלה העלולים להביא לידי מכשול"
פרופסור נתן אביעזר פרסם תגובה למאמרו של הרב שטרן, והוא שהפנה את תשומת לבי לעניין.
ניסיתי לחשוב על תוקף טענותיו של הרב שטרן, מכמה בחינות:
- מושג ה"רב" לא באמת קיים ביהדות. ההלכה מכירה בתקפם של סנהדרין, ומקפידה על כבודו של הרב (חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר) וכו', אבל העקרון הוא שצריך לעשות את רצון השם והרב צריך לגלות אותו. מכיוון שבית דין, ואפילו סנהדרין, יכולים לטעות (פר העלם דבר) ברור שהם לא יוצרים הלכה אלא מגלים אותה, לכן על פניו "רב" הוא בעצם יועץ מלומד לידיעת רצון הבורא. (זה קשור גם לכך שאם התירו בי"ד לעגונה לינשא ואח"כ בא בעלה אינה נפטרת מקרבן חטאת וכיוצ"ב, כפי שכבר דננו כאן בעבר). אם כך לא ברור לי מהו יתרונו האיכותי של רב פלוני על פני פיסיקאי (או ציד פרפרים) אלמוני. לכאורה הדיון צריך להיות אך ורק לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם.
- המושג "רב", וכל שכן "פוסק" הוא גם מאד מטושטש. מיהו רב? בציבור נהוג להתייחס אל כל יהודי מזוקן, בפרט אם לבושו ישיבתי, כאל "רב". אבל אפילו מעבר לזה, אין שום סטנדרט בו אמור לעמוד "רב". כאשר אדם מציג עצמו כ"רופא" יש לך תמונה כלשהי של הכשרתו המקצועית, וכנ"ל בפרופסורים לפיסיקה גרעינית. "רב" יכול להיות אדם שלא עבר מימיו שום בחינה פורמאלית ואיש אינו יודע מה למד ומה לא למד (למיטב הבנתי גם אין לכך קשר עם רמת תפקודו כרב).
- ברור שאם אדם ניגש לנושא בצורה "לא מקצועית" זה מעצבן את ה"מקצוען". בעולם הישיבות מקובל לחשוב על "סברות בעלבתיות" (למרות הר"ח הידוע) שהן סברות שלא צריך להתמודד איתן אלא להתעלם מהן. מובן כי אם אדם כותב מאמר בצורה כזו זה יכול לגרום ל"מקצוען" לומר לו שיפה שתיקתו מדיבורו.
- סיעתא דשמיא: יש הסוברים כי לרב מורה הוראה יש סיעתא דשמיא לפסוק לפי האמת (החת"ס האריך בזה). עדיין יש לדון מיהו הנכנס בגדר זה שיזכה לאותה סייעתא דשמיא.
- אינטרסים וקבוצות כח: קל להאשים את הרב שטרן באינטרסנטיות גרידא, בנסיון לשמור על כחה של קליקה סגורה ולמנוע מ"מתחרים" לכרסם בסמכותה. כמה אמת יש בזה ? קשה לי לשפוט. לא ברור אם דיון בכיוון הזה הוא קונסטרוקטיבי. מכל מקום יש כאן עניין קצת מרגיז: מצד אחד מנסים כל הזמן לעודד את "בעלי הבתים" לקבוע עתים לתורה וללמוד ברמה טובה כפי שהיה כשהיו בישיבה, ומצד שני לא מוכנים לשתף אותם ב"משחק האמיתי".
- ראוי אולי להעיר כי לא כל הרבנים שוים. לפני שנים כשעסקתי קצת באה"ע הייתי מסתכל בפסקי דין רבניים, והופתעתי לגלות דיינים שמוציאים ממון מיד המוחזק וכדומה מכח סברות הבל שמתאימות ל"חבורה" של בחורים בשיעור א'. כבר כתב בעל ה"דרכי דוד" כי "הרבה פעמים רואים 'תלמידי חכמים' שאין להם שכל ... זה שלומד תורה בלי שכל אין לו את הדעת תורה וגם אין לו את חכמת החיים ... דעת תורה היא תולדה של דעת עם תורה ואם אחד מהם חסר לא ייתכן בשום פנים ואופן שיהיה דעת תורה. לא שערות לבנות ולא זקן ארוך ולא כסא על המזרח נותנים או מעידים על דעת תורה...". כמובן שזה רק חלק מציבור תופשי התורה, אבל זה מעלה ספקות לגבי ההבחנה ה"פרופסיונלית" בין "רבנים" לשאר אדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 18:36 |
|
| |
שנרב,
לענ"ד בכל העולם היהודי-הלכתי מתייחסים לרב כמורה הוראה רק לאחר שעבר בחינות מסויימות וגם עשה 'שימוש' אצל פוסק מוכר, ובודאי שכך הוא במגזרו של הרב שטרן בו מקובל לעבור את בחינות הרה"ר שנחשבות לרציניות וגם דורשות ידע במגוון תחומים (בניגוד ל'סמיכה' שאפשר להוציא במקומות אחרים רק לאיסור והיתר או שבת, וכיו"ב).
לא כל מי שמוגדר רב או ת"ח מובהק פוסק הלכה. הרב שך למשל לא ראה את עצמו פוסק הלכות והיה מציין זאת בהסכמות שנתן לקובצי הלכה.
לגבי בעלי בתים - גם 'בעל בית' יכול לכוון את הלימוד שלו באופן שהוא יגיע להוראה. בישיבות ההסדר מקובל שבחורים רבים נבחנים ברבנות על הלכות שבת, וחלק משלימים בחינות אחרות מאוחר יותר. בכולל של בר אילן יש תכנית מיוחדת לדוקטורנטים שמשלימים כושר לרבנות שכונה ועיר וכיו"ב. ההבדל הוא לא איש אקדמיה מול בחור ישיבה. גם בחור ישיבה שלומד רק קדשים בעיון לא ראוי שיפסוק הלכה, ומאידך פרופסור שהוסמך ושימש כדין - אני מניח שגם ר"א שטרן לא יערער אחריו.
תוקן על ידי - ממללא - 31/05/2006 18:42:59
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 18:45 |
|
| |
איקון ירוק על הנושא החשוב. (אני ממש שואל את עצמי איך לא פתחתי אשכול על זה עד היום הזה...
סמיילי). יישר כוח.
אני מסכים לניתוח. אבל אוסיף עוד נקודה, ואולי עם סיפור. אחד או שניים.
אפשר למעשה לדלג ישר לסוף. אבל מי שירצה יקרא הכל.
לפני כמה שנים, יצא לי לשוחח עם נער צעיר ומבריק. השיחה בינינו היתה צעד לפני שנשלח אל רב
גדול מאד כדי שיענה לו על שאלותיו.
הוא היה קצת יותר מגיל בר מצוה, ולכן השתמשתי בתואר הכבוד "נער". הוא היה מוכשר ביותר,
ו"ידע ללמוד". ידע לנתח, ידע להעלות שאלות.
למשל:
מדוע אסור לנסוע על אופנים בשבת?
והוא ניתח:
אם נאמר שהסיבה היא משום שמא יתלוש ענף, כמו בסוס, זה לא חל כאן מסיבות אלו ואלו.
ואם נאמר שמא תיקרע השרשרת ויבוא לתקן, זה לא מצוי.
ואם נאמר שגזרו על זה, מי ומי גזר ולמי יש סמכות.
ועוד שאלות מהסוג זה. ואולי העיקרית: למה שיהיה אסור לשחק כדורגל בשבת? (האמת היא שמותר
לשחק בכדור על משטח אבן, שאין בו אדמה או דשא, וכמובן בשטח סגור שאין בו טלטול, ואין בו בית
סאתיים שלא הוקפו לדירה. אבל בעיקרון זה מותר. נראה לי שפשוט חינכו אותו שכדורגל אסור, בין
בחול ובין, וקל וחומר, בשבת).
אולי הוא גדל מאז ומשוטט בפורומים. ואולי הרב הגדול מצא איתו שפה משותפת ושיכנע אותו. אני
לא.
סיפור מספר 2:
יש בעלי תשובה (סליחה על הביטוי הגזעני), שהינם אינטליגנטים ביותר, טיפוסים למדניים וחקרניים,
והם מעלים שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובה ברורה.
יצא לי לשוחח עם כזה אדם. בעל מקצוע בתחום מדעי הטבע. הוא תבע ממני הסבר מדוע צריך לטבול
כלים שעשויים מתרכובת שיש בה מתכת. כבר שכחתי מה היתה הדוגמא המדוייקת.
הענין היה שיש להבדיל בין תרכובת לתערובת. אני מסביר עבור מי שלא זכה להשכלה מדעית.
תערובת היא עירבוב שחברים בו חלקיקי חומר (מולקולות) מאותו סוג. תרכובת היא התחברות
שבהם מולקולות ואטומים מתחברים יחד ומשנים את מהותם החיצונית.
לכן, תערובת של חומרים, ביניהם מתכת, שמכינים ממנה כלי, תהיה עדיין כלי מתכת. לפחות חלקית.
אבל תרכובת של חומרים, שחלקם אטומים של מתכת, תהיה משהו אחר לגמרי. על כל פנים לא
מתכת. לא בהגדרה שכימאי היה משתמש בה.
(אני מקווה שאני מדייק).
שאלתו היתה: אז מדוע צריך לטבול כלים שהם תרכובות של מתכת? הם לא נכללו בתקנה או
בגזירה או בדין התורה המקורי.
אולי, שאל, זו טעות של חכמי הדור הקודם, שלא הבינו מספיק בכימיה, ולכן קבעו מה שקבעו שהם
חייבים טבילה?
עד כאן שני סיפורים.
***
המשותף לשני הסיפורים הוא שהשואלים היו מוכשרים, בעלי ידע, והצביעו על נקודות קריטיות.
אבל הלכה אינה נקבעת רק על פי שיקולים מדעיים.
הלכה מתחשבת גם במסורת. וברגע שיש מסורת, היא קובעת דברים בעצמה.
לדעתי, כאשר יש התנגשות בין ידע מדעי לבין מסורת, ומתברר שהמסורת טועה, יתכן שיש מנגנון
שמאפשר לשנות. אבל זה לא פשוט.
זה עדיין לא הכל.
ההלכה אינה נקבעת רק לפי הידע המדעי, אלא, ובעיקר, לפי האופן שבו האדם תופס וחי את הידע
הזה, או את העדר הידע.
אם מתייחסים לתרכובת של מתכת כאל מתכת, הידע המדעי אינו מעלה ואינו מוריד. אולי זה אותו
הדין ביחס לאופנים.
כדורגל לא נאסר מפני שיש בו חילול שבת, אלא כדי לעשות גדר בין הציבור החרדי לבין הציבור
החילוני שאוהב כדורגל ושהמשחקים שלו היו כרוכים בחילול שבת.
שתי הסברות האלו אינן נמצאות במערך הידע המדעי. אבל הלמדן היסודי יזהה אותן (לא תמיד. יש
תלמידי חכמים ולמדנים שאינם ערים להם).
על זה יש להוסיף כלל נוסף, חשוב לא פחות:
יש דיני וכללי פסיקה, תשובה ואמירה.
לא לכל אחד עונים כל תשובה. יש לשקול איך התשובה הזו תראה לשואל.
ההנחה של הרב המבקר, הרב שטרן, אני משער, היתה ששימוש לא זהיר בידע מדעי עלול להביא
לנזקים.
אתן דוגמא שקרובה אלי.
בשעתו כתבתי על המחלוקת של פרופסור פליקס ז"ל עם הרב מרצבך ז"ל. האם החריין ראויה
לשמש כמרור או לא.
פליקס טען, על סמך ידע בבוטניקה, שהחריין לא היה בין חמשת המינים שנזכרו במשנה. וחלק בזאת
על מסורת מימי הרמ"א או קודם.
הרב מרצבך - ואחרים - יצאו נגדו. בשם המסורת.
החשש שלהם היה מפריצת גדר. אני משער כי היו להם שיקולים רבים, כפי שכתבתי שם, ואחד מהם
היה כי "אם יש פרצה אחת, זה מערער את כל האמון במסורת".
לדעתי, זו בעיה של התקופה המודרנית. אנו מגלים טעויות שנעשו בדורות קודמים בגלל שינויים בידע
המדעי. דוגמא אחרת שדנו בה בפורום (לא שלי) היא הדיון המפורסם על ההורג כינה ופרעוש בשבת.
לפי דין הגמרא, אחד מהם אינו נקרא הריגה, מפני שהיצור אמור להתרבות מעצמו, אבל אנו יודעים
שזה לא נכון.
מה עושים?
איני בא לענות על השאלה האחרונה הזו, אלא להסביר את הרקע. מי שאין לו מודעות לחשיפת
פרצות כאלו, עלול להזיק בעצם פירסומן.
ושוב, איני אומר שלא צריך לפרסם ולא צריך להתמודד. להפך. יותר ויותר אנשים יהיו מודעים לבעיות
האלו, ואדרבה, צריך למצוא להן פתרון.
אבל הפתרון צריך להעשות משיקול דעת ותבונה. ולא תמיד רצון טוב וידע מדעי מספיקים.
בלי זה, עלול להיווצר מצב של הילד הצועק שהמלך בלי בגדים. זה אולי לגלות את האמת, אבל
להשאיר את העם בלי מלכות.
אחת הסיבות להקמת הפורום הזה היתה לחפש יחד פתרון לבעיה העקרונית הזו, או לפחות להקים
מסגרת שבה ניתן יהיה לדון בשאלות כאלו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 19:55 |
|
| |
באמת שאלה לא פשוטה.
מחד, הרי חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר. האם בכל אדם נאמר שאם הוא נתן חוו"ד אז לחכמים כלשהם אסור להתיר זאת. מסתבר שלא. כלומר יש משמעות פורמלית כלשהי גם למורה הוראה ולא רק לדיין. העובדה שאין קריטריונים ברורים היא מאפיין יהודי בתחומים נוספים, ואת זה, בין היתר, רצתה הרבנות לתקן ע"י סטנדרטיזציה (אלא שאת מי מעניינת הרבנות. מאפיינים יהודיים, כבר אמרנו?).
כאן רלוונטי פרדוכס הערימה. גם כשאין גבול חד אין בכך כדי לומר שאין מסביב שני צדדים. גם כשאין קריטריון חד בשאלה מיהו רב, אין זה אומר שהמושג הוא ריק.
מאידך, מדוע מי שמבין בתחום הלכתי כלשהו לא יכתוב מאמרים בהלכה? האם היותו פרופסור שאינו מכהן כרב, מונע ממנו להיות ת"ח?
מסתבר שטענת הרב שטרן לא היתה על הסמכות הפורמלית של אותו אדם, שכן להוראה לא נדרשת כל סמכות פורמלית. לדעתי הטענה היתה פרקטית, מצד 'לפני עיוור'. כלומר אם יאפשרו לכל אחד לכתוב מאמר תורני, הדבר עלול להביא לאנרכיה, ויהיו כאלה שיסמכו עליו, ולא יבחינו בין תכלת לקלא אילן.
יש שיאמרו שהטענה של הרב שטרן היתה גופא תקנה דרבנן, שלא לפרסם מאמרים שמורים הוראות של מי שאינו מורה הוראה מוכר ומוסמך. אמנם מי שמו לכך? ייתכן שהוא מעריך שפוסקי הדור מסכימים מכללא לתקנה הזו. וכידוע, רוב איסורי רבנן לא נאסרו אף פעם במותב תלתא, אלא סברת חכמים היא שכך ראוי לאסור.
ובכל זה יש להבחין בין מאמר שמורה הוראות לבין מאמר למדני. מאמר שמורה הוראות הוא באמת יותר בעייתי (מצד 'לפני עיוור'), ויש בעיה בפופולריזציה של הוראת הלכה. מאידדך, הביקורת על מורי הלכה היא חשובה, וישנם כיום לא מעט אנשים שאינם מורי הלכה מוסמכים, שדעתם בתחומים הלכתיים היא חשובה מאד. בשורה התחתונה אני לא יודע אם אפשר, ואפילו אם נכון, למנוע זאת.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 21:38 |
|
| |
בינתיים מצאתי עוד תגובה לרב שטרן ב"הצופה"
http://www.hazofe.co.il/web/newsnew/katava6.asp?Modul=24&id=45478&Word=&gilayon=2748&mador=
את מכתבו של פרופ' נתן אביעזר איני מוצא שם כרגע.
מיכי,
בעית הגבול כאן היא ברורה, אבל אני חושב שבנושא הזה העסק כל כך מטושטש עד שהוא כמעט חסר משמעות. אין טעם להכנס כאן לשמות אבל קל למנות כל מיני טיפוסים שפועלים כרבנים ומכנים אותם רבנים (ויש גם ציבור ששומע להם) והם עמי הארצות מדאורייתא ומדרבנן, שרלטנים וקשקשנים. נו, אז גם אותם הצופה לא יפרסם? משום מה לא נראה לי שלזה כיוון הרב שטרן. פסק של פיסיקאי, כך נדמה לי, מטריד אותו יותר מעלון פרשת שבוע של איזה מקובל מטעם עצמו שמלפניו, מאחריו ומצדדיו קופה של שרצים.
מיימוני,
"הרבנים מתכמנים את ההלכה ללא הרף, פוסקים לא לפי הדין אלא לפי האינטרסים והנסיבות, משנים את דבריהם לפי האדם שפונה אליהם, וכל זאת תוך העמדת פנים של נאמנות מוחלטת לכל סעיף קטן. כניסתם של גורמים חשודים כמו מדענים, המכירים רק את ההלכה ולא את פולקלור קריצות העין הנלוה אליה, עלולה לסכן את המבנה ממש כמו הגעתו של שופט ישר דרך לעיירה סיציליאנית"
- האם זהו סיכום הוגן של דבריך?
תוקן על ידי - שנרב_נ - 31/05/2006 22:14:02
תוקן על ידי - שנרב_נ - 31/05/2006 22:20:05
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 22:04 |
|
| |
שנרב
דומני שדברי ר' מיכי נכוחים  .
יש להבחין בין דיון עקרוני לבין הכרעה הלכתית.
נק' המוצא היא שהלכה איננה רק הכרעה בין נתונים יבשים כמתמטיקה או כבתחום המדעים המדוייקים, אלא שיקול דעת, שיפוט וניווט בין ערכים חלקם הקשורים ישירות לנושא וחלקם שמעבר לו.
ההלכה נעה גם בין האיזון של הנהגה לפרט להנגה לכלל =בין שיקול דעת של רופא המגיב לבעיה, לבין שיקול הדעת של מחוקק החותר ליצירת נורמה עקרונית כללית.
כך לדוגמה בתחום הרפואה -
האחת, עתים שמגיע אדם זקן לפני רופא לעם בעיה ומבקש ניתוח, אלא שהרופא יודע מתוך הכרות עם המטופל שהניתוח יצליח אך החולה לא יתאושש מנטלית ממנו, ועדיף לו לחיות עם הבעיה בחוסר נוחות ולא "ללכת על כל הקופה", מאידך, ודאי שבמאמר רפואי הרופא יציג עמדה שהניתוח באופן עקרוני מועיל וטוב.
בסופו של דבר פסיקת ההלכה איננה מסתיימת בעיסוק בגוף ידע, אלא בשיקול הדעת והניווט בין הערכים שבאים לידי ביטוי ע"י הנורמות.
כאן נדרשת ההבחנה בין שורשים וענפים, בין הלכות ומנהגים, בין שיקולים ציבוריים ופרטיים וכדו'.
יש לתת את הדעת על דיאגנוזה נכונה ועל הפרוגנוזה - אכן נדרשת גם ענווה.
זוהי מלאכה שהיא חכמה.
אכן, יש רבל'ך (כלשון הרב שפירא), ומאידך לא כל מי שאין לו חליפה אינו יודע לדון ולהורות.
דומני שמוקד הבעיה הוא בכך שאנשים משכילים נפגשים עם רבנים שאינם בעלי קומה וממילא הם גוזרים גזרה שווה שאם להם מותר מדוע יגרע חלקנו.
וכאן לענ"ד דווקא אדם נבון צריך לחשוב הפוך - אפשר שרב זה אכן אינו נראה בעיני אך האם הוא חזות הכל, או שמא מוטל עלי למצוא פוסק בעל שיעור קומה, או אז יבחון האם אכן שיקולי דעתו נכוחים וישרים.
(אגב לגבי קטניות, ישנו אשכול בו הובא מאמרו של הרב פריס, הנה אתגר לפניך הצג השוואה וניתוח....)
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 22:16 |
|
| |
דווקא כמי שנטיית הלב שלו בעד פסיקת הלכה רחבה, לא דווקא בידי אנשי הלכה 'מקצועיים', אני מבקש לשתף אתכם בשאלה שנוגעת ללב העניין הזה. אני מתקשה להבין את ההגיון הפנימי של חוקרי ההלכה המבקשים להיות גם יוצריה. הם אומרים תמיד משהו כזה: 'בכלי המחקר המשוכללים שלנו (החיצוניים להלכה כמובן) אנו מזהים מגמה כזו וכזו בתקופה זאת וזאת, או מנגנון פלוני שיצרה ההלכה בכוחותיה שלה בזמן הזה והזה', את זה אומרת מקהלת החוקרים, והחוקר-פוסק מוסיף 'אין סיבה אם כך שלא לחדש את פעילותו של המנגנון ההוא או לשנות מגמה קיימת למגמה שאנו מעלים במחקרנו שהתקיימה אז ואז'.
אין כאן סתירה? אם אתה רוחש כבוד להתפתחותה הטבעית של ההלכה, ליכולתה ליצור לעצמה את כלליה, מה הצידוק לשנות מגמות או לחדש מנגנונים שנעלמו באותו האופן ה'טבעי' בו הם נוצרו? הפרופסור המצוטט למעלה אומר 'ההלכה אינה מכירה ברבנים' וכו'. ההלכה בתקופה מסוימת אולי לא הכירה ברבנים. בתקופות אחרות היא דווקא כן הכירה בהם. וקידוש תקופות מסוימות וערכיהם הוא לא משהו שהגישה הכללית שלהם דווקא מוקירה.
במילים אחרות היעדר מודעות היסטורית או כל סוג של רפלקסיה איננו חדש בהלכה ולטעמי זהו סימן המובהק לחיוניות ולבריאות, תגובות רפלקסיביות כמעט למציאות ולבעיותיה, והמעשה שמבקשים החוקרים הנ''ל לעשותו נראה בעיני פתלתל משהו ובלתי עקיב בהגיון הפנימי שלו. אפשר כמובן לומר משהו אחר כמו בוא ניצור הלכה חדשה, עם כללים ומתודה קבועים מראש וכו' אם בכלל זה אפשרי, זה דיון אחר לגמרי מזה בו מצהירים על מחוייבות כללית להלכה (ולו 'להלכה' בלבד...) לפני הדיון.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 23:05 |
|
| |
נדב,
זה תיאור ססגוני, אבל לא מדויק. 'קריצות העין' הן בהחלט שיקולים רלוונטיים, ואינן מעידות בהכרח על חוסר נאמנות לסעיפים הקטנים.
ואכן הפרופסורים בהחלט מועדים לשיקולים טכניים, בעוד ההלכה היא משהו חי. זה לא הכרחי כמובן, ולפעמים גם למדנים ישיבתיים לוקים בחשיבה כזו (וגם פוסקים מסויימים, צמודי 'משנה ברורה', כמטפורה).
כמובן אלו הן הכללות, וכמושנ"ת.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 23:06 |
|
| |
לכאורה צודק הרב הכועס על הרשות שנוטל לעצמו מי שאין זה מקצועו , להביע דעה מקצועית בעניין . *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
אין ספק שכאשר עומדת לפני שופט שאלת אחריות לקריסת בנין , יבקש חוות דעת ממהנדס מוסמך , ולא ישעה לטענת הקבלן כי לפי החישובים שלו הרי הבניה היתה בסדר . או בויכוח עם בנק על גובה הריבית שנגבתה הרי השופט יקבל חוות דעת של רואה חשבון מוסמך ולא ישעה לטענת לקוח הטוען שלפי המחשבון שמופיע באינטרנט הרי החישובים של הבנק מוטעים .
אולם אין הפסיקה ההלכתית מדע ואף הפסיקה לא ניתנת לבדיקה . שהרי לו הינו יכולם למדוד את הערך בשמים של נטילת לולב בשיעור חזון איש לעומת לולב בשיעור הגר"ח נאה. או את גודל וצבע המלאך שנברא מאכילת קטניות בפסח היינו יכולים לדעת למשל אם שמן כותנה הוא קטניות או לא .
אולם מאחר וממצוות לא נבראים מלאכים לבנים ( אולי כן אך אין אנו יכולים לראותם ) ומעבירות לא נבראים מלאכים שחורים . ושום דבר לא קורה למי שהורג כינה בשבת או אוכל בהכשר שארית או הרב לנדא . שהרי כבר אמרו לנו חז"ל שלא המת מטמא ולא המקווה מטהר . וכל המצוות אינם פועלות פיזית אלא נפשית . הרי הפסיקה ההלכתית אינה שאלה של בדיקה מדעית .
למרות שכולם יודעים שכינים פרות ורבות לא יעיזו לאסור הריגת כינה בשבת . ולמרות שכולם יודעים שמציצה אינה מועילה לרפואת התינוק וודאי שמניעת מציצה אינה פיקוח נפש ולמרות שמציצה הינה איסור שבת . לא יעיזו לאסור מציצה בשבת . ולמרות שכולם יודעים שדם בביצים אינו " ספנא מארעה " ולא תחילת ריקום אפרוח , ודם בביצה הינו דם של התרנגולת . לא יעיזו לאסור דם ביצים בלתי מופרות . וכו' וכו' . כי אין שום משמעות לקיום המצוות או עשיית עבירות מצד עצמם , כל המשמעות בקיום מצוות היא הציות לחכמי ישראל ומנהיגי הדור .
הקו המנחה את פוסקי ההלכה אינו ההלכה כמדע , אלא האפשרות לחיות עם ההלכה , וכאשר לא ניתן לחיות עימה הרי יש תמיד פתרון לעקוף . כך נולד מכירת חמץ שאינו אלא פיקציה וכך נולד היתר עיסקא שהבנקים ומערכת המשפט צוחקים ומלווים בריבית . וכך נולד ההיתר לחלל שבת לטפל בחולה גוי , וכך נולד ההיתר להפיל כאשר הילד סובל מפיגור . ועוד ועוד . תמיד השאלה העומדת לפני הפוסקים היא היכן הקיר שלא ניתן לעבור ואז צריך להסתובב .
ולכן אין פסקי ההלכה נתונים למי שאינו נושא באחריות לציבור והציבור מחכה למוצא פיו . ולא משנה מה גודל ידיעותיו , ומה הכרעותיו . תמיד ישמעו למי שמוכתר ומקובל כפוסק הדור . ולמעשה כך צריך להיות אין שום משמעות מי צודק , המשמעות היחידה היא הציות למי שצריך לציית .
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 23:35 |
|
| |
לכאורה יש כאן בעיה אחרת. כל מי שעבר במסלול ישיבתי רגיל ולמד ברצינות , הרי השקיע בלימוד התורה יותר ממה ששופט ממוצע משקיע בלימוד משפטים. כמו כן , בניגוד לתחומים מדעיים אחרים , הרי אין נושאים תורניים שהם עד כדי כך סבוכים ומורכבים שאדם , לפחות מי שחונך בישיבה , לא יכול להבינם על בוריים תוך השקעת מעט זמן , ללא צורך בכל מיני מבואות והקדמות שלוקח שנים ללומדם , כמו במדעים אחרים.
פער הידע בין הרב הממוצע ל"בעל הבית" הממוצע הוא בעיקרון לא פער איכותי אלא כמותי , הרב יודע יותר דברים , לפחות בתחומים שיש בהם עניין מבחינת פסיקת הלכה , כי הוא התמקד בהם והוא גם למד יותר שנים. אבל הבקיאות הגדולה יותר של הרב בדרך כלל לא באה לידי שום ביטוי כאשר הרב וה"בעל הבית" משקיעים את אותם משאבים בסוגיא מקומית זו או אחרת. כל עוד ההבנה והבקיאות של הבעל הבית הם במידה סבירה , הרי זה שהרב יודע יותר דברים בנוגע לסוגיות אחרות לא מכשירה אותו להבין את הסוגיא המקומית בהרבה יותר עומק. כמובן זה תלוי באופי הסוגיא כי יש סוגיות שקשורות ליותר סוגיות מאשר אחרות , אבל תמיד ניתן לבודד את הסוגיא יחד עם מה שקשור אליה , בפרט בימינו שעבור מי שיש לו רקע תורני סביר , כל כך קל למצוא באופן מיידי את כל מה שרלוונטי לנושא שמעניין אותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2006 23:48 |
|
| |
מייציץ,
יש לרב את היתרון שלא מתמצה במידע גרידא, אלא באותן 'קריצות עין' שהזכיר נדב. התחושה הבריאה של כיצד לפסוק ולהכריע. אני מסכים שאת הפער במידע ניתן לצמצם עם השקעה בסוגיא (למי שבר הכי), אבל זה לא הכל.
ומעבר לכך, קשה להבחין בין מי שעם השקעה יכול להגיע לפסק לבין מי שלא. מצוי מאד שרבים שהם בעלי ידע בכל זאת אינם יודעים לדמות מילתא למילתא ולשקול.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2006 00:23 |
|
| |
מיכי,
אתה חושב שהחפץ חיים והרעק"א פסקו עם קריצות, או שניסו לכווין לדעת הקב"ה כפי שהשתקפה בספרים שהיו לנגד עיניהם? ומה הם היו חושבים על רבני דורנו לפי התיאור שאתה נותן?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2006 01:01 |
|
| |
נדב,
אתה קורא לזה 'קריצות', ובדיוק על כך הויכוח שלי איתך. בעיניי ה'קריצות' הללו הן חלק מהתורה, וזה בדיוק מה שהקב"ה רוצה מהם: לשקול עם שכל ישר בהתאם לנסיבות ולא להיות פרשן יבש של מקורות. למה לקרוא לזה 'קריצות'? החזו"א דיבר על החלק החמישי של השו"ע, ודווקא החלק הזה, שאינו קשור לידע אלא לאינטואיציה הלכתית, בד"כ לא נמסר לפרופסורים (כמשל).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2006 01:01 |
|
| |
ש נרב היקר
בינתים אני מתייחס רק לשאלתך. והופתעתי מאד.
האם כך משמע מדברי, שאמרתי שיש דיני אמירה?
כוונתי היתה תמימה בהרבה. לומר שלא כל דבר מתקבל באזני השומע. ויש דברים שעשויים להיות
מותרים, אך עקב נסיבות מסויימות אי אפשר לומר זאת.
מעין זה מצאנו בגמרא, שלא רצו לענות בהיתר לשאלת פלוני, "לפי שאינם בני תורה".
או מה שכתב הרמ"א שאל לו לפוסק להתיר דבר שייראה מוזר בעיני בני אדם.
זו אחת הסיבות שרבנים מסתייגים ממתן תשובות באינטרנט, למשל. החשש פן דברים יובנו שלא
כראוי.
וכאשר מישהו עומד על כך שיש שאלה שיש לה תשובה לא מקובלת, גם אם הוא צודק, שמא יש
להתחיל לפרסם את הדברים באופן אחר, לא במאמר בעיתון.
זו ורק זו היתה כוונתי. איני חושד את הרבנים חלילה שהם רשעים. גם אם אני סבור שיש פסקי הלכה
מוטעים, הטעות נובעת ממניעים טהורים של יראת שמים ודקדוק המצוות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2006 08:16 |
|
| |
אני בטוח שהיה רב שפסק שדברי שהרב שטרן הם דברי חוכמה, אך אני לא מקבל את פסק דינו.
הוא כתב:
<"מן הראוי לחזור על הכלל הקובע: "שלא תהא כהנת כפונדקאית". ברור לכל שבכל תחום שואלים רק את מי שמוחזק מומחה בדבר, דבר זה נכון שבעתיים בתחום ההלכה">
בכל תחום שואלים רק את מי שמוחזק מומחה בדבר-קרי בעל תעודה, מפני שלרוב האנשים כל תחום הוא כמו קמיע שסומכים רק על מוחזק, ההליכה לבעל תעודה זה או אחר אינה אלא מבחירה ולא ההכרח.
הולכים אל מי שחושבים שהוא יוכל לעזור "הכי הטוב" בנושא שבו צריכים עזרה, ולא מפני שהוא יודע יותר.
<"אין ראוי לו לאדם ואפילו הוא חכם ביותר שיפסוק הלכה בלי שהוסמך לכך">
מתי אושרה סמכות הפסיקה של האשה האחרונה?
"ונוהג איסור ביאת מקדש בשכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות, ומניעת ההוראה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלימוד שלו כמו הוראה הוא. כמו שאמרנו". (ספר החינוך מצוה קנב ד"ה ונוהג איסור).
מניעת ההוראה בשכרות הוא באשה חכמה הראויה להורות, ולא באשה שהוסמכה להורות.
אדם ראוי להורות לא אם הוסמך לכך, אלא אם הוא יודע מהי ההלכה, אכן, בעבר היו תקנות מי יכול להיות רב בקהילה, (על תקנות אלו ראו ב"התקנות בישראל" (שציפאנסקי) חלק ד, עמודים תמה-תנז, בפרק "תקנות הקהילות ברבנות דיינות ועדות"), אלא שהם היו תקנות מקומיות, ולא היה בהם להגביל את רשות הפסיקה לאיש היודע.
רבנים הם כמו "אוכל תוכים", ירצו- ישאלו, לא ידצו לא ישאלו, ירצו יקיימו את שהורו להם לא יקיימו, אך בעיני הצבור חל ערבוב תחומים בין הרב והדיין,
אולי כנפולת מהימים בהם היה רב העיירה גם אב בית הדין המקומי.
________
ממללא
<"לענ"ד בכל העולם היהודי-הלכתי מתייחסים לרב כמורה הוראה רק לאחר שעבר בחינות מסויימות וגם עשה 'שימוש' אצל פוסק מוכר, ובודאי שכך הוא במגזרו של הרב שטרן בו מקובל לעבור את בחינות הרה"ר שנחשבות לרציניות וגם דורשות ידע במגוון תחומים (בניגוד ל'סמיכה' שאפשר להוציא במקומות אחרים רק לאיסור והיתר או שבת, וכיו"ב)">
ערכם של בחינות הרה"ר אינן "הלכתי" אלא "ממשלתי"-הן מקנות למי שבידו תעודה שכזו להציג את מועמדותו- אם יש לו את הקשרים הפוליטיים, למשרה רבנית-ממשלתית ולא יותר.
אין ספק אצלי שידועים לך סעיפי "חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980", הקובעים:
2. תפקידי המועצה
תפקידי המועצה הם -
...
(4) מתן כשירות לכהן כדיין לפי חוק הדיינים, תשט"ו-1955
(5) מתן כשירות לכהן כרב עיר לפי תקנות בחירות רבני עיר שהותקנו על פי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 ;
(6) מתן כשירות לרב לכהן כרב רושם נישואין;
הדיין דיכובסקי היה מועמד לבית המשפט העליון, אף שהיה ללא תואר אקדמי במשפטים, מפני שחשבו שידיעותיו מספיקות.
__________
מיכי
<"לדעתי הטענה היתה פרקטית, מצד 'לפני עיוור'. כלומר אם יאפשרו לכל אחד לכתוב מאמר תורני, הדבר עלול להביא לאנרכיה, ויהיו כאלה שיסמכו עליו, ולא יבחינו בין תכלת לקלא אילן">
במקום לחשוש שאם יאפשרו לכל אחד לכתוב מאמר תורני, הדבר עלול להביא לאנרכיה, עדיף לחנך אנשים שלא יאמינו לכל מה שהם קוראים, ולא להפסיק לכתוב.
אלא שיתכן שהוא חושש שאם יהיה כן, גם לא יאמינו לו.
הימים שבהם חלקו אישורים למי מותר ומה מותר להם לכתוב, חלפו לבלי שוב, וטוב שהיה כך.
|
|
|
|
|
