לאחרונה יצא לי להדיין עם חבר על סניף של הרב קוק בפולמוס השמיטה, על פיו יוצא שהערבים אינם משבעת עממים ואין איסור של "לא תחנם" במכירת קרקע להם. לכאורה, יוצא מכאן שמסירת שטחים ע"י הממשלה אינה עוברת על לאו זה, ודלא כתלמידיו של הרב קוק. לעומתי טען חברי שהרב קוק הביא זאת רק כסניף ורק כאפשרות, ולכן אין להתייחס לסניף זה במקרים אחרים.

שאלתי היא: מה מעמדו של הסניף השו"תי? (אולי יש לחלק בין שו"תים שונים):

א. אין לו תוקף ממשי והוא נועד רק ל"קישוט". 

נראה קשה להסביר כך, משום שהרבה פסיקות מסתמכות על סניפים כמרכיב מהותי בפסיקה.

ב. טענת הסניף איננה נכונה כשלעצמה, אבל בתוספת כמה סניפים הטענה הכללית הופכת לנכונה.

שוב קשה לי לקבל את זה, בגלל שכמה טענות שגויות לא יוצרות טענה נכונה אחת.

ג. טענת הסניף איננה נכונה ומוכחת כשלעצמה, אבל בתוספת כמה סניפים יש סיכוי סטטיסטי יותר גדול שאחד מהם יהיה נכון.

גם טענה זו אינה נראת (ואין לי זמן לפרט כרגע). 

ד. טענת הסניף נכונה כשלעצמה.

גם את זה קשה לקבל, משום שאם כן לא היינו מסתמכים על סניפים רק במקרים דחוקים, והיה אפשר להשליך ממקרה למקרה.

אסופי,
בגלל התער של אוקאם, אם יש דין בחפצא אז בעיניי הוא באמת בחפצא ולא 'כאילו בחפצא אבל באמת בגברא'. לגבי התוספת הקאנטיאנית, עסקתי בזה בספרי 'שתי עגלות' בהארה 1, ותורף דבריי הוא ממש כדבריך (שיש ממד של גברא, שהרי תמיד יש מצווה (צד"י קבוצה), אבל זה אינו סותר לממד החפצא אלא נוסף עליו).
לא ממש הבנתי מדבריך האם כוונתך להישאר קאנטיאני לגמרי, שהדאורייתא רק נראה כחפצא או שיש בו ממש חפצא (אני מאמין בניסוח השני).
לגבי הערתך על הרמב"ן אני לא כל כך מסכים (אם הבנתי). שני מאמרים שכתבתי כעת עוסקים בחטאת ואשם (כל אחד לחוד). האשם בא אפילו ללא חטא (למשל לפי תלמידי ר' יונה יש אשם על אכילה בלי ברכה. וכן מעילה בקונמות שאין לה מקור בתורה, וכן אשם שפחה חרופה, שאין בכך כל איסור על הבועל אלא רק עליה. וכן כל האשמות כולם). לכן ברור שהוא מתקן את המעשה ולא את העבירה (ולדעתי גם לא את עונש, שכן אין עבירה. אא"כ אתה מדבר על עונש בידי שמים על מעשה לא ראוי שאינו עבירה). לכן אשמות באים על מזיד (פרט לאשם מעילה, וגם בו יש סיבה טובה, ואכ"מ).
ואילו החטאת באה על שוגג, ולמעשה עצם העבירה היא השגגה ולא מעשה העבירה (כפי שכתבתי באשכול על חטאי החילוניים).
על כן הייתי מנסח שהחטאת באה על הגברא והאשם על החפצא (=הפגימה במציאות עצמה, כשהאדם גם הוא חלק  מהמציאות). וזה ממש כדבריי שיש גברא וחפצא בדאורייתא.
מיכי

מיכי שאלת האם אני סבור שאיסורי תורה הם רק נראים איסורי חפצא , או האם הם באמת כאלה ? ואני עונה עונה ששתי האפשרויות נכונת ומשלימות זו את זו . כלומר העובדה שהם נראים כאיסורי חפצא עבור הגברא , ותלויים בו אינה אומרת שהם אינם כאלה כשהם לעצמם עבור הגברא. במילים אחרות טענתי היא שהחפצא תלוי בקיום הגברא , אבל בעיני הגברא החפצא קיים בממש ולא רק כתופעה או כאילוזיה. העובדה שממשותו של החפצא תלויה בגברא אינה גורעת מעצם ממשותו ואינה גורמת לו להיות פחות ממשי . הרי כל המושג "יש" אינו אלא מושג שקיים במוחו של הגברא. לבי חטאת ואשם , לא הבנתי האם דעתך שאכן החטאת מכפרת על המרי ואילו האשם מתקן את המציאות במובן המטפיסי, או באופן אחר. ועתה אשוב לענין הסניף. כתבת שהשימוש שעושים הפוסקים במושג הסניף אינו חופף לשימוש בספיקות בהלכה . בקיאותי בשו"תים של האחרונים , ובעיקר אחרוני האחרונים שהרבו להשתמש במושג זה , אינה דיה כדי לבסס טענה שהשימוש אצלם בשני המושגים זהה . אבל עכ"פ כידוע אין פילוסופית פסיקה מוגדרת ומיוסדת ,גם אצל הפוסקים (והגיע זמן שתהיה כזאת ) והעובדה שהשימוש אינה זהה לא בהכרח אומרת ששני המושגים אינם מיוסדים על עקרון אחד. בנוסף יש לומר , שבדרך כלל הסניף אינו מהווה ספק בהלכה .השימוש בסניפים נעשה לאחר שכבר נפסקה ההלכה דלא כהסניף , אלא שבמקרה שאכן ישנו ספק בהלכה ניתן להוסיף את הסניף ע"מ להכריע את הדין. דהיינו "ספקותו" של הסניף חלשה יותר מהספק הקלאסי , ולכן היא יכולה לשמש רק כמין קש ששובר את גב הגמל ,על דרך עשה מצווה אחת הכריע את עצמו לכף זכות...