כי שרית העלית נושא מעניין מאד, ומודרני מאד. אמנם, סבורני שיש כאן כמה נושאים, או, למצער, כמה זויות הסתכלות על הנושא. השאלה המרכזית היא על האדם הפרטי מול הקהילה ותפיסת הקהילה. או, דוגמא שהזכרת במובלע, אדם מול בת זוגו (או אשה מול בן זוגה). אך יש לנו כאן גם שאלות על האדם הפרטי מול מערכת שהוא מעוניין למתוח עליה ביקורת לפי עקרונות שראויים בעיניו. בסופו של חשבון, השאלה נראית תמימה. בלשון של ילדים, הייתי יכול לומר: האם האיסור הוא לעבור על הכללים, או להיתפס. אבל המצב בעצם מורכב הרבה יותר. אציע כמה דוגמאות כדי שנוכל לראות את היסודות המרכיבים לדעתי את השיפוט שלנו, כלומר השיפוט התורני מול השיפוט הערכי-מודרני המאמין בפרטיות מעל לכל.. א. אשה נשואה לבעל דתי (חרדי, חוזר בתשובה) אך אינה מאמינה שיש ערך לכשרות. היא משתדלת לשמור זאת עבור בעלה. יום אחד תחבה כף חלבית למרק בשרי. האם די שתשטוף היטב את הכף ולא תגלה לבעלה, או שתניח את הכף בין הכלים שנאסרו כדי להגעילם, ותשאל שאלת חכם על המרק אם הוא נאסר או לא? ב. אדם שומר מצוות ומשתדל בהן, אך אין הוא אוהב את האוירה בבית הכנסת, ודי לו בתפילה מהלב. הוא משתדל להגיע לקריאת התורה כי זו תקנה דרבנן. ביום הכיפורים, שזה יום תשובה וכפרה, הוא מעדיף להדיר רגליו מן ההמון ומגיע רק לקריאת ספר יונה. ליתר בטחון, כדי שלא יתמהו מדוע הוא בא רק לזה, הוא נעלם לגמרי מהשכונה, ומתפלל בבית כנסת של קהילה אחרת ששם אין מכירים אותו. האם נכון לעשות כן? (הדוגמא לקוחה מאשכול סמוך על "המסר של יונה" ואני משער שבעלת האשכול שלנו תכיר אותה... סמיילי). ג. לראובן יש נקניק יקר מאד, אך שני אויביו העידו בבית דין שהנקניק נטרף. ראובן יודע שהם משקרים. האם מותר לו לאכול את הנקניק בהחבא? ד. רבי זכריה בן הקצב היה כהן. יום אחד פלשו גויים לעיר, והוא נס על נפשו ואשתו איתו. לאחר שיצאו הפולשים, ישבו בית דין לדון על הנשים שהיו אנוסות או ספק אנוסות. גם אשתו היתה ביניהן. הוא העיד עליה שהיו יחד כל אותה העת, והוא יודע שלא נפלה בידי הגויים, וממילא היא טהורה. אך בית הדין פסלו את עדותו, לפי שאין אדם מעיד על אשתו, וגזרו עליו להוציאנה בגט. (אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה למרות שזה אונס, אם כי ישראל שנאנסה אשתו, הריהי מותרת לבעלה). האם מותר היה לרבי זכריה לברוח עם אשתו למקום אחר שאין מכירים אותו? או לקיים איתה חיי אישות בסתר בלי שידעו? *** אני סבור שיש להבדיל כאן בין שתי מערכות ערכים שונות. (לפחות שתים!) א. התורה. ב. מערכת ערכים מוסרית, אנושית. אם הגישה שלנו קובעת כי כל אדם אדון לעצמו, לחיות חיים מוסריים, אזי התשובה צריכה להיות, לכל השאלות, שזה מותר כל עוד אין יודעים על כך. ואין כוונתי שמותר לחיות חיי הפקר. הנחת היסוד של התשובה, כפי ששאלה השואלת, היא שמדובר באדם ערכי, אך כזה שיש לו ביקורת על התורה, ואין הוא מקבל אלא את החלקים ממנה שנראים בעיניו לפי היושר האינטלקטואלי שלו. יתכן שהוא שוגג ביחס לתורה, אך פיו וליבו שוים, והוא באמת משתדל לנהוג לפי האמת. אולם דעת התורה על השאלות האלו היא שונה. א. במקרה הראשון הכף טריפה. לגבי סיר המרק יש להסתפק. אם הכף אינה בת יומה, כלומר שלא השתמשו בה בחלבי חם ב24 השעות האחרונות, יש להקל. אם לא, יתכן שגם המרק אסור (לא אכנס כאן לפרטים). יתכן שגם לפי עקרונות המוסר אין זה ראוי שהאשה תעלים מבעלה את האמת, כי הוא סומך עליה ומאמין לה. יש גם את הצד שמא יתגלה הדבר אי פעם, אפילו על ידי עצמה. אך אין ספק כי התורה אוסרת על הסתרת הטריפה. ב. אם נניח, כפי שיטתי, שהעיקר ביום הכיפורים הוא תפילה מהלב ולא התקבצות בבית כנסת, אזי בוודאי שמה שהאיש עושה הוא ראוי ונכון. יתכן שהיה עליו לנהוג כן בבית הכנסת הקהילתי שלו, אך אז היה מוציא לעצמו שם רע שהוא מזלזל במצוות. ואסור לאדם לנהוג באופן שעומד במנוגד לחברה שבה הוא חי, כל עוד זה לעיני אחרים. כפי שאמרו "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אין להתירם (=לנהוג בהם היתר( בפניהם". יש עוד פירושים למימרא זו, והיא הובאה כאן באופן חד צדדי למדי, כדי להציג את הרעיון. ג. הנושא הזה כבר עלה בפורום. ופשוט שמותר לאכול את הנקניק. אך רק בלי להיתפס. בגמרא מצאנו מעשה באחד האמוראים שרצה לאכול תרבא )=סוג חלב שמותר באכילה אך נהגו שלא לאכלו). ולכן אכלו שלא במקום יישוב. ד. המעשה הזה מובא במשנה ובתוספתא של כתובות, והוא מעשה שהיה. ר' זכריה לא ברח, אולי בגלל שהיו לו ילדים ואולי מסיבה אחרת. התוספתא מספרת על מה שקרה אחר כך: הוא נתן לה גט, ובנה לה בית קטן בקצה חצרו. יחד גידלו את הילדים. אך הקפידו שלעולם לא יהיו בייחוד יחד, שמא ייכשלו באיסור (=עריות). עד כמה שידוע לי, זה הסיפור היחיד בגמרא שניתן להגדירו כ"רומנטי", והוא אכן נוגע ללב ביופיו, ובטרגדיה האישית של זכריה הקצב ואשתו שנאלצו להיפרד בשל גדרים פורמליים של הלכה. איך תתבאר הסתירה בין התורה לבין מערכת ערכים מודרנית? איני יודע. יתכן שמדובר בשתי מערכות שאין להן אך ורק יסודות משותפים, ואין הן ניתנות לרדוקציה (=העמדה על מערכת פשוטה יותר) זו לזו או למערכת שלישית. לפיכך, שתי מערכות אלו נקראות במונח הטכני אינקומנסורביליות. שם מסובך מאד שצריך להתרגל לבטא אותו, אך פירושו הלא קשה הוא "בלתי ניתנות להעמדה על יסוד משותף" או, אפילו פשוט יותר, "בלתי ניתנות להשוואה". האם אין על התורה לחפוף את מערכת הערכים והיושר שלנו? אניח לעת עתה לשאלה זו, שהיא החשובה יותר. בינתים אין לי פנאי, וכשאפנה אשנה בל"נ. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

כי שרית כנראה לא הסברתי עצמי יפה, ואולי אף לא הבנתי את שאלתך. אסביר מה הבנתי ומה ביקשתי לעשות, ולבסוף אשתדל לענות על שאלתך החדשה. מה הבנתי א. הבנתי שאת מציגה בעיה של התנגשות בין הפרטיות, שאף היא ערך ובוודאי צורת חיים, לבין חשבון שאדם צריך לעשות עם סביבתו. ושאלת על זה מה ראוי לעשות. מה ביקשתי לעשות ב. לכן - הבאתי כמה דוגמאות של התנגשות כזו. וגם ניסיתי להסביר כי כאשר שואלים "מה ראוי" מניחים שיש כאן איזו מערכת שיפוט. והרי יש לנו לפחות שתי מערכות שאנו מכירים. כוונתי ב"לנו" למשתתפים בפורום הזה. יש את המערכת של התורה והמצוות, ויש את מערכת הערכים של האדם המודרני. יתכן שהן זהות ויתכן שלא. לכן שאלתך "מה ראוי" תלויה בשאלה באיזו מערכת להשתמש... והדגמתי מה תענה התורה ומה אולי תענה מערכת ערכים מודרנית על המצבים שתוארו בדוגמאות שלי. סיכום מה שרציתי לעשות בתשובתי לעיל זהו אם כן קו המחשבה: 1. באיזו מערכת ערכים אנו משתמשים? 2. אלו דוגמאות ניתן למצוא לזה? 3. האם יש בכלל מקום להשוואה בין מערכת הערכים והשיפוט של התורה לאחרות? תשובות לשאלות החדשות שלך ג. יש מצבים שבהם אדם אינו חייב לגלות את התנהגותו. אבל התנהגותו תמיד חייבת להיות לפי ההלכה. התנהגותו עשויה להיות לפי ההלכה גם אם הסביבה שלו חושבים שהוא טועה, ואז אל לו לשתפם בסודותיו. יש גם מקום לשאול: מדוע שאדם ירצה או שיחשוב שראוי לשתף עם הסביבה את מחשבותיו ותחושותיו? נדמה לי שגם זו נטיה מודרנית, אבל עליה נאמר "הכסיל חפץ בהתגלות ליבו", כלומר להשיח את עניניו הפרטיים, ושמא אין זו דרך צניעות? כיצד אני עצמי שופט מצבים בעייתיים? אני משתדל לעשות זאת לפי ההלכה ולפי התורה בלבד.

שלום קיסריתה,

מניסוח השאלה הבנתי שהעובר על האיסורים מודע לכך שהוא חוטא משום שנכתב כי אלה "איסורים בעיני הקהילה שלו לעניין מסויים". מכאן שאפילו שאינו מחשיב אותם כאיסורים כנכתב "ולדעתו הוא אינו  חוטא בכלל", הרי שהוא יודע כי במעשיו אלה הוא חוטא בעיני זולתו. כלומר, שאם ידעו על מעשיו יפגעו. לכן הוא במצב של אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר. אם יספר עלול הוא לפגוע יותר מאשר כבר פגע. אם לא יספר הוא משקר ובוגד בחבריו. מצב עניינים זה רלבנטי רק לגבי אדם פרטי. אם מדובר במנהיג, הרי שעצם החטא שחטא כלפי ציבורו כבר מציב אותו בעמדה קשה מנשוא, שמעל באמונם כבעל שליחות, משום שמנהיג הוא אדם שהציבור נושא אליו עיניים בציפייה ונותן בו אמון כאחד שלקח על עצמו אחריות על הכלל. בנוסף: מנהיג אמור להציב דוגמה לציבור שהוא מוביל; הציבור שהציב אותו "מעליו" כמורה דרך. לא מדובר כעת באחריות פרטית אלא באחריות ציבורית. אם חטא במעשיו באופן שפגע בציבורו עליו להודות במעשה שעשה, לחשוף אותו, מתוך כבוד ואחריות כלפי הקהילה שהאמינה בו,  ולפרוש מתפקידו. שכן למעשיו משמעות רחבה וייצוגית, ולא פרטית, והם מהדהדים בליבותיהם של האנשים הנושאים אליו עיניים.

-------------
 אם מישהו עובר על איסורים בעיני הקהילה שלו לענין מסוים, אבל לא בגלוי,
ולדעתו הוא אינו  חוטא בכלל
האם הוא שומר על פרטיות או מרמה את הבריות
מה חובת האדם כלפי משפחתו
בן זוגו
שאר הקהילה
אם כאדם פשוט
או אם כרב או מנהיג?

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=919983
בהודעת בוגיעלון נשלח ב 21/7/2004 13:22
על הבדל בין ערך חברתי לערך עצמי בברכה.

ראשית אני שמח על האשכול.
לדעתי בכלל, ועד כמה שדברי עלולים להישמע תמוהים, אומר שלהבנתי קיום המצוות, לפחות בימינו, אמור להיות יחסי ולא מוחלט.
למה כוונתי?
גם בשולחן ערוך מובאים מקרים רבים בהם האדם פטור באופן מלא או חלקי ממצווה כזו או אחרת.
הדברים אינם כתובים במרוכז אלא "מובלעים" פה ושם ואף אינם כתובים במטרה לפטור מישהו, אלא לציין מצבים בהם אדם פטור מקיום המצווה.
דוגמאות: תפילין למי שבא מהדרך או שדעתו טרופה עליו, שבת במצבי פיקוח נפש, מי שיצרו תקפו וכו', תפילה למי שדעתו אינה מיושבת עליו, הקלות במצבים של הפסד מרובה, ועוד הרבה דוגמאות ספיציפיות, וכן האמירה הידועה "שגדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה".
ואפשר למצוא דוגמאות מסיפורי מעשה על אנשים שלא קיימו מצוות מסיבותיהם האישיות ונחלו עוה"ב.
אם נחפש את חוט השני המקשר בין כל אותם "מצבי פטור" אפשר יהיה להגיד שחובת וכמות קיום המצוות משתנה בהתאם למצב האישי הספיציפי בו נמצא כל אדם.
רק מה?
אף אחד הרי לא יודע באיזה מצב אישי אתה נתון.
לפיכך אסור שהדבר יהיה בפרהסיה, אלא בינך לבין עצמך ולבין קונך הבוחן ליבות וכליות.

כמובן הדברים שאמרתי הם מתוך תחושות והבנות שהגעתי אליהם ומצאתי להם סימוכין בדוגמאות שהבאתי ושלא הבאתי, ומתוך ראיה והבנה של "וחי בהם".

אז שיהיה ברור שאיני אחראי לשימוש שמישהו אולי יעשה בדברים הנ"ל לעצמו כי האחריות היא אך ורק עליו בלבד.

בגמרא, יבמות יד:, נאמר: "אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי; ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח) האמת והשלום אהבו... דמודעי להו ופרשי". כלומר, למרות המחלוקות הרבות שהיו ביניהם על ענייני נישואין וגירושין, הם לא נמנעו לשאת נשים מהבית השני, כי יכלו לסמוך על אנשי הבית השני, שיודיעו להם ויזהירו אותם אם האישה שהם מתכוונים לשאת היא אסורה עליהם על-פי שיטתם. האמון ההדדי שהיה בין בית שמאי לבית הלל הוא המאפיין העיקרי והחשוב ביותר של השלום. אמנם היו ביניהם מחלוקות, ולפי חלק מהדעות אף נהגו כל אחד לפי שיטתו ודעתו, כך שלא הייתה ביניהם אחדות לא בדעות ולא במעשים; אולם, למרות זאת הם שמרו על השלום והאהבה ההדדיים, כל בית כיבד את שיטתו של הבית השני, ולכן לא עברו בכך על איסור "לא תתגודדו". מכאן ניתן ללמוד את החשיבות הרבה להזהיר אנשים ולא להכשיל אותם בעבירה, גם אם אנחנו לא מסכימים שזו עבירה. וזה נכלל במצוה מדברי קבלה "והאמת והשלום אהבו", שהיא תנאי לגאולה ולהפיכת הצומות לימי שמחה.