לפי בקשת ווטו אני פותח מחדש בנוסח כותרת משופר, אשכול שכבר פתחתי הבוקר.


הרבה בני אדם נמנעים מלהתקדם בדרכי חשיבתם והתנהגותם, כי הם חושדים את עצמם, שהם מחפשים שינויים מחמת הסיבות הבלתי נכונות. בעולם החרדי זה נקרא 'נגיעות', דהיינו שהאדם נגוע באינטרסים שונים ולכן אינו בטוח בצדקת דעתו ודרכו.
טיעון זה הוא הנשק החזק של משפיעי מוסר וחסידות בישיבות, המונע מתלמידים רציניים לנסות לחשוב אחרת מהצורה בה מפרשים להם את התורה.

באחד האשכולות הצגתי את השאלה הנשאלת על כל החמרה עצמית, הישענות על הזולת וכו', האם 'יראת חטא חמורה להם או עצלות המחשבה קלה להם?'

הרי החמרה מתוך זעקת 'אני חושד את עצמי באינטרסים' היא הקלה המונעת את המחשבה מלהתעמק. כשהקלה זו נוגעת לאחרים, הרי היא גם רשע.

ברור שאדם קרוב אצל כל מה שקרוב אליו נפשית (קרבה פיזית סך הכל גורמת לקרבה נפשית) ולכן הוא זקוק לביקורת עצמית ולהערות מצד חביריו הנאמנים שאינם שמחים לאידו.
אבל מגיע שלב שהיצר מוצא לו בתעודת 'פטור מלחשוב' הלזו, רכב לרכוב עליו.

מעניין אותי אם ניתן למצוא איזה קריטריון אובייקטיבי מוגדר הקובע את הגבול בין חשד עצמי בריא ומאבטח, לחשד עצמי מעורער וצבוע.

אחת ההבחנות החשובות והמעניינות בפילוסופיה של המדע, פרי ניסוחו של קרל פופר, מבדילה בין "הקשר גילוי" ל"הקשר תקפות".
המונח הראשון, הקשר הגילוי, מציין את כל הגורמים והנסיבות שבהם צצה שאלה, או תשובה, או רעיון כלשהו.
המונח השני, הקשר התקפות, מציין את האמינות והאמיתיות שיש לרעיון, או לשאלה, או לתשובה, או למשפט כלשהו.

כדי להמחיש את ההבדל, המשפט 2+2=4 הוא אמיתי גם אם ישמיע אותו הרשע הגדול בעולם, והמשפט 2+2-5 הוא שקר גם אם ייאמר בפיו של גדול הצדיקים. אמיתיות המשפט היא הקשר התקפות שלו (יש להאריך בזה, אבל אין כאן מקום וגם לא צריך עד כדי כך), ואילו אישיותו של האומר ומניעיו שייכים להקשר הגילוי.

אם ניישם את שני המושגים האלו לשאלתו של בוגי, נראה ברור כי החשד בנוגע למניעים אינו רלוונטי כלל בשעה שמעלים שאלות חשובות. השאלה והתשובה משתייכות לתחום שבו שולטים כללים שונים לגמרי מאלו שנוגעים למניעי הנפש ולעבודה העצמית שמתחייבת מכך.

המקום היחיד שבו התגובה המשגיחית רלוונטית, עד כמה שאני רואה ומכיר, הוא כאשר המקשן באמת אינו מחפש תשובה, או אינו טורח להבין את התשובה. גם זה קורה, בדיוק כפי שיש מקרים שבהם משמשת התגובה המשגיחית האופיינית של בוגי לסתימת פיות.

אך אם הנידון הוא האדם בפני עצמו, אין לו שום חיוב לחשוד את עצמו יותר מדי. עליו לעסוק בבירור האמונות שלו בצורה יסודית, בלי להיכנס למניעים. ועליו לחפש בין המניעים שלו, בלי לקשר לשאלות ולתשובות. אלו ואלו עבודות יקרות בתחום חובות הלבבות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוגי ומיימוני, האם תהיו מוכנים להרחיב עבורי
את המשפט "דהיינו שהאדם נגוע באינטרסים שונים ולכן אינו בטוח בצדקת דעתו ודרכו. "
מהם אינטרסים אלו, והלא כולנו מלאי אינטרסים שונים ואף נוגדים.
מי מחליט כי האדם נגוע, או לא, וכיצד הוא מתקן דרכיו
נקודה נוספת שאני מבקשת להבהיר היא כיצד אדם צריך ללמוד אם לא בדרך השאלה
אמונה בכל נושא, היא דרך ההבנה ולא דרך המיסטיקה, ועולם נעלם.
אם לא ישאלו שאלות, איך ידעו?

אני ואיקה,

הנה לשונה של איקה באשכולה 'קבלת עול':
"מעשים שלכאורה נראים כעבודת ה', אולם בגלל כוונות לא טהורות הנלוות וכרוכות בהם, הופכים מעשים אלה לעוונות"

נגיד שאדם מחליט לא ללכת לבית הכנסת בנימוק שזה יעשה אותו אדם יותר טוב אם באותו זמן, ילך לפרק קצת את שריריו על חוף הים.
עליו לבדוק אם זה לא שיקול של עצלות. גם להיפך אם הוא הולך לפי קו החמרה שתמיד נוקט להחמיר על עצמו ולכן ילך לבית הכנסת. אולי דווקא עכשיו הוא הולך לבית הכנסת מתוך עצלות המחשבה לנתח את שיקוליו ולהגיע למסקנה שדווקא יותר טוב לו החוף.
כך זה בכל צעד ושעל בחיים. האדם יכול להשתגע.
הפיתרון של קוני אכן נראה נכון, אבל 'משגע'. נו, איך אמר החכם, 'אדם לעמל יולד' וחז"ל ממליצים על עמל המחשבה.

וטו וכולם

המלאכה קשה, אבל היא אמורה להפוך לקלה יותר, ככל שמתאמנים לה מחשבתית.

שמתי לב שלאדם הרבה מטרות מהן חשובות יותר ומהן חשובות פחות לפי קביעתו את חשיבותן, חכמה, כסף, כבוד, הנאות גוף, חברות וכו'.
לכן כאשר הוא משיג דבר במציאות, כל המטרות באות על סיפוקן ואי אפשר לנטרל אחת מהן.
נגיד שמישהו מקבל ספר יקר ונאה חיצונית וגם טומן בחובו הרבה חכמה. לא ניתן לאדם לומר לעצמו, 'אני רק נהנה מהעובדה שהתקרבתי לחכמה ולא משנה לי שקיבלתי ערך כספי ודבר עם מראה יפה ומהנה וסמל חברות ממי שנתן לי את הספר'.
זה לא שייך כי כל מטרה מעוגנת כבר ברצונו ו'תובעת' את סיפוקה. לכן תיאורטית לגבי כל דבר אמיתי ה'מביא' עמו איזה סיפוק צדדי, ניתן לומר שהאדם 'נגוע' לגביו.
אבל מעשית, אם הוא מתאמץ בחשיבה ומכיר את סדר עדיפויותיו בצורה כנה ולא מפחד מלראות את האמת גם אם היא מוכיחה לו את חולשותיו, סיכוי טוב שילמד לבדוק את 'נגיעותיו'.
אם אין לו תסביך של רגש עליונות המונע ממנו להשלים עם כך שיש לו חולשות, ניתן לו לזהות מה הן 'נגיעותיו'.

אני ממהר לכן מקצר.
חושבני שלגבי דת ישנו קריטריון. בדרך כלל החשד בא ע"י לחץ מרקע דתי ורק לפעמים מחשש כנה לחוסר רצינות ונאמנות.
לכן הקריטריון לבחון את האמת, הוא על ידי השוואה לציור בה אותה ההנהגה התורנית הייתה הנהגה אישית שקיבלנו על עצמנו מיוזמתנו ומתוך הזדהותנו.
כמובן שהקנה מידה מתאים אך כאשר יש לאדם תפיסה רציונלית של ערכי הדת, שאם לא כן "אי אפשר להקיש ולדמות את הבלתי הגיוני להגיוני".

אנקוט בדוגמא להבהיר.

נניח שיש לי שאלה אם להחמיר על עצמי בהפרדה נוספת בענייני בשר וחלב.
והנה -
בעודי מתחבט, ניצבת ועולה בעייתו של בוגיעלון: "אולי אני סתם מתעצל" "אולי החומרא היא ראויה ורק עצלותי לי לרועץ???"
התשובה לכך -
[בהנחה שהבעייה היא לא הלכתית בסיסית]
נניח והרגישות לבשר בחלב, היא הייתה רגישות אישית שלי, בה הייתי מזהה את בישול הגדי בחלב אמו כניצול והשתלטות מוגברת. האם לכן הייתי רואה את עצמי כעצלן וקמצן בכל שאין לי ב' שיישים???
בדרך כלל התשובה -
ברור שלא!!!!!!!!!!!!!
אם כן, הנה לנו הקנה מידה.
בכל הקשור לענייני דת והלכה, נבחון את עצמנו בשייכותנו האמיתית להלכה - היינו ההגיון העומד בתווך ההלכה והמנהג, ואז נראה אם אכן -ביחס לזיהויינו- הננו עצלנים, או שאכן הזיהוי והרגישות אינה אמורה להיות רחוקה כל כך באופן טבעי, ואין הלחץ אלא הלכתי מלאכותי חברתי, לא אישי.

בוגי

אני הייתי מציע שני קריטריונים ביחד ולחוד:
א. לבחון אם גם היה מדובר בחברי, הייתי מציע לו את אותו הדבר שיש לי כרגע חשד של נגיעות עצמית.
ב. לבחון האם הייתי עושה את זה, אם כולם יידעו מיזה \ לא יידעו מיזה.

לכאורה קריטריונים חיצוניים ולא מעמיקים, אך אם היינו מתעמקים ממילא לא היינו חשדנים כל כך. (אז נתפנה לחקירות מהסוג שמציע יהוסף, שנועדו לאנשים משוחררים).