בתנ"ך יש פסוקים רבים שאומרים שהקרבנות אינם העיקר, למשל "שמוע מזבח טוב", "שבעתי עולות אילים... שפטו יתום ריבו אלמנה...", "זבח רשעים תועבה", ועוד: http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/qrbnot0.html

(לא שהקרבנות פסולים, אלא שיש מצוות חשובות יותר - ע' בקישור לפירוט והסבר).

באשכול זה השאלה היא: מה המשמעות של נבואות אלה בימינו, כשאין קרבנות?

הדעה המקובלת בימינו - שכל המצוות שבין אדם למקום מקבילות לקרבנות והן פחות חשובות מהמצוות שבין אדם לחברו - לא נראית לי הגיונית, שהרי הנביאים לא מדברים רק על מצוות בין אדם לחבירו אלא גם על שמיעה בקול ה', על איסור עבודה זרה, ועוד.

הנה כמה תשובות אפשריות, בסדר עולה של משמעות:

א. אין משמעות. הנבואות נאמרו לזמנן; רק נביא יכול לדעת מהו סדר העדיפויות הנכון בכל רגע, ובימינו, כשאין נביא, אי אפשר לדעת איזו מצוה חשובה יותר.

ב. "תפילות כנגד תמידים תקנון" - המצוות המקבילות לקרבנות בימינו הן התפילות, לא אלו שאדם מתפלל באופן ספונטאני אלא התפילות הקבועות. הן דומות לקרבן בכך שיש בה הפגנה חיצונית של קרבה וכבוד אל ה'; זה חשוב, אך בעדיפות נמוכה יותר ממצוות אחרות.

ג. המצוות המקבילות לקרבנות בימינו הן כל המצוות שטעמן "שמירת ההתאמה" ( http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=119897 ); כדי להשתמש באפשרות זו, צריך להתעמק וללמוד בעיון את טעמה של כל מצוה, כדי לדעת האם היא שייכת ל"עצם ההתאמה" או ל"שמירת ההתאמה".

אראל: תפילות כנגד תמידין, לא נאמר בהקשר של לאחר החורבן, אלא בהקשר שבזמן שהיו מקריבים את קורבן התמיד, היו העם מתפללים כנגד התמיד. כלומר, תפילה זו באה לבטא שותפות ולקיחת חלק בעבודה הקבועה שמרכזה במקדש.

תרשו לי להתפרץ
אני חושב שצריך לראות את הכוונה הרעיונית ולא את ההקבלה הטכנית.
מבחינה רעיונית הקרבנות היו משהו בין אדם למקום נטו.
אדם הקריב קרבן, הוא הקריב מרכושו, מזמנו וממרצו לשם דבר שאדם אחר אין לו כל נגיעה אלחיו.

ומה מאפיין מצוות שבין אדם למקום?
גם כן אותם מאפיינים דומי: רכוש, זמן, ומרץ וכן שלאדם אחר בד"כ אין בהם כל נגיעה. (לא תמיד, לפעמים אדם אחר כן נהנה בבין אדם למקום)
אני חושב גם כדרך אגב, שהחלוקב הזו "בין אדם לחברו" ובין אדם למקום" היא סוג של חלוקה קטגורית ולא חלוקה רעיונית מהותית.
ישנם עוד אפשרויות חלוקה רבות שיכולות להעיד יותר על המהות חלקן מוכרות וחלקם לא כל כך.

ישראל: לא על כל המצוות בין אדם למקום נאמר שהן פחות חשובות, אלא רק על מצוות מסויימות (הקרבנות), ולכן השאלה היא מה מיוחד בהם?

נכספה נפשי: דווקא חשבתי על האפשרות הזאת, אבל הנביאים מדברים גם על חגים, שבהם דווקא יש מצוה לזבוח, ובכל-זאת הם טוענים, שכאשר בני ישראל עושים פשעים, ה' שונא את זבחי החגים שלהם (לדוגמה בישעיהו "שנאתי מאסתי חגיכם...", ובמלאכי "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם..."). ולכן כתבתי שגם כאשר מדובר במצוות, עדיין צריך לעשות סדר עדיפויות. הזבחים נועדו לקרב את האדם אל ה', וה' לא רוצה שיתקרבו אליו אנשים רשעים, ולכן הוא לא רוצה שהם יקריבו קרבנות עד שיתקנו את מעשיהם, גם אם מדובר בקרבנות חובה.

אמנם, אחרי שקראתי את דבריך חשבתי שאולי הנביאים התכוונו לזבחים שבנ"י הקריבו בחגים מעבר לחובתם. אם כך, המסר לימינו הוא פשוט: קודם תעשו את חובתכם בכל התחומים, ורק אחר-כך תחפשו הידורים והחמרות.

אפשרות נוספת: אם אתם רוצים להדר במצוות, מעבר לחובתכם - קודם תהדרו בעניינים שבין אדם לחברו, ורק אחר-כך בעניינים שבין אדם למקום (והסיבה שהנביאים מדברים דווקא על קרבנות היא שבימיהם היה מקובל להדר דווקא בקרבנות).


תוקן על ידי - אראלסגל - 23/12/2005 14:13:45

כדי לדון באפשרות שאלוהים מעולם לא ציווה על קרבנות אני פותח אשכול חדש (פעם כבר פתחתי על כך אשכול אך הוא אבד):
האם אלוהים ציווה על קרבנות?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=6672

דברים אלה של ירמיהו, כמו כל שאר הדברים של הנביאים שדיברו נגד הקרבנות, נאמרו בהקשר של תוכחה על עבירות חמורות בתחומים אחרים (בד"כ בין אדם לחברו), למשל בירמיהו ז: "ג כה-אמר ה' צבאות אלהי ישראל היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה. ד אל-תבטחו לכם אל-דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. ה כי אם-היטיב תיטיבו את-דרכיכם ואת-מעלליכם אם-עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. ו גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל-תשפכו במקום הזה ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ז ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן-עולם ועד-עולם. ח הנה אתם בטחים לכם על-דברי השקר לבלתי הועיל. ט הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא-ידעתם. י ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא-שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל-התועבות האלה. יא המערת פרצים היה הבית הזה אשר-נקרא-שמי עליו בעיניכם גם אנכי הנה ראיתי נאם-ה'."

מכאן, שעיקר התלונה של הנביאים היא על כך שהרשעים מבזים את שם ה' בכך שהם עושים פעולה חיצונית שמציינת התקרבות אל ה'. ה' לא רוצה שהרשעים יתקרבו אליו.

אולם, ברוב נבואות הנחמה נזכר שבעתיד, כשבני ישראל כבר לא יהיו רשעים, הקרבנות דווקא יהיו תופעה חיובית, למשל בירמיהו לג: "יז כי-כה אמר ה' לא-יכרת לדוד איש ישב על-כסא בית-ישראל. יח ולכהנים הלוים לא-יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועשה-זבח כל-הימים. ".