שנרב

אם אסכם את שאלתך, הריהי כך:

יש מצבים של אי ידיעה, שבהם לא ברור לי אישית אם דבר מסויים עומד בגדרי התר לאכילה אם לאו.

חכמים קבעו לנו על מה מותר לסמוך ועל מה לא.

(אפשר להעיר שמדובר בדבר שלכתחילה היה צריך להיות כשר, אך יש לחשוש שיש בו או נפל בו פגם. בדוגמאות של: פרי שנכנסו בו תולעים, או יין שאפשר שנגע בו גוי וניסך).

נראה לי שהאפשרויות שציינת שתיהן נכונות.

א. מי שעשה לפי דברי חכמים פטור מעונש. ומסתבר לי שייקרא אנוס.

הדוגמא הנגדית שהבאת, של עגונה שסומכת על עד אחד, היא יוצאת דופן בעליל. בדרך כלל מבארים את הסוגיה כך שחכמים התירו לה לקחת סיכון לאחר שתברר, ואם חזר בעלה, נמצא שלא ביררה יפה.

בכל הדוגמאות האחרות שראינו כאן, זה אחרת. שם הסומך על הכלל שקבעו חכמים ועושה זאת בתמימות לאחר שמיצה את הדרוש - פטור.

ב. מי שעובר על דברי חכמים נקרא "רשע" ו"עבריין". איני יודע או זוכר אם הוא נפסל לעדות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

העניין של מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' מבואר בגמרא , אבל זה נוגע לכל העניינים של תצא מזה ומזה ואין לה כתובה וכו' , כאשר נשאת על פי עד אחד. אבל חיוב הקרבן אינו קשור לזה והוא קיים אף בניסת על פי שני עדים ואפילו כאשר ניסת ברשות בי"ד דוחה הגמרא את מה שנאמר במשנה שפטורה מהקרבן מפני כוח בי"ד מהטענה שאין זה הוראה אלא טעות.

ועוד נקודה , אפשר לומר שההלכות הללו קובעות איזה סיכונים רשאי אדם לקחת. כלומר , לבד מהחובה להימנע מלהיכשל באיסור יש גם איסור על עצם זה שאדם עושה משהו שיש עליו ספק איסור תורה , גם כאשר כלפי שמיא גליא שהמדובר בהיתר. נראה לי שזה המשמעות הפשוטה של הכלל שספק דאורייתא לחומרא. ואין זה עניין לשאלה כאשר אדם יודע בברור שאין המדובר באיסור .

מייציץ:

אתה מדבר למ"ד שספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן ?

איך שלא יהיה, איך תסביר את העובדה שבעגונה יש מצב של לא תנשא ואם נישאת לא תצא (לדוגמה בטבע במים שאל"ס): אם זה ברמת הספק שאסור להכנס אליה למה לא תצא, ואם מותר למה לאסור אותה?

אין לי מה להוסיף על דברי מיכי (קורה) . רק נקודה אחת , כמדומני שבנידון ספק ספיקא מדברים על כך שאם ספק דאוירייתא לחומרא מדאורייתא, גם ספק ספיקא צריך להיחשב ספק דאורייתא שמחמירים בו , מה שאין כן אם צריך להחמיר בדאורייתא רק מדרבנן. איני זוכר מי טוען את זה ואם הסברא הזאת לא נדחית , אבל עכ"פ רואים מכאן שלמ"ד מדאורייתא לחומרא הרי שמדובר באיסור עצמי מדאורייתא שגם בספיקו צריך להחמיר. וגם למ"ד שרק מדבנן לחומרא זה עדיין איסור עצמי , אלא שאין צורך להחמיר באיסור זה עצמו במקום ספק , מכיוון שמדובר באיסור מדרבנן.

מייציץ, דומני שהפנ"י מקשה כך על שי' הרשב"א שספק לחומרא מדאורייתא אז גם בס"ס צריך להחמיר. אמנם כבר תירצו זאת בכמה אופנים.

אוסיף כאן עוד את הרשב"א הידוע בשבועות יח (?) לגבי וסתות דרבנן, שמי שבא על אשתו סמוך לווסת, שהוא איסור דרבנן, וראתה דם בעת התשתמיש, אינו אנוס אלא שוגג בדאורייתא (וחייב קרבן).
והכלי חמדה דן בזה בארוכה (לא זוכר כעת באיזו פרשה. דומני שלקראת סוף חומש בראשית), והעלה שיש מחלוקת תנאים ביבמות בזה. עוד כתב שם שיש מחלוקת אחרונים בשאלה האם אמרינן כן בכל איסור דרבנן שמפקיע את העבריין מאונס, או שזה רק בווסתות שכל יסוד האיסור הוא אזהרה מפני האיסור דאורייתא (לענ"ד ברור שהצד השני הוא הנכון, וכן הסיק הכל"ח עצמו).



מיכי

נדב

במישור הקשה , אם מדברים על קרבן , נראה שבמקרה של עגונה , בכל מקרה חייבת בקרבן. אבל יש לעיין בזה , במה זה שונה מהדוגמא שהביא מיכי שהבא על אשתו שלא בסמיכות לווסתה וראתה דם בשעת תשמיש ,שנחשב לאונס ? אני לא יודע מה התשובה על כך (אולי בגלל שבשעה שראתה דם כבר לא היה לו מה לעשות?) , אבל לכאורה זה אומר שיש לבדוק בהקשרים שונים ויתכן שלפעמים יש לגדרי בירור המציאות שקבעו חכמים , השלכה גם לעניין קרבן.

כמו כן , גם הקנסות שקבעו חכמים על הנישאת שלא ברשות שייכים בהחלט למישור הקשה. איני מצוי עכשיו בסוגיא זו ויש לעיין בכל חילוקי הדינים בזה , אבל ברור שבנישאת על פי שני עדים לא חלים עליה כל הקנסות ואילו אם נישאת על פי עד אחד וקל וחומר אם נישאת באופן שהדין הוא שלכתחילה לא תינשא, כל הדרכים האלה בה, הרי שבכל זאת יש לבירור השלכה במישור הקשה . אבל ניתן לדחות זאת בטענה שבמקרה של אשת איש ראו חכמים לתקן את כל הדרכים האלה כדי שהאישה תשקול היטב את מה שהיא עושה וכך יוכלו להקל עליה לסמוך על עד חד (ואולי גם לא להצטרך לצאת אם ניסת באופן שמלכתחילה לא תינשא) . ולכן זה נוגע רק למקרה של עגונה ואין ללמוד מזה למקום אחר.

במישור הרך , לכאורה כאשר נאמר "הרי זו לא תינשא" , האין זה כשלעצמו אומר שיש עליה איסור להינשא? שהיא עוברת על איסור (דרבנן או דאורייתא) , שאין לו השלכה לעניין קרבן וכדו' , אבל היא צריכה לעשות תשובה כמו כל מי שעובר על איסור ? (דרך אגב, אם הדין הוא שאם ניסת לא תצא , הרי שאין להגדירה כנשואה שלא כדין , אלא כמי שעברה על איסור באופן חד פעמי כשהלכה וניסת).

לעניין השאלה שבראש האשכול כיצד האיסורים מדרבנן מגינים מפני איסור דאורייתא , אפשר לומר שהם מגינים בכך שהם מונעים מאנשים לקחת סיכון , בכך שהם עוברים על איסור ודאי בשעה שהם לוקחים סיכון שלפי השערת חכמים היא גדולה מדי , אבל יתכן שאין הכי נמי , הם לא מספקים הנחה למי שבכל זאת נכשל.

הדרך השלישית
אני מנסה להעלות כאן הסבר אחר מעבר לשנים שכתב נדב בשאלתו.

לפי הרמב"ם ספק דאוריתא מותר מן התורה.
הדבר תמוה כייצד חוסר ידיעה מתיר לאכול את הדבר? לאן נעלם האיסור?
נראה שהדרך להסביר זאת היא: שאיסורי תורה תלויים בידיעת האדם את היות הדבר אסור, כאשר האדם לא יודע שהדבר אסור אכן אין כל איסור. וחכמים גזרו איסור על כך כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
גם את שיטת הרשב"א שאומר שספק דאורייתא לחומרא מן התורה. נראה שניתן להסביר בכיוון דומה. ברגע שיש ספק האיסור לאכול את החפץ אינו האיסור המקורי, לדוגמא האיסור לאכול ספק חזיר אינו אלא דין בדיני התנהגות, כי האסור המקורי כבר לא קיים כאן, ולכן בספק נוסף אנו נתיר, כי ספק בדיני התנהגות מותר, לעומת ספק בדיני חזיר שעבר להיות דין בדיני התנהגות.

ראיה לדבר ניתן להביא מדין ביטול ברוב. הפת"ש דן בשאלה האים מותר לאם להחמיר על עצמו לא לאכול משהו שהתבטל ברוב. והוא מביא מנחת אשם שאומר שאסור וזה אפיקורסות לא לאכול את מה שחז"ל התירו.


פתחי תשובה יורה דעה סימן קטז ס"ק י

(י) מחמירים - בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מ"כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ"ר ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ"ל או"ה סוף כלל נ"ז. וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפי' כו' לא יאכל ממנה. א"כ משמע דהא בכ"ש או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש"ך לעיל סימן י"ז סק"ח ועמ"ש בסימן י"ח סק"ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ח' שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד ע"ש:

ברור שגישה שאומרת שאסור לאדם להחמיר על עצמו מבינה שהדבר ממש מותר ברגע שחכמים הכריעו להיתר, (וגם את הדיעה מאפשרת להחמיר ניתן לבאר בצורה שלא תחלוק חזיתית על העקרון שהדבר הפך להיות מותר לגברי, אלא למרות שזה מותר לגמרי, יש מקום להחמיר בגלל מאכלות אסורות שמטמטמות את הנפש)

אולם מנגד אפילו אם התירו לאישה להנשא על פי שני עדים, ובא הרוג ברגליו הילדים ממזרים. למרות שלפי העקרון של המנחת אשם היה אסור לה להחמיר!?

ונראה שההסבר לכך הוא שבנוסף לשכר ולעונש על העברות, העברות הינן מהויות מציאותיות, יש להן השלכות על המציאות בלי קשר לעושה אותן כעובר עבירה או לא. האישה יכולה להיות צדיקה לגמרי ובכל זאת הוולדות ממזרים. היא מעבר לאנוסה היא ממש צדיקה (שהרי אסור היה לה להחמיר...), אמנם יתכן מאוד שעדיין יש מקום לתשובה, אך רק במובן של מדוע אינה כך ה' לידה. שהרי כשם ששמחים של הזכות לתת לעני שכחה, כך יש להיות עצובים על כך שה' מזמן לידך הולדת ממזרים.

אמנם לא נתתי (ולמען האמת לעת עתה לא ניסתי כמו שצריך...) הגדרה אילו עברות/מצוות הינן מהיות מציאותיות בנוסף להיותן צו ה' המוטל על המצווה, אך נראה לי שהעקרון מובן גם בלא הגדרה חדה שכזו. (אם ישנה בכלל הגדרה חדה... אבל דיון בנושא קיום הגדרות חדות אין מקומו כאן)


תוקן על ידי - מרובקה - 13/12/2005 7:11:34