אָכֵן חָצִיר הָעָם

כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ... אָכֵן חָצִיר הָעָם.

[ישעיה מ', ז]



אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –

וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.

וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,

וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.

וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם

מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,

בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,

אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.

גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם

כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.

וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז

נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.

וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק

יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.



אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,

כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב

רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,

וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,

וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;



אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו

גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,

חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –

כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,

כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,

כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

"קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!"



אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?

אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם

עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?

לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,

לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?

הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.

הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.

עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,

גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?

גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?


תרנ"ז.

נראה לי שביאליק ראה באחד-העם מעין נביא, ונראה לי גם שהוא כתב על כך שיר (אבל אני לא זוכר את המקור).