גן העדן ונהרותיו - לרגל פתיחת ספר בראשית
מצורף מאמר על נהרות גן עדן. את המאמר כתבתי בכמה המשכים, וכעת איחדתי וערכתי את הכול; אשמח להערות תוכניות, וגם להערות על "תפרים" וחספוסים בכתיבה ובעריכה.
נהרות גן עדן
הקדמה
"הפוך בה והפוך בה, דכולה בה". אם על כל התורה נאמרה מימרא זו, על אחת כמה וכמה ראויים הדברים להיאמר על הפרשות הראשונות של ספר בראשית, אשר רב בהן הנסתר על הנגלה, והן אפופות סוד והוד קדומים. וביותר אמורים הדברים כלפי פרשות הבריאה וגן העדן, אשר בכל עיון ועיון שבהם ניתן לטעום כמה טעמים, וכל פסוק שבהן מתפוצץ לכמה חלקים. בעיוננו הפעם נעסוק בכמה פסוקים הנראים שוליים לכאורה בפרשת גן העדן, וננסה לדלות מהם מים עמוקים.
"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן"
במהלך תיאור גן העדן, מתארת לנו התורה בכמה פסוקים את הנהרות היוצאים מן הגן:
וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.
שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ.
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר
וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. (בראשית ב', י-יד)
עומד הקורא ומשתומם: מה טעם מרחיבה כל כך התורה בתיאור דבר זה? וכי ידיעת הארצות באה ללמדנו התורה, עד שתפרט בכל מקום ומקום הנזכר בה את הנהרות היוצאים ממנו, את מהלכם ואת טיב הארצות בהן הם עוברים?
וביותר יש לנו לתמוה על פסוק שלם המתאר את הארץ שבו זרם הפישון: "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם". מה פשר הדברים? מה טעם מוסרת לנו התורה ידיעות אודות טיבו של זהב ארץ החוילה, ועל האבנים הטובות הנמצאות בה?
ניתן היה לענות על שאלות אלו, בכך שהכתוב מבקש למסור לנו את מקומו הגיאוגרפי של הגן. וכשם שבטופסי גיטין ושאר שטרות כותבים בנוסף לשם העיר גם "...דעל נהר פלוני מותבה", כך גם כאן, מבקשת התורה למסור לנו היכן נמצא הגן, וזאת לפי עדות ברורה: אנו מכירים את הנהרות היוצאים מהגן (ואם לא – ודאי שהכרת הארצות אשר הם סובבים תודיע לנו זאת); לכשנחפש ונמצא אותו מקור משותף להם, אותו נהר אשר מתפרד לארבעת הראשים הללו – נדע היכן הוא גן העדן. ובאשר לתיאורו של הזהב, ניתן היה לומר, שבאה התורה להודיענו כי כל הזהב והאבנים הטובות שבעולם, כל הטוב והיופי, מקורם הוא באותו גן נפלא.
איה הגן?
אך כאשר נתור ונחפש היכן הוא אותו נהר ראשי משותף, ניתקל במבוי סתום. שכן על פי הזיהויים המקובלים, הרי הפרת והחידקל הם באזור בבל, ואילו הפישון והגיחון הם שני יובלי הנילוס, באזור סודן-מצרים ! והרי לא מצאנו שום מקור משותף לארבעת הנהרות הללו; יתירה מזו – אין גם שניים מהם המשותפים במקורם, אלא רק בסוף מסלולם מתאחדים הם שניים שניים . אם כן, לא ברור: היאך נוכל למצוא את גן עדן, אם מקורו נעלם ממנו?
ויש לומר, שבאמת זאת ביקשו הכתובים למסור לנו. אכן, גן העדן על הארץ היה, וממנו מושפעות הארצות המוכרות לנו; ועל כן הוא משמעותי לגבינו, ואינו מושג שמימי ומנותק. עם זאת, אל לנו לצאת ולחפשו כמגלי ארצות (או כמחפשי זהב...), וגם לא לסמנו על המפות: על הארץ המוכרת לנו כיום, אין מקום שניתן להצביע עליו ולומר שהוא מקומו של גן עדן . הדרך היחידה למסור לנו את קיומו-ואי-קיומו של גן עדן בימינו גם יחד, היא לתארו בדרך שממשות ואי-ממשות משמשים בערבוביא. והרי זה כמי שיכתוב בימינו על מקום מסויים, שהוא נמצא בדרך שבין תל אביב לירושלים, בפנייה לאילת מצפון לדמשק, אל מול פני רבת עמון. כל המקומות והקשרם ממשיים לנו, אך לשווא נחפש את המיקום המדוייק.
אך עדיין קשה; וכי זו בלבד רצתה התורה למסור לנו, בחמישה פסוקים ארוכים ומפורטים? ודאי דברים אחרים, נוספים, מסתתרים כאן.
"כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"
כפי שאמרנו קודם, יש לראות את גן עדן כדבר המשפיע על מציאותנו אנו בעולם הזה. ואם כן, יש משמעות לציון המקומות השונים שמשקה נהרו של עדן. מסתבר, שהם יונקים את השפעתו של הגן, ומשקפים במידה זו או אחרת את מציאותו. שכן התרבויות הללו, כגן עדן עצמו, ישבו על נהרות. והרי מכירים אנו אותן היטב: מצרים על היאור מחד, בבל ואשור "על נהרות בבל" מאידך. וכאן תמהים אנו: וכי יש קשר בין גן עדן לבין מצרים, התרבות הנאורה אך המושחתת?
מסתבר, שיש. "גן ה'", גן עדן, מופיע בתורה פרקים לא רבים לאחר פגישתנו בו בפרק ב' של בראשית. והופעתו היא במקום כה לא צפוי, עד שפעמים רבות חומק הוא מעינינו. כאשר אברהם נפרד לשלום מעם לוט, ומציע לו לבחור חלק מהארץ "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה", נושא לוט את עיניו:
וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. (בראשית י"ג, י)
סדום – כגן ה'. איזה דימוי! ועוד "כארץ מצרים". שתי הממלכות החטאות, מושוות כאן אחת אל השנייה, ולא בכדי. שתיהן ישבו על נהר ("כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה"), ובשתיהן גרם רוב הטוב לרוב חטאת. ולכשנעמיק נראה, כי גם הדימוי אל גן ה', אינו רק ב"חיים הטובים"; הוא גם בחטא שנגרם כתוצאה מהם. וגם העונש דומה. כשם שהצדיק-החוטא בגן עדן, גורש, כך גם לוט, הצדיק-החוטא בסדום, נמלט מן העיר (ראה בראשית י"ט). וכן גם בני ישראל, הצדיקים-החוטאים במצרים, "גורשו ממצרים" (שמות י"ב, לט). "גירוש" (אמנם ללא חטא ידוע) היה גם אצל אברהם, אשר חי על נהרות בבל ומצוּוה: "לך לך מארצך".
ונראה, שגם תיאורו של זהב ארץ החוילה מתקשר הוא לכאן. שהרי לא רק רוב מים, גם רוב זהב, בדולח ושוהם, מסוכנים הם. לא לחינם מצוּוה מלך ישראל שלא ירבה לו מאוד כסף וזהב (ראה דברים י"ז, יז). גם באזהרה לעם ישראל, שלא יגבה לבבו, הדבר האחרון שמוזכר כגורם לרמוּת הלב הוא הכסף והזהב:
...וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (שם ח', יג-יד)
בעיקרם של דברים, רואים אנו את גן עדן כדבר שיש להיזהר מפניו מאוד; אולי אפילו דבר לא טוב ולא טבעי לאדם, שצריך לעבוד בעולם הזה "בזיעת אפיו", ולהיות עיניו תלויות לשמים על מזונו. וודאי שרוב היופי והפאר, אינם נצרכים ואף מלאי סכנות הם. בכך מצטרף הפרק לסדרת הפרקים הראשונה של ספר בראשית, המוכיחה כי אין פתרון מהיר ונוח לבעיות האנושות, וכי צריך העולם לעבור דרך חתחתים רבה עד שיזכה לגאולת עולמים.
"לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא"
למעשה, ניתן לראות את ארץ ישראל כאנטיתיזה לגן עדן. והרי פסוקים מפורשים הם:
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ,
לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם,
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.
וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ,
אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ,
תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ לֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. (דברים י"א, י-יב)
ארץ מצרים, כמוה כסדום, הרי "כגן הירק"; בעצם: "כגן ה'". אין היא צריכה לגשם, ואין התלות בקב"ה מורגשת בה כל כך. רוב הטובה, הנהר, משכיח את יוצר הכול ומנהיג הכול. ארץ ישראל היא הניגוד. בארץ ישראל אין נהר מרכזי המשקה את כל החקלאות. "למטר השמים תשתה מים". ועל כן, "תמיד עיני ה' א להיך בה". תלותו של האדם באלוהיו מורגשת הרבה יותר, ועל כן גם קטן החשש שמא ישכח את אחריותו המוסרית. תדע שכן הוא, שמיד אחרי הפסוקים הללו מתארת לנו התורה, בפרשת "והיה אם שמוע" המפורסמת, את הקשר הישיר בין מעשיו המוסריים של האדם לבין ירידת הגשם על הארץ. כל זאת לא נמצא בתרבויות "נהריות" כשל מצרים, סדום, בבל ואשור; ורוב הטובה הזו היא שהביאה אותם לומר "מי ה' אשר אשמע בקולו".
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהילים קל"ז, א) מקוננים הגולים. ולא לחינם מזכירים גולי בבל דווקא את הנהרות, ואת השם "ציון". צִיָּה, הרי היא חרבה, מדבר – חוסר מים. יחסית לתרבות הבבלית, המשופעת ברוב מים וברוב טובה, ציון יבשה היא. אך דווקא לכך אנו מתגעגעים; לתרבות הצנועה, הפשוטה, התלויה בה', הישראלית. מי ייתן והיינו שוב בציון היבשה!
ולא רק מצרים ובבל; גם אשור נלווה עמם, וגם הוא מתואר – בנבואה אל מצרים! – על ידי הנביא, ביחס לגן עדן:
בֶּן אָדָם אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ: אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ? הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ. מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה. עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ. בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים. וַיְּיִף בְּגָדְלוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֶל מַיִם רַבִּים. אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ לֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹרֹאתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱ לֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ. יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ לֹהִים.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ. וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ. וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם וַיִּטְּשֻׁהוּ אֶל הֶהָרִים וּבְכָל גֵּאָיוֹת נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו וַתִּשָּׁבַרְנָה פֹרֹאתָיו בְּכֹל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשֻׁהוּ. עַל מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל פֹּרֹאתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר.
כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה. מִקּוֹל מַפַּלְתּוֹ הִרְעַשְׁתִּי גוֹיִם בְּהוֹרִדִי אֹתוֹ שְׁאוֹלָה אֶת יוֹרְדֵי בוֹר וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן כָּל שֹׁתֵי מָיִם. גַּם הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל חַלְלֵי חָרֶב וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם. אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב הוּא פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲ דֹנָי ה'. (יחזקאל ל"א)
כאן רואים אנו בצורה יפה, את כל סכנות התרבות הנהרית, שאב לה הוא גן עדן. הישיבה על רוב מים, המביאה לידי גאווה ושכחת ה' (עי' דברים ח', יד) , גורמת בסוף לגירוש מן הגן ומניעת רוב הטוב. ומיהן תרבויות אלו? מצרים ואשור, יושבות הנהרות .
ולא רק רוב מים; גם רוב זהב ויופי גורמות לחטא ולגירוש. כך מנבא יחזקאל על מלך צור:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱ לֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱ לֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ. בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱ לֹהִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ. גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ. מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ. כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם. (יחזקאל כ"ח, י-יט)
גן עדן, שוב – אך לא העץ השתול על פלגי מים הוא הנראה כאן. הגיבור הוא הכרוב, אשר "כל אבן יקרה מסוכתו". החטא הוא שוב הגאוה, אך כאן היא באה מתוך היופי והחכמה, וכן "רוב רכולתך" הנגרמים מריבוי הזהב והאבנים הטובות.
וגם בנושא הזהב והבדולח, ארץ ישראל היא היפוכו של גן העדן. שהרי זהו שבחה של ארץ ישראל:
כִּי ה' אֱ לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר... אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. (שם, ז-ט)
מהריה של ארץ ישראל אין מפיקים זהב וכסף. אלו – טובים הם לרוב יופי ולמסחר, אך אין בהם ממש. טובה של ארץ ישראל הוא פשטותה, ובכך שהיא מפיקה דברים חיוניים בלבד – מים , לחם, ברזל ונחושת. כסף וזהב מביאים אך לסיאוב והשחתה, ואינם מצרכים מועילים.
"אֵל אָנִי"
ראינו, שרוב טובה מביא לגבהות הלב. אך חטא הגאוה מביא לא רק לשכחת ה'. כך נאמר למלך צור:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל (מִדָּנִיֵּאל ק') כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים. הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ. מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ דֹנָי ה'. (יחזקאל כ"ח, א-י)
אכן, עלול הוא האדם (והמלך בפרט) להגביה לבבו כל כך, עד שיראה עצמו כאל ולא אדם. והרי גם על פרעה מלך מצרים, היושב על הנהר, נאמר דבר דומה:
דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. וְנָתַתִּי חחיים (חַחִים ק') בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק... וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי... (שם כ"ט, ג-ט)
הנה, לא רק רוב זהב וחכמה; גם הנהר מביא לשכחת ה' כזו, עד כדי אמירת "לי יאורי ואני עשיתיני". ובעצם, גם בבראשית, אצל אדם, זוהי נקודת החטא:
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱ לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע... וַיֹּאמֶר ה' אֱ לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. (בראשית ד', ה-כב)
כעת מובן החטא והחשש: האדם אכל מעץ הדעת, והפך ליודע "טוב ורע", כאלוהים. מכאן עלול הוא להידרדר לכדי גאוה ורום לבב עד כדי ראיית עצמו כאלוהים. אם יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם, תגדל הסכנה פי כמה וכמה. על כן צריך האדם להיות מגורש מגן עדן, ולהרגיש את אי-אלוהיותו בסדרת קללות המונחתת עליו .
הגאוה וההשפלה, מוטיבים המובלטים אצל יחזקאל, מבהירים לנו מדרש פליאה על אדם הראשון. אלו הם דברי ר' אלעזר:
אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה, שנאמר "למן היום אשר ברא א להים אדם על הארץ ולמקצה השמים". כיון שסרח, הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו; שנאמר "אחור וקדם צרתני [ותשת עלי כפכה]". (סנהדרין לח, ב)
לאור זכרוננו את הארז בגן עדן, אשר שם צמרתו בין עבותים ונכרת והורד אל ארץ תחתית, הדברים מאירים. הרי זהו חטא הגאוה והגדלות, אשר עלול להביא לידי אמירת "אלוהים אני".
"הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן"
אבל כל שתיארנו עד כה, צד אחד של התמונה הוא. וכשם שניתן לראות ברובד אחד של הדברים את נהרות גן עדן כממקמות אותו בכל התרבויות שהן ניגוד לארץ ישראל, כך ניתן לראות את המיקום הפנימי של גן עדן במקום הממוצע שבין שתי תרבויות הנהר. שכן לו היינו מנסים למצוא את מקום היפרדותו של נהר כלשהו לארבעת הראשים הרחוקים כל כך, על כרחנו היינו מוצאים אותו במקום הממוצע בין ארבעתם – הוא ארץ ישראל.
ובאמת, הדברים מפורשים בחזון יחזקאל, על כך שארץ ישראל תהיה לעתיד לבוא בבחינת גן עדן הקדום:
וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה, כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ. וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית. בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר. וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל. בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל. וְהָיָה יעמדו (עָמְדוּ ק') עָלָיו דַּוָּגִים מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד. בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ. וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו (וְהָיָה ק') פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. (יחזקאל מ"ז)
הנה, בארץ ישראל יהיה נחל גדול, אשר ממנו ישתו ויירפאו הכול; ועל המים עץ שעלהו לא יבול, שפריו למאכל (כעץ הדעת) ועלהו לתרופה (כעץ החיים). וכן בכתובים אחרים, אנו מוצאים שארץ ישראל תהיה כגן עדן:
כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. (ישעיהו נ"א, ג)
וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. (ירמיהו ל"א, יא)
כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. (יחזקאל ל"ו, לג-לה)
ציון, המשולה לציה, חורב, מדבר וערבה, תהפוך כעדן וכגן ה', אשר ישבו על נהרות; כאותו גן, אשר בו הושם האדם לעבוד את האדמה.
למעשה, כבר בלעם בנבואתו דימה את משכנות ישראל לגן העדן:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר
כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים
וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. (במדבר כ"ד, ה-ז)
גן, נהר, ארזים ואֲהָלים שה' נטע – אין ספק בדבריו, שלגן עדן דימה את מחנה ישראל . ואפשר, שניבא על מקום מושבו העתיד של עם ישראל, בארץ ישראל. וכן תרגם אונקלוס: "מא טבא ארעך יעקב".
בנוסף יש לנו לשים לבנו לכך, שלפחות שניים משמותיהם של נהרות גן עדן מופיעים גם כנחלים הזורמים בסביבות ירושלים: הרי הם הגיחון (ראה מל"א א', לג ועוד) ונחל פרת (ראה ירמיהו י"ג, ד-ו וב'דעת מקרא' שם). וייתכן שיש בכך שוב ראייה של ארץ ישראל כגן העדן בזעיר אנפין .
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה"
גם באשר לזהב וליופי, ניתן לראות את הדברים באור אחר. נשוב אל נבואת הכרוב; כל הקורא את נבואת יחזקאל הדנה בו, אינו יכול שלא להעלות בלבו את המשכן והמקדש. "אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ", מזכיר מאוד את "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת..." (שמות כ"ה, כ). גם פירוט האבנים הטובות מזכיר מאוד את אבני החושן:
כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ.
(יחזקאל כ"ח, יג)
טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם.
(שמות כ"ח, יז-כ)
וישנן הקבלות רבות נוספות: על הכרוב נאמר שהוא "חותם תָּכְנִית", ומילה זו מופיעה עוד פעם אחת במקרא, בנבואת יחזקאל על בית המקדש השלישי (מ"ג, י). שלא לדבר על "הר קֹדש", "הר א-להים", "חללת מקדשיך", ועוד.
וכפי שראינו לגבי ארץ ישראל, נראה שהמקדש מראשיתו הוא מקבילה של גן עדן (וכבר עמדו על כך רבים וטובים). נזכור גם שבגן העדן הנהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם נפרד לארבעת ראשיו; וכמוהו בנבואת יחזקאל שהוזכרה לגבי הנהרות (פרק מ"ז), המים יוצאים מן המקדש משקים את כל הארץ. ואם כן, הארץ כולה מושפעת מגן עדן, אך המושווה לגן עדן עצמו הוא המקדש. שם הכרובים, שם הזהב, שם "עץ החיים" (התורה; גם הארון עשוי עצי שיטים, וכרובי שלמה עשויים עץ שמן), ואם כן הוא-הוא גן העדן.
תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה
מה פשרם של דברים? האם גן עדן הוא מציאות רצויה, שיש לשאוף לה, או מציאות שיש להיזהר מפניה?
התשובה היא, כמובן, מורכבת משני הפנים. גן העדן אכן אידיאל הוא. בו החלה האנושות את דרכה, ובו תסיים אותה. עם ישראל לא החל את דרכו בארץ ישראל, כי אם בבבל ובמצרים. רק שם, יכול היה לשאוף אוויר פסגות של חיים על רוב טובה; רק שם יכולה הייתה להחל תרבות אשר תינק את כוחה ועצמתה מהנהרות. אילו היה גדל עם ישראל מלכתחילה בארץ כנען, ומושפע מהתרבות האלילית-הנמוכה שם, המושפעת ויראה מכוחות הטבע, לא היה יכול לגדול ולצמוח. "פחד שמים" המקטין את האדם, אותה היקשרות מוגזמת אל כוחות הטבע, מביאים לאלילות נמוכה ופחדנית, אשר קשה מאוד לצאת ממנה. רק בתרבות המשוחררת מהתלות המוגזמת באיתני הטבע, ניתן להעלות רעיונות תרבותיים-פילוסופיים-רוחניים כבירים (ולא לחינם היו בבל ומצרים תרבויות מפותחות ומתקדמות).
אך כאמור, סכנה רבה יש בתרבויות אלה, אשר רם לבבם ושכחו את ה'. חוסר התלות בטבע יוצר גאוה ויהירות, אמונה כי כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה. על כן, חייב העם להיות מושלך מאותן תרבויות נהריות, ולהגיע אל המדבר, שבו עיניהם תלויות בלעדית לשמים. אך זוהי דרך זמנית, על מנת למשוך אל הצד הקיצון (כדרכו של הרמב"ם בעקבות אריסטו). לאחר מכן באה דרך האמצע, שהיא החיים בארץ ישראל, המשלבים את עבודת האדם יחד עם התלות בשמים; מעין "חצי גן עדן", על מנת להימנע מסכנותיו.
כמובן, גם החיים בארץ בצורה הזו אינם אידיאליים; אך זוהי הדרך שבה יוכל העם – והעולם – להתחנך כדי שיזכה לדעת להשתמש ברוב הטוב גם בלי רום לבבו. בסוף, תהפוך הארץ לגן עדן. בסופו של דבר, נשׂבע רוב טובה ונדע לעשות זאת גם בלי שנשכח את ה'. אך לשם כך חייב להיות כל המהלך של הגירוש, העבודה בזיעת האפיים, העבודה המוסרית-רוחנית הגדולה, על מנת שכאשר נשוב אל גן העדן נהיה אכן ראויים לו.
גם באשר למקדש דומה המצב. כל זמן שמועד האדם לכך, לראיית המקדש כתפארת לאומית ומקור לגאווה, ולא כתפארת ה' ומקום יראה וענוה, לא יהיה ראוי לשוב אותו גן העדן של המקדש עלי אדמות. צריך הוא שנים רבות מאוד כדי לתקן את חטאיו ואת עצמו, כדי שכאשר הוא יעמוד שוב מול אותו כליל יופי וחכמה, לא יגבה לבו ולא ירומו עיניו. יוכל הוא להשתמש בזהב ובאבנים הטובות, ולא ליפול לחטאי הגאוה וזחיחות הדעת.
ובאמת אם נתבונן בדברים, נמצא שבית ראשון בכללו הוא אכן מעין גן עדן, על כל מרכיביו ותוצאותיו, ואֵם לכולן תקופת שלמה המלך. אם נחזור בקצרה על לקח גן העדן, הרי הוא בערך: רוב חכמה, רוב זהב ורוב טוב גורמים לגובה לב ולשכחת ה', והעונש הוא סדרת קללות וגירוש. והנה, שלמה היה מלא חכמה (מל"א ה', ט-יד), בעל זהב לרוב (י', כא), ובימיו הייתה רוב טובה (ד', כ - ה', ה). היה זה מעין חזון אחרית הימים, כאשר גבולו היה מנהר ועד מצרים (ה', א), והתקיים שיתוף פעולה עם ממלכות האזור, הקרובות והרחוקות (פרקים ט'-י'). אך רוב טובה זו גרמה לחטא, ונשיו היטו את לבבו והביאוהו לשכחת א-להי ישראל (י"א, א-י), כשם שבגן עדן האישה החטיאה את האדם. אך עם זאת, אף כי רוב הטובה וגן העדן לא המשיכה לאחר שלמה, וכבר שישק לקח את כל אוצרות בית ה' ובית המלך (י"ד, כה-כו), הרי שהגירוש עצמו התרחש רק לאחר שהוגדשה הסאה לגמרי, כפי שאמרנו למעלה.
נסיונו של שלמה לחזור על גן עדן ללא החטאים הנלווים אליו, לא הצליח. שנים רבות עוד צריכים בני ישראל לשהות בגלות כדי ללמוד את הלקח הזה ולשוב אל בית המקדש כאשר יהיו באמת זכאים לו, מבלי שייפלו בחטאי רום הלב ושכחת ה'. רק אז, יזכו ליהנות מפירותיו של גן העדן ומרוב טובו, כשהלקח של חטאי גן העדן חקוק בזכרונם, כאשר הם נהנים ברוב הטובה מתוך ענוה ודעת ה'.
ואכן, בסופו של דבר מנבאים הכתובים באחרית הימים שיתוף פעולה בין ציון לבין תרבויות הנהר, כסינתיזה מתקנת בין שני סוגי התרבויות:
הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ... בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָ אוֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה, גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת הַר צִיּוֹן. (ישעיהו י"ח, א-ז)
בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' צְבָ-אוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל.
(שם י"ט, כג-כה)
ישראל תהיה "שלישיה", הארץ המגשרת, בין שתי תרבויות הנהר, מצרים ואשור, והתרבות המתקנת אותן. כעת יוכל הר ציון לקבל שי מאותו גוי אשר מעבר לנהרי כוש, בשיתוף פעולה בין התרבויות המתוקנות. גישור זה בין התרבויות יוכל להיות באחרית הימים, כאשר גבולות ארץ ישראל יהיו בגבולות ההבטחה:
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (בראשית ט"ו, יח)
ארץ ישראל היושבת בין הנהרות ומשפיעה רוב טוב על התרבויות היונקות מהם, כגן העדן אשר ממנו יוצא הנהר ומשקה את הארצות כולן. הזהב אשר יובל מכוש, וגם ממצילות הסוס, יהיה קודש לה', וההוד וההדר לטובה ישמשו, וכך מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים.
ולא נסיים את מאמרנו מבלי שנתייחס לתרבות שלנו היום. אין ספק, שמבחינות רבות שבנו להיות "כגן עדן" בזעיר אנפין, כתרבות "נהרית", ואף עם רוב זהב ומותרות. אנו יושבים על נהרות הברזים, ואיננו באמת מרגישים כאשר לא יורד הגשם. תלותנו באיתני הטבע מורגשת בקושי. אנו יושבים לנו ספונים בבתינו, מנותקים מהסערות, הגשמים והבצורות; כאשר מתפללים אנו על הגשם, איננו מתפללים מתוך מצוקה חריפה ואמיתית, מתוך יראה ממשית מפני המשך הבצורת. האם אנו ראויים לאותה תרבות נהר? האם למדנו כבר את הלקח, והגיע היום שעליו דיברו חוזינו ונביאינו, שהפכה ציון לגן עדן, ולו בזעיר-אנפין, כ"אתחלתא דעדן"? האם לא ניפול שוב אל חטא הגאוה, רוממות הלב ושכחת ה', המביאים, ח"ו, גירוש ממצב רוב השפע אל התלות המורגשת בה'?
דומני, שהתשובה תלויה בנו.
תוקן על ידי - הפרעתוני - 31/10/2005 11:32:01
|
|
