| נשלח ב-21/10/2005 10:35 |
 |
| |
האם הציטוטים בתנ"ך הם "מדוייקים"?
במפגש הפורום אתמול (וכאן המקום להודות לשכן המארח, ולכל אנשי הפורום שהגיעו ששמחתי להכירם פנים אל פנים וכו'), העלה מרן הרה"ג הצדיק המלוב"ן אדמו"ר השכן (בין השאר) את נושא עגליו של ירבעם, כאשר מסופר עליו שהוא אמר: "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". הזיקה לסיפור העגל (אלה אלהיך וגו') ברורה ומתבקשת, ומרן שליט"א אמר שירבעם רצה לרמוז בכך לעבודת העגל. כאן הערתי ואמרתי שייתכן שירבעם לא אמר מילים אלו בדיוק, אלא המקרא הוא שרצה לרמוז לנו על הקשר לעגל אשר עשה אהרן, בבחרו במילים האלה. לשמע דברי כפירה אלה (ר"ל) קמו כמה אנשים לבלעני חיים, ואמרו שאם אגיד כך כבר אי אפשר לדייק שום דבר, כי תמיד אוכל לומר שהמספר הוא זה שאמר זאת וכו'.
ולא הבנתי על מה המהומה. האומנם אסור למספר המקראי לכתוב במילים שלו ובצורה שלו את המתרחש? והאם כך כבר אי אפשר לדייק דברים? להיפך. הדבר רק אומר לנו שעלינו לדייק בסיפור כסיפור, וכך להבין את עמדתו של המקרא ולא של ירבעם (שבמחילה, היא פחות מעניינת אותי)?
שהרי אם נאמר שירבעם הוא זה שיצר את הזיקה, ניתקל בקושי מסויים, שהרי מעשה העגל אינו מתואר באופן חיובי בתורה, ומדוע שמישהו ירצה לקשר עצמו לדבר כזה? אחת משתיים: או שלירבעם הייתה פרשנות אחרת (או גרסה אחרת?) של הדברים המסופרים בתורה, או שלא הוא זה שעשה את הזיקה בצורה כה בוטה, והיה זה המספר המקראי שרצה לרמוז לנו על כך.
ועל כרחנו לומר שהמקרא אינו מצטט תמיד במדוייק. בולט הדבר, כמובן, בדברים שנאמרו מפיהם של נכרים, ושעל כן חייבים תרגום (ואז ברור שהעיצוב הוא של המספר). לדוגמה, האם נאמר שבדבריו של המן "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" הרומזים בצורה ברורה לנאמר בתורה על "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - היה זה המן שעשה את הזיקה הזו? ברור שהזיקה נעשתה על ידי כותב(/ת) המגילה, שרצו להביע רעיון מסויים (נגיד, שכל הכבוד הזה אינו אלא יריקה בפרצוף).
אבל למעשה, את הדברים האלה כבר אמר ראב"ע (כמו עוד רבים וטובים). וכך הוא אומר (בפירושו לשמות כ, א):
אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דיבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במילות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המילות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהם שוות בטעמן.
והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין 'ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ' (ברא' ד, יא-יב). וקין אמר 'הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה' (שם שם, יד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שינוי המילות.
והנה אמר אליעזר 'הגמאיני נא' (שם כד, יז). והוא אמר: 'ואומר אליה השקיני נא' (שם שם, מה). אמר משה 'בכור השבי אשר בבית הבור' (שמות יב, כט), וכתוב: 'בכור השפחה אשר אחר הריחים' (שמות יא, ה). ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפ' כי תשא, למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים, תמצא מילות שונות, רק הטעם שוה.
וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם 'ותכלת וארגמן' (שמות כה, ד), ומשה אמר 'תכלת וארגמן' (שמות כח, ו). אמר השם: 'אבני שהם' (שמות כה, ז), ומשה אמר: 'ואבני שהם' (שמות לה, ט). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מילת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד, הייתי מחריש.
והנה אתן לך משל. אמר לי אחד כתוב לרעי, וזה כתוב, אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו, אהבך ג"כ בלא וי"ו, לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסרים? ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי, ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין.
וכן כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' יב):
אבל שאר החילופים שתמצא שם בכתובים בין דברי הימים ונביאים הראשונים בדברים שאין העניינים מתחלפים אינה שאלה, [הדגש]לפי שאין הכתובים שומרים המילות רק הכוונות, וזה יקרה אפילו בגופי תורה[סדגש]... ולא הקפידה התורה רק בשמירת העניינים, גם בשמות בני אדם יקרה כן. לא הקפידה התורה בשמירת המילה כיוון שנשמרה הכוונה.
ובאמת כן הוא גם בתלמוד, כאשר נאמר "אמר רב: X", ואחר כך נאמר ש"לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר" (=לא בפירוש נאמר אלא מכלל נאמר). וכן בהרבה מקרים שהגמרא מנסחת דברי האמוראים בצורה אחידה (נגיד, "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם..." - וכי יעלה על הדעת שבכל מקום שנאמר כך, היו אלו המילים המדוייקות? וכן רבים).
ואם כן ברור, שאיננו מדייקים במציאות (וזה גם לא כל כך מעניין אותנו), אלא בסיפור כפי שהוא מסופר. האם נדייק דיוקים בקרב של אחאב בקרקר, מדוע עשה כך ומדוע לא עשה כך, אחרי שהוא כלל לא נכתב במקרא? ייתכן שנדייק, כהיסטוריונים, אבל מסתבר שלא יהיה זה לימוד תורה.
וכי נלמד את כתבי הרודוטוס באותה מידה שאנו לומדים את ספר עזרא? האם ההבדל היחיד בין ספרי המקרא לספרים החיצונים הוא שרק ספרי המקרא הם המדוייקים וכל האחרים שקרנים? ברור שלא זו הנקודה. לכל אירוע יש כמה וכמה נקודות מבט, ומתוך שלל אלפי האירועים והאמירות, כל מספר מסנן את מה שהוא רוצה, ומנסח זאת במילים שהוא רוצה להעביר. וזה מה שמעניין אותנו: הנראטיב (ה"סיפֵּר") של המקרא. כך נראה לי שיש ללמוד תנ"ך, ואינני מבין על מה יצא הקצף.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 11:21 |
|
| |
יש הבדל בין ציטוט ששומר את הכוונה לציטוט שלא שומר את הכוונה.
אם ירבעם אמר רק "אלה אלהיך ישראל" והמקרא הוא זה שהוסיף "אשר העלוך מארץ מצרים" הרי יש כאן תוספת משמעותית לאימרה של ירבעם.
והנה יש לפנינו שאלה עקרונית האם עורך התנ"ך הוסיף משמעויות לציטוטים המקוריים שהוא מביא. אם התשובה היא כן, אז מידת המהימנות של המקרא יורדת באופן דרסטי. משום שבעל המקרא הופך מ"מתעד" ל"מפרש". וכידוע שלפירושים אין סוף וכפטיש יפוצץ סלע וכו'. ואם כן אין לנו גישה למקרה המקורי כמו שהוא באמת קרה.
כל המקורות שהבאת, מדברים על שינויים השומרים על הכוונה המקורית.
כל המקורות ביהדות מדברים על התנ"ך כמסמך שאפשר וצריך לסמוך עליו לגמרי.
זה הוא ההבדל בין כתבי הרודוטוס, שדרך אגב מלאים בשיבושים, לכתבי התנ"ך. הרודוטוס הוא הסטוריון, חוקר אחרי פרטים ממקורות עתיקים, מביא שמועות ומפרש את שרשרת האירועים. התנ"ך הוא ספר תיעודי (עם מסר - ואין זה עניין לכאן) שמתעד המקרים שקרו מכלי ראשון. אפשר לפרש את התנ"ך בכל מיני אופנים, אבל אי אפשר לטעון שהמקרים קרו בצורה אחרת.
אשר על כן, אין מנוס מלהסיק ש"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" הם דברי ירבעם בן נבט ולא אחר.
כל מה שאמרתי הוא לפי הגישה היהודית לתנ"ך. אפשר לטעון שהתנ"ך הוא כולו דמיון ושדוד המלך לא היה ולא נברא אלא משל היה וכדומה. ולפ"ז לא רק שירבעם לא אמר "אשר העלוך מארץ מצרים" אלא גם "אלה אלהיך ישראל" לא אמר, כי בכלל כל הסיפור עם העגלים מפוברק.
ולסיום אספר מה שאמר ר' שמחה זליג ריגר הדיין בבריסק. הוא אמר, אני כזה מתנגד, שכשחסיד שמספר לי סיפור על ר' מאיר'ל פרמישלנר, לא רק שאני מכחיש את הסיפור, אלא שאני מכחיש גם שיש מקום כזה פרמישלן!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 11:32 |
|
| |
הפרעתוני
לפי ההשקפה שלך (שאני מסכים איתה), הרי שכלל לא משנה מה באמת אירע (כמובן בתוך המסגרת הרחבה של הסיפור), אלא מה המספר בחר לספר לנו, ומה המסר שהוא ביקש להעביר.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 11:49 |
|
| |
צ'וטנג,
אין מתעד שאינו מפרש. בעצם הברירה של מה לומר ואיך לומר, זהו פירוש. וכבר עמדו על כך גדולי הפוסט-מודרנה (שצדקו בהקשר זה). רק ההבדלים בין סיפור המרגלים שבבמדבר שבדברים כבר מראים שאפשר להסתכל על אותו אירוע ביותר מזווית אחת.
אמנם, לא יפה לשקר. ואכן התנ"ך מקפיד על היצמדות לעובדות. אבל עדיין יש מרווח גדול בשאלה של איך להציג את הדברים ואיך לעצב את הסיפור. ובדיוק לכן אני לומד את התנ"ך - ולא בגלל הצמידות ההיסטורית. כמובן, לפעמים צריך "לשקר" (לספר משלים), כדוגמת האומרים שאיוב לא היה ולא נברא, או כדוגמת ה"שקר" של נתן הנביא על כבשת הרש או של האשה התקועית וכו' וכו'. וכל דבר צריך לבדוק לגופו.
הלוא ברור שירבעם אמר הרבה מאוד דברים. הוא ודאי נאם נאומים חוצבי להבות, ועשה פעולות רבות, וכו' וכו'. ואת כל זה תמצת המקרא בפסוק הקצר והקולע: "ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם - הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ועצם העיצוב הזה, הוא ודאי של כותב המקרא, וספק של ירבעם. ומה שמעניין אותי הוא יותר מה שהמקרא אומר, ופחות מה שירבעם אמר. נפקא מינה (=פועל יוצא): אם אמצא נאום של ירבעם על אסטלה עתיקה, אתלהב ממנו כאוהב מחקר, אך כמעט לחלוטין אתעלם ממנו כלומד תורה (אלא אם כן אניח שהמקרא הניח שקוראיו מכירים את האסטלה, ואז אבין יותר מה אמר לי המקרא עצמו).
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 11:51 |
|
| |
ואגב, מה שהבאתי מעיצוב דברי המן, ודאי לא שומר על כוונתו המקורית. הוא כיוון לכבוד, ואילו המקרא לועג עליו בסתר.
בדיוק כמו ירבעם.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 12:16 |
|
| |
אף אני הק' מביע תודתי למרן המלוב"ן ורעייתו על היוזמה, האירוח וכמובן המשא המרכזי שעמל תורתו של נושאו ניכר בו. כמו כן תודה לאורחת ולאורחים.
הפרעתוני,
הדוגמא שקופצת לי לראש לאור דבריך היא דברי אחי יוסף איש אל אחיו (בראשית לז, כ):"ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו".
ורש"י על אתר:"ונראה מה יהיו חלומותיו - א"ר יצחק: מקרא זה אומר דרשני - רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים 'ונהרגהו' והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום שלכם או שלי. וא"א שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו".
(ושמעתי ביאור בדברי ר' יצחק, שלא יתכן שאחי יוסף היו נגועים בנגע הציניות, וממילא יש להעביר את סוף דבריהם לעורך...).
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 12:56 |
|
| |
ממללא,
הדוגמה שהבאת מדברת על תוספת של העורך (שלית מאן דפליג שתוספות כאלה קיימות), ואילו אני דיברתי על עצם ניסוח הדברים. כך, נאמר ליעקב "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", ואילו ליהודה נאמר "הכר נא למי החותמת והמטה והפתילים האלה" - וכמובן ההשוואה בין הפסוקים זועקת לשמים. האומנם הייתה זו תמר שרצתה לרמוז ל"הכר נא" של יהודה (אם אכן מעשה תמר היה אחר כך, עי' ראב"ע) - או שזה הכתוב שרומז לכך, בעצם הניסוח שלו את הדברים בצורה זו? לי אין ספק שהאפשרות השניה היא הנכונה. אז אני מודה לך שהזכרת את סיפורי יוסף, כך שמצאנו עוד דוגמה (מיני רבות) לדבריי.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 12:57 |
|
| |
הפרעתוני
על העלאת הנושא החשוב כל כך. הוא אוזכר פה ושם ונידון בפורום, אבל מה ראוי לתת לו אשכול בפני עצמו מחדש.
אוסיף על דבריך ואזכיר שני מקורות:
א. הגמרא במסכת מגילה מבקשת להוכיח כי מגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. אחת הראיות היא שיש ציטוט ממחשבת המן. "ויאמר המן בליבו, למי יחפוץ המלך וגו' יותר ממני". (ציטטתי מהזכרון, לא בטוח שאין טעות). ההנחה מאחורי הראיה היא כנראה שלא ניתן לדעת מה חשב המן בלא גילוי מיוחד משמים.
והגמרא דוחה את הראיה בכך שזו סברה - שזה מה שאמור המן לחשוב.
וכל מה שצריך כדי לדעת זאת הוא חכמה, ולא גילוי אלקי.
לפי דרכנו למדנו שמה שמצוטט אינו ציטוט ישיר של דברי המן, שממילא חשבם בפרסית או בשפת אמו, היתה מה שהיתה, אלא הבעה כללית של התוכן.
ומכך שאין זה מקרה יוצא דופן, נראה לי שאנו למדים שכל המסופר במקרא אינו בהכרח ציטוט אלא מעין הדברים שנאמרו.
ואם ישאל השואל: מדוע לא העירו על כך. התשובה היא שעד שלב מסויים בהיסטוריה של הלימוד והקריאה, הדבר היה כה פשוט עד שלא היה צריך לאמרו. ומשלב מסוים ואילך הדברים נחשבו למדוייקים בהכרח, והחולק על כך כחולק על השכינה.
ב. עד כמה שאני זוכר, באופן זה מתרץ האבן עזרא את ההבדל בין סיפור הדברות בין שמות לדברים. ההבדל בין "זכור" ל"שמור" אינו הלכתי ואינו "שניהם נאמרו כאחד" אלא שניהם ביטויים שונים לאותו רעיון, לפי ש"העברי אינו מקפיד על המילה אלא על התוכן " - מנוסח בעברית שלי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 13:07 |
|
| |
מיימוני,
תודה.
לגבי ב' - אכן, זה נאמר בפירוש ראב"ע לשמות כ, ב - על נושא השינויים בעשרת הדברות.
ואגב, בסוף דבריו יש רמיזה כלפי הטוענים לעניינים עצומים ונפלאים בחסרות ויתרות, ונראה מדבריו שאין זה חשוב כל כך, מכיון שמשה כתב מה שה' אמר לו, ובאמירה אין הבדל בין מלא לחסר. מכאן אולי פתח להסכים לדעת החוקרים שכתיב המקרא המקורי היה חסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 14:02 |
|
| |
בתגובה לדבריך, הפרעתוני, לאמור "משה כתב מה שה' אמר לו, ובאמירה אין הבדל בין מלא לחסר. מכאן אולי פתח להסכים לדעת החוקרים שכתיב המקרא המקורי היה חסר" -
לדעת חוקרי לשונות כתובות של המזרח התכון, האלפבית שהיה קים בסביבה לפני 3400 שנים, היה האלפבית הפיניקי, וראיה לכך מכתוביות, מגילות וקמיע(ות) שנתגלו באזורנו, שזמנם קודם למאה החמישית לפנה"ס
אין אנו יכולים לדעת כיצד נשמעה השפה המדוברת, מכיוון שלא נמצאו קלטות  , אולם עולה די בברור כי השפות ה- West Semitic, של אזורנו, נכתבו באפן קונסוננטי, ללא אותיות תנועה (vowels), כגון וו-חולם, יוד-חיריק, וו-שורוק, וכמובן, ללא אותיות סופיות, באלפבית פיניקי (ממש כפי שלמרות ששפות עמי אירופה שונות, הנה הכתיב בכולן הוא באלפבית לטיני, או קירילי/יווני)
מכך נובע לכאורה כי במועד מסוים, סביב המאה החמישית לפנה"ס, שוכתב הטקסט המקראי מכתיב קונסוננטי באלפבית פיניקי, לכתיב מלא יותר (אם כי עדיין כתיב מסורה חסר, בכימינו) באלפבית ארמי מרובע (הקרוי אשורי), ונוספו אותיות תנועה, והונהגו אותיות סופיות לגבי חלק מן האותיות
כך למשל, חלק ממגילות קומראן עדין כתובות אלפבית פיניקי במלואן. חלק אחר כתוב אלפבית ארמי, להוציא שם הויה, אשר נותר עדין כתוב אלפבית פיניקי, מחמת קדושה, כנראה
אם מטמורפוזה זו התחוללה ללא מסורה מנחה - אנו לכאורה בבעיה. מישהו, סופר, או סופרים, החליט משהו, אמנם לא באפן בלתי סביר, אולם על דעת עצמו
אגב, ענין זה של מטמורפוזה, בלא מסורה לכאורה, שומט השטיח מתחת לרגלי 'מדעני' קודי התורה וצפניה, שכן פרושו שאין קשר, letter-for-letter, בין מה שכתב משה, לבין נסח קורן עליו מדגימים ה'מדענים' הללו את 'נפלאותיהם'
האם לא כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 16:35 |
|
| |
הפרעתוני,
ישנם חוקרים, הטוענים שדוקא סיפור חטא העגל מעוצב כפי שהוא, כדי להטרים את מעשה ירובעם (שהיה ידוע ומוכר כבר לכותב סיפורי התורה), ולהדגיש את חטאו החמור.
ואתה חשבת שהרעיון שלך מרתיח... 
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2005 18:09 |
|
| |
אני חוזר בי ממה שכתבתי למעלה מפני דברי ממללא.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2005 18:32 |
|
| |
אמשלום,
הכרתי את הרעיון שהבאת. ההבדל בין הרעיונות הוא כמובן שמים וארץ, בכמה מובנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2005 02:03 |
|
| |
תודה למודים.
הנה קם עלינו הפרעתוני ומבקש לקלקל במחי הודעה תורה שלמה.
במה דברים אמורים?
הפרעתוני מתמקד בדוגמא, אבל מאחוריה תפיסת עולם. כל ציטוט שיהא במקרא - כך אומר הוא, להבנתי - אינו [בהכרח] של האומר אלא [כנראה] של הכותב.
איני מתווכח עם התפיסה הכללית, אלא מבקש לחזור לדוגמא.
לא הארכתי בענין ההוא, כי חפצתי להתמקד בשינוי מועד חג הסוכות והמסתעף.
כפי שהצגתי את הדברים, יש דמיון בין ירבעם לאהרון, בכמה נקודות:
1) שניהם עושים עגלי זהב לעבודת ה'
2) לשניהם בנים בשם נדב ואביהו/אביה
3) שניהם משתמשים בביטוי "אלה/הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"
4) אצל שניהם מתים [מחצית] בניהם
(יש עוד נקודות אבל ב"רמז" ו"דרש", ואין מקומן כאן)
נקל לראות, שמלבד הנקודה האחרונה, נעשו השלוש הראשונות בכוונת מכוון על-ידי ירבעם. בא הפרעתוני ואומר לנו, שהואיל וציטוטי המקרא, לשיטתו, אינם מדוייקים אלא מדברי העורך באו, הרי שנקודה 3 אינה מוכרחת. העורך הוא ששם את דברי אהרון בפי ירבעם, כציטוט.
וכאן באות שאלותי:
1) האם מוכרח להיות שירבעם עשה עגלים דווקא? אולי עשה נחש כעין נחש הנחושת, או כרובים כעין שלמה, או אפוד כעין גדעון ומיכה (או סתם חתולה), ורק העורך המירם בעגלים, לפי שאינו מדייק?
2) האם מוכרח להיות שירבעם קרא לבניו נדב ואביה דווקא? אולי קרא להם קין והבל, או יצחק וישמעאל, או יעקב ועשיו (או מקס ומוריץ), ורק העורך קראם נדב ואביה, לפי שאינו מדייק?
3) האם מוכרח להיות שנדב בכור ירבעם אכן מת, או שמא האריך ימים כמתושלח, או שבכלל לא נולד, או ששמו היה, כאמור, מקס, ורק העורך סיפר את פרשת מותו, לפי שאינו מדייק?
כוונתי אינה להביא לאבסורד את דברי הפרעתוני הנכבד. שמא ושמא יש רגליים לסברתו באופן כללי, אבל בפרקנו אנו יאבד רבע מטעמו של הסיפור אם נקבלה.
היינו - במקום בו הקישור למקור ממנו מובא הציטוט זועק לשמים (ואם כל הכבוד, אינו דומה לענין המן, ולדוגמאות האחרות, גם לא בהקשר וגם לא בצורך של הציטוט לסיפור), מה טעם נאמר שאין הציטוט מקורי?
ועוד - כשאין בעיה בכתוב, למה לייצר אחת? למה לי לבוא ולומר, בלי הכרח, שפרט מסוים בסיפור אינו נכון?
מכאן אני בא לכלל וטוען, שכלל גורף כזה צריך הוכחה ובדיקה דליתא קמן.
***
כל זה אינו מוציא מידי הסברה שספרי התנ"ך כולם נכתבו והוהדרו ונערכו עד לצורתם הסופית בימינו. אפילו אינו מוציא מידי הסברה ששום אירוע שמסופר בהם לא אירע, או שאירע באופו שונה וכו'.
החיסרון של סברות אלו אינו במציאותן. אלא, שכל זמן שאין בידינו מידע אנחנו חייבים לבחון קטע וללמדו על-פי מה שידוע לנו. הספקולציות, אולי היה כך וכך, אינן סופיות. בלשון אולי, אפשר להכניס את כל אגדות האחים גרים לתנ"ך. עדיין, הטקסט שלפנינו ואותו אנו לומדים, כתוב בו דבר מסוים, ואותו אנו לומדים. נכון, אם היה כתוב דבר אחר היינו לומדים את אותו דבר אחר. אוקימתות לא כאן.
***
ולהערת אמשלום, בקצרה:
אם סדר הכתיבה הפוך, שאלת הפרעתוני במקומה עומדת לגבי אהרון. מכל מקום, העיקרון חשוב.
הסכך של השכן ירוק יותר!!
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2005 10:09 |
|
| |
אומר מהו ההבדל העקרוני, לענ"ד, בין אמירה שירבעם לא עשה עגלים לבין אמירה שהוא לא אמר את המשפט המדויק "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
כהנחת יסוד, אני יוצא מנקודת הנחה שהאירועים המסופרים לנו היו, אלא אם כן הטקסט רומז אחרת. ופחות מעניין אותי אם הם "היו" ממש, אלא מספיק שהמקרא רוצה לומר לי שהם היו. שכן אני לומד סיפור כסיפור, ראשית לכול. לעומת זאת, אופן עיצוב של סיפור - בחירת מילים, תקבולות, פתח במה שסיים, אנלוגיות, וכו' - אני לרוב משייך למספר ולא לגיבורים. מדוע? כי זהו חלק אינטגרלי מעיצוב הסיפור. הלוא ירבעם דיבר הרבה מאוד, ונאם ודאי נאומים חוצבי להבות, וכו'. ואת כל דבריו בוחר המספר לתמצת למשפט אחד. הנחת היסוד שלי היא שתוכן הדברים אמנם נאמר, אך עיצובם אינו שייך לגיבור אלא למספר - אלא אם כן יוכח אחרת.
טענתי הייתה שקשה לומר שירבעם התכוון להשוות לפרשת העגל, שהרי היא פרשה שלילית בעיקרה. הרבה יותר הגיוני היה בעיניי שהמספר הוא זה שקישר אותנו לפרשת העגל, כדי להביע ביקורת.
עצם עשיית העגלים אינה בהכרח מקשרת לעגל, בצורה ישירה. שהרי ייתכן שזה היה פולחן נפוץ, ושני המקרים מבטאים דבר שלישי, דהיינו שהיה מקובל לעבוד את ה' עם עגלים (המהווים מרכבה לשכינה).
לגבי מות חצי מבניו, ודאי שזה משהו שירבעם לא תכנן (או שלא?), ואם כן זוהי אמירתו של המספר, או של הקב"ה, כשבעצם אין הרבה הבדל בין השניים. כל זאת, בהנחה שיש משהו בהשוואה הזו, שכשלעצמה אינה חזקה במיוחד.
אם כן, נשאר עניין שמות בניו של ירבעם. כאן לכאורה עלינו לומר שירבעם עשה זאת במודע ובכוונה תחילה. אולי. אבל כלל לא הכרחי. אם נשים לב, יש הבדל בין שמו של בנו של אהרן - אביהוּא - לבין שם בנו של ירבעם - אביָה, אולי קיצור של אביָהוּ (ואולי שמו היה אבים, כמו בנו של רחבעם?). הסיומת של "הוא" שונה מאוד מהסיומת התיאופורית "יהו". יש כאן משחק מילים, אבל ייתכן, שוב, שהוא של המספר. גרסיאל כתב על כך ספר יפהפה שלם, על מדרשי מילים בתנ"ך. האם נאמר שאמו של תגלת פלאסר קראה לו כך כי ידעה שהוא יגלה את ישראל? או שנבוכדנצר נקרא כך כי צר על ירושלים? ייתכן אמנם שלפעמים השמות מומצאים (יש מחלוקת על השמות מחלון וכליון), אבל לרוב זו פשוט יכולת אמנותית, לעשות מדרשי שמות מהחומר הנמצא לפנינו. ובכל אופן, אינני יודע אם המקרא רוצה לומר לנו שירבעם הוא זה שעשה את ההשוואה, או שהוא רוצה פשוט שאנחנו נעשה את ההשוואה.
כמובן, אני מסכים שצריך להיזהר מללכת רחוק מדי, מה שיהפוך את כל העניין למגוחך. יש לכך ביטוי בקטע היפהפה הבא, מתוך "המסעדה שבסוף היקום" של דאגלאס אדאמס, המדבר על 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה':
"The Hitch Hiker's Guide to the Galaxy is an indispensable companion to all those who are keen to make sense of life in an infinitely complex and confusing Universe, for though it cannot hope to be useful or informative on all matters, it does at least make the reassuring claim, that where it is inaccurate it is at least definitely inaccurate. In cases of major discrepancy it's always reality that's got it wrong.
This was the gist of the notice. It said "The Guide is definitive. Reality is frequently inaccurate."
This has led to some interesting consequences. For instance, when the Editors of the Guide were sued by the families of those who had died as a result of taking the entry on the planet Traal literally (it said "Ravenous Bugblatter beasts often make a very good meal for visiting tourists" instead of "Ravenous Bugblatter beasts often make a very good meal of visiting tourists") they claimed that the first version of the sentence was the more aesthetically pleasing, summoned a qualified poet to testify under oath that beauty was truth, truth beauty and hoped thereby to prove that the guilty party was Life itself for failing to be either beautiful or true. The judges concurred, and in a moving speech held that Life itself was in contempt of court, and duly confiscated it from all those there present before going off to enjoy a pleasant evening's ultragolf."
תוקן על ידי - הפרעתוני - 23/10/2005 10:12:04
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2005 14:55 |
|
| |
פרעתוני, דומני שאתה מסמן עיגול ואחר כך יורה לתוכו את העגל, או משהו כזה.
לטעמך, עיקר סיפור ירבעם והעגלים הוא עצם עשיית העגלים ולכן אתה מתייחס לדברי ירבעם כאל משתנה שערכו לא הכרחי למסר.
אדם אחר יכול למצוא ענין רב במסר, שטפשותו של האספסוף אינה משתנה לאורך הדורות; זו הסיבה שאותו טריק ממש עבד אצל ירבעם כפי שעבד אצל אהרון. במקרה זה, לא משנה אם אכן נעשו עגלים, כל עוד ירבעם השתמש בנוסח דברי אהרון וזכה לתמיכת ההמון. השכן הביא במקום אחר את דברי הרמב"ן כאילו "אין טפש בעולם שיאמין שהזהב שנלקח מאזנו הוא האל שהוציא העם ממצרים" (צטוט מזכרוני הלא אמין). זו בהחלט נקודה שראויה לליבון, שכן עד כה לא הודגם חסם תחתון על אווילות ההמון. הקביעה האגבית שלך, פרעתוני, כאילו "פרשת העגל ... היא פרשה שלילית בעיקרה" נמצאת בצע"ג כשמדובר בנקודת המבט של האספסוף. יכול להיות שדווקא הנוסח המדויק המובא במקרא, הוא שסלל את הנתיב ללב חובבי ריבת האתרוגים.
באופן כללי יותר, לדעתי ההפרדה שאתה עושה בין ה"ארועים" לבין ה"דיבורים" היא מלאכותית. הקו המפריד אינו עקרוני כפי שאתה מציג אותו אלא כמותי - יש תחום אפור נרחב מאד.
תוקן על ידי - יבוסי - 23/10/2005 14:55:37
|
|
|
|
|
