להלן מאמר שפורסם ב"הארץ" - אני מקווה שמותר לי לפרסם אותו כאן, אם לא אז אמחק ואשאיר רק ציטוטים. המקור:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=634070


תנ"ך - שפה זרה

מאת אבירמה גולן


איזה פינג פונג מביך עוברים לימודי התנ"ך. תחילה צומצמו, אחר כך נהפכו למקצוע בחירה, ולאחר מחאות מצד כל מי שנבהל מההתנתקות המאיימת בין התלמידים היהודים בישראל לבין הטקסט המכונן של תרבותם - הם הוחזרו השבוע למקומם במסגרת לימודי החובה.

אלא שבדומה לספרות ולתחומים אחרים של הרוח והמחשבה, גם בלימודי התנ"ך חל כרסום חמור, שאת נזקיו קשה לאמוד. מעט מהנזק נרמז בדברים שכתבה דרורה הלוי, המפקחת המקצועית הראשית על לימודי התנ"ך במשרד החינוך, בחוזר השנתי (2004) למורים. "התנ"ך איננו שפה זרה שלישית", ציינה, בדברים הנשמעים כקריאה נואשת.

ואכן, די להיכנס לכל בית ספר, ממלכתי או ממלכתי-דתי, ולדבר עם תלמידים כדי להיווכח, שהלשון היפהפייה והחד-פעמית של התנ"ך היא, כפי שהגדירה הלוי בעצב ובאומץ, שפה זרה.

כתוצאה הולכת ונפערת תהום תרבותית מסוכנת בחברה הישראלית: המבנה התחבירי המיוחד של התנ"ך חדל להיות מפוענח, ויותר ויותר ישראלים המגדירים את עצמם משכילים לא רק מכפיפים את התחביר היום יומי שלהם לאנגלית-אמריקאית דלה ("בסופו של יום אתה צריך להחליט. פעם שאתה מחליט - לך על זה בגדול"), אלא גם נהפכו לחירשים לחלוטין לרבדים שלמים של שפת אמם. הנה מתכון בדוק לחורבנה של תרבות.

איך זה קרה? בעוד האורתודוקסיה היהודית דחקה את הטקסט התנ"כי לשוליים וטיפחה את הגמרא, פעולת ההחזרה שעשתה הציונות, ובראשה דוד בן-גוריון, של הטקסט העתיק אל המרכז התרבותי שנויה היום במחלוקת אופנתית. הציונות, כך נטען, הקימה לתחייה גיבורים כוחניים, מחרחרי קרבות, כמו יהושע בן נון ופנחס, כשם שפיארה את סיפור מתתיהו והמקבים והעדיפה את קנאי מצדה על יוחנן בן זכאי.

הסתייגותם של שוחרי השלום ומבקשי העומק הפילוסופי ההומניסטי ביהדות מהחד-ממדיות, שגם צימצמה את התנ"ך וגם הפנתה את הגב לתכניו הדתיים (כפי שמבטא השיר לט"ו בשבט "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה", המשמיט את מצוות העורלה ומסתיים בחריזה כמו-מקראית חדשה) - מובנת. ברורה גם הסלידה של ציבור גדול מהניכוס הגורף של הסיפור התנ"כי על ידי המתנחלים. לידתם מחדש של בית אל, קרית ארבע, מכמש ותקוע העירה ועוררה אותם מהקשרם התרבותי הנדיר, היהודי והאוניוורסלי ויצקה אותם לתוך מבני הבטון האטומים של אמירה לאומנית-קולוניאלית בוטה.

השימוש הציוני בטקסט העתיק היה בעיקרו לאומי, אלא שלאומיות היא מכנה משותף עלוב, ואף מסוכן, כשהיא מתנתקת מהחברה ומהקשריה וצרכיה התרבותיים הרחבים. החילונים שמטו מידיהם בשאט נפש את התינוק הלאומי עם האמבטיה התרבותית כולה. אלא שמבקרי הציונות שכחו כנראה את המעשה הגדול של בן-גוריון והציונות, שעיקרו החייאת התנ"ך כטקסט.

אלא שהמעשה הזה נמשך היום בכל זאת - חרף ההתרחקות מהתרבות הלאומית - בפריחה מעוררת השתאות. אין כמעט חודש שבו לא יוצא לאור ספר חדש על פרשת השבוע, או סוגיות בתנ"ך, שמחבריהם באים מתחומים שונים. חוגי תנ"ך, הרצאות וערבים ספרותיים-תנכ"יים זוכים לביקוש עצום. הכמיהה איננה רק ל"שורשים" ול"יידישקייט", אלא לתחושה של השתייכות תרבותית.

עתה, בשברם, נוטים בני המתנחלים להתקרב לחרדיות ומתנערים מכל הקנון הישראלי. התנ"ך, עם נתן אלתרמן, מפנה את מקומו לגמרא, והעברית ה"אמונית" תופסת את מקום הלשון הרב-רובדית העשירה.

זוהי שעת הרצון של החילונים. כשם שהחרד"לים קבעו לעצמם יעד מוצהר, להשתלט על הנכסים הלאומיים (תקשורת, כלכלה, משפט) צריך עתה הציבור הרחב, חילוני ודתי, שאינו מזדהה עם השיח המתנחלי, לקנות מחדש חזקה על הקאנון התרבותי הרחב, שראש החץ שלו הוא התנ"ך. זה, אם תרצו, יוכל להיות בסיס מחודש לסולידריות חברתית-תרבותית רחבה.

החלוצים שהזדהו עם התנ"ך, אמנם לא התייחסו ברצינות לכל חוקי המקרא, אבל בעיני רוחם הם הזדהו עם רוח התנ"ך, עם ערכיו ומסריו, גם השבת החופשית שלהם תאמה לדעתם את השבת התנכית, וגם אם לא במדויק אבל העקרון היה זהה.

לעומת זאת בימינו, אמנם יש ערכים, אבל הם כבר לא ערכי מוסר או חלוציות, כי אם ערכי חברה תקינה, ולכן אף אחד לא מוצא ענין בתנ"ך או בשפתו השירית.

לא יועיל שום מאמר לשינוי המצב, כי אין שום התאמה בין ההויה הישראלית, להוי החיים שמשדר התנ"ך.