בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים החלף לסקין בצבע לבן החלף לסקין הישן של הייד פארק החלף לסקין בצבע כתום החלף לסקין בצבע חום החלף לסקין בצבע צהוב החלף לסקין בצבע כחול החלף לסקין בצבע ירוק
בית · פורומים · אחר · הודו · מידע על הודו
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.
נשלח ב-26/8/2005 10:06 לינק ישיר 
מידע על הודו

בשרשור הזה אני אתן קצת מידע על הודו

המידע נלקח מאתרי אינטרנט שונים, לנוחיותו של המטייל.





-----------------------------------------------

תוקן על ידי - telaviv150 - 26/08/2005 10:26:41


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:22 לינק ישיר 

תעודת זהות:

שם מלא: הרפובליקה של הודו
שטח: 3.28 מיליון קמ"ר
אוכלוסייה: מיליארד נפש
בירה: ניו דלהי
תושבים: % 72 הודו-ארים, % 25 דראווידים, % 3 אחרים
שפות: הינדית, גוג'אראטית, אורדו, טלוגו, מראתי, מאלאיאלאם, קשמירית, בנגלית, טמילית ואנגלית
דת: % 80 הינדים, % 14 מוסלמים, % 2.4 נוצרים, % 2 סיקים, 0.7 בודהיסטים, % 0.5 ג'יינים, % 0.4 אחרים
ממשל: רפובליקה פדרלית
ראש המדינה: הנשיא א. פ. ג'י. עבדול קאלאם
ראש הממשלה: ד"ר מאנמוהאן סינג


פרופיל כלכלי
תוצר מקומי גולמי: 2.2 טריליון דולר של ארה"ב
תמ"ג לנפש: 2200 דולר של ארה"ב
צמיחה שנתית: % 5.4
אינפלציה: % 5.4
ענפי תעשייה עיקריים: טקסטיל, כימיקלים, עיבוד מזון, פלדה, ציוד תובלה, מלט, כרייה, נפט, מכונות, אורז, חיטה, זרעים לתעשיית השמן, כותנה, יוטה, תה, קנה סוכר, תפוחי אדמה, בקר ותאואי מים, כבשים ועזים, עופות ודגים
שותפות מסחריות עיקריות: ארצות הברית, הונג קונג, בריטניה, יפן, גרמניה, בלגיה וערב הסעודית.





----------------------------------------------

תוקן על ידי - telaviv150 - 26/08/2005 10:26:23


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:28 לינק ישיר 

מצורף קובץ

מפת הודו


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:31 לינק ישיר 

אתרים חשובים בהודו:
(מתוך: שטיינהרט קציר מוציאים לאור בע"מ)

דלהי
אל תניחו להתרשמות הראשונית מדלהי (Delhi) להיתקע לכם בנשמה כמו פרה בפקק תנועה: קלפו את החזות המטורפת וגלו את השלווה הפנימית של עיר עשירה בתרבות, באדריכלות ובמגוון אנושי, גדושת היסטוריה וממכרת לרודפי התענוגות.
ערבבו יחד ארבע דתות גדולות, אלפי שנות היסטוריה והתפתחות תרבותית, תנועות משמעותיות של אוכלוסיות שונות, פלישות וקולוניאליזם, ותקבלו את אחת התרבויות התוססות והמעמיקות בעולם. ברחבי העיר פזורים שפע של אתרים היסטוריים.


מומבאי
מומבאי (Mumbai, המכונה גם בומביי) היא תעשיית הקולנוע הזוהרת של בוליווד, קריקט על מדשאות המיידנס (maidans) בסופי שבוע, חטיפי בלפורי (bhelpuri) על החוף בצ'ופאטי (Chowpatty) ואוטובוסי קומתיים אדומים. מומבאי היא גם רובע האורות האדומים על כלוביו הידועים לשימצה, משכנות העוני הגדולים באסיה, פוליטיקה עדתית וראשי ארגוני מאפיה רבי עוצמה.
מטיילים רבים מבלים את כל זמנם כאן כשהם ספונים בקולאבה (Colaba), אך יש במומבאי הרבה יותר מכך - שרידי ההיסטוריה הקולוניאלית, גלריות המציגות את העשייה העכשווית באמנות ההודית בת זמננו, שווקים הומים, ותהלוכה של מקומיים על החוף בצ'ופאטי עם ערב.


גואה
חבל שגואה (Goa) נגועה במוניטין מפוקפק, כיוון שיש בה הרבה יותר משמש, חול ופסיכאדליה. סוד קסמה של גואה טמון בעובדה שהיא מצליחה לשמר את אופייה הייחודי ובכך שגודלה, הקטן יחסית, מאפשר לטייל בה ולקלוט את הרשמים והמראות בצורה שאינה אפשרית במדינות אחרות בהודו.
השרידים המוכרים של קולוניאליזם פורטוגזי או נוף הגלויות האקזוטי אינם כל ההסבר לסוד נגישותה של גואה; הדת הקתולית הרווחת והקידמה הפוליטית-חברתית היחסית הם שהופכים את גואה לנוחה לעיכול עבור מטיילים מערביים רבים.


קולקאטָה
העיר אולי שינתה את שמה, אך בעיני רוחם של רבים, קולקאטה (לשעבר: כלכתה) עדיין מעלה תמונות של עליבות ועוני ואסון אורבאני. מעטים מדי טורחים לגלות את יופיה הקולוניאלי המכשף, את המרץ וההומור של תושביה ואת הקסם של נשמתה הבנגאלית הייחודית.
קולקאטה איננה עיר עתיקה כדלהי - למעשה, היא חבה את קיומה במידה רבה לבריטים, וגילה אינו עולה על 300 שנה. העיר היא תמונה מתפוררת שאין שנייה לה של הקולוניאליזם הבריטי. יחסית לעיר תזזיתית ורוויית ערפיח שכמוה, יש בה גם לא מעט מרחבים ירוקים נעימים.


אגרה
הטאג' מאהאל, שתואר כמונומונט המרהיב ביותר שנבנה אי פעם בשם האהבה, הפך למעשה לסמל התיירותי של הודו. מאוזוליאום מרשים זה נבנה על ידי הקיסר שאה ג'אהאן, לזכרה של אשתו השנייה מומטאז מאהאל, שמתה בשנת 1631, בזמן לידה, והותירה את הקיסר שבור לב עד כדי כך ששערו, כך מספרים, האפיר כולו בן לילה. בנייתו של הטאג' החלה באותה שנה, אך הושלמה רק בשנת 1653.
שערו של הקיסר אולי האפיר, אולם עיניו נותרו חדות - האדריכלות הכמעט-מושלמת של הטאג' איננה מאבדת משלמותה גם כאשר בוחנים אותה מקרוב; היא פשוט מתחדדת ומתבהרת יותר. אבנים יקרות למחצה משובצות בתוך לוחות שיש, בדוגמאות יפהפיות, בסגנון המכונה פייטרה דורה (pietra dura). שימו לב שבימי ו' סגור הטאג' למבקרים שאינם מוסלמים.
מוקד העניין המרכזי השני בעיר הוא מבצר אגרה הענק, הבנוי מאבן חול אדומה, על גדת נהר היאמונה. החומות הכפולות העצומות שמקיפות את המבצר מתנשאות לגובה של יותר מ-20 מ' והיקפן 2.5 ק"מ. מסביב לחומות תעלת מגן מצחינה ובתוכן מבוך של אולמות מרהיבים, מסגדים, חדרים וגנים, שיוצרים למעשה עיר בתוך עיר. למרבה הצער בניינים רבים אינם פתוחים בפני מבקרים, ביניהם 'מסגד הפנינים', הבנוי שיש לבן ונחשב על ידי רבים כמסגד היפה ביותר בהודו כולה.
פנינים מוגוליות אחרות שכדאי לראות הם בניין איטימאד אוד דאולה (Itimad-ud-daulah), שרבים ממאפייני העיצוב שלו שימשו מאוחר יותר לתכנון הטאג' והמאוזוליאום של אכבר (Akbar's Mausoleum), בסיקאנדרה, שמשלב מוטיבים מוסלמים, הינדיים, בודהיסטיים, ג'ייניים ונוצריים, בדומה לפילוסופיה הדתית שפיתח אכבר, שניסתה גם היא לשלב בין כל הדתות.
אגרה קרובה יחסית לדלהי - 200 ק"מ - וניתן לבקר בה במסגרת טיול יום. היא נמצאת על מסלול התיירים המרכזי וכל אמצעי התחבורה עומדים לבחירתכם; מטוס, אוטובוס או רכבת.


ורנסי
במשך יותר מ-2000 שנה היתה ורנסי (Varanasi), 'העיר הנצחית', אחד המקומות הקדושים ביותר בהודו. היא הוקמה על גדותיו של נהר הגנגס הקדוש ומאמינים שהיא אתר העלייה לרגל האולטימטיבי ושכל מי שמת בה, לא משנה מהי אמונתו ועד כמה נוראים היו עוונותיו, משתחרר ממעגל הלידות והמוות וזוכה בגאולה. ורנסי, העיר המזרחית ביותר במדינת אוטאר פראדש, היא מרכז ללימוד ולתרבות, והיא מהווה בית לסופרים, לפילוסופים ולבלשנים רבים. עובדה זו משתקפת בתפקיד שממלאת העיר בהתפתחותה של שפת ההינדי - הדבר הכי קרוב לשפה לאומית בהודו.
בוורנסי יש יותר מ-100 גאטות (גאט - מדרגות היורדות אל הנהר) רחצה ושריפה, אבל מאניקארניקה גאט (Manikarnika Ghat) היא גאט השריפה המרכזית, שבה שואף כל הינדי שגופתו תישרף ביום מותו. בגופות מטפלים בני-בלי-קאסטה מנודים, והן מובלות דרך הסימטאות הצרות של העיר העתיקה אל נהר הגנגס הקדוש, על גבי אלונקות במבוק, עטופות בד. לאורך החלק העליון של הגאט תראו ערימות ענקיות של עצים לבעירה, וכל קורת עץ נשקלת בקפידה על גבי מאזני ענק, כך שניתן יהיה לחשב את עלות טקס הלווייה. אין מניעה לצפות בטקסי השריפה, כיוון שבמאניקארניקה המוות הוא פשוט עסקים כרגיל, אבל את המצלמות עליכם להשאיר במלון.
כדי לספוג את האווירה הייחודית לאורך הנהר כדאי להסתובב קצת בדאסאסוואמד גאט (Dasaswamedh Ghat). כאן תוכלו לראות המוני אנשים היורדים אל שפת המים לא רק כדי לבצע את הטבילה הטקסית אלא גם כדי לעשות יוגה, להניח מנחות, לקנות פאן, למכור פרחים, לקבל מסאג', לשחק קריקט, לשחות להנאתם, לקבל תגלחת ולשפר את הקארמה שלהם באמצעות מתן צדקה לקבצנים. זהו גם המקום שממנו הכי קל לשכור סירה לשיט על הנהר, כיוון שיש תחרות עזה בין בעלי הסירות הרבים.
פרט לגאטות הרבות שלאורך הנהר, יש עוד הרבה דברים מעניינים לראות ולעשות בוורנסי, ביניהם לבקר במקדש המוזהב (Golden Temple), מבנה מרובע עם מגדלים מוזהבים מרשימים; לשוטט בשווקים המפורסמים בכלי הפליז המעוטרים, בצעצועים מצופי הלכה, בצעיפים, בבדי המשי, בסיטארים (כן, ראווי שנקר באמת גר כאן); ללכת לאיבוד במבוך הסימטאות הצרות, שמתפתלות מאחורי הגאטות; לבקר במרכז הבודהיסטי הסמוך סארנאת (Sarnath); ולצאת לשיט הזריחה ההכרחי על הגנגס.
ורנסי נמצאת על מסלול התיירים המרכזי, כ-580 ק"מ ממזרח לאגרה וכ-780 ק"מ מדרום מזרח לדלהי, וניתן להגיע אליה בטיסה, באוטובוס או ברכבת, לבחירתכם.


סימלה
'בירת הקיץ' של הודו הבריטית (Shimla) משתרעת לאורך רכס בעל צורת סהר, בגובה של יותר מ-2100 מ', בדרום מדינת הימאצ'אל פראדש. היא היתה ההיל סטיישן (עיירת נופש הררית) החשובה ביותר בהודו לפני הכרזת העצמאות, וחיי החברה שהתפתחו בה בחודשי הקיץ, כאשר הבריטים נמלטו לכאן מהחום המאמלל במישורים, הפכו לאגדה ממש - משחקי כדור, מסיבות ברידג' ותהלוכות, הלכו יד ביד עם רכילות, אינטריגות וסיפורי אהבה. כיום, הוחלפו הקצינים, הפקידים הגבוהים והגברות המגונדרות של עידן הראג' בהמוני נופשים, אבל הדיה של סימלה הבריטית עדיין נשמעים היטב. הרחוב הראשי המפורסם, המול (The Mall), עדיין עובר בראש הרכס והוא רצוף בתים מהודרים. כנסיית כרייסט (Christ Church), טירת גורטון (Gorton Castle) ולודג' המשנה למלך (Viceregal Lodge), דמוי המצודה, מחזקים את הניחוח הבריטי.
לאחר שתשלימו את הטיול ההכרחי לאורך המול, בעל האווירה הבריטית הקולוניליסטית המובהקת, כדאי לכם לרדת לשוטט ברחבות הצרים, שיורדים בתלילות מהרכס אל השווקים המקומיים הססגוניים. יש גם מסלול הליכה מעניין אל מקדש ג'אקהו (Jakhu Temple), המוקדש לאל-הקוף האנומאן. המקדש ממוקם סמוך לנקודה הגבוהה ביותר של הרכס ונשקפים ממנו נופים יפים של העיר, של איזור העמק ושל פסגות ההרים המושלגות. אתרים יפים נוספים בסביבה הם מפל צ'אדוויק (Chadwick Falls), הנשפך מגובה של 70 מ', אתר הפיקניקים פרוספקט היל (Prospect Hill) ווויילפלוור הול (Wildflower Hall - 'אולם פרחי הבר') - האתר שבו ניצב בעבר בית האחוזה של המדינאי והמצביא הבריטי לורד קיצ'נר. אתר הסקי קופרי (Kufri) נמצא 15 ק"מ בלבד ממזרח לסימלה, אבל כמויות השלג בשנים האחרונות היו קטנות עד כדי כך ששוקלים להפסיק את תפעול האתר. כשכן נערם מספיק שלג באתר, המדרונות מתאימים לגולשים מתחילים ולכל מי שיש לו שקית פלסטיק עמידה וזוג מכנסיים עבים. הסיכויים הגדולים ביותר לשלג הם בחודשים ינואר פברואר.
יש מספר מצומצם של טיסות אל סימלה, בהשוואה ליעדים אחרים באיזור ההימליה. על המחסור בטיסות מפצה המספר הרב של רכבות ושל אוטובוסים. שלושה סוגי אוטובוסים - ציבוריים, פרטיים וכאלו המופעלים על ידי 'התאגיד לפיתוח התיירות בהימאצ'אל פראדש' (HPTDC) - נוסעים בין סימלה לדלהי מדי יום. רכבת המסילה הצרה החביבה מסימלה תביא אתכם עד קאלקה (Kalka), שבה תוכלו להחליף לרכבת הגדולה והנוחה יותר, New Delhi Queen, שתיקח אתכם עד ניו דלהי.


ג'איפור
בירת ראג'אסטאן (Jaipur) ידועה בכינוי 'העיר הוורודה', בגלל הגוון הוורדרד-חום של הבתים העתיקים ושל חומותיה. במסורת הראג'פוטית הצבע הוורוד מסמל הכנסת אורחים, ומספרים שהראג'פוטים צבעו את העיר כולה בהכנות לקראת ביקורו של אלפרד, נסיך בריטניה, בשנת 1853 (הראג'פוטים היו בני קאסטת לוחמים, ששלטו בראג'אסטאן במאות ה-16-17). המסורת הוורודה והכנסת האורחים של ג'איפור נמשכות עד היום.
העיר חייבת את שמה, את עצם קיומה ואת תכנונה המוקפד למאהאראג'ה ג'אי סינג ה-2 (1699-1744), לוחם ואסטרונום גדול, שניצל את ירידת כוחה של האימפרייה המוגולית והעתיק את עיר-המבצר הצפופה שלו מאמבר הסמוכה אל מיקום חדש במישורים, בשנת 1727. הוא תכנן את העיר עם חומות מסביב לה ושבעה בלוקים מלבניים, על פי העקרונות לתכנון ערים שנקבעו בשילפה שאסטרה (Shilpa-Shastra), מחקר הינדי קדום בנושא אדריכלות.
כיום ג'איפור היא עיר של שדרות רחבות ושל הרמוניה אדריכלית ראויה לציון, הבנויה על קרקעית אגם יבש, מוקף בגבעות חשופות. זו עיר ססגונית במיוחד, ובשעות בין הערביים זוהרים הבניינים הוורדרדים באור קסום. בעיר חיים כיום 1.5 מיליון תושבים והיא משתרעת מעבר לגבולות עיר המבצר המקורית, אבל מרבית מוקדי העניין התיירותיים ממוקמים בצפיפות, בתחומי 'העיר הוורודה', מוקפת החומה, בחלקה הצפון-מזרחי של ג'איפור. כל שבעת השערים בחומות העיר העתיקה עדיין ניצבים על עומדם, ואחד מהם מוביל אל ג'והארי באזאר (Johari Bazaar) - שוק התכשיטים המפורסם.
המבנה הבולט ביותר בעיר העתיקה הוא איסווארי מינאר סווארגה סול (Iswari Minar Swarga Sul - 'הצריח החודר אל השמיים'), שמתנשא מעל גגות העיר, אבל האתר המרשים ביותר הוא חזיתו של האווה מאהאל (Hawa Mahal - 'ארמון הרוחות), מעשה אמנות מדהים, בן חמש קומות. הארמון נבנה בשנת 1799 כדי לאפשר לנשות משפחת המלוכה לצפות מלמעלה בחיי היום יום בעיר ובתהלוכות הרחוב, והוא מהווה חלק ממתחם הסיטי פאלאס (City Palace - 'ארמון העיר'), שבלב העיר העתיקה.
למספר רב של חברות תעופה בינלאומיות יש משרדים ב-Jaipur Towers, וטיסות פנים נוח יותר להזמין דרך אחד ממשרדי הנסיעות הגדולים. יוצאות מג'איפור טיסות יומיות אל דלהי ומרביתן ממשיכות גם למומבאי, דרך ג'ודפור, אודאיפור ואוראנגאבאד. איגוד התחבורה של ראג'אסטאן מפעיל שירות אוטובוסים אל כל הערים הגדולות במדינה, ויש שירות דומה של אוטובוסי דה לוקס פרטיים. אל מרבית הערים בראג'אסטאן ניתן להגיע גם ברכבת.


אודאיפור
העיר הרומנטית ביותר במדינת ראג'אסטאן (Udaipur), הבנויה סביב לאגם פיצ'ולה (Pichola) היפה, זכתה, ולא לחינם, בכינוי 'ונציה של המזרח'. העיר נוסדה בשנת 1568 על ידי מאהאראנה אודאי סינג, והיא שילוב הודי הרמוני של מבנים מטוייחים לבן, של ארמונות שיש, של גנים על שפת האגם, של מקדשים ושל בתי האבלי (havelis - בתי אחוזה מסורתיים). לאודאיפור מסורת אמנותית מרשימה, מוניטין כמרכז לאמנויות הבימה ושפע יחסי של מים - שילוב שסייע להפוך אותה לנווה מדבר של תרבות ושל צבע, באמצע הצחיחות החדגונית.
אגם פיצ'ולה נמצא במרכז העיר ועליו שני איים עם ארמונות יפהפיים - ג'אגניוואס (Jagniwas) וג'אגמאנדיר (Jagmandir) - שהם התגלמות התרבות הראג'פוטית (שליטים בני קאסטת לוחמים, ששלטו בראג'אסטאן במאות 16-17). הארמון הראשון משמש כיום כמלון יוקרה מרשים. הסיטי פאלאס (City Palace - 'ארמון העיר') הענק מתנשא מעל האגם ומעוטר בשפע של מרפסות, של מגדלים ושל כיפות. יש בתחומיו מוזיאון, מספר גנים יפים וכמה מלונות יוקרה נוספים. מוקדי עניין אחרים בעיר הם שערי העיר העתיקה, מוקפת החומה, וסימטאותיה היפות; מקדש ג'אגדיש (Jagdish) ההודו-ארי היפה, שנבנה באמצע המאה ה-17; ובאגור קי האבלי (Bagore ki Haveli), שעל שפת האגם, פעם גסט האוס מלכותי והיום מרכז תרבות.
למרות רשימת האתרים הארוכה, הכייף הגדול של אודאיפור הוא למצוא גסט האוס נעים על שפת האגם, לטפס אל הגג, ומשם לצפות בהתרחשויות לאורך הגאטות, להאזין לקולות החבטה הקצביים של הדובי-וואלה (הכובסים) ולהביט בשינויי האור העדינים על המים, כשהשעות, או הימים, חולפים להם באיטיות.
לחברת התעופה אינדיין איירליינס יש טיסות יומיות אל דלהי, אל ג'איפור, אל מומבאי ואל אוראנגאבאד. אוטובוסים ציבוריים רבים יוצאים מאודאיפור אל ערים גדולות אחרות באיזור, כמו גם אל דלהי ואל אחמדאבאד. אם אתם מטיילים באוטובוסים, בחרו בשירותי האקספרס, אחרת יקח לכם נצח להגיע ממקום למקום. מסילות הרכבת המובילות אל אודאיפור הן כולן מסילות צרות. יש תכנונים להחליפן במסילות רחבות יותר, אבל אף אחד לא יודע בוודאות מתי יצאו התכנונים לפועל. ברוב המקרים הנסיעה באוטובוס מהירה יותר. ניתן לנסוע במונית אל אתרים בסביבה, אבל חשוב לתרגל את מיומנות המיקוח שלכם ולסכם על מחיר לפני שיוצאים לדרך.


מאיסור
עיר מקסימה ונינוחה זו (Mysore) פופולרית זה שנים ארוכות בקרב מטיילים, בזכות גודלה הלא מאיים, האקלים הנוח והבחירה המוצלחת לשמר את המורשת ההיסטורית שלה. העיר מפורסמת בבדי המשי שלה והיא גם מרכז משגשג לעץ אלגום (sandalwood) ולקטורת, אבל אל תצפו להימלט מהניחוחות ההודיים העירוניים המוכרים.
עד להכרזת העצמאות שימשה העיר כמושב המאהאראג'ות של נסיכות מאיסור, שהשתרעה על פני כשני שליש של מדינת קארנאטאקה של ימינו. מוקד העניין המרכזי במאיסור הוא ארמון המאהאראג'ה, ההודי-מוסלמי בעיצובו, על מגוון חלונות הוויטראג' הצבעוניים, המראות המעוטרות, תקרות המהגוני המגולפות, דלתות הכסף הטהור ושלל צבעיו הצעקני.
שוק הירקות והפירות דבאראג'ה (Devaraja), שבמרכז העיר, הוא אחד השווקים הססגוניים בהודו כולה. מוקד עניין מרכזי נוסף הוא הטיפוס בן 1000 המדרגות אל ראש גבעת צ'אמונדי (Chamundi Hill) הסמוכה, שם ניצב מקדש צ'אמונדסווארי (Chamundeswari) הענק. על גרם המדרגות שומר פסל נאנדי (השור של שיווה) מפורסם, שמגולף מסלע אחד ומתנשא לגובה של 5 מ'. פסטיבל דוסרה (Dussehra), הנחגג במשך 10 ימים בראשית אוקטובר, מגיע לשיאו בתהלוכה מרהיבה של פילים מקושטים, של משרתים עטויי מדים, של פרשים, של תזמורות כלי נשיפה ושל פסלי אלים הינדים מכוסי פרחים.
אין טיסות אל מאיסור, אלא אוטובוסים ורכבות בלבד. אחת ל-15 דקות שועט מהתחנה, במהירות מפחידה, אוטובוס אל באנגאלור, כמו גם מספר שירותי אוטובוס אל אתרים אחרים באיזור, כדוגמת הפארק הלאומי באנדיפור (Bandipur). אוטובוסים פרטיים נוסעים, בקצב הרבה יותר מתקבל על הדעת, אל מומבאי, אל גואה, אל צ'נאי ואל היידראבאד. בתחנת הרכבת של מאיסור אין כמעט אף פעם תורים ארוכים ויש ארבע רכבות אקספרס ביום אל באנגאלור, בנוסף לרכבת Shatabdi Express הממוזגת והמהירה, הממשיכה אל צ'נאי.


קוצ'י (קוצ'ין)
עיר הנמל קוצ'י (Kochi) בנויה על מקבץ של איים וחצאי-איים צרים. החלקים העתיקים של העיר הם שילוב משונה של פורטוגל בימי הביניים, של הולנד ושל כפר אנגלי, שנדמה כאילו הושתל בחוף מאלאבאר הטרופי. סמוך לשפת המים תוכלו לראות את כנסיית פרנסיס הקדוש, הכנסיה העתיקה ביותר בהודו; ארמון פורטוגזי בן 450 שנה; רשתות דיג סיניות מתוחות עד מבצר קוצ'ין; ובית כנסת מן המאה ה-16. מעבורות משייטות בין החלקים השונים של קוצ'י ולעתים קרובות נראים דולפינים בנמל. מרבית האתרים ההיסטוריים מרוכזים בפורט קוצ'ין (Fort Cochin) ובמאטאנצ'רי (Mattancherry). מלונות זולים תוכלו למצוא בארנאקולאם (Ernakulam), חלק העיר שביבשת.
לחברת אינדיין איירליינס יש טיסות יומיות אל באנגאלור, אל מומבאי, אל דלהי, אל גואה ואל צ'נאי. אם טיסה אינה בהישג ידכם, יש שפע של אוטובוסים היוצאים מקוצ'י באופן סדיר ומתפצלים לכל עבר, חוץ מהימה כמובן. אתם יכולים להגיע בקלות אל כל האתרים בסביבה באוטובוסים ציבוריים או פרטיים, אבל אין אפשרות לרכוש כרטיסים מראש. לכו לתחנה, הצטרפו להמון הצפוף וקוו לטוב, שבמקרה זה יהיה כסא פנוי. אם הנסיון נכשל, נסו את מזלכם בתחנת הרכבת, שממנה יוצאות רכבות מדי יום, אל יעדים גדולים במעלה החוף.



------------------------------------------------

תוקן על ידי - telaviv150 - 26/08/2005 10:31:14


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:37 לינק ישיר 

מצורף קובץ

רק על דלהי:
(מתוך לונלי פלנט ואתר Ynet).

זיהום אוויר, צפיפות, רעש והטרדות בלתי פוסקות בבירה המרתקת: קחו אוויר וקיפצו למים

יש להניח שהרושם הראשון שלכם מדלהי (Delhi) לא יהיה מרנין במיוחד, בעיקר אם זהו גם הרושם הראשון שלכם מהודו כולה. רוב הסיכויים שתבחינו בזיהום האוויר, בצפיפות, בריחות, ברעש ובהטרדות הבלתי פוסקות הרבה לפני שתבחינו בקסמה של העיר. אל תתייאשו מהר מדי: ההיסטוריה של העיר מרתקת
והיא מקיפה אתכם מכל עבר; הבאזארים בפאהארגאנג' (Paharganj) משמשים פרק מבוא נהדר למסלול התרמילאים בהודו; אדריכלות המונומנטים בעיר נמנית עם המרשימות בהודו כולה; והאוכל מעולה.

דלהי היא בירתה של הודו וגם מרכז המטיילים של צפון הודו. היא יכולה לשמש כבסיס מצוין לביקור באגרה ובטאג' מאהאל, וגם ג'איפור הססגונית, שבראג'אסטאן, נמצאת במרחק של פחות מחמש שעות נסיעה. בין אם פניכם צפונה אל ההימליה, או מזרחה אל הגאטות של ורנסי, יש להניח שתעברו בדרככם בדלהי, וכיוון שזה המצב - עדיף שתחרקו שיניים, תיקחו נשימה עמוקה ותקפצו למים.

תעודת זהות:
שטח: 1,483 קמ"ר
אוכלוסייה: 14.3 מיליון נפש
ארץ: הודו
תושבים: 72 אחוז הודו-ארים, 25 אחוז דראווידים, שלושה אחוזים אחרים
שפה עיקרית: הינדי
שעון: מקדים בשלוש וחצי שעות את שעון החורף של ישראל
אזור חיוג: 011

היסטוריה:
על פי המיתולוגיה ההינדית, באתר דלהי של ימינו שכנה העיר האגדתית אינדראפראשטה, שמוזכרת בסיפור המאהאבהארטה, המתרחש לפני 3,000 שנה. לפי עדויות היסטוריות, לעומת זאת, האזור מיושב מזה כ-2,500. מאז המאה ה-12 עלו וירדו בדלהי שבעה שליטים מרכזיים. בני שושלת צ'וטהאן כבשו את העיר במאה ה-12 והפכו את דלהי למרכז ההינדי החשוב ביותר בצפון הודו. כאשר עלא א-דין כבש את העיר בשנת 1193 הוא פתח תקופה בת 650 שנה של שלטון מוסלמי באזור. סולטנות דלהי הצליחה לשרוד מ-1206 עד 1526, על אף חוסר העקביות של שליטיה, ואחריה עלו לשלטון המוגולים רבי העוצמה, ששלטו בשנים 1526-1857. הבסיס של מה שמכונה כיום "דלהי העתיקה" (אולד דלהי), כולל המבצר האדום והג'אמה מאסג'יד, נבנה בתקופת שלטונו של הקיסר המוגולי שאה ג'אהאן (1628-1658).

בשנת 1803 כבשו הבריטים את דלהי ומינו לה מושל בריטי. דלהי לא היתה בירתה של הודו באותה עת, אבל שימשה כמרכז סחר חשו, ובראשית המאה ה-20 התגוררו בה 150,000 איש. בשנת 1911, כאשר החליטו הבריטים להפוך את דלהי לבירה, הם בנו את ניו דלהי בסגנון אימפריאלי מפואר, כאילו השמש לא תשקע מעולם מעל האימפריה הבריטית.

16 שנה בלבד לאחר שהעיר הוכרזה כבירת הודו, בערה דלהי ממוראות החלוקה. תוך שבועות ספורים שינתה דלהי פניה, מעיר בת פחות ממיליון תושבים ורוב מוסלמי, לעיר הינדית ברובה, עם כמעט שני מיליון תושבים. כיום יכולים רק מעטים מבין תושביה לטעון להיותם דלהי-וואלה אמיתיים, ומרביתם פאנג'אבים הינדים, שהגיעו עם משפחותיהם מלאהור.

מאז הזכייה בעצמאות, משגשגת דלהי כבירתה של הודו. בעשור החולף גדלה אוכלוסייתה ב-50 אחוז, בעיקר כתוצאה מגדילה כלכלית מואצת ומגידול של אפשרויות התעסוקה. מהצד הפחות מוצלח גרמה התפתחות מהירה זו לצפיפות, לפקקי התנועה, למצוקת דיור ולזיהום האוויר.

אתרים:

המבצר האדום

חומות אבן החול האדומות של המבצר האדום העצום (Red Fort; לאל קילה - Lal Qila) מתנשאות לגובה של 33 מ', מעל להמולה של ''אולד'' דלהי, כתזכורת לכוחם ולעושרם האגדי של הקיסרים המוגולים. החומות, שנבנו בשנת 1638, תוכננו אמנם כדי להגן מפני אויבים, אבל כיום הן מגינות מעיקר מפני הרעש וההמולה של העיר, והופכות את המבצר ואת גניו למקום מפלט שליו, מכל הבלגן החוגג מסביב. השער המרכזי של המבצר, שער לאהור, נחשב בעיני רבים ללבה הרגשי והסימבולי של האומה ההודית המודרנית, וכל שנה, ביום העצמאות ההודי, מגיע לכאן קהל גדול.

המעבר המקומר של צ'אטה צ'וק (Chatta Chowk), באזאר מקורה ומרשים, מוקדש כיום למכירת מזכרות לתיירים ומוביל אל לב המבצר. בפנים יש אוצר שלם של בניינים, ביניהם דראם האוס (Drum House), אולם הקבלה הציבורי, אולם הקבלה הפרטי הבנוי שיש לבן, מסגד הפנינים, המרחצאות המלכותיים וארמון הצבע (Palace of Colour). בשעות הערב נערך מופע אורקולי, המשחזר אירועים בהיסטוריה של דלהי, הקשורים למבצר. שווה לבוא לראות, אבל אל תשכחו להביא אתכם אמצעי הגנה מודרניים - חומר דוחה יתושים.

ג'אמה מאסג'יד

מסגד זה (Jama Masjid), שב''אולד'' דלהי, הוא הגדול במסגדי הודו, ויש בו חצר היכולה להכיל 25,000 מתפללים. בניית המסגד החלה בשנת 1644 והוא הפך לשירת הברבור האדריכלית של שאה ג'אהאן, הקיסר המוגולי שאחראי גם לבניית הטאג' מאהאל והמבצר האדום. למסגד המעוטר יש שלושה שערים גדולים, ארבעה מגדלים ושני צריחים בני 40 מ', הבנויים מרצועות אנכיות של אבן חול אדומה ושל שיש לבן, לסירוגין. מטיילים המגיעים עם לבוש חושף רגליים יכולים לשכור גלימות בשער הצפוני.

צ'אנדני צ'וק

הרחוב הראשי של "אולד" דלהי (Chandni Chowk) הוא שוק נהדר וחגיגה לצפיפות, לצבע ולבלגן ההודיים. בימיו של שאה ג'אהאן ניצבו לאורכו בתי אחוזה יפים, תעלה עטורת עצים זרמה במרכזו והוא היה ידוע בכל רחבי אסיה; כיום הוא מלא אומנים, סוחרים ואוטו-ריקשות, כולם יחד בקוקטייל משונה של צחנה, תנועה, רעש ופיח. יש מקדש ג'ייני בקצה המזרחי של הרחוב, סמוך למבצר האדום; בקצהו המערבי נמצא מסגד פאטפורי (Fatehpuri), שנבנה בהוראת אחת מנשותיו של שאה ג'אהאן, בשנת 1650.

ניו דלהי

ניו דלהי היא אנדרטה לשאיפות האימפריליסטיות של הבריטים, שנכפו על עיר כאוטית ומשתנה עד כדי כך שכל מערך השלטון, המתוכנן להפליא, הפך להיסטוריה תוך פחות מ-20 שנה. בהנהגתו של האדריכל אדוארד לוטיינס, היתה ניו דלהי אמורה לתמצת את רוח השלטון הבריטי בשיש, באבן ובפאר. גודלה של העיר והשדרות הרחבות והרשמיות שלה מזכירים את האדריכלות המוגולית, אך הבניינים מתהדרים בסגנון קלאסי, ומשלמים מס שפתיים מזערי בלבד לסגנונות הבנייה ההודיים. התוצאה היא באמת מרווחת ומהודרת, ובה בעת גם נוחה יחסית לערים מתוכננות אחרות במאה ה-20, על אף האזורים הרבים החשופים לשמש. המבנים הבולטים בעיר הם ראשטראפאטי בהאבאן (Rashtrapati Bhavan; בעבר משכנו של המשנה למלך, והיום הפרלמנט ההודי), בית הפרלמנט (Parliament House), מבני הסקרטרייט (Secretariat) הצפוני והדרומי, אנדרטת האבן בת 40 המ', המכונה שער הודו (India Gate) ורחוב ראג'פאת (Rajpath) הרחב, שמשני צדיו בריכות נוי והוא תפור במיוחד לתהלוכות ומצעדים. קונאט פלייס היא לבה של ניו דלהי, מקום טוב לקניות, ואתר של התנגשויות ותאונות דרכים רבות.

קבר הומאיון

קבר גדול זה (Humayun's Tomb) הוא הדוגמה הטובה ביותר שהשתמרה לאדריכלות מוגולית קדומה בדלהי, והוא אחד המבנים היפים ביותר בעיר. הוא נבנה באמצע המאה ה-16 על-ידי האג'י בגום, אשתו של הומאיון, הקיסר המוגולי השני, ועיצובו כולל מרכיבים מוגוליים, שמאוחר יותר שוכללו, עודנו ושולבו במבנה הטאג' מאהאל. אחוזת הקבר כוללת מבנה נמוך עם שערי כניסה מקושתים, שבראשו כיפה דמויית בצל והוא מוקף גנים מעוצבים. בגנים נמצאים גם קבר אשתו של הומאיון, הבנוי מאבן חול אדומה-לבנה ומשיש שחור-צהוב וגם, באופן מפתיע משהו, קברו של הספר (יעני מעצב השיער) של הומאיון.

קוטאב מינאר

קוטאב מינאר (Qutab Minar) הוא מגדל ניצחון, המתנשא לגובה של 73 מ', שהוקם בשנת 1193 על-ידי קוטאב-אול-דין, מיד לאחר שהביס את הממלכה ההינדית האחרונה בדלהי. המגדל מסמל את הכיבוש האיסלאמי של העיר. יש לו חמש קומות, בכל אחת מהן מרפסת בולטת, והוא הולך ונהיה צר, כמו צריח מהאגדות, מ-15 מ' בבסיסו עד 2.5 מ' בלבד בקודקודו. שלוש הקומות הראשונות בנויות מאבן חול אדומה, ואילו הקומות הרביעית והחמישית בנויות משילוב של שיש ושל אבן חול. המדרגות הלולייניות שבתוך המגדל תלולות עד כדי כך שהן יכולים לגרום סחרחורת וקלסטרופוביה גם למטפס הקשוח ביותר, ולא היתה זו הפתעה גדולה כאשר בשנת 1979, הסתיים ביקור של כיתת בית ספר במגדל באסון עם מספר מקרי מוות. מאז אסורה הכניסה למגדל.

למרגלות המגדל נמצא מסגד קואט-אול-איסלאם (Quwwat-ul-Islam), המסגד הראשון שנבנה בהודו. כתובת על השער המזרחי שלו מכריזה בפרובוקטיביות שהוא נבנה מחומרים שנאספו מהריסת "27 מקדשי אלילים" (דהיינו הינדים). עמוד ברזל בן שבעה מ' ניצב בחצר המסגד וטוענים שכל מי שמצליח להקיף אותו בזרועותיו, כשהוא עומד בגבו אליו, יזכה שמשאלת לבו תתמלא.

אירועים מיוחדים:
הולי (Holi), בפברואר או במרץ, הוא אחד הפסטיבלים ההינדים המרהיבים ביותר. כדי לציין את סיומו של החורף, החוגגים מעיפים כמויות גדולות של מים ושל אבקות צבעוניות זה על זה - וגם על תיירים. במרץ או באפריל חוגגים ההינדים את יום הולדתו של ראמה, בקריאה של סיפור הראמאיאנה, במקדשים בכל רחבי העיר. באפריל או במאי נחגג באיסאקהי (Baisakhi), חג דומה של הסיקים, שבו נוהגים לקרוא בספר הסיקי הקדוש גראנת סאהיב (Granth Sahib), ולאחר מכן לערוך סעודות חגיגיות ולצאת בריקודים.

אם אתם בדלהי ביולי, אל תחמיצו אל פסטיבל המנגו הבינלאומי (International Mango Festival), שבו מוצגים מאות סוגים של הפרי הנפלא באצטדיון טאלקאטורה (Talkatora Stadium). אוגוסט וספטמבר הם חודשי הפסטיבלים העולזים ביותר - במהלך גאנש צ'אטורתי (Ganesh Chaturthi) זוכה האל בעל ראש הפיל לטונות של תשומת לב, ואילו בפסטיבל ג'אנמאשטאמי (Janmashtami) נחגגת הולדתו של קרישנה, עם שפע של מעשי קונדס ושובבות. ראם לילה (Ram Lila), המפורסם שבפסטיבלי הודו, נחגג במשך עשרה ימים בספטמבר או באוקטובר - ממחיזים את סיפור הראמאיאנה ומעלים באש פסלים ענקיים של מלך השדים ראבאנה (Ravana). בשלהי אוקטובר מוארים בתי ההינדים במנורות שמן, כדי לסמן את דרכו של האל ראמה, החוזר הביתה מהגלות, כחלק מפסטיבל דיוואלי (Diwali), שמפורסם גם בפסטיבל הממתקים.

תושביה המוסלמים של דלהי חוגגים את החגים המוסלמיים המוכרים. במהלך חודש הרמאדאן, החשוב בחגים, צמים המוסלמים מזריחה עד שקיעה, לציון התגלותו של הקוראן בפני מוחמד. בסיום הרמאדאן חוגגים המוסלמים את עיד אל פיטר, עם שפע של אוכל ושל תפילות בג'אמה מאסג'יד.

תחבורה:
רשת האוטובוסים העירונית בדלהי מיועדת למחפשי ריגושים, לחובבי אנתרופולוגיה ולכל מי שאינו ממהר לשום מקום. האוטובוסים צפופים בדרך-כלל להחריד והנהגים נוהגים בטירוף. אל תחשבו אפילו לעלות על אוטובוס בשעות העומס; בשעות אחרות, נסו לעלות ולרדת מהאוטובוס בתחנת הראשונה/האחרונה, כיוון שאז יש יותר סיכוי שתאתרו מושב פנוי ופחות סיכון שתידרסו למוות על-ידי ההמון הגועש. בצדו השמאלי של האוטובוס יש מספר מושבים השמורים לנשים.

בדלהי שפע של מוניות צהובות-שחורות, המצוידות במונים, אך אלו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לא מעודכנים, לא עובדים, או שהנהגים פשוט מסרבים להפעיל אותם. הקפידו לסכם על מחיר מראש. הנסיעה באוטו-ריקשות בדרך-כלל מהירה יותר וגם עולה חצי מהנסיעה במונית. סכמו על מחיר לפני שאתם עולים לריקשה וודאו שהכול ברור. ריקשות אופנוע, בנות שישה מושבים, נוסעות לאורך נתיבים קבועים, תמורת מחירים קבועים, והנסיעה בהם משתלמת מאוד במהלך שעות העומס. הכניסה אל ניו דלהי אסורה לריקשות אופניים, אבל נוח לנסוע בהן ברחבי ''אולד'' דלהי. רכיבה על אופניים היא דרך טיול מצוינת, בעיקר בניו דלהי, שבה הכבישים רחבים, מתוחזקים ובמונחים הודיים גם לא נורא עמוסים. בצמתים הגדולים פשוט קחו נשימה עמוקה ושעטו קדימה.

מתי להגיע:
אחד מחסרונותיה של דלהי הוא שבמשך יותר משישה חודשים מזג האוויר פשוט מחורבן. במשך כחמישה חודשים - מנובמבר עד סוף מרץ - מזג האוויר מצוין, עם טמפרטורות של 12-30 מעלות. בסוף אפריל כבר חם מדי, ובמאי ויוני בלתי נסבל. ביולי מתחיל להתקרר, אבל אז הלחות עולה, ובאוגוסט-ספטמבר יורד גשם נון סטופ. מצעד יום הרפובליקה הענק והססגוני נערך בינואר, ואילו פסטיבל הולי ההינדי נחגג ברוב התלהבות בפברואר או במרץ.

איך להגיע:
אל דלהי מגיעות מרבית הטיסות הבינלאומיות להודו והיא גם מקום טוב לקניית כרטיסי טיסה זולים. יש טיסות פנים בין דלהי לכל הערים הגדולות בהודו. תחנת האוטובוסים המרכזית (Interstate Bus Terminal) נמצאת בשער קשמירי, מצפון לתחנת הרכבת (אולד) דלהי. אוטובוסים שימושיים נוסעים מדלהי אל ראג'אסטאן, דרך ג'איפור ואל עיירות ההיל סטיישן שבהימאצ'אל פראדש. דלהי היא מרכז רכבות חשוב וקל ונוח לקנות כרטיסים בתחנת הרכבת ניו דלהי (New Delhi Railway Station). עם הרכבות הפופולריות ליעדים מרוחקים נמנות הרכבות מזרחה, דרך מישור הגנגס ורנסי, עד כלכתה והרכבות דרומה אל מומבאי (בומביי), דרך אגרה.





מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:46 לינק ישיר 

מצורף קובץ

הכל על בומביי:
(מתוך הלונלי פלנט ואתר YNET:)

שער הכניסה ליבשת ההודית הוא האי בומביי, אשר מצד אחד מרתיע בשל העוני והצפיפות ומצד שני ניתן לראותו כבעל סגנון ויקטוריאני מערבי

מומבאי (Mumbai) היא בוליווד הזוהרת (תעשיית הקולנוע המקומית), קריקט על מדשאות המיידנס (maidans) בסופי שבוע, חטיפי בלפורי (bhelpuri) על החוף בצ'ופאטי (Chowpatty) ואוטובוסי הקומתיים האדומים. מומבאי היא גם רובע האורות האדומים על כלוביו הידועים לשמצה, שכונות הפחונים הגדולות
ביותר באסיה, פוליטיקה עדתית ואנשי מאפיה רבי עוצמה. תחרות שקולה זו על נשמתה של מומבאי נערכת על רקע נוף עיר ויקטוריאני, המזכיר עיירת תעשייה בריטית משגשגת, במאה ה-19, יותר מאשר משהו שהייתם מצפים למצוא על שפת הים הערבי.

מומבאי, אי המחובר ליבשה המרכזית באמצעות גשרים, היא מרכז כל התעשיות, החל מטקסטיל ועד פטרוכימיה, וממנה מתנהל מחצית מכלל סחר החוץ של הודו. עם זאת, בעוד היא שואפת להפוך לסינגפור מספר שתיים, היא מהווה אבן שואבת לכפריים העניים מרחבי המדינה. המהגרים החדשים הם אלו שמעצבים שוב ושוב את דמותה מחדש, מוודאים שרגל אחת שלה תישאר בהודו הכפרית, בעוד רגלה השנייה בשוק העולמי הגלובאלי.

תעודת זהות:
שטח: 440 קמ"ר
אוכלוסייה: 18 מיליון נפש
מדינה: מאהאראשטרה
שפות: הינדי, מאראתי
שעון: מקדים בשלוש וחצי שעות את שעון החורף של ישראל
אזור חיוג: 022

היסטוריה:
הדיירים המקוריים בשבעת האיים, המהווים כיום את העיר מומבאי, היו דייגים בני שבט קולי, שבקתותיהם עדיין ניצבות היום לאורך קטעים מסוימים של קו החוף. באיים שלטה שורה של שושלות הינדיות, המוסלמים כבשו אותם במאה ה-14 ובשנת 1534 הועברו על ידי סולטן גוג'אראט לידי פורטוגל. הפורטוגלים לא עשו מאמץ רב לפתח את האיים, ובשנת 1661 נכלל האי המרכזי בקבוצה בנדוניה של קתרינה מבראגאנסה, כשנישאה למלך הבריטי צ'ארלס השני. בשנת 1665 קיבלה ממשלת בריטניה את השליטה בכל שבעת האיים, אבל שלוש שנים לאחר מכן החכירה אותם ל'חברת הודו המזרחית', תמורת התשלום הזעום של עשר לירות שטרלינג לשנה.

בומביי התפתחה עד מהרה לעיר נמל, הודות לתנאים הגיאוגרפיים ולמספר הסוחרים הרב, שנמשך אליה מחלקים אחרים של הודו, בעקבות הבטחותיהם של הבריטים לחופש דתי ולמתן זכויות קרקע. עם המהגרים נמנו קהילות גדולות של פרסים (מאמיני דת זאראתוסטרה) ושל גוג'אראטים, בנוסף להינדים מדרום הודו, שנמלטו מרדיפות הפורטוגלים בגואה. הגעתם לעיר, יחד עם קבוצות מהגרים מאוחרות יותר, יצרה את הבסיס לחברה הרב תרבותית של בומביי. כעבור 20 שנה הועברה הנשיאות של 'חברת הודו המזרחית' מסוראט אל בומביי, והעיר הפכה למרכז סחר ראשי, עבור כל החוף המערבי של הודו.

מבצר בומביי הוקם בשנות ה-20 של המאה ה-18, וזמן קצר לאחר מכן החלו בפרויקט בן מאה השנה של ייבוש קרקעות, על מנת להפוך את שבעת האיים הנפרדים לגוש יבשתי אחד. אף שבומביי גדלה בעקביות במהלך המאה ה-18, היא נותרה מבודדת מהיבשה המרכזית, עד שהבריטים הביסו את המאראתים וסיפחו חלקים נרחבים של מערב הודו, בשנת 1818. הגידול הואץ בעקבות הגעתן של ספינות קיטור ובעקבות הקמתה של מסילת הרכבת הראשונה באסיה, מבומביי אל תאנה (Thana), בשנת 1853. מפעלי כותנה הוקמו בעיר בשנה שלאחר מכן, ומלחמת האזרחים בארצות הברית - שייבשה באופן זמני את אספקת הכותנה לבריטניה - הביאה לתחילת הפריחה הכלכלית של ענף הכותנה בבומביי. בשנת 1864 נהרסו חומות המבצר והחלו להקים בעיר בניינים חדשים, שנועדו לשקף את המצב הכלכלי החדש. הפתיחה של תעלת סואץ, בשנת 1869, וההרחבה המשמעותית של רציפי הנמל בבומביי, חיזקו את עתידה של העיר כנמל הראשי של הודו.

בומביי מילאה תפקיד חשוב במאבק לעצמאות - בה נערך הקונגרס הלאומי ההודי הראשון בשנת 1885 ובה נחנך בשנת 1942 הקמפיין שקרא לבריטים לעזוב את הודו. לאחר הזכייה בעצמאות הפכה העיר לבירת 'נשיאות בומביי', אך זו חולקה בשנת 1960 למדינות מאהראשטרה וגוג'אראט, על בסיס של הבדלים לינגוויסטים. מאז, מספר הכפריים הרב (בעיקר ממדינת מאהאראשטרה), שהיגרו לבומביי המשגשגת, דלדל את תשתית העיר ושינה את המבנה הדמוגרפי שלה. נהירה זו הביאה להתחזקותה של תנועה ימנית, פרו-מאראתית, ברשותה של מפלגת הממשל המקומית שיב סנה, שזעזעה את יסודותיה הרב-תרבותיות של העיר, על ידי אפליה נגד תושבי העיר שאינם מאראתים ונגד תושביה המוסלמים. מדיניות זו הביאה להחרפת המתחים הבין-קהילתיים, שבאו לידי ביטוי קיצוני במהומות הרצחניות שלאחר מקרה איודיה, בשנת 1992, וב-13 הפצצות שקרעו את העיר במהלך יום אחד, במרץ 1993. תומכי שיב סנה נטלו אחריות למהומות 92 ואילו המאפיה של בומביי הואשמה במהומות 93 - אף שיש לציין שקו ההפרדה בין הממסד הפוליטי לבין הפשע המאורגן הפך לאחרונה מטושטש יותר מתמיד.

בשנת 1996 שינו מנהיגי שיב סנה את שמה של העיר למומבאי. השינוי אותת על כוונתה של ממשלת מאהאראשטרה לחזק את זהותה המאראתית של העיר, על אף הכוח הטמון ביסודותיה הרב תרבותיים. מומבאי עומדת להפוך בראשית המאה ה-21 לעיר השנייה בגודלה בעולם, אף שמחצית מתושביה עדיין חיים ללא אספקת מים או חשמל. שום דבר לא ממחיש את מצב הסביבה המתדרדר יותר מדיווח עדכני לפיו שאיפה פשוטה של האוויר במומבאי שווה לעישון של 20 סיגריות ביום. מקווים שעיר הלוויין ניו בומביי (New Bombay), ההולכת ונבנית על היבשה המרכזית, תקל במעט את הנטל על הסביבה האורבנית.

גיאוגרפיה:
מומבאי ממוקמת באמצע רצועת החוף המערבית של הודו, על שפת הים הערבי. העיר התפתחה במשך 150 שנה בנפרד מהיבשה המרכזית, ועדיין נדמה שהיא שייכת לעולם אחר, בהשוואה לשאר חלקי מדינת מאהאראשטרה הענקית וההינדית ברובה, המשתרעת על פני רצועת חוף באורך של 500 ק"מ, קטע מרכס הגאטים המערביים וחלק ניכר של רמת הדקאן. רכס הגאטים המערביים (Western Ghats; פירוש מילולי: 'המדרגות המערביות') מתחיל להתרומם מעט מצפון למומבאי ונמשך דרומה במקביל לחוף. גובהו הממוצע 915 מ' והוא מכוסה ביערות טרופיים, ביערות ירוקי-עד ממוזגים וביערות נשירים מעורבים, ומשמש משכן למגוון רחב של בעלי חיים וצמחים, ביניהם 27 אחוז מהצמחים הפורחים בהודו.

מומבאי עצמה היא אי, המחובר ליבשה המרכזית באמצעות גשרים. החלק העיקרי של העיר נמצא בקצה הדרומי של האי. חצי האי הדרומי ביותר נקרא קולאבה ולכאן מגיעים מרבית המטיילים, בזכות מגוון המלונות והמסעדות ושני המבנים הבולטים של העיר, שער הודו ומלון הטאג' מאהאל. מצפון לקולאבה (Colaba) נמצא אזור הפורט (המבצר), כיוון שכאן ניצב בעבר המבצר הבריטי. מערבה יותר נמצא מארין דרייב, רחוב המתפתל סביב למפרץ בק, ומחבר בין מרכז העסקים הגבוה והמודרני לבין חוף צ'ופאטי. מצפון נמצאים פרבריה של מומבאי רבתי. כאן תמצאו את שני נמלי התעופה, נמל סאהאר הבינלאומי ונמל סאנטה קרוז הפנים ארצי.

אתרים:
קולאבה

כל מבקר במומבאי מגיע להסתכל בסמל הקולוניאלי המכונה שער הודו (Gateway of India), שער ניצחון, מאבן בזלת צהובה, ש'נפתח' באופן רשמי בשנת 1924. 24 שנים מאוחר יותר כבר לא היה בו שום צורך, כאשר החטיבה הבריטית האחרונה עזבה את הודו ברוב טקס, והוא הפך לאנכרוניסטי עוד יותר כאשר נפסק שירות אוניות הנוסעים אל מומבאי. השער ניצב באפולו באנדר (Apollo Bunder), כמו דלת אחורית נטושה, ופרט לתפקידו ההכרחי בצילומים של מומבאי, הוא משמש את האוסף הססגוני של ספסרים, של מוכרי בלונים, של מוכרי גלויות ושל מהפנטי נחשים, שמקנים למקום אווירה של בזאר.

מלון טאג' מאהאל המלכותי, משקיף על אפולו באנדר ומ'בר אפולו', שבקומה העליונה, נשקפים נופים יפים של שער הניצחון. מלון ותיק זה נבנה בשנת 1903, על ידי ג'יי.אן. טאטה, אחד מגדולי התורמים הפרסים (מאמיני דת זאראתוסטרה) בעיר. מספרים שטאטה החליט על הקמתו לאחר שסירבו להתיר לו כניסה אל אחד המלונות האירופיים בעיר, בטענה שהוא 'נייטיב' ('יליד'). הרחובות שמאחורי מלון הטאג' מאהאל הם מרכז המטיילים של מומבאי. הרחוב הראשי קולאבה קוזוויי (Colaba Causeway) הוא מקבץ מבולגן של רוכלי רחוב, של חנויות, של דוכנים ושל בתי קפה, והוא מוביל דרומה אל רציף סאסון (Sassoon Dock) - אזור שוקק פעילות עם עלות השחר, כשסירות הדייגים מגיעות לפרוק את שללן - וצפונה אל מוזיאון הנסיך מוויילס (Prince of Wales Museum), ההודי-מוסלמי המרתק. הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית (National Gallery of Modern Art), שבאולם Cowasji Jehangir הסמוך, היא גלריה חדשה ומצוינת לאמנות הודית מודרנית, עם חלל התצוגה הדרמטי ביותר בעיר.

אזור הפורט

המבנים הגותיים הוויקטוריאניים המרשימים של אזור הפורט (Fort; 'אזור המבצר') מדגישים את שורשיה האירופיים של העיר, ומעבירים רטט מוכר בלבבותיהם של תיירים מערי התעשייה בצפון אנגליה. באזור זה ניצב פעם המבצר שהקימו הבריטים, וזהו המרכז המסחרי של מומבאי. האזור כולו הומה בתושבים המגיעים מהפרברים לעבודתם בעיר, עמוס בדוכני מזון ומלא בחזיתות המהודרות של מבנים בריטים מן המאה ה-19.

בניין תחנת הרכבת ויקטוריה (Victoria Terminus; בקיצור וי.טי) הגותי, המהודר שבמבני העיר, נראה יותר כמו קתדרלה או ארמון, מאשר משהו יומיומי כל כך כמו תחנת רכבת. תגליפים של טווסים, מפלצות, קופים, פילים ואריות משולבים בין שלל התומכות, הכיפות, הצריחים, המגדלים וחלונות הוויטראג'. מעל כל אלו מתנשא פסל בגובה של ארבעה מ' של ה'קידמה' - אף ששאר הבניין נראה יותר כמו הצדעה לבלגן ולמהומה. אל תחמיצו, גם אם אין בתוכניות שלכם נסיעת רכבת.

פניני אדריכלות אחרים הם אוניברסיטת בומביי, בית המשפט העליון, בניין BMC וכיכר הורנמיאן (Horniman Circle). בנייתה של קתדרלת סנט תומס (St Thomas' Cathedral), שליד כיכר הורנימאן, החלה כבר בשנת 1672, אבל היא נותרה בלתי גמורה עד 1718. פנים הקתדרלה המטויח כולל כמה לוחות זיכרון קולוניאליות, ביניהן אחת להנרי רוברטסון בואר, לוטננט בחיל הים ההודי המלכותי, ש'איבד את חייו, כשחזר עם סקוט מהקוטב הדרומי' - הקדישו לו דקת מחשבה כשבחוץ 38 מעלות בצל.

מארין דרייב

מארין דרייב (Marine Drive), רחוב הבנוי על קרקע שיובשה ממפרץ בק (Back Bay) בשנת 1920, עובר על שפת חוף הים הערבי, מנארימאן פוינט (Nariman Point), דרך חוף צ'ופאטי ועד מרגלות גבעת מאלאבאר (Malabar Hill). זוהי אחת הטיילות הפופולריות ביותר במומבאי ואתר חביב לצפייה בשקיעה. לא תצליחו לשוטט כאן זמן רב מבלי למצוא עצמכם שקועים בשיחה, אפילו אם זה רק עם מישהו המציע לכם לראות כמה נפלא הקוף שלו יודע לרקוד ברייקדאנס. לאורך הטיילת בנייני אר דקו מוזנחים, שממש מתחננים לאיזה יצרן צבעים שיבוא להוכיח אלו פלאים יכולים צבעיו לחולל באזור. בעלוני תיירות אוהבים לכנות את מארין דרייב בכינוי 'שרשרת המלכה', בגלל הפיתול הדרמטי של אורות הרחוב בלילה. בשעות היום המראה מרשים הרבה פחות, אף קיימות תוכניות מגירה לשיפור ולייפוי האזור.

חוף צ'ופאטי

החוף המפורסם של מומבאי (Chowpatty Beach) אינו מתאים לשיזוף או לשחייה. למעשה, לא הרבה מתרחש בצ'ופאטי בשעות היום, אבל בערבים מתפתחת כאן אווירה קסומה, כאשר המקומיים באים לשוטט בין מוכרי הבלונים, רוכלי האגוזים ובדרני החוף למיניהם. אכילה של חטיף הבלפורי (bhelpuri), בדוכנים המוארים בלילה בשלל אורות צעקניים, היא חלק הכרחי של החווייה המומבאית, כמו גם קבלת מסאג' נמרץ מאחד המאליש-וואלה (malish-wallah) שעל החוף. צ'ופאטי הוא מקום נהדר לצפות בחגיגות פסטיבל גאנש צ'אטורתי, באוגוסט/ספטמבר כל שנה, שבשיאו מטביעים פסלים גדולים של האל בעל ראש הפיל, בתוך מי הים הקודרים.

מאלאבאר היל

בכף הצפוני של בק ביי (Back Bay) נמצאת שכונת המגורים היקרה מאלאבאר היל (Malabar Hill), שבורכה ברוחות קרירות ובנופי מפרץ יפים. הבונגלוס הקולוניאליים שצצו על צלע הגבעה במאה ה-18 התחלפו כיום בבנייני הדירות, הבנויים ברשלנות, של המעמד הנובו-רישי של מומבאי. הגנים התלויים (Hanging Gardens; שנקראים גם Pherozeshah Mehta Gardens), שבראש הגבעה, הם מקום טוב להתעמק בטקסי החיזור של זוגות הודיים ביישנים, הנחבאים בין השיחים המעוצבים בצורת בעלי חיים. נופים נהדרים של העיר נשקפים מפארק קאמאלה נהרו (Kamala Nehru Park) הסמוך. ליד הגנים התלויים, אבל נסתרים היטב ממראה, נמצאים מגדלי הדממה (Towers of Silence) הפרסים. הפרסים (מאמיני דת זאראתוסטרה) רואים באש, באדמה ובמים אלמנטים מקודשים, ועל כן לא נוהגים לשרוף או לקבור את מתיהם. תחת זאת הם מניחים את הגופות במגדלים, ומפקירים אותן לעופות הטרף (או לעורבים). אמצעי זהירות נרחבים ננקטים כדי להרחיק צופים חטטנים, חובבי זוועות.

סמוך לקצה הדרומי של הכף נמצא מקדש ווקשוואר (Walkeshwar), אל החול. על פי סיפור הראמאיאנה, ראמה נח כאן בדרכו להציל את סיטה, שנחטפה אל לאנקה, והקים באתר לינגאם מחול (לינגאם הוא פסל פאלי, המסמל את האל שיווה). המקדש המקורי הוקם לפני כ-1,000 שנה, אבל המבנה הנוכחי מאוחר הרבה יותר. מתחת למקדש נמצאת בריכת באנגאנגה (Banganga Tank), שנבנתה בנקודה שבה קלחו המים, כאשר ירה ראמה באנה (bana - חץ) אל תוך האדמה. עולי הרגל המגיעים לטבול במימי הבריכה והמוני ילדים סקרנים הופכים שכונה זו לשינוי מרענן על רקע מגדלי הדירות המהודרים, שמתנשאים מעל.

מסגד חאג'י עלי

בקצה גשר ארוך, הבולט אל תוך הים הערבי, ניצב מסגד מטויח לבן, היישר מהאגדות, שבתוכו מצוי קברו של הקדוש המוסלמי חאג'י עלי. על פי האמונה היה הקדוש איש עסקים שוויתר על כל תענוגות העולם הזה, עלה לרגל למכה ולאחר מכן עשה מדיטציה על הכף הסמוך. המסגד והקבר נבנו על ידי חסידיו, בראשית המאה ה-19. גרסאות אחרות של האגדה מספרות שחאג'י עלי מת במהלך מסע העלייה לרגל למכה וארונו צף באורח פלא חזרה לבומביי, ונעצר בנקודה זו. ניתן להגיע אל המסגד בשעות השפל בלבד, כאשר השביל המוביל אל המסגד מלא בקבצנים, הסובלים מכל מום ועיוות שאתם יכולים להעלות על הדעת. החצר הקרירה של המבנה, לעומת זאת, מלאה בדרך כלל בדוכני חטיפים ובצהלת משפחות. הסלעים שמאחורי המסגד, הנחשפים בשעות השפל בלבד, הם אתר פופולרי לתפוס קצת רוח ים.

שוק קרופורד

שוק קרופורד (Crawford Market; שנקרא גם Phule Market) המקורה והססגוני, שמצפון לתחנת הרכבת ויקטוריה, הוא המעוז האחרון של בומביי הבריטית, לפני שנכנסים להמולת השווקים במרכז העיר. בעבר היה זה השוק הסיטונאי לתוצרת חקלאית, לפני שזה הועבר אל ניו בומביי. כיום באים לכאן תושבי מרכז בומביי לקנות פירות, ירקות ובשר. לבניין השוק חזית בסגנון נורמנדי-גותי, המעוטרת בתגליפים שעשה לוקווד קיפלינג, אביו של רודיארד קיפלינג, והוא גם שעיצב את המזרקה שניצבת במרכז השוק, קבורה תחת ארגזי פרי ישנים. בשוק בעלי החיים מאחור מוכרים הכול החל, מכלבי נקניק ועד תוכי קאקאדו, שמרביתם מוחזקים בכלובים קטנים להחריד. שוק הבשר מיועד לאמיצים בלבד, אף שזהו ללא ספק אחד המקומות היחידים שבהם עשויים לגשת אליכם ולשאול אם ברצונכם לקנות ראש תיש מדמם. מדרום לשוק נמצא בית הספר לאמנות, J J School of Art, שבו נולד רודיארד קיפלינג בשנת 1865.

קאלבאדווי

שום ביקור במומבאי אינו שלם בלי שוטטות בבזארים של קאלבאדווי (Kalbadevi), שמדרום לשוק קרופורד. זהו אזור מוסלמי בעיקרו, עם סמטאות צרות, ונחשול אינסופי של אנשים החוסם את התנועה - ניגוד חריף לסדר, למרחב ולמודרניות (היחסיים) של דרום מומבאי.

כיוון שמסורת הקאסטות חזקה כאן יותר מכל תיאוריות השיווק הקפיטליסטיות, יש בשווקי קאלבאדווי רחובות שלמים המוקדשים למוצר אחד מסוים; השוטטות עשויה להפוך לחוויה מוזרה מעט, כשאתם מוצאים את עצמכם לפתע ברחוב שלם של חנויות לאביזרי אמבטיה או לצינורות נחושת. יש מטיילים הרואים בבזארים הללו 'תופעה' יותר מאשר מקום לעריכת קניות, אבל הרבה יותר כייף להתייחס אליהם כאל שני הדברים גם יחד. השווקים העיקריים הם זאברי בזאר (Zaveri Bazaar; תכשיטים), מאנגאלדאס מרקט (Mangaldas Market; בדים), דהאבו סטריט (Dhabu St; פריטי עור) וצ'ור בזאר (Chor Bazaar; שוק 'הגנבים' של מומבאי). בצ'ור בזאר אפשר למצוא הכול - החל מחלפי מכוניות ועד חרסינה ויקטוריאנית - הבדיחה המקובלת היא שמה שאתם קונים כאן, ממילא נגנב מכם מלכתחילה. במאטון סטריט (Mutton St), שבצ'ור בזאר, מתמחים בעתיקות, ברפרודוקציות מתוחכמות ובג'אנק למינהו. אל תאמינו לכל מה שנאמר בקשר לגילם של החפצים העתיקים ואל תתלו תקוות גבוהות מדי במשך חייהם של חפצים עם חלקים מכניים.

פרט לבזארים, באזור זה נמצאים גם הג'אמה מאסג'יד (Jama Masjid) ומקדש מוּמבאדווי (Mumbadevi Temple), המוקדש לאלה של בני קולי, תושביו המקוריים של האי. מומלץ ללכת לבזארים בלי להחליט על כיוון מיוחד ופשוט לשוטט בלי מטרה עד שיימאס לכם.


מסביב לבומביי:

האי אלפנטה

אתרי התיירות המרכזיים במומבאי הם המקדשים החצובים בסלע, שעל האי אלפאנטה (Elephanta Island) השליו, עשרה ק"מ מצפון מזרח לשער הודו. המקדשים, שסוברים שנחצבו בין השנים 450-750 לספירה, הצליחו לשרוד ואנדאליזם פורטוגלי (מספרים שאחת המערות שימשה את הגדודים הפורטוגלים לעריכת מטווחים) ואינם נופלים בגודלם, ביופיים או בעוצמתם מהמערות באג'אנטה ובאלורה. במערה המרכזית יש תגליפים גדולים הקשורים לאל שיווה, ביניהם טרימורטי (Trimurti - השילוש ההודי) מדהים בגובה של שישה מ', שבו נראה שיווה בעל שלושה ראשים, בתפקידי הבורא, המשמר והמחריב. סירות שטות לכאן מאפולו באנדר שבמומבאי, אחת לשעה, עד שעות אחר הצהריים המוקדמות כל יום; מומלץ להימנע מהגעה בסופי השבוע הצפופים.

פארק לאומי סאנג'יי גנדי

אזור מוגן זה (Sanjay Gandhi), של גבעות מיוערות בפרבריה הצפוניים של מומבאי, ידוע בעיקר בזכות 109 מערות קאנהרי (Kanheri Caves), שחצובות במדרון של עמק סלעי, במרכז הפארק. הן שימשו נזירים בודהיסטיים, בין המאה השנייה לתשיעית, בתור ויהארה (viharas - מנזרים) וצ'איטיה ( chaityas- מקדשים). המרשימה מכולן היא מערה מספר שלוש, מערת צ'איטיה גדולה, שבה אכסדרת עמודים ארוכה ודאגובה ( dagoba- פגודה) בת חמישה מ' בחלק האחורי. בתוך הפארק יש גם פארק אריות (Lion Safari Park).

מאתראן

מאתראן (Matheran; 'פסגת ג'ונגל') היא ההיל סטיישן (עיירת נופש הררית) הקרובה ביותר אל מומבאי, ויכולה לשמש פסק זמן מרענן מהחום והרעש של הבירה. היא נמצאת כ-50 ק"מ ממזרח למומבאי, בנויה בראש גבעה עם שפע של עצים מצלים ומוקפת במסלולי הליכה, המובילים אל תצפיות נוף מראשי צוקים תלולים. ביום בהיר הנופים עוצרי נשימה וממרומי הארט פוינט (Hart Point) אפשר לראות (ויש הטוענים שאפילו לשמוע) את מומבאי. לואיזה פוינט (Louisa Point) היא נקודת תצפית מצוינת לשעת השקיעה, בעיקר בימות השבוע, כאשר הצוק יכול להיות כולו שלכם.

'גילויה' של מאתראן, בשנת 1850, מיוחס ליוּ מאלט, שטיפס במסלול ההליכה המכונה הסולם של שיוואג'י (Shivaji's Ladder). בזכות העצים הרבים והמיקום הגבוה (800 מ'), מזג האוויר כאן קריר קצת יותר מאשר במישורים, ומאתראן הפכה עד מהרה להיל סטיישן פופולרית בקרב הבריטים. גם היום זוהי עיירה שקטה ושלווה מאוד, הודות לחרם מוחלט על כלי רכב ממונעים (וגם על אופניים), אבל בסופי שבוע פושטים עליה אינסוף מבקרים ממומבאי הסמוכה ומסלולי ההליכה הנעימים מתמלאים אנשים מקיר אל קיר. טיולים נחמדים הם אל אגם שארלוט (Charlotte Lake) ואל בתי הקברות ההינדי והפרסי, שליד ראמבוג פוינט (Rambaug Point).

ההגעה אל מאתראן היא ללא ספק חצי מהכיף; מנראל ג'אנקשן (Neral Junction) עליכם לנסוע 21 ק"מ ברכבת המסילה הצרה, עד לבה של העיירה. הרכבת מטפסת במשך שעתיים לאורך המדרונות התלולים, ועוברת בדרכה דרך מנהרה המכונה 'מנהרת נשיקה אחת' (הדרך חזרה, בירידה, אורכת 90 דקות).


אירועים:
פסטיבל אלפאנטה הוא פסטיבל ריקוד ומוסיקה על האי אלפאנטה, הנערך כל פברואר. גאנש צ'אטורתי (Ganesh Chaturthi), פסטיבל הינדי בן 11 ימים, הנחגג באוגוסט או בספטמבר, מגיע לשיאו כאשר מטביעים פסלים גדולים של האל בעל ראש הפיל, בתוך הים, בעיקר בחוף צ'ופאטי. הפסטיבל בצורתו העכשווית, הכוללת תהלוכת המונים, החל רק משנת 1893, כאשר לאומנים הודיים רתמו את הפסטיבל ההינדי לצורכיהם. פסטיבל הדיוואלי (Diwali) נחגג במומבאי במהלך אוקטובר או נובמבר, בהתלהבות מיוחדת, ובימי השיא הופכים מטחי נפצים את מארין דרייב לאזור קרב; על מימי בריכת באנגאנגה משיטים מנורות דיוואלי מסורתיות.


תחבורה:
במומבאי פועלת רשת אוטובוסים בינעירונית מן הטובות בערים הגדולות של הודו. עם זאת, אוטובוסי הקומתיים האדומים הולכים ונשחקים, כתוצאה מפקקי התנועה הבלתי אפשריים של העיר. קיימת גם רשת רחבה של רכבות פרברים חשמליות, אבל הימנעו מנסיעה בשעות העומס, אז הרכבות עמוסות עד כדי כך שצריך להתחיל לפלס דרך אל דלת היציאה, לפחות שלוש תחנות לפני שרוצים לרדת. במומבאי פועל צי ענק של מוניות שחורות-צהובות, המצוידות במונה, אבל בניגוד לערים גדולות אחרות, אוטו-ריקשות אינן רשאיות להיכנס אל מרכז העיר. המונים של המוניות אינם מעודכנים, והתעריף הסופי נקבע באמצעות טבלת המרה, שנמצאת ברשות הנהג.

מתי ואיך להגיע:
מרבית המטיילים שוהים במומבאי רק את פרק הזמן ההכרחי כדי לאשרר את כרטיסי הטיסה שלהם או כדי לארגן תחבורה אל גואה, מבוהלים מהסיפורים על העוני והזוהמה בעיר וממחירי הלינה הגבוהים יחסית. אבל מומבאי היא עיר בטוחה וכריזמטית, הראויה בהחלט לשהות ממושכת יותר. הזמן הטוב ביותר להגיע לכאן הוא בחודשים ספטמבר עד אפריל, כאשר יבש וקריר יחסית.

אם ברצונכם להיות במומבאי באחד הפסטיבלים, בחרו בגאנש צ'אטרותי, פסטיבל הינדי בן 11 יום, החל באוגוסט/ספטמבר, שמגיע לשיאו כאשר פסלים גדולים של האל בעל ראש הפיל מוטבעים בים, בעיקר לאורכו של חוף צ'ופאטי.

מומבאי היא שער הכניסה הבינלאומי העיקרי אל מאהאראשטרה, כמו גם אל הודו כולה, עם יותר נחיתות והמראות מאשר בדלהי, בכלכתה או בצ'נאי. דרך מומבאי עוברות גם הכי הרבה טיסות פנים, ביניהן טיסות אל אוראנגאבאד, שליד מערות אלורה ואג'אנטה. נמל התעופה הבינלאומי (סאהאר) ונמל התעופה הפנים-ארצי (סאנטה קרוז) נמצאים 30 ק"מ ו-25 ק"מ ממרכז העיר מומבאי, בהתאמה. יש שירות אוטובוסים סדיר בין שני נמלי התעופה. אוטובוסים ליעדים מרוחקים יוצאים מתחנת האוטובוסים הממשלתית, שמול תחנת הרכבת Central. הבלגן חוגג ואין כמעט אף שלט או מידע באנגלית. כאן נמצאים משרדיהן של חברות האוטובוסים של מדינות מאהאראשטרה, גואה, גוג'אראט, קארנאטאקה ומאדיה פראדש.

שתי חברות רכבת פועלות ממומבאי. חברת Central Railways מפעילה שירותים ליעדים במזרח ובדרום, בנוסף למספר מצומצם של רכבות ליעדים בצפון. חברת Western Railways מפעילה רכבות צפונה, היוצאות מתחנות Churchgate ו-Central. רכבות נוסעות בתכיפות בין מומבאי לאגרה (1,344 ק"מ), לאחמדאבאד (492 ק"מ), לאוראנגאבאד (375 ק"מ),לבאנגאלור (1,210 ק"מ), לכלכותה (1,960 ק"מ), לצ'נאי (1,280 ק"מ), לדלהי (1,385 ק"מ), לקוצ'י (1,840 ק"מ), לפונה (190 ק"מ) ולוורנסי (1,510 ק"מ).




מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:50 לינק ישיר 

מצורף קובץ

צפון הודו והגנגס:
(מתוך הלונלי פלנט ואתר YNET:

חוויה מטהרת בנהר הגנגס הקדוש וביקור בטאג' מאהאל, מסגד האהבה: הודו מתגלה במלוא תפארתה






מישור הגנגס משתרע על פני אזור רחב ידיים בצפון הודו, שכולל בתוכו את מרכז הודו ההינדית, שמכונה לעתים גם 'רצועת הפרות'. הגנגס, שנובע בהרי ההימליה ונשפך אל מפרץ בנגל, מנקז כרבע מכלל שטחה של הודו, ובאזור האגן הפורה שלו מתגוררים לא פחות מ-300 מיליון נפש. מבחינת הגבהים יורד הנהר רק כמה מאות מ', בדרכו אל מפרץ בנגל, וזהו אחד האזורים השטוחים והחדגוניים ביותר בהודו. זהו אזור עצום, יבש ומאובק, שגורם לבני האדם להרגיש קטנים, אבל כפיצוי הודו מתגלית כאן בגדול.

אתרים בצפון הודו:
אגרה

בתקופת השלטון המוגולי היתה אגרה בירתה של הודו, ורבים מן המבנים המרהיבים שבה, ביניהם הטאג' מאהאל ומבצר אגרה הענק, הוקמו באותה תקופה. פרט לשפע המונומנטים המוגוליים שבה, יש לאגרה מאפיינים דומים לערים אחרות בצפון הודו - דהיינו אזור גדול ששימש בעבר כמחנה צבאי, שווקים הומי אדם, נהגי ריקשות חמדנים, מדריכים מנג'סים והכול במינון מורט עצבים. אגרה נמצאת במרחק שעתיים נסיעה ברכבת מדלהי ואם אתם ממש ממהרים, אתם יכולים לבקר בה במסגרת יום טיול מהבירה.

הטאג' מאהאל, שתואר כמונומנט המרהיב ביותר שנבנה אי פעם בשם האהבה, הפך למעשה לסמל התיירותי של הודו. מאוזוליאום מרשים זה נבנה על ידי הקיסר שאה ג'אהאן, לזכר אשתו השנייה מומטאז מאהאל, שמתה בשנת 1631, בזמן לידה, והותירה את הקיסר שבור לב עד כדי כך ששערו, כך מספרים, האפיר כולו בן לילה. בנייתו של הטאג' החלה באותה שנה, אך הושלמה רק בשנת 1653. בסך הכול עסקו בבנייה 20,000 איש מהודו וממרכז אסיה. האדריכל הראשי היה כנראה איסה חאן, שהובא משיראז, שבאיראן. מומחים נוספים הובאו מאירופה, מה שאפשר לבריטים להשלות את עצמם זמן מה, שמבנה מרשים כל כך חייב היה להיות פרי תכנונו של אדריכל אירופי.

הטאג' ניצב על גבי במת שיש מוגבהת, בתוך גנים מעוצבים על גדת נהר היאמונה. צריחים לבנים גבוהים, שנבנו ליופי בלבד, מעטרים את כל אחת מפינות הבמה - הואיל והטאג' מאהאל אינו מסגד, אין מואזין הקורא מהם לתפילה. שני מבני אבן חול אדומה ניצבים משני צדי הטאג'; זה שמצדו המערבי הוא מסגד, ואילו מקבילו מן הצד המזרחי נבנה למען הסימטרייה בלבד. לא ניתן להשתמש גם בו כמסגד, כיוון שהוא אינו פונה לכיוון הנכון.

למבנה המרכזי של הטאג' ארבע כיפות קטנות, המקיפות את הכיפה המרכזית, דמוית הבצל. קבריהם של מומטאז מאהאל ושל שאה ג'אהאן ממוקמים בחדר המרתף. מעליהם, באולם המרכזי, יש קברים מדומים, דבר מקובל במאוזוליאומים מסוג זה. האור נכנס אל החדר המרכזי דרך סבכות שיש מגולפות. ההד בחדר זה, בעל הכיפה הגבוהה, חזק במיוחד, ויש תמיד מישהו ששש להדגים זאת לכל שאר הנוכחים.

אף שהטאג' מרהיב ביופיו מכל זווית אפשרית כמעט, אלו הפרטים הקטנים, המתגלים במבט מקרוב, שמדהימים באמת. אבנים יקרות למחצה משובצות בתוך לוחות שיש, בדוגמאות יפהפיות, בסגנון המכונה פייטרה דורה (pietra dura.). הדיוק ותשומת הלב העצומה שהושקעו בתכנון הטאג' מאהאל ובבנייתו מרשימים גם ממבט מרחוק, כשעומדים מעברו השני של הנהר וגם ממרחק נגיעה. שימו לב שהטאג' סגור למבקרים בימי ב'.

מוקד העניין המרכזי השני בעיר הוא מבצר אגרה הענק, הבנוי מאבן חול אדומה, על גדת נהר היאמונה. החומות הכפולות העצומות שמקיפות את המבצר מתנשאות לגובה של יותר מ-20 מ' והיקפן 2.5 ק"מ. מסביב לחומות תעלת מגן מצחינה ובתוכן מבוך של אולמות מרהיבים, מסגדים, חדרים וגנים, שיוצרים למעשה עיר בתוך עיר. למרבה הצער בניינים רבים אינם פתוחים בפני מבקרים, ביניהם 'מסגד הפנינים', הבנוי שיש לבן ונחשב על ידי רבים כמסגד היפה ביותר בהודו כולה. פנינים מוגוליות אחרות שכדאי לראות הם בניין איטימאד אוד דאולה (Itimad-ud-daulah), שרבים ממאפייני העיצוב שלו שימשו מאוחר יותר לתכנון הטאג' והמאוזוליאום של אכבר (Akbar's Mausoleum), בסיקאנדרה, שמשלב מוטיבים מוסלמיים, הינדים, בודהיסטיים, ג'ייניים ונוצריים, בדומה לפילוסופיה הדתית שפיתח אכבר, שניסתה גם היא לשלב בין כל הדתות.

לאקנאו

לאקנאו (Lucknow), בירתה של מדינת אוטאר פראדש, היא בעיקרה יציר כפיהם של הנאוואבים של אוד (Oudh), שליטים מוסלמיים ששלטו בחלק של צפון מרכז הודו במשך מאה שנה כמעט, לאחר דעיכתה של האימפריה המוגולית. הנאוואבים היו שליטים גרועים, אקסצנטרים וראוותניים, אבל יהיו חסרונותיהם אשר יהיו, המוניטין של לאקנאו כעיר של יופי ותרבות, צמח בתקופת שלטונם. כיום זוהי עיר של מאוזוליאומים מתפוררים, של עתיקות מצולקות, של מטבח מוגולי עשיר ושל זיהום אוויר בלתי נסבל.

המבנה המרשים ביותר בעיר הוא מאוזוליאום בארה אימאמבארה (Bara Imambara; אימאמבארה הוא קבר של קדוש שיעי מוסלמי), שנבנה ביוזמתו של אסף-א-דאולה בשנת 1784, במסגרת פרויקט יזום, בתקופה של רעב בעיר. במאוזוליאום אחת הגלריות הקמורות הגדולות ביותר בעולם, מבוך מדהים, באר חסרת תחתית וגג שנשקפים ממנו נופים של העיר. סמוך לבארה אימאמבארה נמצא רומי דארוואזה (Rumi Darwaza), העתק מרשים של שער הכניסה באיסטנבול, שהוקם גם כן על ידי אסף-א-דאולה. בסמוך נמצא חוסיינאבאד אימאמבארה (Hussainabad Imambara), שהוקם בשנת 1837 על ידי מוחמד עלי שאה, כדי לשמש בעתיד כמאוזוליאום שלו עצמו. יש בו העתקים מוקטנים של הטאג' מאהאל וגם כס מלכות מכסף, נברשות מצועצעות ושאר פריטים שהיו ברשות המשפחה השלטת.

המבנה העתיק המעניין ביותר בעיר הוא הרזידנסי (Residency - 'בית הנציבות'), שהוקם בשנת 1800 ובו התרחש 'מצור לאקנאו', האירוע הדרמטי ביותר במהלך התקוממות 1857. כוח בריטי קטן, בפיקודו של סר הנרי לורנס, מצא מקלט ברזידנסי, במשך שלושה חודשים, כשהוא מוקף במורדים הודים. כוח חילוץ שנכנס לסייע מצא עצמו כלוא בפנים גם כן, לחודשיים נוספים. מקבץ המבנים שומר בדיוק כפי שהיה אחרי שהבריטים חולצו לבסוף, ועדיין אפשר לחוש בו את אווירת הקרב העגומה. הקירות ההרוסים, המצולקים מפגיעות תותחים; תאים מעופשים שבהם מצאו רבים מהנשים והילדים מקלט; ובחוץ, בית קברות עם קבריהם של יותר מ-2,000 איש, ביניהם גם קברו של סר הנרי לורנס.

ורנסי

במשך יותר מ-2000 שנה היתה ורנסי (Varanasi), 'העיר הנצחית', בירתה הדתית של הודו. היא הוקמה על גדותיו של נהר הגנגס הקדוש ומאמינים שהיא אתר העלייה לרגל האולטימטיבי ושכל מי שמת בה, לא משנה מהי אמונתו ועד כמה נוראים היו עוונותיו, משתחרר ממעגל הלידות והמוות וזוכה בגאולה. ורנסי, העיר המזרחית ביותר במדינת אוטאר פראדש, היא מרכז ללימוד ולתרבות, והיא מהווה בית לסופרים, לפילוסופים ולבלשנים רבים. עובדה זו משתקפת בתפקיד שממלאת העיר בהתפתחותה של שפת ההינדי - הדבר הכי קרוב לשפה לאומית בהודו.

בורנסי יש 100 גאטות (גאט - מדרגות היורדות אל הנהר) רחצה ושריפה, אבל מאניקארניקה גאט (Manikarnika Ghat) היא הקדושה מכולן. זוהי גאט השריפה המרכזית, שבה שואף כל הינדי שגופתו תישרף ביום מותו. בגופות מטפלים בני-בלי-קאסטה מנודים, והן מובלות דרך הסמטאות הצרות של העיר העתיקה אל נהר הגנגס הקדוש, על גבי אלונקות במבוק, עטופות בד. לאורך החלק העליון של הגאט תראו ערמות ענקיות של עצים לבעירה, וכל קורת עץ נשקלת בקפידה על גבי מאזני ענק, כך שניתן יהיה לחשב את עלות טקס הלוויה. אין מניעה לצפות בטקסי השריפה, כיוון שבמאניקארניקה המוות הוא פשוט עסקים כרגיל, אבל את המצלמות עליכם להשאיר במלון. כדי לספוג את האווירה הייחודית לאורך הנהר כדאי להסתובב קצת בדאסאסוואמד גאט (Dasaswamedh Ghat). כאן תוכלו לראות המוני אנשים היורדים אל שפת המים לא רק כדי לבצע את הטבילה הטקסית אלא גם כדי לעשות יוגה, להניח מנחות, לקנות פאן, למכור פרחים, לקבל מסאג', לשחק קריקט, לשחות להנאתם, לקבל תגלחת ולשפר את הקארמה שלהם באמצעות מתן צדקה לקבצנים. זהו גם המקום שממנו הכי קל לשכור סירה לשיט על הנהר, כיוון שיש תחרות עזה בין בעלי הסירות הרבים.

פרט לגאטות הרבות שלאורך הנהר, יש עוד הרבה דברים מעניינים לראות ולעשות בורנסי, ביניהם לבקר במקדש המוזהב (Golden Temple), מבנה מרובע עם מגדלים מוזהבים מרשימים; לשוטט בשווקים המפורסמים בכלי הפליז המעוטרים, בצעצועים מצופי הלכה, בצעיפים, בבדי המשי, בסיטארים (כן, ראווי שנקר באמת גר כאן); ללכת לאיבוד במבוך הסמטאות הצרות, שמתפתלות מאחורי הגאטות; לבקר במרכז הבודהיסטי הסמוך סארנאת (Sarnath); ולצאת לשיט הזריחה ההכרחי במורד הגנגס.

בודגאיה

בודגאיה (Bodhgaya), עיירה קטנה במרכז מדינת ביהאר החמה, היא המקום שבו זכה הבודהה בהארה והיא אתר העלייה לרגל הבודהיסטי החשוב ביותר בעולם. הקהילות הבודהיסטיות הגדולות בעולם הקימו כאן מקדשים, מנזרים ומונומנטים, מהצנוע ועד למהודר; פסל הבודהה הגדול, שנבנה על ידי היפנים, הוא אחת מגולות הכותרת. יש במקום נוכחות טיבטית ניכרת - הדאלאי לאמה נוהג לפעמים לבלות את חודש דצמבר בבודגאיה - ומערביים רבים מגיעים לכאן כדי ללמוד בודהיזם ולהשתתף בקורסי מדיטציה. במרכז העיירה נמצא מקדש מאהאבודהי (Mahabodhi Temple), שבראשו מגדל מדורג, בן 50 מ' ובתוכו פסל בודהה גדול, מצופה זהב. חלק גדול מחומת האבן המקיפה את המקדש מעוטרת בתגליפים יפהפיים: פרחי לוטוס, קנטאורים (דמויות אדם-סוס) ונשים בעלות זנב דג, המכניסות את זרוען אל תוך לוע של מאקאראס - תנינים מיתולוגיים עם אוזני פיל גדולות ורגליים אחוריות ארוכות. עץ הפיקוס ההודי שגדל כאן הוא על פי הטענה צאצא ישיר של העץ שתחתיו ישב הבודהה, עשה מדיטציה והגיע להארה.

קהאג'וראהו

בכפר שקט, חביב ומאובק זה (Khajuraho), שבצפון מדינת מאדיה פראדש (Madhya Pradesh), יש שפע של מקדשים. מקדשים לכל דבר - לאלי השמש, לפרים קדושים ומה שכולם זוכרים הכי טוב, מקדשים למין. פסלי אבן של אפסארה (apsaras), 'נימפות שמימיות', המשרבבות שפתיים בתנוחות של נערות אמצע, וזוגות מיתונה (mithuna), פסלים ארוטיים, המדגימים את כל סדרת תנוחות הקאמה סוטרה. זו אמנות מלאת תאווה וזוהי אחת הסיבות לכך שמקדשי קהאג'וראהו מפורסמים בעולם כולו. הסיבה השנייה היא שהם מעוטרים בשפע של עבודות יד מן היפות ששרדו מתקופת צ'אנדלה (Chandela), שושלת ששלטה במשך חמש מאות שנה, לפני שנכנעה בפני הפולשים המוסלמים. מבקרים נוהרים גם אל פסטיבל הריקודים, שנחגג בחודש מרץ, בהשתתפות מיטב הרקדנים הקלאסיים מכל רחבי הודו - המקדשים המוארים בלילה באור זרקורים משמשים תפאורה מרהיבה לריקודים.

המקדשים הגדולים והחשובים ביותר נמצאים בקבוצת המקדשים המערבית, המוקפת במעין פארק. המבנה של כל המקדשים כולל מגדל גבוה בעל קווים מעוגלים, שצמודים לו צריחים מחודדים, נמוכים יותר, בצורה המזכירה פסגת הר מרכזית, שמשני צדיה פסגות הרים נמוכות יותר. סביב לקירות החיצוניים של המקדשים יש שתיים, לפעמים שלוש, שורות עמוסות בתבליטים של אלים, של אלות, של מלכים וגיבורים, של זונות צמרת, של זוגות במעשה האהבים ובחלק מהמקומות גם אפריזים עם תבליטי חיות למיניהן. עיצוב הפנים עשיר לא פחות, עם אכסדרה פתוחה המובילה אל האולם המרכזי, ומשם מסדרון המוביל אל החדר הקדוש יותר, שבו ניצב פסל של אחד האלים. למעשה, הפיסול והאדריכלות משתלבים בצורה מושלמת כל כך, שנראה שכל אחד מן המבנים תוכנן כולו, מן המסד ועד הטפחות, על ידי גאון יחיד (וחובב סקס).

פאטפור סיקרי

עיר רפאים מבוצרת ומקסימה זו (Fatehpur Sikri) היתה בירתה של האימפריה המוגולית, בשנים 1571-1585, בתקופת שלטונו של הקיסר אכבר. כמה שנים קודם לכן לא היה כאן אלא כפר פשוט של סתתי אבן. האגדה מספרת שאכבר, שבאותה עת לא היה לו עדיין יורש זכר, על אף צבא נשותיו,
עלה לרגל אל סיקרי, לשאול בעצתו של חכם מוסלמי בשם שייח סאלים צ'ישטי. החכם חזה את לידתם של שלושה בנים, וכאשר נבואתו התגשמה החליט אכבר לבנות עיר גדולה בסיקרי.

כ-14 שנים בלבד לאחר מכן הוחלט על נטישתה של העיר באותה מהירות בה הוחלט על הקמתה, כפי הנראה בגלל בעיות באספקת מים. אכבר העתיק את בירתו אל לאהור ובתוך שני עשורים הפכה פאטפור סיקרי לעיר נטושה - וכך נותרה מאז ועד היום. אכבר שב לאזור בשנת 1598 אבל בחר להתמקם באגרה, מה שגרם לרבים לחשוב שהקמת סיקרי לא היתה יותר מגחמה חולפת של הקיסר. כיום, הודות לעמידותה של אבן החול האדומה ולעבודות שחזור מאומצות שעשו אנשי 'הרשות לחקר הארכיאולוגיה בהודו', פאטפור סיקרי היא דוגמה נפלאה לעיר מתקופת השיא של האימפריה המוגולית.

בזמן שהותו בפאטפור סיקרי בילה אכבר זמן רב בלימוד דתות אחרות, פרט לאיסלאם. בעקבות שיחות ארוכות עם הינדים, ג'יינים, פארסים (מאמיני דת זאראטוסטרה) וישועים פורטוגלים שהגיעו מגואה, הוא פיתח דת חדשה, בשם דין אילהי (Deen Ilahi), שבה ניסה לשלב היבטים של כל הדתות העיקריות. ניתן לראות בפאטפור סיקרי שילוב דומה: מקום שבו האדריכלות האסלאמית משתלבת עם אמנות דקורטיבית הינדית וג'יינית. מרבית האנשים מבקרים בפאטפור סיקרי במסגרת טיול יום מאגרה, אבל היא מלאת אווירה ויכול להיות נחמד גם לבלות בה קצת יותר.

רישיקש

מקום שליו זה (Rishikesh), שבצפון מדינת אוטאר פראדש, מוקף גבעות, נחצה על ידי נהר הגנגס הרחב ומכונה לעתים קרובות 'בירת היוגה העולמית'. בשנות ה-60 זכתה רישיקש לתהילה פתאומית - ובת חלוף - כשחברי להקת הביטלס באו לשהות כאן עם הגורו שלהם, מאהארישי מאהש יוגי. הימים הללו חלפו ואינם עוד, אך זהו עדיין מקום מצוין למדוט, ללמוד יוגה ולחכות להארה. יתרה מכך רישיקש היא גם נקודת יציאה טובה לטרקים אל מרכזי העלייה לרגל שבהרי ההימליה, כגון באדרינאת (Badrinath), קדארנאת (Kedarnath) וגאנגוטרי (Gangotri).

פארק לאומי קאנהה

קאנהה (Kanha) הוא אחד הפארקים הלאומיים הגדולים והנידחים ביותר בהודו. הוא משתרע על פני שטח בן 1945 קמ"ר של יערות ושל אדמות מרעה עם חורשות דלילות, וזורמים בו נהרות ונחלים רבים. כאן התרחשו אירועי ספר הג'ונגל של קיפלינג ואכן יש כאן מגוון נפלא של חיות בר, ביניהן נמרים, איילים נקודים, איילי סמבר והמפורסמים מכולם, הטיגריסים. יש אפשרות לצאת לטיולי רכיבה על פילים ברחבי הפארק, בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב, אף שהסיכויים לראות טיגריסים הולכים וקטנים, בשל פעילותן הבלתי חוקית של כנופיות ציידים. אף שאפשר לראות כאן בעלי חיים בכל החודשים שבהם הפארק פתוח, הסיכויים גדלים באופן ניכר בחודשים החמים ביותר, מרץ ואפריל, אז יוצאות כל החיות ממחסה היער לחפש מים. הפארק סגור מה-1 ביולי עד ה-31 באוקטובר.


איך מגיעים:
שתי הערים המשמשות כשערי כניסה לאזור הן דלהי (כשמגיעים מכיוון מערב) וכלכתה (כשמגיעים ממזרח). לאקנאו וורנסי הן הדבר הקרוב ביותר למרכזי תחבורה במישור הגנגס; ורנסי היא תחנה נוחה בנתיב היבשתי אל נפאל. יש טיסות מדלהי אל אגרה, אל דרה דון (Dehra Dun; שליד רישיקש), אל קהאג'ורהו, אל לאקנאו, אל פאטנה ואל ורנסי. לאקנאו וורנסי מקושרות ביניהן גם על ידי טיסות פנים.

אינספור רכבות אקספרס חוצות את מישור הגנגס, כשהן עוברות את המרחק בין דלהי לכלכתה בכ-24 שעות ועוצרות במרבית הערים הגדולות בדרך. הנסיעה מדלהי ברכבת אורכת שמונה שעות עד לאקנאו וכ-13 שעות עד ורנסי. ניתן לבקר באגרה במסגרת טיול יום מדלהי, כיוון שיש שירות רכבת מהיר במיוחד ביניהן, אבל העיר (ובעיקר הטאג' מאהאל) מצדיקים ביקור קצת פחות חפוז.









מנותק
נשלח ב-26/8/2005 10:55 לינק ישיר 

מצורף קובץ

הרי ההימאליה בהודו:
(מתוך לונלי פלנט ואתר YNET)

מטיילים נמשכים לאזור זה בזכות הנופים ההרריים המרשימים ואילו ההודים מגיעים לכאן לבלות את ירח הדבש ולחלוק כבוד למקום משכנם המיתולוגי של האלים.

הרי ההימליה ההודיים עומדים בניגוד מוחלט למישורים המאובקים של הצפון ולאזורים הטרופיים של הדרום. באזור זה של עיירות היל סטיישן (עיירות נופש הרריות), של עמקים פוריים, של נופים סלעיים ושל אוויר הרים דליל, התאמצו המקומיים להוציא את מחייתם, בשטחי הקרקע המעטים הראויים למגורים.
הבריטים נמשכו אל מרגלות-ההרים כדי למצוא מפלט מהקיץ הלוהט במישורים, מטיילים נמשכים לאזור בזכות הנופים ההרריים המרשימים ואילו ההודים מגיעים לכאן לבלות את ירח הדבש ולחלוק כבוד למקום משכנם המיתולוגי של האלים.

הרי ההימליה ההודיים מסמנים את נקודת המפגש של שלוש הדתות-תרבויות העיקריות באסיה: הרי ההימליה בקשמיר מהווים את הגבול התרבותי של דת האיסלאם; שיפולי ההרים בג'אמו, בהימאצ'אל פראדש ובאוטאר פראדש מגדירים את גבולותיו הצפוניים של ההינדואיזם; ואילו לאדאק היא השלוחה הדרום מערבית של הבודהיזם. למרבה הצער מקום מפגש זה זרוע היום מחסומי דרכים ומחנות צבא, וחלקים גדולים של האזור נמצאים מחוץ לתחום עבור תיירים, עקב הבעיות במדינת ג'אמו וקשמיר ובשל סכסוכי גבולות בין הודו לבין שכנותיה. בחלקים הפתוחים לתיירים, עם זאת, יש שפע של מסלולי טרקים מדהימים ביופיים, כמה נתיבי נסיעה מסמרי-שיער והזדמנות נהדרת להתרשם מאורח החיים, בצילו של רכס ההרים הגבוה ביותר בעולם.

אתרים:
סימלה

סימלה (או שימלה; Shimla), "בירת הקיץ" של הודו הבריטית, משתרעת לאורך רכס בעל צורת חצי סהר, בגובה של יותר מ-2,100 מ', בדרומה של מדינת הימאצ'אל פראדש. היא היתה ההיל סטיישן (עיירת נופש הררית) החשובה ביותר בהודו לפני הכרזת העצמאות, וחיי החברה שהתפתחו בה בחודשי הקיץ, כאשר הבריטים נמלטו לכאן מהחום המאמלל במישורים, הפכו לאגדה ממש - משחקי כדור, מסיבות ברידג' ותהלוכות, הלכו יד ביד עם רכילות, אינטריגות וסיפורי אהבה. כיום, התחלפו הקצינים, הפקידים הגבוהים והגברות המגונדרות של עידן הראג' בהמוני נופשים, אבל הדיה של סימלה הבריטית עדיין נשמעים היטב. הרחוב הראשי המפורסם, המול (The Mall), עדיין עובר בראש הרכס והוא רצוף בתים מהודרים. כנסיית כרייסט (Christ Church), טירת גורטון (Gorton Castle) ולודג' המשנה למלך (Viceregal Lodge), דמוי המצודה, מחזקים את הניחוח הבריטי.

כשסיימתם את הטיול ההכרחי לאורך המול, בעל האווירה הבריטית הקולוניאליסטית המובהקת, כדאי לכם לרדת לשוטט ברחבות הצרים שיורדים בתלילות מהרכס אל השווקים המקומיים הססגוניים. יש גם מסלול הליכה מעניין אל מקדש ג'אקהו (Jakhu Temple), המוקדש לאל-הקוף האנומאן. המקדש ממוקם סמוך לנקודה הגבוהה ביותר של הרכס ונשקפים ממנו נופים יפים של העיר, של אזור העמק ושל פסגות ההרים המושלגות. אתרים יפים נוספים בסביבה הם מפל צ'אדוויק (Chadwick Falls), הנשפך מגובה של 70 מ', אתר הפיקניקים פרוספקט היל (Prospect Hill) ווויילפלוור הול (Wildflower Hall – "אולם פרחי הבר") - האתר שבו ניצב בעבר בית האחוזה של המדינאי והמצביא הבריטי לורד קיצ'נר. אתר הסקי קופרי (Kufri) נמצא 15 ק"מ בלבד ממזרח לסימלה, אבל כמויות השלג בשנים האחרונות היו קטנות עד כדי כך ששוקלים להפסיק את תפעול האתר. כשכן נערם מספיק שלג באתר, המדרונות מתאימים לגולשים מתחילים ולכל מי שיש לו שקית פלסטיק עמידה וזוג מכנסיים עבים. הסיכויים הטובים ביותר לשלג הם בחודשים ינואר פברואר.

דהרמסלה

היל סטיישן בריטית עתיקה זו (Dharamsala), שבצפון מזרח מדינת הימאצ'אל פראדש, מפורסמת היום בעיקר כמקום מגוריו של המנהיג הטיבטי הגולה, הדאלאי לאמה. העיירה, הבנויה על שלוחה של רכס דהולדהאר (Dhauladhar), סמוך לקו השלג, מחולקת למעשה לשני חלקים: העיירה התחתית (Civil & Depot Bazaar), בנויה בגובה 1,250 מ' בלבד, והעיירה העילית, מקלוד גאנג' (McLeod Ganj), שבנויה כ-500 מ' גבוה יותר.

ההשפעות הטיבטיות ניכרות מאוד באזור, ויש כאן מנזר טיבטי ובית ספר ללימודי טיבט, לאלו מביניכם המתעניינים ברצינות בתרבות הטיבטית. עבור שאר המטיילים מקלוד גאנג' היא מעין מיני-קטמנדו ססגונית ותוססת, עם הרבה מסעות ומלונות טיבטיים, מחירים זולים, חבורות של מטיילים מערביים וכלבי טרייר טיבטי צווחנים, אך מלאי חיים. קורסי מדיטציה, סדנאות התבודדות וקורסים ללימוד בודהיזם הם כולם פעילויות פנאי פופולריות בקרב מחפשי הרוחניות. למי שמעדיף להעפיל לגבהים מסחררים במובן פיזי יותר, יש מספר מסלולי הליכה ממריצים באזור, והמכון המקומי לטיפוס הרים מארגן טרקים בני שמונה עד עשרה ימים, בחודשים אפריל עד דצמבר.

עמק קולו

עמק קולו הפורה (Kullu Valley), שבצפון מדינת הימאצ'אל פראדש, משתרע ממאנדי (Mandi) ואוט (Aut) צפונה, עד מעבר ההרים רוטאנג (Rohtang Pass), שבגובה 3,978 מ'. בדרומו הוא אינו למעשה הרבה יותר מקניון צר ותלול, אך ככל שמצפינים הוא מתרחב והופך לאזור יפהפה עם טרסות אורז וחיטה ועם מטעי תפוחים ופירות גלעיניים. הנוף האידילי הזה מתגמד למראה יערות הארזים העצומים והפסגות המושלגות של רכסי פארוואטי (Parvati) ובאראבהאנגאל (Barabhangal). בעמק מתגוררים אנשי הרים נחמדים, אדוקים וחרוצים, לצד פליטים טיבטיים ושבטי רועים נודדים.

העמק היווה יעד תיירות פופולרי מאז ומתמיד, אך למרות זאת השתמרה בו אווירה נינוחה ורגועה מאוד לאורך שנים, עד שהבעיות בקשמיר הביאו ל"בום" תיירותי בלתי מווסת לאזור. במרכז התיירות העיקרי בעמק, העיר מאנאלי (Manali), יש כיום לא פחות מ-400 מלונות (שרובם גם לא תוכננו כהלכה) והיא פופולרית מאוד כאתר ירח דבש בקרב זוגות הודיים. האזור סביב למאנאלי, עם זאת, הוא עדיין מן היפים ביותר בעמק, עם מעיינות חמים, מפלי מים, מקדשים וכפרים ציוריים. פעילויות באזור כוללות סקי בסולאנג נולה (Solang Nullah), רפטינג בנהר ביאס (Bias) ויציאה לטרקים אל העמקים מאלאנה (Malana) ופארבאטי (Parbatti), כמו גם אל לאהול, אל ספיטי ואל קינור.

לאדאק

"טיבט הקטנה", "ארץ הירח" ו"גן העדן האחרון" הם כמה מן השמות שניתנו ללאדאק (Ladakh), רמה גבוהה וצחיחה, המשתרעת מצפון להרי ההימליה ומבחינה גיאוגרפית מהווה חלק מטיבט. זהו עולם אחר, של גומפות (מנזרים טיבטיים) משונות הבנויות על ראש גבעות, של ארמונות עתיקים הנצמדים אל קירות צוק תלולים ושל נופים שוממים, עם כתמי ירוק קטנים, אך יפהפיים. לה (Leh) היא העיירה המרכזית באזור, ולפני מאות בשנים היא שימשה כתחנה חשובה בנתיב שיירות הקאראוואנים, שהובילו משי מסין. כיום ידועה העיר יותר כמחנה צבאי וכמרכז תיירים. העיירה ממוקמת בעמק פורה ויפה, עשרה ק"מ מצפון לנהר האינדוס.

גומפה טיקסה (Tikse Gompa) הציורית בנויה בראש גבעה, המשקיפה על נהר האינדוס, 17 ק"מ מלה, ומהווה יעד פופולרי לטיולי יום. יש בה אוסף חשוב של ספרים טיבטיים ויצירות אמנות יפהפיות. גומפה המיס (Hemis Gompa), 45 ק"מ מלה היא הגדולה והחשובה בגומפות של לאדאק. היא מפורסמת בזכות פסטיבל המיס, שנערך בדרך כלל במחצית השנייה של יוני או בראשית יולי. הפסטיבל כולל יומיים של ריקודי מסיכות מורכבים, שקהל צופים נלהב נאסף לצפות בהם. מי שהנסיעה אל לאדאק (ראו הגעה ותחבורה) לא סיפקה לו מנת אדרנלין מספקת, יכול לצאת לטיולי רפטינג הרפתקניים על נהר האינדוס, דרך מספר חברות טיולים בלה, ויש גם טרקים רבים בעמק מארקהה (Markha) ובעמק האינדוס.

נייניטאל

היל סטיישן יפה זו (עיירת נופש הררית; Nainital), הממוקמת בגובה של 2,000 מ' כמעט, בגבעות קומאון, שבאוטאר פראדש, שימשה בעבר כ"בירת הקיץ" של המדינה. בשנת 1841 "התגלה" הכפר הקטן על ידי אדון בארון אחד, שדאג שסבלים יעלו את היאכטה שלו מן המישורים כדי ליהנות משיט שליו על אגם נייני. הנוף הירוק והפסטורלי, שהעלה אצל הבריטים זכרונות של מחוז אגם קאמבריאן מעבר לאוקיאנוס, דיבר מיד אל ליבם, והם בנו את הווילות הקולוניאליות הרבות שניצבות לאורך הנהר. האגדה מספרת שהאגם הוא אחד מעיני הברקת הירוקות של סאטי, אשתו של שיווה. סאטי שרפה עצמה למוות, לאות מחאה, לאחר שאביה לא הזמין את שיווה לטקס דתי משפחתי. שיווה נשא את גופתה החרוכה בזרועותיו ושרידיה התפזרו במקומות שונים על פני האדמה. יש שפע של מסלולי הליכה בתוך היער, המובילים אל נקודות תצפית עם נופים נפלאים של הרי ההימליה, ואתם יכולים גם לשכור סירות משוטים או פדלים ולשייט על האגם. נייניטאל מתמלאת נופשים הודים בחופשות בתי הספר, בחג המולד ובין אפריל ליולי, אבל בשאר הזמן מגיעים אליה מטיילים מעטים בלבד.

צ'אמבה

העיירה צ'אמבה (Chamba) בנויה על מדף סלע, בצפון מזרח הימאצ'אל פראדש ורבים נוהגים להשוותה לכפר איטלקי של ימי הביניים. במשך 1,000 שנה, לפני הזכייה בעצמאות, שלטה בה שושלת מאהאראג'ות אחת, ויש בה תזכורות רבות לאותה תקופה, כולל ארמון ומוזיאון. העיירה מהווה מרכז לבני גאדי, שבט רועים מסורתי, שבחודשי הקיץ מוליך את עדריו אל כרי האחו האלפיניים הגבוהים. העיירה מפורסמת במקדשים ההינדיים שלה, ובעיקר במתחם לאקשמי נאראיאן (Lakshmi Narayan), הכולל שישה מקדשים - העתיק מביניהם נבנה כבר במאה העשירית. צ'אמבה היא מרכז סחר הומה עבור הכפרים שבגבעות הסמוכות וכל אוגוסט נחגג בה פסטיבל מינג'אר (Minjar), שבו נישא פסל של לורד ראגהובירה בראש תהלוכת אפריונים של אלים ואלות.

פארק לאומי קורבט

קורבט (Corbett), שהוכרז בשנת 1936 כפארק הלאומי הראשון בהודו, מפורסם בזכות מגוון בעלי החיים שבו ובזכות מיקומו היפהפה למרגלות ההימליה, על גדות נהר ראמגאנגה, בצפון מדינת אוטאר פראדש. זה לא נראה מתאים במיוחד לקרוא לפארק לאומי על שם צייד בריטי מפורסם - ג'ים קורלט התפרסם בעיקר בזכות ספרו אוכלי האדם מקומאון (The Man-Eaters of Kumaon), והיה נערץ במיוחד על ידי תושבי האזור כיוון שירה בטיגריסים שפיתחו חיבה יתרה לבשר אדם. עם זאת, הוא תרם רבות להקמתה של השמורה ובסיכומו של דבר כיוון אל חיות בר את מצלמתו יותר מאשר את רובהו. זהו לא המקום הטוב ביותר בהודו לצפות בטיגריסים, אבל התקופה הטובה ביותר לנסות היא בין אפריל לאמצע יוני.

בעלי חיים אחרים, שסיכוייכם לראותם טובים יותר, הם פילי בר, קופי לאנגור, קופי רזוס ומספר סוגים של איילים - ביניהם צ'יטאל, סמבר ואייל מושק. חיים כאן גם תניני גביאל, בעלי המראה המוזר (תנין אוכל דגים, בעל חוטם דק), חזירי בר, תנים ולפעמים גם נמרים. קורבט הוא גן עדן לצפרים, ומאז הקמתו של סכר קאלאגאר על נהר ראמגאנגה, מגיע לאזור גם מספר רב של עופות מים. העיירה הקרובה ביותר אל הפארק היא ראמנאגאר (Ramnagar).

גארוואל וקומאון

רק קומץ של חובבי טרקים מגיע לאזור זה, שבצפון מדינת אוטאר פראדש, על אף שיש כאן מסלולי טרקים נפלאים. מומלצים במיוחד הטרקים שעוברים לאורך השוליים החיצוניים של שמורת נאנדה דווי (Nanda Devi), ביניהם טרק קוארי פאס (Kuari Pass), שתחילתו בכפר סמוך לג'ושימאת (Joshimath), והטרק אל רופ קונד (Rup Kund), שמתחת לטריסול (Trisul; 7120 מ'). מסלולי טרקים מעניינים אחרים מובילים אל קרחון פינדארי (Pindari), שמדרום לשמורת נאנדה דווי, ואל קרחון מילאם, שרק לאחרונה נפתח בפני תיירים, ונמצא ממזרח לנאנדה דווי (7817 מ'), הפסגה השנייה בגובהה בהודו. חשוב לציין, עם זאת, שממשלת הודו עדיין אוסרת יציאה לטרקים בתחומי שמורת נאנדה דווי וכרגע לפחות לא נראה שיש כוונות לבטל את האיסור.

יש טרקים רבים גם באזור אתרי העלייה לרגל החשובים באדרינאת (Badrinath), יאמונוטרי (Yamunotri), קדארנאת (Kedarnath), גאנגוטרי (Gangotri; סמוך למקורות הגנגס) והם קונד (Hem Kund), הסמוך ל"עמק הפרחים" (Valley of the Flowers). התקופות הטובות ביותר לצאת לטרקים בגארוואל ובקומאון הן לפני המונסון, מאמצע מאי עד סוף יוני, או אחרי המונסון, מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר. העיירה רישיקש (Rishikesh) היא המקום הטוב ביותר לקבלת היתרים ולשכירת ציוד ומדריכים.

לאהול

הרי לאהול (Lahaul), שמצפון למעבר ההרים רוטאנג (Rhotang Pass), הם טרשיים וחשופים, וגם העמקים נעדרי עצים וצמחייה. זהו נוף זר, שנראה היה לעורכי המסעות הראשונים כקצה העולם המיושב, ויש קווי דמיון רבים בינו לבין אזור לאדאק. האוויר דליל, הואיל וחלק גדול של האזור נמצא בגובה של יותר מ-3,000 מ', וסופות שלג כבדות חוסמות את המעברים בין ספטמבר למאי. כיוון שלאהול נמצאת מחוץ לטווח התפשטותו של המונסון ההודי, היא יעד אידיאלי לטרקים בחודשים יולי ואוגוסט, ואף הפכה, במידת מה, לתחנת מעבר עבור מטיילים בדרכם בין עמק קולו ללאדאק. אחד הטרקים הפופולריים ביותר הוא המסלול מדארצ'ה (Darcha) אל פאדאם (Padum), דרך מעבר ההרים שינגו לה (Shingo La; 5090 מ'). הביאו אתכם מצרכי מזון, כיוון שחוץ משפע של תפוחי אדמה, בשלהי הסתיו, אין בדרך כלל עודף של מזון בלאהול. קיילונג (Keylong) היא העיירה המרכזית באזור.

הגעה ותחבורה:
אל אזור ההימליה ההודית הכי נוח להגיע דרך דלהי, ויש ממנה טיסות אל הערים סימלה, קולו, לה וצ'אנדיגאר. הטיסה אל לה, ובעיקר 30 הדקות האחרונות שלה, נחשבת לאחת הטיסות המרהיבות ביותר בעולם. יש שירותי רכבות מדלהי אל הערים סימלה, הארידוואר (ליד רישיקש) קאתגודאם (Kathgodam; 35 ק"מ מנאיניטאל) וראמנאגאר (Ramnagar; בקצה של פארק לאומי קורבט).

פרט לרכבות אלו, מחייבים פני הקרקע ההרריים נסיעה רבה באוטובוסים. יש אוטובוסים מדלהי אל הערים רישיקש, סימלה ומאנאלי (שבעמק קולו). מפאתאנקוט (Pathankot) שבפאנג'אב יוצאים אוטובוסים אל עיירות ההיל סטיישן שבמדינת הימאצ'אל פראדש, דאלהאוזי (Dalhousie; ליד צ'אמבה) ודהרמסלה. ממאנאלי יוצאים אוטובוסים לנסיעה בת היומיים אל לה (בין יולי לאמצע ספטמבר בלבד), ולנסיעה בת שש השעות אל קיילונג (בחודשי הקיץ בלבד), שבלאהול. במהלך נסיעות האוטובוס הללו יהיו ללא ספק רגעים - בעיקר כשתמצאו את עצמכם מטלטלים בסיבובים חדים ושועטים היישר אל מה שנראה כמוות בטוח בנפילה מצוק - שתשאלו את עצמכם מה נפל עליכם שהחלטתם לבוא לכאן: פשוט עצמו את העיניים לכמה שניות ונסו לא להקיא על האדם שיושב לידכם.







מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:04 לינק ישיר 

רג'יסטאן
(מתוך לונלי פלנט ואתר YNET:)

הודו האקזוטית והססגונית היא ראג'אסטאן. אין מי שמבקר בה ולא חוזר הביתה עם זכרונות נפלאים ותרמיל מלא בעבודות יד מקומיות.

ראג'אטסאן (Rajasthan), 'ארץ המלכים', היא הודו האקזוטית והססגונית במיטבה. זוהי מולדתם של הראג'פוטים, שבטי לוחמים ששלטו בחלק זה של הודו במשך כ-1,000 שנה, על פי קודי אבירות וכבוד המזכירים את אלו של אבירי ימי הביניים באירופה. אף ששליטי העבר של ראג'אסטאן כבר ירדו מזמן מגדולתם,
התרבות של ראג'אסטאן, על מבצריה שבעי הקרבות, ארמונותיה המדהימים, צבעיה הצעקניים ותחושת האבירות שבה, עדיין חיים וקיימים.

הנוף הראג'אסטאני הצחיח והמנהגים השבטיים עיצבו עם ותרבות בעלי אפיונים חיצוניים שונים מאלו שאפשר לפגוש בשאר חלקי הודו - החל מהטורבנים הענקיים, בגווני הפסטל, והשפמים המסולסלים של הגברים ועד החצאיות המשובצות מראות קטנות, ותכשיטי הכסף הגדולים של הנשים. הראג'פוטים גם העניקו לראג'אסטאן נופך רומנטי קסום, עם מבצריה המדבריים, נאות המדבר ועיירותיה האקזוטיות, שמתרוממות מתוך הנוף כמו תפאורת רקע זוהרת לאחד מסיפורי אלף לילה ולילה. אין מי שמבקר בראג'אסטאן ואינו חוזר הביתה עם זכרונות נפלאים ובדרך כלל גם תרמיל מלא בעבודות יד מקומיות.

תעודת זהות:
שטח: 342,000 קמ"ר
אוכלוסייה: 50 מיליון נפש
בירת המדינה: ג'איפור (אוכלוסייה: 1.5 מיליון)
שפות עיקריות: ראג'אסטאני והינדי

היסטוריה:
לא היו מתחרים לאומץ הלב ולחוש הכבוד של הראג'פוטים, אך הם הפנו את מיטב האנרגיות שלהם למריבות בינם לבין עצמם, מה שהוביל לבסוף לשעבוד מדינותיהם לכובשים המוגוליים. עם החלשותה של האימפריה המוגולית הצליחו הראג'פוטים, בהדרגה, לזכות מחדש בעצמאותם וכאשר נכנסו הבריטים לתמונה, הם חתמו עמם על בריתות שאפשרו את המשך קיומן העצמאי של מדינותיהם, כל אחת ברשות מאהאראג'ה משלה, אך בכפוף לכמה הגבלות פוליטיות וכלכליות.

בריתות אלו התבררו בדיעבד כתחילת הסוף עבור השליטים הראג'פוטים. הוללות ושחיתות תפסו עד מהרה את מקום האבירות והכבוד, כך שבראשית המאה ה-20 בילו מרבית המאהאראג'ות את מרבית זמנם במשחקי פולו, במרוצי סוסים, בבזבוז כספם בהימורים ובטיולים מסביב לעולם, מלווים בצבא עצום של נשים, של פילגשים ושל משרתים. התנהגותם הבזבזנית היתה הרת אסון מבחינה חברתית וכאשר זכתה הודו בעצמאותה, היתה תוחלת החיים של תושבי ראג'אסטאן ושיעור יודעי הקרוא וכתוב בה מן הנמוכים ביותר בהודו.

עם הכרזת העצמאות נאלצה מפלגת הקונגרס השלטת לחתום על הסכם עם מדינות הראג'פוטים העצמאיות לכאורה, כדי להבטיח את הסכמתם להצטרף להודו החדשה. הותר לשליטים להמשיך להחזיק בתאריהם וברכושם ואף שולמה להם קצבה שנתית בהתאם למעמדם. בהתחשב בנטיותיה הסוציאליסטיות של הודו, לא יכול היה הסדר מעין זה לשרוד לאורך זמן, והמכה ניחתה על הראג'פוטים בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר אינדירה גנדי ביטלה הן את התארים והן את הקצבאות, ואף הפקיעה רבות מזכויות הקרקע של המאהאראג'ות. כמה מן השליטים הצליחו לשרוד את השינויים הללו, על ידי הפיכת מבצריהם למוזיאונים וארמונותיהם למלונות פאר, אבל רבים מהם לא הצליחו להתמודד עם הדרישות הכלכליות והניהוליות של שלהי המאה ה-20.

אתרים:
ג'איפור

בירת ראג'אסטאן (Jaipur) ידועה בכינוי 'העיר הוורודה', בגלל הגוון הוורדרד-חום של הבתים העתיקים ושל חומותיה. במסורת הראג'פוטית הצבע הוורוד מסמל הכנסת אורחים, ומספרים שהראג'פוטים צבעו את העיר כולה בהכנות לקראת ביקורו של אלפרד, נסיך בריטניה, בשנת 1853 (הראג'פוטים היו בני קאסטת לוחמים, ששלטו בראג'אסטאן במאות ה-16-17). המסורת הוורודה והכנסת האורחים של ג'איפור נמשכות עד היום.

העיר חייבת את שמה, את עצם קיומה ואת תכנונה המוקפד למאהאראג'ה ג'אי סינג השני (1699-1744), לוחם ואסטרונום גדול, שניצל את ירידת כוחה של האימפריה המוגולית והעתיק את עיר-המבצר הצפופה שלו מאמבר הסמוכה אל מיקום חדש במישורים, בשנת 1727. הוא תכנן את העיר עם חומות מסביב לה ושבעה בלוקים מלבניים, על פי העקרונות לתכנון ערים שנקבעו בשילפה שאסטרה (Shilpa-Shastra), מחקר הינדי קדום בנושא אדריכלות.

כיום ג'איפור היא עיר של שדרות רחבות ושל הרמוניה אדריכלית ראויה לציון, הבנויה על קרקעית אגם יבש, מוקף בגבעות חשופות. זו עיר ססגונית במיוחד, ובשעות בין הערביים זוהרים הבניינים הוורדרדים באור קסום. בעיר חיים כיום 1.5 מיליון תושבים והיא משתרעת מעבר לגבולות עיר המבצר המקורית, אבל מרבית מוקדי העניין התיירותיים ממוקמים בצפיפות, בתחומי 'העיר הוורודה', מוקפת החומה, בחלקה הצפון-מזרחי של ג'איפור. כל שבעת השערים בחומות העיר העתיקה עדיין ניצבים על עומדם, ואחד מהם מוביל אל ג'והארי באזאר (Johari Bazaar) - שוק התכשיטים המפורסם.

המבנה הבולט ביותר בעיר העתיקה הוא איסווארי מינאר סווארגה סול (Iswari Minar Swarga Sul - 'הצריח החודר אל השמים'), שמתנשא מעל גגות העיר, אבל האתר המרשים ביותר הוא חזיתו של האווה מאהאל (Hawa Mahal - 'ארמון הרוחות'), מעשה אמנות מדהים, בן חמש קומות. הארמון נבנה בשנת 1799 כדי לאפשר לנשות משפחת המלוכה לצפות מלמעלה בחיי היום יום בעיר ובתהלוכות הרחוב, והוא מהווה חלק ממתחם הסיטי פאלאס (City Palace - 'ארמון העיר'), שבלב העיר העתיקה.

מתחם זה משתרע על פני אזור רחב ידיים, ומחולק לסדרה של חצרות, של גנים ושל מבנים. יש כאן שילוב מעניין של סגנונות אדריכלות ראג'אסטאניים ומוגוליים, שהתפתחו במשך מאות בשנים, ועד היום מתגורר כאן המאהאראג'ה לשעבר. צ'אנדרה מאהאל (Chandra Mahal), בן שבע הקומות, הוא המבנה המרכזי ונשקפים ממנו נופים יפים של העיר ושל הגנים. במתחם גם מוזיאון מצוין, אוסף כלי נשק עתיקים ומספר אולמות יפים.

מוקדי עניין נוספים בעיר הם הג'אנטאר מאנטאר (Jantar Mantar) - מצפה כוכבים שהוקם על ידי ג'אי סינג ובתוכו שעון שמש, בעל ניצב בגובה 30 מ', שצלו נע במהירות של ארבעה מ' בשעה; נאהארגאר (Nahargarh - 'מבצר הטיגריס'), שמשקיף על ג'איפור ממרומי רכס תלול מצפון, ומואר בלילות באור זרקורים; התצוגה המאובקת במוזיאון המרכזי (Central Museum), שבאולם אלברט המרשים; והמוזיאון לאינדולוגיה (Museum of Indology) המשונה, שבו אוסף של אמנות עממית, החל ממפה של הודו המצויירת על גרגר אורז ועד כתב-יד של השליט המוגולי אוראנגזב.

אף שחיי לילה הם לא הצד החזק של ג'איפור, תוכלו למצוא בה כל מיני דרכים לבדר את עצמכם. אם אתם מתכוונים לצפות בסרט הינדי אחד בכל שהותכם בהודו, הרי שכדאי לכם לעשות זאת בבית הקולנוע ראג' מאנדיר (Raj Mandir) הענק והמרשים. לגימה של כוס יין במרפסת הבר של מלון ראמבאג פאלאס (Rambagh Palace) היפהפה היא חווייה מומלצת ביותר, אבל היזהרו מהטווסים. מרבית המלונות הזולים מרוכזים בקצה הדרום מזרחי של העיר מוקפת החומה. יש אינספור מסעדות לאורך מירזה איסמעיל רואד (Mirza Ismail Rd), שמובילה מאזור זה אל שער אג'מרי בחומות העיר העתיקה.

פושקאר

עיירה קדושה, ציורית ונעימה זו (Pushkar), המשמשת בית ל12,000- נשמות, הבנויה סביב אגם פושקאר היפהפה, במרכז ראג'אסטאן. זהו אתר עלייה לרגל חשוב, מרכז תרמילאים פופולרי והמקום שבו נערך אחד מירידי הבקר והגמלים המפורסמים ביותר בעולם (באוקטובר/נובמבר). בפושקאר נמצא המקדש היחיד בהודו לאל בראהמה, ועל שפת האגם גאטות (מדרגות המובילות אל שפת המים) רבות, המשמשות את עולי הרגל לרחצה. זה מקום נהדר לתפוס שלווה, אבל אם אתם רוצים להוציא קצת אנרגיה אתם יכולים לצאת לטרק גמלים או להשכים קום לטיפוס בן השעה אל המקדש בראש הגבעה, המשקיף על האגם - הנוף מופלא. העיירה מצוידת היטב לתיירים מערביים, עם מספר מלונות זולים נהדרים והיא גן עדן לצמחונים - כיוון שפושקאר היא מקום קדוש, מכירת בשר ואלכוהול אסורה בהחלט.

ג'ודפור

העיר השנייה בגודלה בראג'אסטאן (Jodhpur) בנויה בקצהו של מדבר תאר הצחיח. המבצר המדהים שחולש עליה בנוי על רכס אבן חול מרשים, שמתנשא לגובה של 125 מ' ממש במרכז ג'ודפור. העיר נוסדה בשנת 1459 על ידי ראו ג'ודהה (Rao Jodha) והרובע העתיק מוקף בחומה בת עשרה ק"מ, שנבנתה במאה ה-16. מרתק לשוטט לאורך הסמטאות הצרות והמחוספסות ובין השווקים הססגוניים לטקסטיל, לכסף ולעבודות יד. מכנסי הרכיבה הבריטיים 'ג'ודפורס' נקראים על שם עיר זו, אבל אין לכם סיכוי רב לראות מישהו מסתובב בתלבושת זו ברחובות העיר.

מבצר מהראנגאר (Meherangarh Fort - 'המבצר המלכותי') הוא המרשים ביותר בראג'אסטאן עמוסת המבצרים. מיקומו המרשים, שעריו המרהיבים, ארמונות הפאר שבתחומו ושאר עיטוריו המלכותיים הם פשוט עוצרי נשימה. נופים נפלאים של העיר נשקפים ממרומי החומות המקיפות את המבצר - מראה שיופיו מועצם על ידי שפע המבנים הצבועים בכחול בהיר, אות לכך שמתגוררות בהם משפחות בראהמינים (בני הקאסטה העליונה).

אומייד בהאבאן פאלאס (Umaid Bhawan Palace) הוא בית אחוזה בפרברי העיר, הבנוי שיש ואבן חול אדומה. בנייתו הושלמה שנים מעטות בלבד לפני שהכרזת העצמאות הפכה מותרות מעין אלו לנחלת העבר, וכיום הוא משמש כמוזיאון וכמלון מרווח ומהודר. קצת רחוקה יותר, אבל שווה את המאמץ, היא העיירה העתיקה אוסיאן (Osian) שבמדבר תאר, מרחק 55 ק"מ מג'ודפור. אוסיאן היתה מרכז סחר חשוב במאות 8-12, כאשר נשלטה על ידי ג'יינים, אך כיום היא נווה מדבר מרתק, עם מקדשים עתירי פסלים ואינספור טווסים.

אודיאפור

העיר הרומנטית ביותר במדינת ראג'אסטאן (Udaipur), הבנויה סביב לאגם פיצ'ולה (Pichola) היפה, זכתה, ולא לחינם, בכינוי 'ונציה של המזרח'. העיר נוסדה בשנת 1568 על ידי מאהאראנה אודאי סינג, והיא שילוב הודי הרמוני של מבנים מטויחים לבן, של ארמונות שיש, של גנים על שפת האגם, של מקדשים ושל בתי האבלי (havelis - בתי אחוזה מסורתיים). לאודאיפור מסורת אמנותית מרשימה, מוניטין כמרכז לאמנויות הבימה ושפע יחסי של מים - שילוב שסייע להפוך אותה לנווה מדבר של תרבות ושל צבע, באמצע הצחיחות החדגונית.

אגם פיצ'ולה נמצא במרכז העיר ועליו שני איים עם ארמונות יפהפיים - ג'אגניוואס (Jagniwas) וג'אגמאנדיר (Jagmandir) - שהם התגלמות התרבות הראג'פוטית (שליטים בני קאסטת לוחמים, ששלטו בראג'אסטאן במאות 16-17). הארמון הראשון משמש כיום כמלון יוקרה מרשים. הסיטי פאלאס (City Palace - 'ארמון העיר') הענק מתנשא מעל האגם ומעוטר בשפע של מרפסות, של מגדלים ושל כיפות. יש בתחומיו מוזיאון, מספר גנים יפים וכמה מלונות יוקרה נוספים. מוקדי עניין אחרים בעיר הם שערי העיר העתיקה, מוקפת החומה, וסמטאותיה היפות; מקדש ג'אגדיש (Jagdish) ההודו-ארי היפה, שנבנה באמצע המאה ה-17; ובאגור קי האבלי (Bagore ki Haveli), שעל שפת האגם, פעם גסט האוס מלכותי והיום מרכז תרבות.

למרות רשימת האתרים הארוכה, הכייף הגדול של אודאיפור הוא למצוא גסט האוס נעים על שפת האגם, לטפס אל הגג, ומשם לצפות בהתרחשויות לאורך הגאטות, להאזין לקולות החבטה הקצביים של הדובי-וואלה (הכובסים) ולהביט בשינויי האור העדינים על המים, כשהשעות, או הימים, חולפים להם באיטיות.

ג'איסאלמר

עיר-מבצר מדברית זו (Jaisalmer), הסמוכה לגבול ראג'אסטאן-פקיסטן, נדמית כאילו הוצאה היישר מאחד מסיפורי אלף לילה ולילה. ג'איסאלמר נוסדה במאה ה-12, כתחנת מעבר לשיירות הגמלים, שהעבירו סחורות בין הודו למרכז אסיה והיא עיר אבן חול מוזהבת, עם חומות גדולות, מבצר מרהיב ביופיו ומספר בתי האבלי (havelis -בתי אחוזה) הבנויים עץ ואבן ומעוטרים בתגליפים. כשמשקיפים על העיר ממרחק, בשעות בין הערביים, היא זוהרת באור של חזיון תעתועים.

המבצר המרשים של ג'איסאלמר בנוי בראש גבעה, בת 80 מ', וכרבע מ-40,000 תושביה מתגוררים בתוך החומות. מעט מאוד השתנה כאן במשך מאות בשנים, ואם מישהו היה מנסה פעם לשבור שיא ולצופף כמה שיותר בתים, מקדשים וארמונות בתוך שטח נתון, הרי שכך בוודאי היתה נראית התוצאה. המבצר, על סמטאותיו המתפתלות, מזכיר חלת דבש ויש בו שערים מרהיבים ביופיים, ארמון מאהאראג'ה, חצר לעריכת טקסים ומקדשים ג'יינים עמוסי תגליפים יפהפיים. בתי ההאבלי היפים ביותר, שנבנו על ידי סוחריה העשירים של ג'איסאלמר, הם פאטוון קי האבלי (Patwon ki Haveli), סאלים סינג קי האבלי (Salim Singh ki Haveli) ונאתמאל קי האבלי (Nathmal ki Haveli)

למרות הציוריות המדהימה שלה, לא תתקשו להבחין שג'איסאלמר הולכת ומתפוררת במהירות מדאיגה. המצב המחריף הביא לבסוף לאיחוד כוחות של בעלי אינטרסים מקרב המקומיים, הממשלה, התיירים והארכיאולוגים, ובבריטניה אף נפתח קמפיין תחת הכותרת 'ג'איסאלמר בסכנה' (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Jaisalmer in Jeopardy).

טרקים על גמלים הם עסק משגשג בג'איסאלמר וזוהי באמת דרך נפלאה לחוות את המדבר. ודאו בדיוק מה אתם מקבלים עבור כספכם, כיוון שאחרת יש סיכוי גדול שתמצאו את עצמכם מאוכזבים. מרבית הטרקים אורכים שלושה עד ארבעה ימים. התקופה הטובה ביותר לבקר בג'איסאלמר היא אוקטובר עד פברואר.!!!

שמורת הטיגריסים סאריסקה

שמורה בת 800 קמ"ר זו (Sariska Tiger Reserve), השוכנת בעמק מיוער, מוקף הרים חשופים, מפורסמת בזכות הטיגריסים, שורי הבר ההודים, איילי הסמבר, האייל הנקודים וחזירי בר. בפארק גם שרידים של מקדשים, מבצר, ביתנים מעוטרים, וארמון (שעבר הסבה למלון), שהוקם על ידי המאהאראג'ה של אלוואר (Alwar). הדרך הטובה ביותר לראות בעלי החיים בפארק היא לשכור 'תצפית מחבוא', המשקיפה על אחד ממאגרי המים, ולהמתין. השמורה נמצאת סמוך לאלוואר, במחצית הדרך בין ג'איפור לדלהי. ניתן לבקר בה בכל חודשי השנה, פרט לחודשים יולי אוגוסט, אז נודדות חיות הבר אל אזורים גבוהים יותר.

שקהאוואטי

מחוז שקהאוואטי (Shekhawati), המדברי למחצה, מספר מאות ק"מ מצפון לג'איפור, מפורסם בזכות בתי ההאבלי (בתי אחוזה) המעוטרים, שנבנו על ידי סוחרים, שעשו את הונם מאספקה לשיירות הגמלים שעברו דרך נמלי גוג'אראט. אף שעמדות הסחר איבדו זה מכבר את חשיבותן, הדרם של בתי ההאבלי הקנה לאזור כולו את הכינוי 'הגלריה הפתוחה של ראג'אסטאן'. במחוז תמצאו גם את המבצר הראג'אסטאני ההכרחי, כמה טירות קטנות יותר, בארות בעלי מבנה מיוחד, צ'אטרי (chhatris - קברים) ומספר מסגדים מעניינים. הערים העיקריות במחוז הן פאטפור (Fatehpur), מאנדאווה (Mandawa), ג'ונג'ונו (Jhunjhunu) וסיקאר (Sikar), שעל כולן פסח הגל התיירותי ששטף את ראג'אסטאן.

צ'יטורגאר

עיר המבצר צ'יטורגאר (Chittorgarh), הבנויה בראש גבעה, היא התגלמות הרומנטיקה האבודה של תקופת האבירות הראג'פוטית. שלוש פעמים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו הותקף מבצר צ'יטור על ידי צבא חזק ממנו ובכל אחת מן הפעמים נכתבה תמונת הסיום בסגנון ראג'פוטי מסורתי, כאשר הגברים עטו עליהם גלימות כתומות של קדושים מעונים ויצאו מהמבצר ברכיבה, אל עבר מותם הבטוח, בעוד הנשים מבצעות התאבדות המונית, כדי למנוע את חילול כבודן על ידי כובשיהן. כיום לא נותרו כאן אלא שרידים נטושים, שלווים, הניצבים באתר בן 2,800 דונמים, בראש גבעה בת 180 מ', המתנשאת בפתאומיות מהמישור הסובב אותה. מעט מאוד תיירים מגיעים לבקר במונומנט זה לגבורה, אבל הוא בהחלט מצדיק סטייה קלה ממסלול התיירים השחוק.

מאונט אבו

ההיל סטיישן (עיר נופש הררית) היחידה בראג'אסטאן משתרעת על פני רמה בגובה של 1,200 מ', בדרום המדינה, סמוך לגבול עם גוג'אראט. מאונט אבו (Mt Abu) היא עיירה נעימה ורגועה, הפופולרית בקרב ההודים כאתר נופש בחודשים החמים ובעיקר כיעד לירח דבש, מה שיכול לספק חומר רב לתצפיות אנטרופולוגיות מעניינות. לא תפגשו כאן הרבה מטיילים מערביים, פרט לאלו שהגיעו ללמוד באוניברסיטה הרוחנית בראהמה קומאריס' (Brahma Kumaris Spiritual University). במרכז העיירה נמצא אגם נאקי, שעל פי הסיפור נחפר בציפורניו (נאק - nakk) של אל, ואתם יכולים לצאת למסלולי הליכה או לשיט רגוע על האגם. מוקד המשיכה העיקרי של האזור, עם זאת, הוא מקדשי דילווארה (Dilawara), כשני ק"מ מצפון מזרח לעיירה. מקדשים ג'יינים אלו, העמוסים בתגליפי שיש מרשימים, נמנים עם הדוגמאות היפות ביותר לאדריכלות הג'יינית בהודו כולה.

הגעה ותחבורה:
מרבית המטיילים מגיעים לראג'אסטאן דרך דלהי, וג'איפור היא תחנתם הראשונה. בין ג'איפור לבירת הודו מפרידה טיסה קצרה וזולה יחסית, או נסיעה בת חמש שעות באוטובוס דה לוקס או ברכבת. יש טיסות תכופות בין ג'איפור, אודאיפור וג'ודפור.

בראג'אסטאן פועלת רשת אוטובוסים ציבורית מקיפה ולא רעה בכלל, אבל עדיף לדבוק באוטובוסי האקספרס, אחרת תמצאו את עצמכם עוצרים בכל כפר שני או סוטים בלי סוף מהכביש הראשי ליעדים לאורך כבישים צדדיים. כדאי גם לנסות להימנע מהאוטובוסים עם מכשירי הווידאו המצווחים, שהם אמנם חווייה, אבל לא מלבבת במיוחד. רכבות מגיעות אל כל הערים הגדולות בראג'אסטאן, אבל הן איטיות יותר מהאוטובוסים ואינן יוצאות בתכיפות גבוהה. אחת הדרכים הנעימות ביותר לבצע נסיעות ארוכות בראג'אסטאן היא בקרון עם דרגשי שינה, באחת מרכבות הלילה.





מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:05 לינק ישיר 

מצורף קובץ

רג'יסטאן


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:09 לינק ישיר 

מצורף קובץ

קארנאטאקה:
(המידע מתוך לונלי פלנט ואתר YNET):

עמק הסיליקון של הודו, באנגאלור, היא בירתה של המדינה המורכבת מרשימת שושלות חשובות.

דתות, תרבויות וממלכות רבות השאירו את חותמן על קארנאטאקה (Karnataka), כשהן מנהלות מלחמות זו עם זו ומחליפות דעות וסחורות. ההיסטוריה של האזור מורכבת מרשימה של שושלות חשובות, החל מצ'אליוקה, צ'ולה והויסאלה, דרך ממלכת ויג'איאנאגאר ועד סולטני הדקאן והמאהאראג'ות של מאיסור. באנגאלור, בירת המדינה המודרנית של היום, שזכתה לכינוי 'עמק הסיליקון' של הודו, מייצגת גל נוסף של שינוי היסטורי, השוטף את האזור כולו. מטיילים נוטים לפסוח על קארנאטאקה, אחרי מנת יתר של מקדשים במדינת טאמיל נאדו. זה חבל מאוד, כיוון שלקארנאטאקה מורשת אדריכלית מן העשירות והמהנות בהודו כולה, וגם פארקים לאומיים יפים וקו חוף שעדיין מחכה להתגלות במלואו.

תעודת זהות:
שטח: 192,000 קמ"ר
אוכלוסייה: 45 מיליון נפש
בירת המדינה: באנגאלור (אוכלוסייה: 4.5 מיליון נפש)
שפה עיקרית: קאנאדה.

אתרים:
באנגאלור

באנגאלור (Bangalore), בירתה של מדינת קארנאטאקה, היא מרכז עסקים מודרני משגשג, שזכה לכינוי 'עמק הסיליקון' של הודו. זוהי עיר יפה, המתוכננת על פי חזונם של הודים בני המעמד הבינוני, חובבי מדרחובים ומרכזי קניות. באנגאלור אוהבת לשייך את עצמה למקומות כמו מומבאי
או מנהטן, יותר מאשר למדינה שבתוכה היא יושבת, אבל יש המתארים אותה כעיר 'בחיפוש אחר נשמה'.

טוענים שבאנגאלור היא העיר המתפתחת במהירות הגדולה ביותר באסיה והיא נחשבת גם כמעוז היאפים ההודי. קצב החיים כאן מהיר מאוד, וכך גם האקלים האינטלקטואלי והפוליטי, ובמקביל הולכות ומתפתחות עמדות חברתיות פחות שמרניות. הצד הפחות מוצלח של המטבע הוא שקצב הפיתוח מהיר עד כדי כך שהפסקות חשמל ופקקי תנועה הופכים לבעיה חמורה יותר ויותר

עלוני תיירות אוהבים לכנות את באנגאלור 'עיר גנים', אבל זה הכינוי הכי פחות מתאים לה בעולם. מה שכן יש בה, פרט לאקלים נוח, אינו מופיע ברשימת אתרי התיירות העירוניים: באנגאלור היא מרכז תחבורה נוח, מקום טוב לארגן ממנו טיולים אל הפארקים הלאומיים ואל השמורות של קארנאטאקה, והברים והמסעדות שבה יכולים לשמש אתנחתא מבורכת מתלאות התרמילאות. בעודכם זוללים פיצה ומורידים כמה בירות, תוכלו לתהות על היתרונות והחסרונות שבהסתערותה המבולבלת, אך נחושה, של הודו המודרנית אל עבר המאה ה-21.

מוקד העניין הבולט ביותר בעיר הוא וידהאנה סודהה (Vidhana Soudha). בניין פרלמנט יומרני זה, נבנה מאבן גרניט, בשנת 1954, בסגנון ניאו-דראווידי, ונחשב לאחד ממבני הממשלה המרשימים ביותר בהודו. מוקדי משיכה אחרים הם פארק קאבון (Cubbon Park) המוצל, הגנים הבוטאניים לאלבאג (Lalbagh Botanical Gardens), מבצר קטן וארמון העץ המוזנח של טיפו סולטן.

אזור אם.ג'י.רואד (MG Rd) הוא המרכז המסחרי, החברתי והתרבותי של התושבים היותר אמידים של העיר ושל אוכלוסיית הסטודנטים שלה. זהו האזור ההודי-בסטייל-בינלאומי שעליו מדברים אנשים כאשר הם מכנים את באנגאלור 'מעוז יאפי'. הוא נראה בדיוק כמו עשרות שכונות אחרות בערים אסיאתיות מודרניות, שמיהרו לאמץ לעצמן את דרכי המערב. כאן תמצאו מלונות זולים לצד יוקרתיים, מסעדות מזון מהיר לצד מסעדות יקרות, ברים, משרדי נסיעות, חברות תעופה, לשכות מידע לתיירים, חנויות ספרים וחנויות לעבודות יד. אזור הסיטי מרקט (City Market - 'השוק העירוני') ניחן במאפיינים הודיים מוכרים יותר, והוא מומלץ כמקום מגורים לכל מי שמעדיף להימנע מהאזור הנוצץ.

מאיסור

עיר מקסימה ונינוחה זו (Mysore) פופולרית מזה שנים ארוכות בקרב מטיילים, בזכות גודלה הלא מאיים, האקלים הנוח והבחירה המוצלחת לשמר את המורשת ההיסטורית שלה, במקום להחליפה. העיר מפורסמת בבדי המשי שלה והיא גם מרכז משגשג לעץ אלגום (sandalwood) ולקטורת, אבל אל תצפו להימלט מהניחוחות ההודיים העירוניים המוכרים.

עד להכרזת העצמאות שימשה העיר כמושב המאהאראג'ות של נסיכות מאיסור, שהשתרעה על פני כשני שליש של מדינת קארנאטאקה של ימינו. מוקד העניין המרכזי במאיסור הוא ארמון המאהאראג'ה, ההודי-מוסלמי בעיצובו, על מגוון חלונות הוויטראג' הצבעוניים, המראות המעוטרות, תקרות המהגוני המגולפות, דלתות הכסף הטהור ושלל צבעיו הצעקני.

שוק הירקות והפירות דבאראג'ה (Devaraja), שבמרכז העיר, הוא אחד השווקים הססגוניים בהודו כולה. מוקד עניין מרכזי נוסף הוא הטיפוס בן 1,000 המדרגות אל ראש גבעת צ'אמונדי (Chamundi Hill) הסמוכה, שם ניצב מקדש צ'אמונדסווארי (Chamundeswari) הענק. על גרם המדרגות שומר פסל נאנדי (השור של שיווה) מפורסם, שמגולף מסלע אחד ומתנשא לגובה של 5 מ'. פסטיבל דוסרה (Dussehra), הנחגג במשך עשרה ימים בראשית אוקטובר, מגיע לשיאו בתהלוכה מרהיבה של פילים מקושטים, של משרתים עטויי מדים, של פרשים, של תזמורות כלי נשיפה ושל פסלי אלים הינדים מכוסי פרחים.

האלביד ובלור

המקדשים בבלור (Belur) ובהאלביד (Halebid) הם המיטב שנותר מאדריכלות שושלת הויסאלה, ששלטה באחת מתקופות השיא באמנות ההינדית. מקדשים יפהפיים אלו, עתירי התבליטים והפסלים, אינם נופלים ביופיים ממקדשי קהאג'וראהו המפורסמים מהם או ממיטב האמנות הגותית באירופה. הקירות החיצוניים של מקדש הויסאלסווארה (Hoysalswara Temple) בהאלביד מכוסים במגוון פסלים אינסופי של אלים הינדיים, חכמים, רקדנים, ציידים, לוחמים, בעלי חיים, דמויות בתנוחות ארוטיות מורכבות ואפריזים המתארים את החיים בתקופת שושלת הויסאלה. במקדש צ'אנקשאבה (Channekeshava Temple), בבלור, מעטרים רבים מן הפסלים והתבליטים את עמודי התמיכה הפנימיים ואת המשקופים; הביאו פנס כדי שתוכלו להתפעל מהאלים, מהאלות ומבעלי החיים המגנים עליהם.

האמפי

הגופוראם (gopuram - צריח) בן 52 המ' של מקדש וירופאקשה (Virupaksha Temple) חולש על כפר האמפי (Hampi), אבל גולת הכותרת היא מקדש ויטאלה (Vittala Temple), אחד משלושת המונומנטים היחידים בהודו הכלולים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הוא השתמר היטב, אף שבנייתו לא נסתיימה מעולם, ועבודת הפיסול היא באמת יוצאת מן הכלל. מקדש אצ'יוטאראיה (Achyutaraya Temple) מרשים גם כן ולוטוס מאהאל (Lotus Mahal), אורוות הפילים (Elephants Stable), המתחם המלכותי (Royal Enclosure) ומרחצאות המלכה (Queen's Bath) הם הקצפת שבעוגה. כדאי לבלות יומיים לפחות בעתיקות אלו של ממלכת ויג'איאנאגאר, כיוון שהאמפי באזאר (Hampi Bazaar) העתיק אוכלס מחדש והוא כיום כפר שוקק חיים ומרכז תרמילאים פופולרי. יש בו מספר רב של מסעדות (מתחלפות) ומקומות לינה בסיסיים אך מלאי אווירה. העיירה הקרובה ביותר, עם מלונות, מסעדות וקשרי תחבורה, היא הוספט, מרחק 13 ק"מ מכאן.

באדאמי

כפר באדאמי (Badami) הפשוט, המוקף גבעות אבן חול אדומות, אגמים מלאכותיים חצובים בסלע ואדמות חקלאיות שלוות, היה פעם עיר הבירה של אימפריית צ'אליוקה, ששלטה בחלק הארי של מרכז הדקאן, בין המאה הרביעית למאה השמינית לספירה. המקדשים הדראווידיים והמערות החצובות בסלע היוו בהמשך השראה לכל האימפריות ההינדיות בדרום, שקמו ונפלו בזו אחר זו עד להגעתם של המוסלמים. מקדשי המערות חצובים בתוך צוק ומקושרים ביניהם באמצעות מדרגות. הם מייצגים את כל מגוון הדתות שהתפתחו ברחמה של אמא הודו ומשקיפים אל אגם אגאסטיאטירתה (Agastyatirtha), שנחצב במאה החמישית. בכפרים הסמוכים אייהול (Aihole) ופאטאדאקאל (Pattadakal) יש עוד דוגמאות נפלאות לניסיונותיהם הנמרצים של הצ'אליוקים בתחום אדריכלות המקדשים.

ביג'אפור

ביג'אפור (Bijapur) המודרנית היא עיר משעממת וחסרת ייחוד, אבל היא בורכה בעתיקות הפזורות ברחביה ובפנינים ששרדו מאדריכלות המוסלמית של המאות 15-17, ביניהם מסגדים, מאוזוליאומים, ארמונות ומבצרים. ההדר הנזירי של המונומנטים חסרי הצבע של ביג'אפור עומד בניגוד גמור לעבודות הפיסול הססגוניות שבמקדשי צ'אליוקה והויסאלה, דרומה יותר.

שני אתרי התיירות העיקריים בעיר הם המאוזוליאומים של גולגאמבאז ושל איבראהים רוזה. הגולגאמבאז (Golgumbaz) הוא מבנה פשוט אך מרשים, מן המאה ה-17, שבמרכזו אולם מלכותי ומעליו מתנשאת כיפה ענקית, שאומרים שהיא השנייה בגודלה בעולם, אחרי כיפת בזילקת סן פייטרו, ברומא. מסביב לבסיס הכיפה יש גלריית לחישות (Whispering Gallery), שהאקוסטיקה בה גורמת לכך שכל קול נענה בעשרה הדים. למרבה הצער לא תוכלו לבדוק זאת בעצמכם, כיוון שהגלריה מלאה תמיד ילדים המתרוצצים באמוק וצורחים במלוא גרונם.

איבראהים רוזה (Ibrahim Roza) העדין והאלגנטי הוא אחד המונומנטים האיסלאמיים היפים ביותר בעולם. אומרים שצריחיו היוו השראה לטאג' מאהאל, ויש בו עיטורים עדינים מגולפים באבן וקישוטים יפהפיים נוספים. מוקדי עניין נוספים בעיר הם ג'אמי-א-מאסג'יד (Jami-e-Masjid) מן המאה ה-16, היכל הצדק, אסאר מאהאל (Asar Mahal), המעוטר בציורי קיר, והשרידים ההרוסים של המבצר (Citadel), שפעם נמצאו בתחומיו הארמונות, גני התענוגות ואולם הדארבאר (ההכתרה) של מלכי אדיל שאהי.

סראבאנאבלאגולה

צ'אנדראגופטה מאוריה, הקיסר הגדול הראשון ששלט בהודו, פרש לסראבאנאבלאגולה (Sravanabelagola), במאה ה-3 לפני הספירה, לאחר שהחליט לוותר על הנאות העולם הזה ואימץ את עקרונות דת הג'ייניזם. כיום, עיירה קטנה ונחמדה זו, עם דוכני הצ'אי (תה הודי) והמקדשים, היא אחד ממרכזי הג'יינים העתיקים והחשובים ביותר בהודו, ומקום הימצאו של הפסל הענק של לורד באהובאלי (Lord Bahubali). גובהו של הפסל 17 מ', גילו 1,000 שנה, ואומרים שהוא הפסל הגדול בעולם, העשוי חטיבה אחת. פירוש השם 'סראבאנאבלאגולה' הוא נזיר על ראש הגבעה, וזהו בהחלט נזיר גדול מאוד על ראש גבעה סלעית מאוד. טפסו אל אתר הפסל השכם בבוקר, כיוון שעליכם לחלוץ נעליים בכניסה, ולטפס יחפים במעלה 614 מדרגות הסלע, מה שיכול להיות גיהנום אמיתי בצהרי היום, כשהן לוהטות מחום. מאמינים שהמקדש הג'ייני צ'אנדראגופטה באסטי (Chandragupta Basti) נבנה על ידי הקיסר אשוקה. הציורים שבו, שהשתמרו היטב, נראים כמו קומיקס בן 600 שנה של סיפורים ג'יינים.

מאדיקרי

עיירת השוק הגבוהה מאדיקרי (Madikeri) היא בירתו של מחוז קודאגו (קורג), אזור הררי ירוק וקריר, בדרום מערב קארנאטאקה, עם נופים מן היפים, והבלתי מוערכים ביותר בהודו. מאדיקרי עצמה אינה עיירה יפה במיוחד, אבל היא יכולה לשמש כבסיס טוב לטרקים מאורגנים באזור והיא מוקפת בגבעות ציוריות, שביניהן מתפתלים כבישים ולאורכם מטעי קפה, מטעי תבלינים, שיחים ועצים פורחים.

המקומיים הם אנשים חסונים וגאים, שונים במראם משכניהם במישורים, שנוהגים להתעטף באינסוף שכבות של בגדי צמר. אם העיירה נדמית לכם עולם אחר בהשוואה לשאר קארנאטאקה, הרי זה כיוון שקודאגו היתה באמת מדינה קטנה בפני עצמה, עד שנת 1956. אפילו כיום יש הקוראים להכרזת מדינת קודאגו עצמאית. עונת היציאה לטרקים נמשכת בין נובמבר למרץ וניתן לארגן טרקים בני יומיים עד עשרה ימים. אם אתם רוצים גם למצוא את דרככם מהיערות החוצה, מדריך הוא בהחלט הכרחי.

גוקארנה

אל העיירה גוקארנה (Gokarna) מגיע בליל משונה של עולי רגל הינדים, חוקרי סאנסקריט, תרמילאים חובבי חופים והגרעין ההיפי הקשה, שעבר לכאן שכשהעניינים בגואה התחילו לתפוס כיוון אחר. זוהי עיירה מנומנמת ומקסימה, עם רחוב אחד, שלאורכו בתי עץ בסגנון הבנייה האופייני לקראלה. הוא מוביל אל מקדש מאהאבאלשווארה (Mahabaleshwara Temple), שבתוכו פסל שיווה לינגאם קדוש וממשיך אחריו עד החוף של העיירה.

מטיילים החלו להיסחף אל עבר גוקארנה, בעקבות הסיפורים על חופיה הנטושים, שיכולים להתחרות בקלות בחופי גואה. חוף הרחצה הטוב הקרוב ביותר הוא חוף קדל (Kudle), מרחק 20 דקות הליכה לכיוון דרום. בהמשך דרומה יש סדרה של חופי רחצה מושלמים, מכותרים בצוקים ומאחוריהם מרגלות רכס הגאטים המערביים. יש בגוקארנה מספר מקומות לינה סבירים ומספר בקתות בסיסיות להשכרה על חוף קדל.

בידאר

מעטים התיירים המגיעים אל עיירה מוקפת חומה זו, בפינה הצפון מזרחית של המדינה. בידאר (Bidar) היתה בירתה של הממלכה הבאהמאנית משנת 1428, ומאוחר יותר בירתה של שושלת באריד שאהי. זו עיירה נעימה, עם מבצר נהדר מן המאה ה-15, שבתחומיו הארמונות ראנג'ינמאהאל (Ranjeenmahal), צ'יני מאהאל (Chini Mahal) וטורקיש מאהאל (Turkish Mahal). בקהוואג'ה מחמוד גאוואן מאדראסה (Khwaja Mahmud Gawan Madrasa) המרשים, שבמרכז העיירה, נותרו מספר שרידים של פסיפסים מוסלמיים צבעוניים טיפוסיים. הקברים הענקיים, הנטושים, של מלכי באהמאני ובאריד פזורים ממערב לעיירה וממזרח לה, ומקנים למקום אווירה שוממת ומסתורית משהו.

הגעה ותחבורה:
יש מבאנגאלור טיסות פנים אל ערים רבות בהודו. מרבית מסילות הרכבת בקארנאטאקה הורחבו בשנים האחרונות, אך חלק מהעבודות עדיין בעיצומן והן משבשות את תנועת הרכבות בין האסאן למאיסור ובין האסאן למאנגאלור. מסילת הרכבת החדשה Konkan, שבין מאנגאלור למומבאי, עוברת לאורך קו החוף הציורי של קארנאטאקה, שמעטים המגיעים אליו. יש רכבות אקספרס יומיות בין באנגאלור לבין כל הערים המרכזיות בדרום הודו ובמרכזה. הנסיעה ברכבת אורכת 42 שעות עד דלהי, 20 שעות עד גואה, 12 שעות עד מומבאי (בומביי) ושבע שעות עד צ'נאי (מאדראס). בין באנגאלור למאיסור נוסע מספר רב של אוטובוסים ויש גם מספר רכבות אקספרס כל יום. האוטובוסים נוסעים במהירות מפחידה ועושים את הנסיעה בת 140 הק"מ תוך שלוש שעות; הנסיעה ברכבת אורכת גם כן שלוש שעות, אבל היא בטוחה הרבה יותר. אין טיסות אל מאיסור.




מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:14 לינק ישיר 

הודו היסטוריה:
(מתוך שטיינהרט קציר מוציאים לאור בע"מ)

התרבות הראשונה שגשגה בהודו במשך אלף שנה, מסביבות שנת 2500 לפנה"ס, לאורך עמק נהר האינדוס. הערים החשובות בה היו מוהנג'ודארו והאראפה, (בפקיסטן של ימינו); משלו בהן כוהני דת, ובהן נבטו ניצני ההינדואיזם. בשנים 1500 עד 200 לפנה"ס חדרו פולשים ארים בסערה אל מרכז אסיה מדרום, ובססו את שליטתם בצפון הודו עד גבעות וינדיה, שבמדינת מאדיה פראדש של ימינו. הם דחקו דרומה את התושבים הדראווידים המקוריים של הודו.
הפולשים הביאו איתם את האלים שלהם ואת מסורות גידול הבקר ואכילת הבשר, אך גם ספגו את התרבות המקומית, עד כדי כך שעד המאה ה-8 כבר ביסס מעמד כוהני הדת מחדש את עמדת מנהיגותו. עליונות זו התגבשה לשיטת הקאסטות, שהמבנה ההירארכי שלה נשמר באמצעות כללים נוקשים, שנועדו לשמר את עליונותם של הכהנים הבראהמינים. הבודהיזם נולד בסביבות שנת 500 לפנה"ס והציב בפני ההינדואיזם הבראהמיני את האתגר הגדול ביותר, בהטילו ספק ברלוונטיות של שיטת הקאסטות לחיי המוסר והדת. הבודהיזם חרש חריש עמוק במבנה הרוחני והחברתי של ההינדואיזם במאה ה-3 לפנה"ס, כאשר אומץ על ידי הקיסר אשוקה לבית מאוריה, ששלט על חלקים עצומים מהודו.
אימפריות אחדות, ביניהן אימפריית גופטה, קמו ונפלו בצפון לאחר התמוטטותה של שושלת מאוריה. ההינדואיזם זכה לתחייה בין השנים 40 עד 600 לספירה, ואילו השפעתו של הבודהיזם הלכה ופחתה. הפלישה של ההונים סימנה את קץ שלטון בני הגופטה ואיזור צפון הודו התפצל בין מספר ממלכות הינדיות נפרדות; הוא לא אוחד מחדש עד להגעתם של המוסלמים במאות ה-10 וה-11. הדרום הרחוק של הודו, ששגשוגו התבסס על קשרי סחר עם המצרים, עם הרומאים ועם תושבי דרום מזרח אסיה, לא הושפע מעלייתן ומנפילתן של כל אותן ממלכות בצפון, וההינדואיזם באיזור זה לא אויים מעולם.
ב-1192 הגיעו הגורים המוסלמים מאפגניסטן. תוך 20 שנה היה כל אגן הגנגס תחת שלטון מוסלמי, אם כי האיסלאם לא הצליח לחדור אל הדרום, שם שלטה אימפריית הויסאלה בשנים 1000-1300 לספירה. שתי ממלכות גדולות התפתחו באותו זמן באיזור קארנאטאקה של ימינו: ממלכת ויג'איאנאגאר, וממלכת באהמאני המוסלמית המפוצלת.
הקיסרים המוגולים פלשו אל פאנג'אב מתוך אפגניסטן, הביסו את סולטן דלהי בקרב פאניפאט, בשנת 1525, והובילו עידן זהב חדש, באדריכלות, באמנות ובספרות בהודו. במאה ה-17 עלה כוחה של אימפריית מאראתה, והיא השתלטה בהדרגה על כל השטחים המוגוליים. המאראתים ביססו את שלטונם במרכז הודו עד שנכנעו בפני השלטון האימפריאלי הגדול האחרון, הבריטים.
הבריטים לא היו האירופאים הראשונים, או היחידים, שנכחו בהודו: הפורטוגלים שלטו בגואה משנת 1510 והצרפתים, הדנים וההולנדים הקימו גם הם עמדות סחר משלהן. עד שנת 1803, אז הדפה האימפריה הבריטית את המאראתים, כבר נמצאה כמעט כל הודו תחת שליטתה של 'חברת הודו המזרחית הבריטית', אשר הקימה עמדת סחר בסוראט בגוג'אראט ב-1612.
החברה ראתה בהודו בעיקר מקום טוב לעשות בו כסף, ולא ניסתה להשפיע על התרבות, על האמונות ועל המסורות הדתיות של המקומיים. בריטניה הרחיבה את מכרות הברזל והפחם, הקימה מטעי תה, קפה וכותנה, החלה בסלילתה של רשת מסילות הרכבת העצומה של הודו ועודדה מעמד של בעלי קרקעות, שלא עיבדו את האדמות בעצמם. בעלי קרקעות אלו הקלו על הבריטים את נטל המנהלה וגביית המסים, אך כך החלה היווצרותו של מעמד חקלאים עני ונטול אדמות - בעיה חמורה עד היום בביהאר ובבנגל המערבית. ההתקוממות בצפון הודו, בשנת 1857, הביאה לפירוקה של 'חברת הודו המזרחית' וניהולה של המדינה הועבר ליד ממשלת בריטניה.
התנגדות משמעותית לשלטון הבריטי החלה להתגבש בראשית המאה ה-20. 'הקונגרס', שנוסד כדי להשיג להודו דרגה מסויימת של שלטון עצמי, החל לדחוף לקראת הדבר האמיתי. בשנת 1915 חזר גנדי מדרום אפריקה, שם עבד כפרקליט, והפנה את כישוריו לסוגיית העצמאות, כשהוא מאמץ מדיניות של התנגדות פסיבית, סאטיאגרהה (satyagraha), לשלטון הבריטי.
מלחמת העולם השנייה הנחיתה מכת מוות על הקולוניאליזם, ומתן עצמאות להודו היה צעד בלתי נמנה. בתוך הודו, עם זאת, החל המיעוט המוסלמי הגדול להיווכח שהודו עצמאית תהיה למעשה הודו בשליטה הינדית. נאמנויות עדתיות החלו לגדול, כש'הליגה המוסלמית', בהנהגתו של מוחמד עלי ג'ינח, מייצגת את הרוב המוחלט של המוסלמים, ו'מפלגת הקונגרס', בהנהגתו של ג'אוואהארלאל נהרו מייצגת את האוכלוסייה ההינדית. רצונו האנוכי של ג'ינח לשלוט במדינה מוסלמית נפרדת התברר כמכשול הגדול ביותר בתוכנית של בריטניה למתן עצמאות להודו.
המשנה למלך, לורד לואיס מאונטבטן, שנאלץ להתמודד עם קיפאון פוליטי ועם מתח עדתי הולך וגובר, החליט בלית ברירה לחלק את המדינה ולקבוע לוח זמנים מואץ להכרזת העצמאות. לרוע המזל שני האיזורים המוסלמיים המובהקים בהודו היו ממוקמים משני צדיה ההפוכים - כך שמדינת פקיסטן החדשה עתידה היתה לכלול חלק מזרחי וחלק מערבי, המופרדים ביניהם על ידי מדינת הודו עויינת. כאשר הוכרז קו ההפרדה, החל להתרחש האקסודוס הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, כשמוסלמים נוהרים אל פקיסטן והינדים וסיקים עוברים לשטח הודו. למעלה מ-10 מיליון איש עברו מצד לצד וגם לפי ההערכות המתונות ביותר כ-250,000 איש נטבחו בתהליך. גנדי, שידיו רפו בשל החלטת החלוקה ושפך הדמים שבא בעקבותיה, נרצח ב-30 בינואר 1948, על ידי קנאי הינדי קיצוני.
בעקבות הטראומה של החלוקה דגל ראש הממשלה הראשון של הודו, ג'אוואהארלאל נהרו, בחוקה חילונית, בתכנון סוציאלי מרכזי ובמדיניות אדוקה של אי הזדהות. הודו נבחרה להצטרף לחבר העמים הבריטי, אך גם חיזקה את הקשרים עם ברית המועצות לשעבר - בין השאר בגלל הקונפליקטים עם סין והתמיכה של ארה"ב בפקיסטן, אוייבתה הראשית של הודו, שהתעמתה איתה במיוחד בשל רצונה לספח את קשמיר, בעלת הרוב המוסלמי. היו התנגשויות בין הודו לפקיסטן בשנים 1965 ו-1971.
ראש הממשלה החשוב הבא של הודו היתה בתו של נהרו, אינדירה גנדי, שנבחרה למשרה בשנת 1966. היא זוכה עד היום להערכה רבה בהודו, אבל הכרזתה על מצב חירום, בשנת 1975, נחשבה בעיני רבים כערעור על אושיות הדמוקרטיה בהודו. אינדירה גנדי נרצחה על ידי שומרי ראשה הסיקים, בשנת 1984, בתגובה על החלטתה השגויה להפעיל את הצבא ההודי כדי לדכא קצונים סיקים חמושים, במקדש הזהב באמריצאר. אחיזתה של שושלת גנדי בפוליטיקה ההודית נמשכה כאשר בנה, ראג'יב, טייס בחברת אינדיין איירליינס, ללא עניין קודם בפוליטיקה, נסחף אל השלטון.
ראג'יב הביא מדיוניות פרגמטית חדשה למדינה. הוא עודד השקעות זרות ואת השימוש בטכנולוגיה מודרנית, הקל את ההגבלות על הייבוא ותמך בהקמתן של תעשיות חדשות רבות. צעדים אלו הצעידו את הודו אל שנות התשעים והוציאו אותה מן הבידוד, אבל לעומת זאת הם לא סיפקו כל עידוד למגזר הכפרי העצום של הודו. ראג'יב נרצח במהלך סיור בחירות בטאמיל נאדו, על ידי פעיל של קבוצת הבדלנים הטמילית בסרי לנקה, 'הנמרים הטאמילים'.
המתח בין הדתות והעדות בהודו בא לידי ביטוי בבירור בשנת 1992, כאשר אספסוף הינדי הסתער על מסגד והרס אותו, כיוון שנבנה במקום הנחשב למקום הולדתו של האל ראמה. המפלגה ההינדית הלאומית, באראטיה ג'אנאטה (בי.ג'יי.פי - BJP), היתה להוטה לנצל הזדמנויות כאלו בדיוק, והנהיגה מספר קואליציות שונות לשלטון. השקפותיה ההינדיות המסורתיות של מפלגת הבי.ג'יי.פי משכו אליהן מצביעים שרצו בשימור הערכים ההודיים המסורתיים, בייחוד אל מול ההשפעות המודרניות הכלל עולמיות.
ב-1998 ערכה הודו את הניסויים הגרעיניים הראשונים שלה. למרות התגובות החריפות בעולם, בהודו עצמה התקבלו הניסויים הגרעיניים בצהלה ובמפגני תמיכה במפלגת הבי.ג'יי.פי.
באפריל 1999 איבד ראש הממשלה ואג'פאיי את תמיכת הרוב בפרלמנט ונאלץ להכריז על הצבעת אמון, שבה הפסיד על חודו של קול. היתה ציפייה גדולה בהודו שסוניה גנדי, אלמנתו של ראג'יב גנדי, תנהיג את מפלגת הקונגרס לשלטון, אך גנדי לא הצליחה להרכיב קואליציה, והודו נאלצה ללכת לבחירות בפעם השלישית בתוך שלוש שנים.
מפלגת בי.ג'יי.פי השלטת הצליחה לחזור לשלטון, אך ברוב קטן מבעבר.
על אף מאמצי פיוס ברמות הגבוהות ביותר, שבה המתיחות עם פקיסטן והתלקחה מעת לעת, ואסונות טבע תרמו גם הם את חלקם בשנים האחרונות. ברעידת אדמה שפקדה את גוג'אראט ב-2001, נהרגו 20,000 איש וכחצי מיליון נותרו ללא קורת גג. בדצמבר של אותה שנה פשטו חמושים על הפרלמנט והרגו 13 בני אדם; שנה לאחר רעידת האדמה נהרגו בגוג'אראט מאות בני אדם בהתנגשויות בין הינדים למוסלמים.
בשנת 2002 איימה סוגיית קשמיר להסלים מצחצוח-חרבות באזור הגבול למלחמה כוללת בין הודו לפקיסטן, לאחר ששתי המדינות ערכו ניסויים בראשי נפץ בעלי יכולת גרעינית וטענו לזכותם המוסרית העליונה על קשמיר. מאמצים דיפלומטיים ליישב את הסכסוך לא צלחו בתחילה, וארצות הברית ובריטניה האיצו באזרחיהן לעזוב את הודו ופקיסטן. למרבה המזל, עד סוף 2003 הכריזו שתי המדינות על הפסקת אש וחידשו את קשרי התעופה הישירים ביניהם, וממשלת הודו ניהלה שיחות היסטוריות עם התנועה הבדלנית של קשמיר.
ב-2004 הוכרז על קיומן של בחירות חדשות, שמפלגת BJP היתה צפויה לשוב ולנצח בהן. גם הפעם עמדה סוניה גנדי בראש מפלגת הקונגרס, וזכתה לתמיכה מפתיעה בזכות מערכת בחירות מתישה שניהלו פעיליה בשטח. כה גדולה היתה הצלחתה, עד שמפלגת BJP הדומיננטית נושלה מן השלטון לראשונה זה עשור. אולי מתוך דאגה לשלומה, ויתרה סוניה גנדי על תפקיד ראש הממשלה, מהלך שעורר גלים במפלגתה. תחת זאת מינתה לתפקיד את מנהיגה הסיקי הראשון של הודו, מאנמוהן סינג, לוחם תקיף בשחיתות ותומך ברפורמות כלכליות.


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:16 לינק ישיר 

הסיכסוך בין הודו לפקיסטאן:
(מתוך YNET חדשות):יגאל צור

מה הם שורשי הסיכסוך בין פקיסטן והודו? מי נגד מי ולמה? ואיך בלב האזור שבע הקרבות הזה שוכנת קשמיר - מדינה קרועה שזכתה בתואר "גן עדן עלי אדמות"

שלוש מלחמות כבר היו בין הודו לפקיסטן ועכשיו הרביעית בדרך, אבל הסכסוך בין השתיים למעשה מעולם לא פסק. תקריות גבול בין שני הצבאות הם עניין של יומיום כאשר השימוש הרחב ביותר הוא בארטילריה. הכוחות מפגיזים זה את זה בהתמדה תוך שהם גורמים להרג וזורעים הרס בקרב האזרחים באזור.


רציחתו של המנהיג הקשמירי המתון עבדול גהאני לון, שניסה לפשר בין הצדדים, מעוררת ספקות גדולים אם ניתן בכלל לשמור על יציבות באזור. מאחר שמנהיגי
שתי המדינות נמצאים תחת לחץ פנימי כבד לפעול ולהגיב, הרי שיש להניח, כי תקרית מעט חמורה יותר מזו שהיתה בדצמבר האחרון - כאשר מיליטנטים מוסלמיים התקיפו מחנה צבאי, שבה נהרגו בעיקר נשות חיילים וילדיהם - היא זאת שתצית את המלחמה.

הודו הפכה בשנים האחרונות ליעד פופולרי מאוד בקרב התרמילאים הישראלים, משוחררי צבא וגם בקרב גילאי 30-40 שלא הספיקו לבקר בה אחרי הצבא. מידי שנה נוסעים אליה כ-15 אלף ישראלים וההערכה היא כי כרגע נמצאים שם כשמונת אלפים. בסוכנויות אומרים כי הם מן הסתם יטוסו לתאילנד עד יעבור זעם, במטרה לטוס משם חזרה להודו לכשהמצב יירגע. גם נפאל ודרום אמריקה יהוו כנראה אלטרנטיבה.

היסטוריה:
ב-1947, לאחר סיום המנדט הבריטי ויצירת שתי ישויות לאומיות, היתה קשמיר אבן מחלוקת בין הודו לפקיסטן. מבחינה גיאוגרפית ולאור דתם המוסלמית של תושביה, הייתה קשמיר שייכת לפקיסטן, אבל שליטה, הרי סינג, היה הינדואי ולא רצה להצטרף למדינה המוסלמית שבמערב. כאשר פלשו לקשמיר שבטי הרים מפקיסטן, פנה הרי סינג לעזרת הודו. מחיר העזרה היה יקר – המאבק האזורי התפתח למלחמה רבתי בין הודו ופקיסטן, אשר הסתיימה רק בתחילת 1949 לאחר שהודו השתלטה על רוב שטחה של קשמיר, בעוד פקיסטן תפשה חזקה על חלקה המערבי. קשמיר שמרה על מידה מסוימת של אוטונומיה עד 1957 ואז הצטרפה סופית אל האיחוד ההודי, ומעמדה המיוחד בוטל.

לא רק הפקיסטנים טענו לחזקה על קשמיר. ב-1962 השתלטה סין על חלק ניכר מאזור לאדאק שבגבול טיבט. ב-1965 שוב פרצו קרבות בין הודו ופקיסטן, ומלחמה נוספת פרצה ב-1971. ב-1999 התחוללה מלחמה מרה בעיקר באזור קארגיל ההררי, שבו הודו נלחמה נגד כוחות לא סדירים, שקבלו גיבוי מלא מפקיסטן.

מ-1989 כוחן של התנועות הבדלניות בקשמיר, אלו הרוצות להתנתק מהשלטון המרכזי של הודו, עלה והתחזק. לא מדובר בתנועה בדלנית אחת אלא בכמה, כאשר הגדולה והחזקה בהן, שמונה כמה אלפי לוחמים חמושים, היא חיזבול מוג'האדין הנתמכת על ידי פקיסטן. כוחה של התנועה לשחרור ג'אמו וקשמיר (JKLF) התדלדל מאוד בשנים האחרונות. קבוצות אחרות הפועלות תחת מטריית ארגון העל הורייאט (חופש) מנסות עדיין למצוא פתרון להפסקת השלטון ההודי בדרכי שלום.

אבן המחלוקת:
העיר סרינאגאר, בירתה של מדינת קשמיר, שוכנת על שפת אגם דאל, בלב עמק קשמיר, באזור שנחשב גן עדן עלי אדמות. היא יושבת בגובה של 1,768 מטר ובמרחק של 873 ק"מ מן הבירה ניו דלהי, וחיים בה קצת יותר ממיליון וחצי תושבים. סוד קסמה בהרמוניה שלה בין טבע למעשי ידי אדם, בין מים ואדמה. האירופאים נוהגים להשוות אותה לוונציה, אבל בניגוד לוונציה המישורית, שוכנת סרינאגאר בלב הרים, שמדרונותיהם ירוקים ופסגותיהם מושלגות.

את העליה מן המישורים הלוהטים של שפלת הגאנגס - כמו למשל כעת, כאשר הטמפרטורות בדלהי עוברות את 40 המעלות - אל העמק הגבוה של קשמיר, ניתן להשוות לבריחה מלהט השאול אל הבריזות הקרירות של גן העדן.

כבר המוגולים, הקיסרים המוסלמיים של הודו, ששלטו בה במאות ה-16 וה-17 הפכו את עמק קשמיר לנווה הקיט שלהם. האקלים הנוח, במיוחד בחודשי האביב, והיעדר גשמי המונסונים, משכו אל העמק את שליטי השושלת. כיום מושכים תנאים אלה ממש את עשירי הודו הצפונית המחפשים מפלט בעונה החמה, אם כי בשנים האחרונות גרם חוסר השקט במדינה להתמעטות מספר ההודים המבקרים בעמק והם פונים, כמו גם התרמילאים, אל האזורים של מאנאלי ועמק קולו.

עמק קשמיר סגור בין שני רכסי הרים. רכס פיר פאנג'אל מקיף אותו מדרום ומדרום מזרח. מצפון מתנשאים הרי ההימלאיה, המפרידים בין עמק קשמיר לבין מדינת לאדאק. המדינה הזאת שייכת לקשמיר אולם נבדלת ממנה מפני שתושביה ממוצא טיבטי והם המחזיקים בעיקר בדת הבודהיסטית–לאמאיסטית.

משום בידודה בעמק הגבוה שבהימלאיה, פיתחה קשמיר תרבות עצמאית, תחילה בודהיסטית ומן המאה ה-7 - הינדואית, עד בואו של האיסלם במאה ה-14 וכיבוש האזור במאה ה-16 על ידי השליט המוגולי אכבאר הגדול.

עם השתלטות המוגולים נהנתה קשמיר מיציבות פוליטית, אבל באמצע המאה ה-18 ירדה השושלת וקשמיר נפלה בידי אפגניסטן. ב-1819 היא חזרה והחליפה ידיים והייתה לחלק ממלכת סיקה. אחרי נפילתה של זו מינו האנגלים את השליט של אזור ג'אמו (הנכלל כעת בסכסוך), הסיקהי גולאב סינג (סינג פירושו אריה ואין כמעט סיקהי ששמו לא סינג), למהאראג'ה של קשמיר.

קשמיר כיום:
כיום קשמיר מחולקת באופן מלאכותי בין שלוש מדינות, מה שרק מחזק את שאיפת תושביה להקים מדינה עצמאית עם גבולות פתוחים להודו ולפקיסטן.

פקיסטן טוענת שתושבי קשמיר צריכים לקבל זכות החלטה על גורלם בעקבות החלטות האו"ם הקודמות. הודו טוענת שהעניין הוחלט למעשה על ידי הרי סינג ב-1947 וקיבל גיבוי בהסכם שנחתם בסימלה ב-1972.

באותו הסכם גם גובש מה שידוע כיום כ'קו השליטה', או קו הפסקת האש - LINE OF CONTROL. גובהו הממוצע של הקו הזה הוא חמשת אלפים מטר, ונראה כי יותר חיילים משני הצדדים מתים מהקור בחורף מאשר בקרבות. חלק מהמאבק ניטש על קרחון סיאצ'ן שגובהו מעל ששת אלפים מטר והוא שדה הקרב הגבוה ביותר בעולם.

קו השליטה מחלק למעשה את קשמיר באופן של שני שליש ושליש. שני שליש בשליטת הודו עם תשעה מיליון תושבים, כולל מדינות קשמיר וג'אמו (זאת, אגב, המדינה היחידה בהודו שיש בה רוב מוסלמי – כ-60 אחוז) ושליש בשליטת פקיסטן עם כשלושה מיליון תושבים. פקיסטן קוראת לאזור "קשמיר החופשית".




מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:28 לינק ישיר 

מצורף קובץ

קשמיר:


מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:32 לינק ישיר 

מצורף קובץ

מנהיד הודו:
מוהנדס קרמצ'נד גנדי : "מהטמה גנדי" 1869-1948

האיש שנחשב כסמל ההתנגדות הבלתי אלימה נגד דיכוי פוליטי וחברתי, הוא מוהנדס גנדי, שנולד ב-2 באוקטובר, 1869 במערב הודו, בשטח שהיה אז בשליטת האנגלים, כבנו של ראש הממשלה בנסיכות ההודית של אותה מדינה. אמו, שהשתייכה לדת הצמחונית "יאניסט", השפיעה עליו בדרך שאימץ לעצמו והיא מחאה בצורה של אי אלימות. הוא נסע לאנגליה ב-1882 ללמוד משפטים. את ההתמחות שלו עשה בבומביי, בין השנים 1891-1893 וכן בדרום אפריקה עד לשנת 1914.

עם שובו להודו ב-1915, גילה הזדהות עם התנועה הלאומית בארצו, שביקשה להביא קץ לשלטון הבריטי. אחרי שגדודי צבא בריטיים רצחו מאות מחברי התנועה בעיר אמריסטאר ב-1919, החל גנדי לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה בארצו והיה למנהיג מפלגת הקונגרס ההודית. הוא החליף את בגדיו האירופיים, חליפה ועניבה, בבגדים פשוטים של "כת המנודים", הנמוכה בין המעמדות בארצו. הוא הטיף לחיי פשטות ואף התעקש שחסידיו, שמספרם הלך וגדל בהתמדה, יארגו את בגדיהם הפשוטים במו ידיהם. מהר מאד הפך גלגל הטוויה של הנול לסמלה של מפלגת הקונגרס, סמל ששרד עד היום והוא מאפיין מרכזי המופיע על דגלה של הודו.

גנדי זכה בתואר מהאטמה "נשמה גדולה", מצא עצמו מנהיג רוחני של התנועה שמשכה אחריה אלפים ומאוחר יותר מיליונים, שבקשו לשחרר את הודו מעולה של בריטניה.

מהאטמה גנדי הטיף לאי אלימות, אך צידד גם ברעיון של אי שיתוף פעולה עם השליטים הבריטים ואחת הדוגמאות הבולטות לכך, הוא החרם עליו הכריז ב-1930, במחאה על המכס שהטילו הבריטים על מלח. כתוצאה מהצלחת המחאה הזאת ופעולות דומות לה וכן עמידתו האיתנה על כך שבריטניה תצא לחלוטין מהודו, הושם המהאטמה במאסר פעמים אחדות על ידי השלטונות הבריטים.


אחר מלחמת העולם השנייה, קיבל הרעיון שבריטניה אכן תצא מהודו, דבר שאיש לא העלה על דעתו עשר שנים קודם לכן, תנופה רבה. ב-1947 הורד הדגל הבריטי בפעם האחרונה בהודו.

מרבית שטחה של הודו הבריטית, במקומות בהם שלטה דת ההינדואיזם, הפך למדינת הודו ואילו השטחים בהם היה רוב למוסלמים, הפכו למדינת פאקיסטן. גנדי התנגד בחריפות רבה לחלוקת הודו, אולם לא עלה בידו למנוע זאת.

מהאטמה גנדי זכה לראות את הודו מקבלת את עצמאותה, אך קצר את פירות עמלו הרב רק משך תקופה קצרה. ב-30 בינואר 1948, נרצח מהאטמה גנדי על ידי בן דת ההינדו, שהלך שולל אחר הרעיון המוטעה ביסודו, שגנדי נעשה פרו מוסלמי.

אבל השימוש במחאות פוליטיות בלתי אלימות, שגנדי היה חלוץ בנקיטתן כאמצעי שיביא לשינוי חברתי, ממשיך עד היום להוות דגם למנהיגים גדולים אחרים.

ביבליוגרפיה:

כותר: מוהנדס קרמצ'נד גנדי : "מהטמה גנדי" 1869-1948
שם הספר: 100 אנשים ששינו את העולם : אנציקלופדיה
מחבר: יאנה, ביל
עורכת הספר: אופק, בינה
תאריך: [תש"ס]
הוצאה לאור: עופרים
הערות: 1. עברית: שרונה גורי.





מוהנדס קרמצ'נד גאנדי:

מוהנדס קרמצ'נד גאנדי, (2 באוקטובר 1869 - 30 בינואר 1948) היה מנהיג, משפטן, הוגה וכתב פוליטי הודי, שנודע בזכות מאבקו כנגד שלטון האימפריה הבריטית בארצו. גנדי נחשב לגיבור לאומי הודי, ולסמל ההתנגדות הלא אלימה. הוא גם אחת הדמויות המוערכות ביותר מכל מנהיגי המאה ה-20. אלברט איינשטיין אמר עליו ש"הדורות הבאים יתקשו להאמין כי אדם כזה, בשר ודם, אכן הילך על פני האדמה".

גאנדי כונה בשם "מהטמה", שפירושו בסנסקריט "הנפש הגדולה". הוא ידוע בעולם בכינוי זה, כ"מהטמה גאנדי".

גנדי נרצח על ידי מתנקש הינדי קיצוני, שהתנגד לנסיונו להפסיק את הטבח ההדדי בין מוסלמים והינדים בתקופה הסמוכה להענקת העצמאות להודו ופקיסטן.

המאבק בדרום אפריקה
גאנדי הגיע ב-1893 כעורך דין לדרום אפריקה, לשנת עבודה מתוכננת. הוא דחה את עזיבתו הצפויה כאשר הועלתה בחבל נטאל הצעת חוק בבית המחוקקים, השוללת מתושבי החבל ההודים זכויות שונות, ביניהן זכות ההצבעה.

גאנדי לחם למען זכויות ההודים עד עזיבתו ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין. במשך שנות מאבקיו בדרום אפריקה, ניצל לראשונה את שיטת ההתנגדות הלא-אלימה (אהימסה - מילה שפרושה בסנסקריט הוא "התקרבות לאמת"). שיטה זו כללה שביתות ותהלוכות מחאה בלתי חוקיות, בהן לא נעשו פעולות אלימות כלשהן. צעדים אלו הביאו לעיתים למעצרים המוניים, אך הפעילו לחץ רב על השלטונות, ובייחוד על דעת הקהל, שהושפעה מהידיעות על המאבקים בהם הייתה המשטרה הצד התוקפן היחידי.

למרות התנגדותו לשלטון הבריטי, סייע גאנדי במהלך שהותו לשלטון זה בדרכים שונות, בלא להשתתף בלחימה עצמה. גאנדי אף קיבל את עיטור הזהב "קיסר הודו" מידי לורד הרינג על פעילות זו. ב-1899 הקים גאנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים, לסיוע לבריטניה במלחמת הבורים, ואף השתתף במסגרת זו בכמה מבצעים בעיר הנצורה ליידיסמית. בשנת 1904, בלחימה כנגד הזולו, הקים גאנדי יחידת אלונקאים למשך כל הלחימה. בשני המקרים זכה באות כבוד.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ייסד גאנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים המורכבת בעיקר מהודים, ברובם סטודנטים לונדוניים.

בהודו, הגיע גאנדי למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי, והקדיש לכך שלושים שנות מאבק ציבורי עד לנסיגת הבריטים ב-1947. במהלך שנות המאבק, קידם גאנדי את הקונגרס הלאומי ההודי, והפכו לאירגון הפוליטי המרכזי בהודו.

גם במהלך מאבק זה לא חדל גאנדי להעניק סיוע לבריטים במלחמותיהם, כאשר נעתר לבקשת לורד צ'למספורד ב-1918 לגיוס גדוד למען המלחמה. את הגדוד ניסה להקים בח'דה, על-אף שהצורך בחיילים פסק לפני שהספיק לשלוח את חייליו. עך אף התגייסותו לסיוע זה, סדרת מאורעות הביאה את גאנדי לייאוש מן התמיכה בבריטים, ולהבנה כי על ההודים לשחרר את ארצם.

המאורע הראשון היה "חוק ראולט", אשר קבע סמכויות מעצר על סמך חשד בלבד, ניהול משפטים בבתי-משפט מיוחדים ובדלתיים סגורות, ועונש של שתי שנות כליאה על החזקת חומר הסתה. חוק זה גרם לגאנדי לצאת במסע התנגדות תעמולתי הודי כנגדו. המאורע הבא היה פרשת פנג'ב, בה נטבחו כארבע מאות הודים על-ידי הבריטים, עקב קיום אסיפה שקטה והשפלות נוספות כדוגמת פקודות זחילה והלקאות פומביות. בהמשך, התאכזב גאנדי מהסירוב הבריטי לדרישת מוסלמים רבים, ביניהם הודים מוסלמים לא מעטים, להחזרת שלטון הח'ליפות בטורקיה.

במאבק בהודו המשיך גאנדי את השיטות אשר אימץ בדרום אפריקה והוסיף פעולות נוספות. בין פעולותיו היו החרמת מוסדות בריטיים - מוסדות שלטון, חינוך ואחרים - החרמת מוצרים בריטיים, וסרבנות מס. בצד הפעולות הפסיביות, הנהיג גאנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית. בשנת 1930 הוכרז "חרם המלח", בו עברו המוני הודים על איסור תחרות בהפקת המלח הבריטית. במהלך חרם זה, הובאו כ-60 אלף תושבים הודים למעצר. אירוע זה נחשב לשיאו של המאבק בבריטים. מאבקו של גאנדי זכה בשלב זה לפרסום בין לאומי רב, ובין היתר נבחר גאנדי בשנת 1930 לאיש השנה של השבועון טיים. כמו-כן, ערך גאנדי את כתב העת הודו הצעירה, בו ביטא רבים מרעיונותיו.

ב-18 במרץ 1922 נשפט גאנדי באשמת "הסתה או ניסיון להסית", ונגזרו עליו שש שנות מאסר. עם זאת, שוחרר גאנדי לאחר שנתיים בעקבות ניתוח קל.

בזמן מלחמת העולם השנייה התנגד גאנדי ללחימה בגרמניה הנאצית וגרורותיה, כחלק מאידאולוגית האי-אלימות. התנגדות זו הביאה לחילוקי דעות בינו לבין הקונגרס הלאומי ההודי, חילוקי דעות שהביאו להתנתקותו מאירגון זה.

ב-15 באוגוסט 1947 זכתה הודו בעצמאותה וגאנדי זכה לראות בהתגשמות חלומו. ב-30 בינואר 1948, חמישה חודשים לאחר שקיבלה את עצמאותה, זעזע רצח פוליטי את הודו, כאשר נורה גאנדי בידי קנאי הינדי. בעת שצנח לקרקע לאחר פגיעת שלושת כדורי המתנקש, הרים גאנדי את ידיו לתנוחת הברכה ההודית המסורתית "נמסטה" (שפירושה: האלוהי שבי מכיר באלוהי שבך), באהבה ובסליחה דוממת.

[עריכה]
משנתו ומורשתו
גאנדי תמך באופן קיצוני באי אלימות, וסבר כי אין להפעיל כוח לעולם, גם בתגובה לכוח נגדי. הגדרתו לאהימסה היא: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי, בין אם במחשבה או במעשה. הוא האמין כי על כל מעשה התנגדות להיות בעל אופי אזרחי לא-תוקפני, במטרה להקשות על המשך הפעלת הכוח.

גאנדי ידוע כמי שלמד והעמיק בכל הדתות. הכתבים הג'יינים, הברית החדשה והכתבים הסוציולוגיים של טולסטוי הינם שלושת המקורות העיקריים לרעיונותיו על אי אלימות (ייתכן שמקורותיו של גנדי היו בתחילה רק מזרחיים ואחרי זה נוספו לו מקורות מערביים, או להיפך). גאנדי האמין בסאטיאגראהא, שמשמעותה "לדבוק באמת". הוא זיהה רעיון זה עם "כוח האמת" או "כוח הנשמה", הנובע מגרעין אישיותו הסובלני ושוחר השלום של האדם. לפי גאנדי, רק הזדהות עם כוח זה עשויה להביא להגשמת מטרותיו של האדם, וכי כל נטייה אלימה - מקורה בשקר וסופה להיכשל. כאשר נשאל האם לא יכול אדם להרוג קוברה בכדי להגן על ילד או על עצמו, השיב כי הוא אינו יכול להרוג קוברה מבלי להפר שניים מנדריו: אי-פחד ואי-הריגה. "אני אעדיף לנסות להרגיע את הנחש על ידי גלי אהבה. אינני יכול להנמיך את הסטנדרטים שלי כדי להתאימם לנסיבות", השיב.

לפני פעולה, דרש גאנדי מאנשיו לבצע היטהרות, על מנת להתחבר ליסוד הרוחני שבהם. גאנדי נמנע לעיתים מפעולות מסוימות, שהאמין כי הציבור אינו בשל להן.

גנדי האמין שהתנ"ך והקוראן הינם אלוהים כמו הודות. בנוסף ללימודיו את כתביהן של הדתות השונות, העמיק גם בכתביהם של הכותבים המערביים ת'ורו, רוסקין ומאזיני.

עד היום, נחשב גאנדי לדמות נערצת ביותר ברחבי העולם, כולל באנגליה בה לחם, ובהתאם לכך אף הוקם ב-1969 פסל לזכרו על אדמת אנגליה. דמותו הפכה לסמל לסובלנות ולפתרון בלתי-אלים של בעיות, והוא משמש כאב רוחני לתנועות סרבנות רבות. עם זאת, יש הרואים תמימות רבה בתורת אי האלימות שלו. גנדי אומנם הצליח במאבק לשחרור ארצו, אך ספק רב אם היה נוחל הצלחה דומה במידה שמולו לא הייתה ניצבת דמוקרטיה מערבית ליברלית.







מנותק
נשלח ב-26/8/2005 11:45 לינק ישיר 

מצורף קובץ

הגנגס:

הגנגס (נקראה גם גנגה בשפות הודיות) הוא נהר מרכזי בצפון הודו. מקורו בנהר הבהאגיראת'י הנשפך מקרחון גנגוטרי בהימלאיה, והוא חובר לנהר האלאקנאדה ליד דאופראיאג ויחד הם יוצרים את הגנגס. משם זורם הגנגס דרך המישורים הנרחבים של צפון הודו ונשפך למפרץ בנגל, לאחר שהוא מתפצל לשלוחות רבות. אחת השלוחות היא נהר ההוגלי הזורם ליד כלכותה. שלוחה נוספת היא נהר הפדמה שזורם לבנגלדש. אורכו הכולל של הנהר הוא 2507 ק"מ. האזור המקיף את הדלתא של הנהר ליד חוף מפרץ בנגל ידועה בשם סונדרבנס ("יערות יפים") - אזור עשיר ביערות מנגרוב, ואחד מבתי הגידול העיקריים של הנמר הבנגלי.

נהר היאמונה - נהר חשוב בפני עצמו, וכמעט קדוש כמו הגנגס, הוא פלג של הגנגס, והם נפגשים ליד המקום בו עמדה העיר ההינדית הקדושה פראיאג, שנקראת היום אללאהבאד.

שני מינים של דולפינים חיים בגנגס. דולפין נהר הגנגס ודולפין אירוודי. בגנגס גם חי זן נדיר של כריש מים מתוקים, ה-Glyphis gangeticus, עליו לא ידוע הרבה.

[עריכה]
הגנגס בהינדואיזם

אנשים שותים את מי הגנגס במהלך טקס הינדי בורנסי.
"שושלת הגנגס", תבליט במאהאבליפורםהגנגס מואנש בהינדואיזם כאלה: "מא גנגה" (אמא גנגה), אימו של קארטיקיאה (אביו - אגני).

לאורך גדות הנהר ישנם מספר מקומות קדושים להינדים, בהם הארדיוואר וורנסי. ההינדים מאמינים שטבילה בנהר שוטפת את החטאים, ופיזור אפר הגופה בנהר משפר את החיים בגלגול הבא ואף להגיע למוקשה (שיחרור מגלגל החיים) מוקדם יותר. הינדים אדוקים עורכים עליות לרגל לנהר כדי לרחוץ בו ולעשות מדיטציה על גדותיו.

לפי האגדה, ברהמה אסף את הזיעה מרגליו של וישנו ויצר את הגנגס. העובדה ששניים מהטרימורטי - שלושת המופעים של האל בהינדואיזם - נגעו בנהר הפכה אותו לקדוש במיוחד.

שנים לאחר מכן, מלך בשם סגר קיבל, בדרך קסם, שישים אלף בנים. יום אחד, המלך ערך טקס סגידה לטובת הממלכה. בטקס היה אמור להשתתף סוס, שנגנב על ידי אינדרה הקנאי. סגר שלח את כל בניו לכל רחבי העולם כדי לחפש את הסוס. הם מצאו אותו בשאול, ליד מלומד סגפן. הם חשבו שהסגפן גנב את הסוס והטיחו בו עלבונות והפרו את של סגפנותו. המלומד פתח את עיניו בפעם הראשונה מזה מספר שנים והביט בבניו של סגר. המבט שרף את כל שישים אלף הבנים לאפר.

נשמות בניו של סגר נעו ונדו בעולם כרוחות הרפאים שכן לא נערכו להם טקסי קבורה. כשבהגירטה, אחד מבניו של סגר מאישה אחרת שמע על גורלם, הוא נשבע להביא את גנגה לארץ כדי שהיא תטאטא את האפר לשמים.

בהגירטה התפלל לברהמה כדי שגנגה תרד לארץ. ברהמה הסכים, והורה לגנגנה לרדת לארץ ולשאול כדי שנשמות קרוביו של בהגירטה יוכלו לעלות לשמים. גנגה היהירה נעלבה והחליטה לטאטא את כל הארץ בנפילתה מהשמים. בהגירטה המודאג התפלל לשיווה כדי שיעצור את נפילתה של גנגה.

גנגה נפלה על ראשו של שיווה. אבל שיווה כלא אותה בשערו ונתן לה לצאת רק בזרימה חלשה. מגעו של שיווה קידש עוד יותר את גנגה. תוך כדי דרכה לשאול יצרה גנגה נהר בארץ שבו יוכלו נשמות חסרות מזל להיטהר.





מנותק
   
בית > פורומים > אחר > הודו > מידע על הודו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.