"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". (בבא בתרא דף יד עמוד ב).

מלבד פרשת בלעם ואיוב, (שהם נושא לעצמו), הוא כתב את ספרו.

ספר אחד.

אך אם הייתם נשאלים ע"י ילד, (מבוגר לא היה שואל שאלה "טפשית" שכזו), כמה ספרים יש בתורה?

אין ספק שהייתם עונים:

חמשה!

בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים.

אולי הייתם מוסיפים:

לכל אחד מהספרים קוראים "חומש", כי הוא חלק חמישי משלם.

ואולי גם הייתם מציינים לגמרא, (קידושין דף לג עמוד א):

"שני חומשים שניתי לו בספר תהלים".

וברש"י:

"שני חומשים - שני חמישיות של ספר שניתי לו מדרש אגדותיו".

אולי. אם ידעתם מגמרא זו, אם לא, תדעו מעכשיו.


אך מה הייתם עונים לילד, באם הוא היה שואל:

למה לא קוראים לכל ספר "חומש", (בחולם).


ומה הייתם עונים אם הייתם נשאלים, מי היה זה שחילק את התורה לחמשה חלקים?

בין אם הייתם עונים, "אני לא יודע", או "משה רבנו", הייתם צודקים.


איש לא יודע, ויש שחושבים שהיה זה משה רבנו.

וכך כתב הרב יוסף אבן כספי ("משנה כסף", החוברת השניה, קרקא תרס"ו, עמוד 112, בראש ספר שמות):

"לא נדע באמת *מי היה ראשון להפסיק הפרשיות גם לעשות מהתורה חמשה חלקים*, ונכון מאוד שהיה משה עצמו מפי השם אז, ומאוד היה ראוי זה ההפסק בזה, ועם כ"ז נכון הוא...".

השאלה שבה הוא דין היא: אם בראשית ושמות הם שני ספרים נפרדים, מדוע פתיחת ספר שמות היא ב"ואלה"- ב"ו" החיבור, שאלה שדנו בה גם פרשנים אחרים, ראו רמב"ן שמות פרק א, פסוק א:

"טעם ואלה שמות - ... ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, ... וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, ... ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות".

בתרגום השבעים ובוולגטה, פתיחת ספר שמות היא בלא "ואו" החיבור.

אף אם לא נאמר ש"היה זה משה עצמו מפי השם" שחילק את הספרים, אין ספק, שבזמן המשנה היא היתה מחולקת, ולחלקים גם היו שמות משלהם:

במשנה שבמסכת מנחות (פרק ד משנה ג), מצאנו על שני ספרים ושמותיהם:

"שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר".

האם האחד חומש "הפקודים", והשני חומש"תורת כהנים", או אחד חומש הפקודים והשני ספר תורת כהנים?

ובמשנה במסכת יומא (פרק ז משנה א), על חומש הפקודים:

"אומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, ובעשור שב*חומש הפקודים*".

וברש"י שם: "שבחומש הפקודים - ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל...".

[הרב מנחם כשר כותב ב"מילואים לתורה שלמה", חלק ח סימן א, שעיקר שמות חמשת חומשי תורה, הוא על שם מילהם הראשונות של הספרים ולא התוכן", והוא גם כותב, ששמו של הספר הידוע לנו כספר "במדבר", היה נקרא במקורו "וידבר", וכפי שהוא ברש"י כאן, וברש"י יומא (דף עד עמוד א): "שאר סיפרי - דלאו תורת כהנים, ספר וידבר ואלה הדברים", ואילו שמות הספרים המתארים את תוכנם, כגון: "ספר הישר", (בראשית או במדבר, ראו תלמוד ירושלמי סוטה פרק א הלכה י , ספר הברית", ראו מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ג, "תורת כהנים","הפקודים", ו"משנה תורה", היו רק שמות נטפלים, אבל עיקר שמותיהם היו המלים הראשונות של הספרים"].

"חומשים" סתמיים ללא שם, נזכרים גם בבריתא:

"תא שמע: גוללין ספר תורה במטפחות חומשין, וחומשין במטפחות נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין, ולא חומשין במטפחות ספר תורה". (מגילה דף כז עמוד א).

ובתוספתא:

"נותנין תורה על גבי תורה וחומשין על גבי חומשין תורה וחומשין על גבי נביאים אבל לא נביאים על גבי תורה וחומשין מכרכין תורה במטפחות תורה וחומשין במטפחות חומשין תורה וחומשין במטפחות נביאים אבל לא נביאין במטפחות תורה וחומשין". (מגילה (ליברמן) פרק ג הלכה כ).

"ספר עזרא שיצא לחוץ מטמא את הידים ולא ספר עזרא בלבד אלא אפילו נביאים ו*חומשים* וספר אחר שנכנס לשם מטמא את הידים". (כלים (בבא מציעא) (צוקרמאנדל) פרק ה הלכה ח).


כמה חומשים היו?

אף שבמשנה מצאנו רק על שני ספרים ושמותיהם:

"תורת כהנים"=ויקרא, ו"חומש הפקודים"=וידבר/במדבר, הרי אם "חומש" פירושו חמישית, הרי ניתן להבין שמזמן המשנה היתה התורה מחולקת לחמשה חלקים.

חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א):

"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים", (קהלת פרק יב פסוק יא)... "וכמסמרות נטועים", כמה מסמרים יהו בו? רבי יוחנן אמר *חמשה כנגד חמשה חומשי תורה*"!

גם "חמשת חומשי התורה" המופיעים גם בתלמוד הבבלי, הם במאמרי אגדה:

"שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה". (מגילה דף טו עמוד א).

"זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה". (חגיגה דף יד עמוד א).

"אלמלא (לא) חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה". (נדרים דף כב עמוד ב).

"מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה". (סנהדרין דף מד עמוד א).

במסכת שבת (סוף דף קטז עמוד א), אנו מוצאים, שישנם בתורה "ספרים", שאינם "חומשים":

"תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה.

רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו".

"כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי". ("דפרשה זו ספר לעצמו, נמצא שלמעלה ספר לעצמו [ושלמטה ספר לעצמו], הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לשלשה ספרים. רש"י בד"ה שבעה ספרי תורה).

לדברי גמרא זו, היה זה רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שחילק את ספרו האחד של משה, לשבעה ספרים, ללא כל זכר ל"חומשים", ורק רש"י היוצא מנקדות הנחה שישנם חמשה "חומשים", כותב, ש"ספר וידבר"=חומש במדבר מתחלק בחלוקה פנימית של שלושה ספרים.

בילקו"ש (תולדות רמז קיא), מופיעים גם "חמשה חומשי תורה" וגם "שבעה חומשי תורה":

"כמה בארות חפר יצחק אבינו בבאר שבע ר' יהודה ברבי סימון אמר ארבעה כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר, ורבנן אמרין חמשה כנגד *חמשה חומשי תורה*, ... וידבר שהוא משלים ל*שבעה חומשי תורה*, והלא חמשה הן? בר קפרא עביד מן רישא דספרא דוידבר עד...".

וראו גם בילקו"ש משלי רמז תתקמד, (מאמר המופיע בויקרא רבה (מרגליות) פרשה יא ד"ה [ג]:

"בר קפרא פתר קריא בתורה, בנתה ביתה זו תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, ולא חמשה הם? בר קפרא עביד מרישיה דוידבר...".

גם בפירושו של רבנו נסים גאון (שבת סוף דף קטז עמוד א), אנו מוצאים "שבעה חומשי תורה":

"חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה חומשי תורה".

ולא כגרסתינו בגמרא:

"חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה".

איך ייתכן ששבעה חמישיות יהיו ב"אחד" שלם?


בזוהר אנו מוצאים ששה חומשים בספר בראשית לבדו.

"בשית חומשי תורה בספר בראשית, חמשה אינון דאתקריאו חמשה חומשי תורה שתיתאה ספר בראשית אקרי ". ((זוהר - רעיא מהימנא כרך ב (שמות) פרשת משפטים דף קיט עמוד ב).

בפירושו על הזוהר "מתוק מדבש", (מכון "דעת יוסף", ירושלים תשס"ד), טוען הרב דניאל פריש שדברי הזוהר הם לפי דברי האומר, (שבת קטז א) ש"ויהי בנסוע במקומה נאמרה":

"תנו רבנן: ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו".

האם פירושו של הרב פריש בזוהר מסתדר עם הגמרא הממשיכה:

"כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי.

לדברי הגמרא, האומר שישנם שבעה ספרים סובר כרבי האומר שויהי בנסוע היא פרשה בפני עצמה, ואילו לדבריו, מספר הספרים הוא ששה, מפני שויהי בנסוע היא פרשה בפני עצמה.

בהסבר דברי הזוהר קבלתי מחבר:

"וזה מה שכתוב בספר "הכתבים העבריים של בעל תקוני זהר ורעיא מהימנא", ההדיר והוסיף הערות אפרים גוטליב, ירושלים תשס"ג מאמר א עמ' 12:

"תפארת קו האמצעי כלול שתיהן ובו נשלם ידוד במקור: ה} שהוא עשר מאמרות עשר הדברות ששה חומשי תורה עם ספר בראשית"

ובהערות והסברים נאמר:

"ראה זהר ח"ב קיט ע"ב (רע"מ): 'בתורה דאיהו עשר אמירן דאתיהיבו מאת י' בעשר דברן באתין ה"ה בר' בשית חומשי תורה בספר בראשית, חמשה דאינון אתקריאו חמשה חומשי תורה, ו' בשיתאה ספר בראשית אקרי' (הנוסח לפי כ"י פארמה 623 ע"ב), וכן מדובר שם על גירסת הגר"א והפניה לספר התמונה לא ע"א, שלפיו יש שישה ספרין בעין ואילו ספר בראשית 'יכלול בשני ספרים'.

ומפנה גם לג' שלום, הקבלה וסמליה עמ' 81, שכתב:

"בעל ספר התמונה אומר בפירוש שספר אחד בתורה נהיה לבלתי נראה 'כי עבר תורתו ואורו שכבר היה' הוא [התמונה] גם מדבר על כך, שהפרק הראשון בספר בראשית הוא שריד שנשאר מן התורה השלמה שנתגלתה בשמיטת החסד ושנמנעה מאתנו. שמיטה זו שהיתה כולה אור ולא היה בה שום חושך, נרמזת בפסוק יהי אור ויהי אור, שחז"ל דרשוהו על 'אור שכבר היה'.

ע"כ דברי שלום.

והוא ממשיך ואומר, שהרעיון מצוי עוד עד החסידות ומביא את ר' לוי יצחק מברדיצ'ב על "תורה חדשה מאתי תצא".

ודומני שאפשר לקשור לכאן איכשהו גם את דברי ר' שלמה מולכו בספר המפואר הרומז ואומר יותר מרמז שהתורה בעבר היתה ללא שום חלוקה פנימית וזה מבוסס כמובן על דברי הרמב"ן אבל הוא מוסיף שאחרי חטא אדם הראשון חולקה התורה לפרשיות ופסוקים ומלים וכו', והוא רומז שבגאולה - שיש להסיק שהוא עצמו יביא אותה - עתידה התורה להתגלות שוב כבראשונה וכל הסודות יתגלו ויתפענחו".

מה הבנתם?

נישטאיך,

בערוך השלחן (היכן?) משער שגם החלוקה לפרשיות בוצעה על ידי משה רבינו. וזה כבר הרבה יותר מסובך: החלוקה אצלו היתה כמנהג בבל המסיימים את התורה אחת לשנה, או כמנהג א"י שסיימו אחת לשלוש שנים? פרשת משפטים, חולקה על ידו לשתי פרשיות ("פרשת אם כסף תלוה") כמופיע בראשונים, או לא, וכבזמנינו?

ישרן,

<"הפסקות הפרשיות ניתנו מסיני">

האם הן הפרשיות הסתומות והפתוחות, או הפרשיות הנקראות בשבתות השנה?

בעבר היה כאן אשכול שדן בחלוקת הפרשיות.

בס"ד
ביאור דברי הזהר שהובאו במג"א שאין להפסיק באמצע פרשה שלא מן הענין אבל בשני וחמישי מה שמפסיקין באמצע פרשה הוא משום שדעתו להשלימו ולכן אע"פ שלפי הכלל הידוע מהתלמוד שכל פסוק שלא פסקו משה אנו לא פוסקין בו,מ"מ היכן שיש צורך מפסיקין אפילו באמצע פרשה כמו בשני וחמישי
ותמהני שלא הזכיר שגם במנחה של שבת הדין כן.

אידך_גיסא


כבר כתבתי:

במסכת שבת (סוף דף קטז עמוד א):

"תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה.

רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו".

"כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי". ("דפרשה זו ספר לעצמו, נמצא שלמעלה ספר לעצמו [ושלמטה ספר לעצמו], הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לשלשה ספרים. רש"י בד"ה שבעה ספרי תורה).

ישרן

<"למיטב ידיעתי הפרשות שלנו (בראשית ,נח...) הן רק לפי מנהג בבל לגמור התורה פעם בשנה.האם גם לפי המנהג בא"י לגמור פעם ב3 שנים גם היתה חלוקה לפרשות?">

לעיל הבאתי, שאיש אינו יודע מי חילק את התורה לספרים, כמובן מחוץ לאלו שאומרים שהוא ע"י משהו, כבר ציינתי שהיה כאן בעבר אשכול שדן בחלוקת הפרשיות, שהועלו בו "תיאוריות" שונות בקשר לצורת החלוקה-לא למספרם.

ייתכן כדבריך, שחלוקת התורה לפרשיות היא בבלית, שהרי חלוקת התורה ל-54 פרשיות שמספרן מקביל למספר השבתות של שנה מעוברת, מסתבר שהיה בבל שבו היו קוראים את התורה כולה במחזור של שנה אחת.

אלא שגם לפי הקריאה הארץ הישראלית, היה זמן שבו רק הקריאה בציבור היתה לפי סדרים (155-175), ואילו בביתם, היה העם קורא פרשיות. ראה את דברי ד"ר ב. לוין (החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל עמוד 169), אצל י. גליס בספרו מנהגי ארץ ישראל, (מוסד הרב קוק תשכ"ח), עמוד נט הערה יח, וא"כ ייתכן שחלוקת הפרשיות אינה תלויה בקריאתן אלא שקריאתן תלויה בחלוקתן, שכמובן מעורר את השאלה:

מי היה זה שחילק את הפרשית לפי מספר השבועות?

הלכה נלמדת מעובדת היות ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, לענין הצלה בפני הדליקה בשבת. ועיין בהעמק דבר לנצי"ב, בהקדמתו לספר במדבר.

ובנוגע להפסקת ארבע שורות, כנראה שלספר קטן מספיקות הנונין ההפוכות.

ווטו

<"אך זאת אשאל את נישטאיך [ואחרים המתמצאים] על ששמעתי שהפ' וס' המפסיקות שבפנינו אינן אלו שנתקבלו במסורת ["למשה מסיני"], שאלו נשכחו והמצויים בפנינו הם חדשות מלא רחוק באו. האם ידוע מקור נאמן לדבר?">

לפניך מאמרו של הרב בנימין לאו, (רבה של קבוצת סעד), "ספר תורה תימני בקהילה אשכנזית", מתוך "תחומין" טו, עמודים 446-432:


ראשי פרקים

א. נוסח הכתיב של התורה.

ב. פתוחות וסתומות.

ג. תגליות חדשות בנוסח כתר ארם-צובא.

ד. ההלכה בשינויים שבספרים:
1. שינויים בכתיב.
2. שנויים בפתוחות וסתומות
3. מנהג אבות

ה. סיכום למעשה
________

א. אחד מחברי קהילתנו, ממוצא תימני, ביקש להכניס לבית הכנסת ספר תורה שירש מאבותיו. אחדים מחברי הקהילה, שמורכבת בעיקר מיוצאי אשכנז, טענו שנוסח ספר זה שונה מספרי התורה האשכנזיים, והדבר מונע מאיתנו, כקהילה אשכנזית, לקרוא בספר זה. המשפחה, שמוצאה מתימן, טוענת שידוע ומקובל שהנוסח התימני זהה לנוסח כתר ארם-צובא, שעל פיו כתב הרמב"ם את נוסח ספר התורה שלו, ולכן יש עדיפות, אפילו לבני אשכנז, לקרא דווקא מספר מעין זה שהם עומדים להכניס להיכל. נתתי אל לבי להעמיק בסוגיה זו, ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ויה"ר שאכוון לאמיתה של תורה.

א. נוסח הכתיב של התורה.

במבוא למהדורת התנ"ך שבהוצאת מוסד הרב קוק (ירושלים, תשמט) כתב הרב מרדכי ברויאר:

"נוסח המקרא שבידינו הגיע אלינו מידי חכמי המסורה. הם שספרו את אותיותיה של תורה, וקבעו בה נקודות וטעמים. וכך חתמו את נוסח הכתיב של המקרא, והורו לישראל את דרך הקריאה והנגינה... כלל האותיות של המקרא וכלל נקודותיו וטעמיו נשתמרו בידינו בלא כל מחלוקת. אך יש ויש מקומות לא מעטים, שנתעוררו בהם ספקות במרוצת הדורות. כיון שנתרבו המסורות, הרי ששתי דרכים יש בידינו כיצד לנהוג למעשה, וכיצד לכתוב ולהדפיס את ספרי התורה והתנ"כים שלנו:

"אחרי רבים להטות" - מתוך אוסף כתבי יד טובים בוחר המהדיר את הנוסח שמרובה בעדים. בספרות המחקרית נקראת שיטה זו השיטה האקלקטית. בנוסח התורה כזאת היתה שיטתו של ר' מאיר אבולעפיה, הרמ"ה:

"ויהי כראותי, אני מאיר הלוי ב"ר טודרוס הלוי הספרדי, את המקרה הזה אשר קרה את כל הספרים ואת המסורות כחסרות ויתרות, כי פרץ הזמן גדרם וסתם מקורם, חשתי להחלץ ולדרוש ולחקור אחר הספרים המוגהים והמדוקדקים, ואחר המסורות המדוקדקות, ולעמוד על מחלוקתם; ולנטוש ספרים חדשים באו מקרוב, וללכת אחר הישנים הנאמנים, ולנטות בהם אחר הרוב, כדרך שנצטוינו מן התורה בכל דבר המחלוקת: ללכת אחר הרוב, שנאמר "אחרי רבים להטות". אולי אוכל לגדור גדרה של תורה בחסרות ויתרות, למען יוכל אדם לכתוב ס"ת כהלכתו על פי הרוב, ואל יתעה במבוכת המחלוקות ספרים חדשים באו מקרוב".

הנוסח המקובל בידינו מקורו בשני בעלי מסורה - רבי מנחם די לונזאנו, בעל אור תורה, ורבי ידידיה נורצי, בעל מנחת שי. הם הגיהו את נוסח הדפוס (חסרות ויתירות) ע"פ הערות הרמ"ה, ובפתוחות וסתומות ע"פ הרמב"ם. היינו, גם בעלי מסורה אלו, כרמ"ה בשעתו, יצרו נוסח הבנוי על שיטות שונות.

היצמדות לנוסח אחד - המהדיר נצמד לנוסח אחד, הנחשב על ידו כבר-סמכא, וממנו הוא מעתיק בדקדוק. כזו היתה דרכם של הסופרים התימנים, וכעדותו של הרב יחיא צלאח בשו"ת פעולת-הצדיק, ח"א סי' כד:

ידוע ומפורסם כי העתק שלנו הועתקו מספר שכתב הרמב"ם בכתב יד קודש שלו, כמו שמעידים הסופרים בסופי התיגאן, שהכל - בצורת הפרשיות מלא וחסר - כפי הספר שהיה במצרים והגיהו בן-אשר שנים רבות. השינויים בין ספרי האשכנזים לבין ספרי התימנים הם כדלהלן:


אשכנזים תימנים

בראשית

ד,יג מנשוא מנשא

ז,יא מעינות מעינת

ט,כט ויהי ויהיו

מא,מה פוטי פרע פוטיפרע

שמות

כה,לא תיעשה תעשה

כח,כו האפוד נאפד

ויקרא

ו,ב מוקדה מוקדה

ז,כב [אין הפסק] [פתוחה]

ז,כח [פתוחה] [אין הפסק]


במדבר

א,יז בשמות בשמת

י,י חדשכם חדשיכם

כב,ה בעור בער

כה,יב שלום [ו' קטיעא] [ו' רגילה]

דברים

כג,ב דכה דכא

ברוב השינויים תומכת המסורה לחלוטין בנוסח התימני, ורק בשלשה יכולה המסורה להתפרש לכאן ולכאן. על כך ראה: ברויאר, כתר אר"צ (ירושלים, תשלז) עמ' 94-87. הנוסח התימני נמצא כזהה לנוסח כתר ארם-צובא, שהוא כנראה הספר שעל פיו הגיה הרמב"ם את ספרו. למרות שרוב חלק התורה שבכתר אבד או נשרף, ונותר רק מדברים כח,יז ואילך, בכל זאת ניתן היה להתחקות אחר הנוסח של הכתר ע"פ הערות המסורה הפזורות לאורך כל התנ"ך. הרב מרדכי ברויאר, שהוציא לאור מהדורת תנ"ך מוגהת ע"פ הנוסח והמסורה של כתר אר"צ וכתבי יד הקרובים, השלים בכמה מקומות את שהיה חסר לו בכתר אר"צ מתוך הנוסח התימני. אחת מההשלמות היא בנושא חלוקת הפרשות.

ב. פתוחות וסתומות

אחד הדברים המבדילים בין הנוסחאות השונות הוא בפרשות פתוחות וסתומות. על הבדלים אלה כתב הרמב"ם (הל' ספר תורה ח,ד):

"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכים עליהם - ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורות השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכים - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו. ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו".

החלוקה לפסקאות פתוחות וסתומות ניתנה עוד למשה בסיני, כמובא בספרא (ויקרא א,א): "למה היו משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין", מסתבר שגם בכך נפלה המחלוקת. ספרי התימנים בזאת אינם זהים לכאורה למש"כ הרמב"ם, ובשני המקומות שבהם יש הבדלים בחלוקת הפרשות בין הנוסחאות הללו (ויקרא ז,כב ופסוק כח שאחריו) שיטת הרמב"ם היא כספרי האשכנזים ("... וידבר דדבר אל בני ישראל המקריב... כולן פתוחות", והכוונה היא לויקרא ז,כח).

להבנת דברי הרמב"ם נעתיקם בשלימות, ובסוגריים נוסיף את ציון הפרק והפסוק בחומש ויקרא כמקובל בספרים שלנו:

וידבר דזה קרבן (ו,יב), וידבר דדבר אל אהרן (ו,יז), וזאת תורת האשם (ז,א), וזאת תורת זבח (ז, יא), וידבר דדבר אל בני ישראל המקריב (ז,כח), וידבר דקח את אהרן (ח,א) - כולן פתוחות והן שש.

על דברים אלו העיר בעל הגהות מיימוניות:

"ב' יש מהן ובדקתי ודרשתי בכל הספרים הטובים אשר מצאתי, ומצאתי שתיהם פתוחות, וסבורני שטעות סופר יש כאן. ואע"פ שהחשבון מכוון מכל צד, שמא גם הוא נכתב לפי הטעות. וכן מצאתי שוב בתיקון ס"ת אשר עשה הה"ר יוסף נקדן המומחה, והעתיקו מן המיימוני ז"ל: דבר כל חלב - פ', דבר המקריב - פ'. ובסכום החשבון סוף החומש הוסיף פ' אחת. אמנם גם ס' אחת הוסיף ולא דקדקתי אחריה".

כלומר, לפי דבריו שני הפסוקים - גם ז,כב ("וידבר... דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב...") וגם ז,כח (וידבר... דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו...") - פותחים פרשיות פתוחות. ובסך הכל יש באזור זה בחומש ויקרא 7 פרשיות פתוחות, ולא 6, כפי שרשום בספרי הרמב"ם שלנו.

בעל הגהות מיימוניות תלה את שני הדברים - גם את השמטת הפסוק ז,כב, וגם את המנין 6 במקום 7 - בטעות סופר, כשהמנין השגוי נובע מהשמטת הפסוק. השמטה כזו עלולה היתה לנבוע מדילוג הדומות, היינו המלים המודגשות בקטע הבא הושמטו בשעת ההעתקה של דברי הרמב"ם:

"... וידבר דדבר אל בני ישראל כל חלב, וידבר דדבר אל בני ישראל המקריב...

אולם בכתבי יד של הרמב"ם לא נכתבה כלל המלה "המקריב", ונכתב רק: "... וידבר דדבר אל בני ישראל...". זוהי פתיחה משותפת לשתי הפרשיות, ויתכן שהכוונה היתה לכלול בזה את שתי הפרשיות, גם זו המתחילה בפסוק כב, וגם זו המתחילה בפסוק כח.

לפי"ז גם ספרי האשכנזים וגם ספרי התימנים אינם זהים למסורת שעליה מעיד הרמב"ם, שכן לפי הרמב"ם יש כאן שתי פרשיות פתוחות, בעוד שלפי כל אחת מהעדות אחת מן הפרשיות פתוחה, והשניה היא ללא הפסק כלל.

הכסף משנה מביא גירסת קצת מספרי הרמב"ם שבהם נמנתה הפרשה וידבר דכל חלב (פסוק כב) בין הפרשיות הפתוחות, ובסך הכל נמנו כאן 7 פרשיות כאלו. אולם הוא מוסיף:

"וטעות הוא, כי "וידבר דכל חלב" אינו פרשה. לכך צריך להעביר הקולמוס על "וידבר דדבר אל בני ישראל", וכן להעביר הקולמוס על "והן שבע", ולכתוב במקומו: "והן שש". וכן מצאתי בספר רבינו מוגה".

בשיטה זו תומך הש"ך בתשובה שהביא ביו"ד ערה,ו. הוא מעיד שהיו סופרים שנמשכו אחרי הגהות מימוניות, אבל "אי איישר חיילי והיה יכולת בידי לבטל מנהג הסופרים, הייתי מגיה כל ספרי התורות שבהם הפתוחות".

בהביאו את גירסת "ספרי רבינו" גרס הכס"מ:

"... וזאת תורת זבח, וידבר דדבר אל בני ישראל, וידבר אל בני ישראל המקריב...", דהיינו פעמיים "וידבר אל בני ישראל".

הרב יחיא צלאח כותב ע"פ זה בשו"ת פעולת-הצדיק סי' כד:

הסברה מכרעת דמיירי ב"וידבר דכל חלב", שהרי מנה הרמב"ם קודם לה "וזאת תורת הזבח", א"כ כשהזכיר אחר כך "וידבר דבר אל בני ישראל", בודאי דמיירי בדסמיך לעיל מיניה, שהיא פרשת זבח השלמים, ולזה לא הוצרך לפרש דבר אל בני ישראל דכל חלב. ומינה שמעינן דוידבר דהמקריב אין בה פיסקה, כי אי אפשר לו לדלג האמצעי, ולא יפרש בשני לומר דוידבר דהמקריב.

תגליות חדשות בנוסח כתר ארם-צובא.

י' פנקובר, במאמרו על היחס שבין הרמב"ם והכתר, 2 מעיר, שזהו המקום היחיד בתורה שבו הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" אינו נמצא בראש פרשה. כל שבעים הפסוקים הפותחים במילים אלו פותחים פרשה. עוד מצא פנקובר, שכתבי היד הקדומים של המקרא מתקופת בעלי המסורה מסמנים גם את פסוק כב וגם את פסוק כח כפרשות פתוחות (כדעת בעל הגהות מיימוניות). אולם לדעתו נוסח כתר ארם-צובא זהה כאן לרמב"ם, כפי שהובן על ידי הכסף משנה - פסוק כב סגור, ופסוק כח פתוח.

אמנם, כאמור, רוב התורה שבכתר אר"צ אינו עוד בידינו, אבל על נוסח הכתר כאן עמד פנקובר מתוך דפוס קדום של התורה עם הערות בכתב יד מן המאה ה-16. 3 בכמה מקומות כותב בעל ההערות שהוא מגיה את הספר על פי הכתר שהגיהו בן-אשר (לדעת פנקובר זהו כתר אר"צ). בהערת גליון לויקרא ז,כב, במקום שמודפסת הפרשה כפרשה סגורה נכתב:

חלבמו סגרו סימן.

בכתר כתיבת עזרא פרשה פתוחה.

לדעת פנקובר אלו הן שתי הערות שונות - ההערה הראשונה מעידה על נוסח הכתר, שבו הפרשה סגורה (היינו, אין כלל הפסק), כנוסח המודפס באותו דפוס קדום, וכמו בספרי האשכנזים (כנוסח הרמב"ם שלפנינו, וכמו דעת הכס"מ). ההערה השניה מעידה על מסורת שונה בשם "כתר כתיבת עזרא", ולפיה פרשה זו פתוחה. לטענת פנקובר הכתר הנזכר כאן אינו זהה לכתר אר"צ. כתר אר"צ, לדעתו, זהה למש"כ הרמב"ם.

על הנעשה בכתר אר"צ במקום זה יש ללמוד מספרו של ר' יוסי עופר, "הכתר - ספורו של כתר ארם צובה" (ירושלים, תשמז) עמ' 170-165.

במקום זה נתפרסמו לראשונה רשימות שהכין הרב עטייה על פי בקשת החוקר מ"ד קאסוטו, שהן רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות שבכתר, מחומש שמות ועד חומש דברים, החולקות על חלוקת הפרשיות שברמב"ם. בענייננו העיר רב עטייה (אחרי שציטט את הרמב"ם ע"פ הכס"מ, שפסוק כח הוא פתוח):

"ובכתר נמצא עוד פרשה יתירה, והיא: וידבר דכל חלב... והיא פתוחה".

תגלית זו מחזירה אותנו לכתבי היד הקדומים שמצא פנקובר וכן לנוסח הרמב"ם שמצא הגהות מיימוניות, ולפי זה גם פסוק כב וגם פסוק כח - שניהם פתוחים.

מעתה, שלש אפשרויות לפנינו:

א. כב - סגור, כח - פתוח (נוסח דפוסי הרמב"ם וכס"מ, וספרי האשכנזים).
ב. כב - פתוח, כח - סגור (נוסח ספרי התימנים).

ג. שתי הפרשות פתוחות (הגה"מ וכתר אר"צ לפי עדות הרב עטייה).

נוסח ספרי התימנים אינו נהנה במקרה זה מתמיכה של אף מסורת נוספת. אמנם הרב ברויאר, במהדורת התורה שבהוצאת מוסד הרב קוק, האמורה לשקף את נוסחת כתר ארם-צובא, הדפיס כמו נוסחת התימנים, אבל היה זה בהעדר עדות מוסמכת על מה שנעשה בכתר אר"צ, וקודם לעדותו של הרב עטייה.

ד. ההלכה בשינויים שבספרים

1. שינויים בכתיב

הנוסח המקובל בקהילות אשכנז הוא הנוסח שהביאו ה"ר שלמה גנצפריד בקסת-הסופר, הוא הנוסח שייסדו הרמ"ה, שהזכרנוהו לעיל. הוא אמנם הכריע כרמ"ה, אבל בכל זאת, בהכירו את הנוסחאות האחרות, פסק שבדיעבד אם נכתב על פי נוסח מסורה שונה, אין להוציא את הספר מחזקת כשרות שלו. רק בשינוי שבבראשית ט,כט (ויהי - ויהיו) הכריע הר"ש גנצפריד, שיש לתקן את הספר, ולכתוב "ויהי", כיון ששינוי זה הוא השינוי היחיד המשפיע לא רק על הכתיבה אלא גם על הקריאה. אמנם יש פוסקים שהקלו אפילו בשינוי זה, וכדברי הרב י"ד כ"ץ בהלכות קריאת התורה, עמ' 24 סעיף מח:

"ויהי כל ימי נח" שנמצא כתוב "ויהיו" בוא"ו לבסוף - לכתחילה אין לקרות בה. ואם טעו והוציאוה, ונמצא בשעת קריאה - אין להוציא אחרת, והקורא יקרא את תיבת "ויהי" ותהיה הוא"ו יתירה. והטעם בזה, לפי שנמצא בקצת ספרים שיש לכתוב כאן "ויהיו", ולכן אע"פ שאנו סומכים על רוב ספרים המדוייקים שכתוב כאן "ויהי". עכ"פ יש לסמוך שלא להוציא אחרת. אבל בשאר מקומות שבתורה, אם נמצא כתוב 'ויהיו' במקום "ויהי" או להיפך, יש להוציא אחרת. אף על המסורת שמביא הר"ש גנצפריד, שכל ספרי האשכנזים כתוב בהם "ויהי", יש מקום לערער, שכן הרב עובדיה יוסף (יחוה-דעת ח"ו סי' נו) מביא:

בספר אבן ספיר כתב, שבתיקון סופרים ששלח מרן הבית יוסף לרמ"א, ובספר תורה שכתב הרמ"א על פיו, נמצא באחת מהשינויים מספרי התורה שלנו " ויהיו כל ימי נח".

עוד כותב על דבריו, הרב ברויאר (כתר ארם צובא עמ' 25):

"אילו ידע בעל קסת סופר שנוסח "ויהי" הוא הנוסח המקובל לכתחילה, גם בידי הספרדים וגם בידי התימנים, ספק אם היה פוסק כפי שפסק. ספק אם היה מורה לתקן ס"ת על פי אור תורה ומנחת שי בלבד - בניגוד למנהג ותיק של עדות שלמות בישראל".


2 שנויים בפתוחות וסתומות..

ספר תורה עלול להיפסל בשינויים שבפרשיות פתוחות וסתומות, וכדברי הרמב"ם בהל' ס"ת ז,יא:

"אם כתב המלא חסר או החסר מלא... או שכתב פרשה פתוחה סתומה או שכתב סתומה פתוחה... הרי זה פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהם התנוקות".

על דברים אלו כתב הרב יוסף קפאח במהדורת הרמב"ם שלו:

"ודעת רבינו ברורה, שבחסרות ויתרות ופתוחות וסתומות, אע"פ שיש מחלוקת סופרים, הרי כל שאינו עשוי כפי המסורת העתיקה אין לקרוא בו, ופסול הוא, וכפי שקבע רבינו הפתוחות והסתומות לקמן. כל שכן אנו, שכבר הוכח שהמסורת שלנו [הכוונה למסורת התימנית - ב.ל.] היא העתיקה ביותר והמדוייקת ביותר, וכפי שגם לאחרונה קבע הרב מרדכי ברויאר על בסיס מחקר ובדיקה מקיפים, שנוסח תימן הוא העתיק והמדוייק ביותר. וכך פסק מהר"י צלאח, כי לנו כל ס"ת שאינו לפי המסורת שלנו פסול הוא לנו, ואין לברך עליו".

אמנם הרמ"א (יו"ד ערה,ד) פסק, שספר תורה "שאינה כתובה לפי דבריו [של הרמב"ם] אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה". וביאר הש"ך (ס"ק ו):

"בין שנמצא שינוי בצורות הפתוחות והסתומות, או שנמצא שינוי במה שמנה הרמב"ם שצ"ל פתוחה או סתומה ואינה פרשה כלל, בכל ענין אין לפסול בדיעבד... וכן משמע בעטרת זהב... ומ"מ היינו דווקא כשנמצאת ס"ת שאינה כתובה לפי הרמב"ם, דיש לתלות ולומר שנכתבה ע"פ איזה גדול אחר; אבל אם ידוע שהוא טעות סופר, שטעה ושינה מסדר הרמב"ם במקום שאין פוסק שחולק עליו, נראה דפסולה היא אף בדיעבד".

נכונים הדברים, שאין לפסול ספר בעל נוסח שונה, אפילו לגבי נוסחת ספרי תימן בפרשת צו בעניני הפרשיות הפתוחות והסתומות, שהינה, כאמור לעיל, נוסחה יחידאית, שאין לה תמיכה נוספת. עצם קיומו של נוסח כזה בספרי התימנים הוא המוכיח שאין זו טעות של סופר אחד, אלא מסורת עתיקה שיש לה על מה שתסמוך.

2. מנהג אבות

קיימת עדיפות הלכתית לקריאה בספר תורה המיוסד על מנהג אבות, כל אחד על פי אבותיו, וכדברי רב שרירא גאון (שערי צדק ד' א' סו"ס כ):

"חייב כל אדם לבלתי שנות המנהג, דאמרינן: מנלן דמנהגא מילתא היא? דכתיב "אל תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים"... לפיכך עשו כמנהגכם, ולא תשנו, ושלום. גם אם מסורת אבותינו האשכנזים אינה עולה בקנה אחד עם הערות המסורה, והמחקר מושך אותנו לדייק על פי נוסח הכתר, לשמירת מנהגי אבותינו הקדמונים יש עוצמה עצמית, בשל היותם נמשכים כשרשרת עד לימינו.

ה. סיכום למעשה.

הצבענו במאמרנו זה על כך שמסורת יהודי תימן בנוסח ספרי התורה שלהם נתמכת בדרך כלל על ידי נוסחאות קדומים ובדוקים. אעפ"כ גם נוסח זה אינו נקי, כנראה, מכל שיבוש. על כן אין כל צורך, ואף אפשרות, לטעון שעל קהילות בני אשכנז להחליף את נוסחאותיהם בנוסח התימני. מאידך גיסא, אין בידינו לקבוע בוודאות מהו הנוסח המדוייק שאותו הוריד משה עימו מהר סיני. ההתחבטות במהות הנוסח הנכון מביאה אותנו לצורך להיצמד למנהגי אבותינו. היצמדות זו אינה באה להתיר את הספיקות, אלא לקבוע כללי התנהגות שיביאו כל קהילה לידי "ויעשו כולם אגודה אחת". לכן נראה לי להציע, שבמשך כל ימות השנה ימשיכו לקרוא בספר תורה ע"פ הכתיבה האשכנזית. אולם בימים בהם המשפחה שהכניסה את הספר התימני מציינת ארוע מיוחד (כמו ימי זכרון, חגיגות בר מצווה, נשואין וכדו') יוציאו לכבודם לקריאה את הספר התימני. בכך יביעו כל חברי הקהילה את העשותם כולם אגודה אחת.
______

1 ראה תחומין א עמ' 511.
2 Maimonides and the Aleppo Codex, Textus IX (1981) p. 95.
3. י' פנקובר, נוסח התורה בכתר ארם צובה - עדות חדשה, בר אילן, תשנג.





עולם הפוך אני רואה

תוקן על ידי - נישטאיך - 28/11/2005 15:08:32