בעלי מום
ויקרא כא 16-23: "טז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד. כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה: מוּם בּוֹ--אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. כב לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן-הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל. כג אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ--כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. "
איך הרגיש כהן בעל-מום, כשראה את כל אחיו הכהנים מקריבים קרבנות לפני המזבח, וידע שלו אסור להיכנס?
מדוע התורה לא ניסתה לשפר את מעמדם של בעלי המום ולשלב אותם בחברה באופן שוויוני?
הנה כמה תשובות ששמעתי:
1. בימינו, מייחסים חשיבות רבה לרגשותיו של הפרט ולכבודו של האדם; אך בימי התורה החשיבו רק את כבודו של הציבור; כפי שבגדיהם של הכהנים צריכים להיות יפים ומפוארים, כדי לכבד את המקדש (וגם כדי לכבד את הציבור שאותו הם מייצגים בעבודתם לפני ה'), כך גם גופם של הכהנים צריך להיות שלם ונאה, ואין זה משנה מה הם מרגישים.
* אך טענה זו אינה נכונה, שכן גם התורה מייחסת חשיבות רבה לכבודו של האדם הפרטי ולרגשותיו. אסור להלבין פני אדם ברבים (חז"ל השוו עבירה זו לשפיכות דמים); נביאים רבים הוכיחו את בני ישראל על כך שהם מחשיבים את עבודת המקדש והקרבנות יותר מאשר את היחס לזולת ( http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/qrbnot_gra.html ). אם כך, עדיין נשארת השאלה מדוע התורה מעדיפה כאן את כבודו של המקדש על-פני כבודו של הכהן בעל-המום?
2. עבודת הקרבנות היא חובה המוטלת על כלל עם ישראל, והכהן מייצג אותם בגופו, כך שכל חלק מגופו מייצג חלק מעם ישראל. כאשר חלק מגופו של הכהן חסר, הוא אינו יכול לייצג את כלל ישראל.
* זוהי טענה ששמעתי, אך קשה לי להבין אותה - איך בדיוק כל איבר בגופו של הכהן מייצג חלק מעם ישראל?
3. עבודת הקרבנות היא עבודה שקשה להבין את חשיבותה בשכל האנושי, ומבחינה חומרית היא נראית כ"בזבוז משאבים", הנטייה הטבעית של בני-אדם חומריים היא, להקצות לעבודה זו דווקא את האנשים בעלי-המום, בטענה (השגויה) ש: "הם ממילא אינם תורמים למשק, ולכן עדיף שיעסקו בעבודה שאינה תורמת למשק". לפי זה, אילו היו בעלי-מום בעבודת הקרבנות, זה לא היה מכבד לא אותם ולא את העבודה.
במדינת התורה יש תפקידים אחרים, לא פחות חשובים, שבהם מותר לבעלי מום לעסוק, כמו שיפוט ומלוכה. הסיבה לכך היא, שתפקידים אלה הם תפקידים שהתועלת החומרית שלהם מובנת לשכל האנושי, ולכן אין חשש שעבודתו של בעל-מום בעבודה כזו תגרום לציבור לזלזל בה.
הכהונה איננה רק תפקיד ציבורי - אלא גם קרבן שהחברה מקריבה לה': החברה מקריבה חלק נכבד מכוח העבודה היצרני שלה, לעבודה שאינה יצרנית. קרבן זה, כמו כל הקרבנות, צריך לבוא דווקא מהאנשים שאותם קשה יותר להקריב, ולא מהאנשים שממילא נמצאים בשולי הכלכלה (כמו שבהמה שמקריבים לה' צריכה להיות בהמה טובה ומובחרת ולא בהמה שממילא אין בה תועלת).
בעלי המום יכולים לזכות לכבוד בתפקידים אחרים, לא פחות חשובים.
|
