לאחרונה מעסיקה אותי השאלה כיצד להפריד בין הרעיון הערכי של המצווה לבין החלק שמהווה רק דוגמא ליישומה בתרבות ובמציאות של תקופת המקרא. כלומר, מה הוא הערך שיש לאמץ לימינו מפרטי המצווה שמופיעים בתורה, וכיצד יש ליישמו?
בבחינת מצוות שמיטה ויובל חשבתי שזה יהיה מקרה מבחן טוב לבחון מצווה שמתייחסת למציאות ששונה באופן משמעותי מזו של ימינו, וכיצד יש ליישמה במציאות ימינו.
בהתחלה גישתי היתה שמצוות יובל ושמיטה מדברות על מציאות שבה רובה המכריע של החברה עוסק בחקלאות, תחום עיסוק שמהווה את מרכז החיים של תרבויות עתיקות. כיום כאשר הטכנולוגיה מאפשר למספר אנשים מצומצם לעסוק בחקלאות ולספק את צרכי החברה כולה. לכן חשבתי שצריך למצוא דרכים למצוא תחום מקביל לזה החקלאי ולנסות ליישם בו את עקרונות היובל והשמיטה, כפי בימינו יש כאלו שנותנים תרומות ומעשרות מרווחיהם הכספיים.
חשבתי שעניין הנחלה הקבועה שיש לכל אחד מישראל מייצג מעין בטחון כלכלי שניתן לכל אזרח בישראל, שבאמצעותו הוא יכול להיות בטוח שלעולם לא יפול לגמרי מנכסיו. מכיוון שבמציאות ימינו אנשים עמלים רבות כדי לרכוש את דירתם הראשונה, והנה יש לנו מציאות שבה אנשים מתחילים את החיים כשיש להם מראש את אותו בטחון כלכלי. האם אפשר לזהות את נדל"ן הדירות של ימינו, עם הנחלות של תקופת המקרא?

אבל מתוך בחינת פרטי המצווה נתקלתי בעניין הבתים שבתוך ערי חומה, שאותם לא ניתן לגאול לאחר שנה מאז מכירת הבית, והם אינם יוצאים ביובל. רק בתי הלווים יוצאים ביובל מפני שבתים אלו מקבילים לאחוזות הנחלות של שאר בני ישראל.
הרי לנו עיסוק צדדי של התורה במציאות ותרבות אחרת, שהייתי אומר, זהה לזו של ימינו. רובנו כיום גרים בבתים מנותקים מנחלות ושדות. ההבדל שהתורה עושה בין בתי חצרים לבין בתים בערי חומה, הוא כדי להבדיל בין בתים עירוניים לבין משקים חקלאיים.
ה' למעשה אומר לנו, שהארץ היא כולה שלו ולכן לכל אחד מישראל יש זכות חכירה בחינם לנחלה אחת בארץ, אבל על בתים עירוניים שהם למעשה תוצר תרבותי של האדם, הוא אינו ממש ערב לכך שלא ניפול מנכסים אלו.
הבטחון הכלכלי שלנו יכול להיות רק באמצעות אחוזה טבעית - נחלה, שערכה נשאר לעולם, שלא כמו בית בעיר שיכול להתמוטט, לההרס, או פשוט לרדת באופן משמעותי בערכו בעקבות תהפוכות בשוק הנדל"ן. לעומת זאת, הנחלה הטבעית, תמיד תהיה בעלת אותו פוטנציאל חקלאי להפיק לבעליה את כלכלת הקיום שלו.
לדעתי יש כאן מסר נוסף והוא, שעלינו להיות קשורים לארץ שה' נתן לנו, גם אם איננו חקלאים. גם מי שגר בעיר צריך שתהיה לו נחלה אי שם בארץ ישראל, שבאמצעותה תבוא לידי ביטוי הקשר שלו לארץ ולברכת ה' עליה.
תרבות ימינו התרחקה יותר מידי לטבע. אני לא חושב שצריך לחזור לתרבות של העולם הקדום, או להיות טבעוניים באופן פאנטי, אבל אסור לאבד את הקשר לטבע ולארץ. אחת הסיבות שאנשים עירוניים מרגישים צורך עז לצאת לנופשים במקומות אקזוטיים, נובע מהניכור של תרבות חייהם לטבע.

מסקנה, צריך להזהר מאד לפני שמנסים לשנות את המצוות בנסיון ליישם אותם אחרת בתרבות ימינו. אין צורך לקדש כל חידוש תרבותי של ימינו, ומצד שני אין צורך לבטל כל נוהג תרבותי של ימי המקרא. כמובן, שגם המקרה ההפוך הוא נכון, לא צריך לקדש כל מציאות תרבותית שמופיעה במקרא.

ברשימה אחרת הבאתי על עצמי זעם רב כאשר הצעתי כי אולי קיום מצות מחיב אותנו לחזור ולחיות כפי שחיו אבותינו בימי קדם. במקום שנכופף מצוות לחדישות, מוטב שנכופף עצמינו למצוות.

למשל, כתוב "גדלים תעשה־לך על־ארבע כנפות כסותך" ואין כתוב "כסות שלה גדלים תקנה לך."

וכן כתוב "מקץ שבע־שנים תעשה שמטה", ואין כתוב "מקץ שבע־שנים תבדוק את תויות המוצרים שאתה קונה במרכל על סימן בד"צ בל חשש שמיטה."

אינני ששה לותר על מחשבי, אך בתחומים אחדים בחיי אני שואפת להגיע למצב של ימי קדם.

"סגנון הבגדים לעומת זאת, הוא תרבות חולפת."

האסור על שעטנז איננו ענין של תרבות חולפת. אוכל לדעת בבטחון שאינני עוברת עליו רק אם איצר בגדי בעצמי החל מאסוף החמר הגולמי. ומאין אאסוף אתו? מן הארץ! וככן, כל דבר קשור בארץ.

אנו למעשה שואלים את עצמנו דבר ראשון מהם העקרונות הכלליים מאחורי מצוות יובל ושמיטה. אני מציע בשלב זה לעשות רשימה של עקרונות אפשריים כאלה.

אפשר גם להוסיף : מבחן אמונה ובטחון בה'.

אראל

והנה אוסיף לרשימה
ה. חקלאות בת קיימא (עברית נכונה???) 
 וצריך לשאול אם אפשר בימינו לקשר את זה לתעשייה, מים, ופיתוח באפן כללי
ו. השמטת יד מהשטלתות על הטבע

ותאמינו, כל השש קשורות זו לזו

תוקן על ידי kisarita ב- 26/11/2006 4:12:03

"להחרים" ו"להפעיל לחץ" הם ביטויים חריפים. מה דעתך על "להעביר מסר"?

כשאתה נמנע מלאכול/לקנות תוצרת שנוצרה ע"י עבודה בשמיטה, אתה מעביר לכל הסובבים אותך, ובאופן עקיף גם ליצרנים, מסר ששמירת השמיטה היא ערך חשוב; לא רק חשוב באופן תיאורטי אלא גם באופן מעשי - עובדה שאתה מוכן לוותר על נוחות למען הערך הזה.

קודם כל, רכישת מוצרים מערבים יש לה את ההשפעה השלילית ביותר עלינו, ולכן צריך להמנע מכך במידת האפשר גם ללא קשר לשמיטה.

אני מסכים עם רן, שפגיעה בחקלאים החילוניים אינה מקדמת דבר, וגם אם ישמרו שמיטה שלא מרצון, אין בכך שום ערך. אבל מעבר לשאלת ההשפעה על הציבור, יש עקרון שנקרא איסור הנאה. עקרון זה אינו קשור כלל להשפעה שיש לפרט על הכלל, אלא על ההשפעה השלישית של דבר שלדעת הפרט הוא אסור, על הפרט שנהנה ממנו.

האם אני יכול להנות מסבון שנוצר מיהודים שנטבחו על ידי הנאצים? במידה והייתי יכול לקבל אותו בחינם, מבלי לשלם לכיסו של אף נאצי.