| נשלח ב-9/5/2005 04:25 |
 |
| |
פי' דברי הרמב"ם במהות עבודה זרה וראשיתה
כתב הרמב"ם הלכות ע"ז פ"א ה"א, וזה לשונו:
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה,
עצת חכמי אותו הדור,
ואנוש עצמו מן הטועים היה,
וזו היתה טעותם,
אמרו: הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו, וגלגלים, להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, -
ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד,
וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו,
כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו,
וזהו כבודו של מלך,
כיון שעלה דבר זה על לבם,
התחילו לבנות לכוכבים היכלות,
ולהקריב להן קרבנות,
ולשבחם ולפארם בדברים,
ולהשתחוות למולם,
כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה,
וזה היה עיקר עבודת כוכבים,
וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה,
לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה.
הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא,
כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך,
אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.
עד כאן לשונו!
וקשה, מה באמת רע בדעה זו של החכמים בימי אנוש, והלא אמת היא שמלך ושליט חפץ שיכבדו את משרתיו, את שריו הנכבדים יותר ואת שריו הנכבדים פחות, ולא עוד אלא שכל פגיעה בהם היא מרידה במלכות, ועונשה מוות. ואם אין אנו מחשיבים את משרתי עליון, מערכת השמים ואיתני הארץ, כבעלי כוחות עצמיים, אלא כמי שנוצרו על ידי הבורא, ועושים את רצונו, ומן הסתם ללא כל בחירה ורצון עצמי, אלא כאוטומטים, הרי הם מייצגים את השליט, וראויים לכבוד, ואף ליראה מהם כשם שיראים ומכבדים את המלך עצמו.
מהו אפוא הפסול בדעה זו שהרמב"ם מתארה כ'עיקר עבודה זרה'?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2005 13:09 |
|
| |
נראה לי שהם לא ראו אותם "כאוטומטים" אלא כפקידים בכירים בממשלתו של ה', שאפשר "לשחד" אותם כדי להשיג טובות הנאה "מאחורי גבו" של ה'.
כלומר, במקום לעשות את רצון ה' ולצפות ממנו שייתן לנו גשם - מספיק להקריב קרבן לשר שממונה על הגשם, שהדרישות המוסריות שלו כנראה קלות ונוחות יותר לביצוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2005 17:44 |
|
| |
יש משהו מענין בדבריו של אראל,
לא היה פסול בעבודה זו שהרי
עקרונית, כפי ששאל דגים, הם
התכונו לעבוד את הבורא ולכבדו
ע"י כיבוד שמשיו. אבל המניע,
ההבל, שהסתתר מאחורי עבודה
זו היה להקל על עצמם את העבודה
(המוסר, היושר,הצדק.) בזה שהם
מחויבים לשמשים ואותם הרי ניתן
לרצות באיזה מנחה וקרבן.
יש דמיון בין זה לבין תוכחתו
של הנביא על הקרבת קורבנות
במקדש ללא תשובה אמיתית.
"החפץ לה´ בעולות וזבחים כשמע בקול ה´"
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2005 19:24 |
|
| |
במו"נ א' לו,מסביר הרמב"ם עצמו:
"אולם אותם כופרים [חייבים מיתה] אף על פי שהם מאמינים
במציאות האלוה,שכן כפירתם מתייחסת לזכות המגיעה לו
יתעלה בלבד,דהיינו,העבודה והערצה...כדי שמציאותו
תיראה איתנה באמונת ההמון,אך הם חשבו שזכות זו היא
לזולתו.דבר הגורם להעדר מציאותו יתעלה מאמונת ההמון,
כי ההמון אינו משיג אלא את מעשי הפולחנים ולא את
משמעותיהם ולא את מהותו האמיתית של הנעבד בהם"
[תרגום שורץ]
,
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2005 19:26 |
|
| |
מבין השיטין נראה שעיקר הבעיה היא האמונה שיש להם בחירה חופשית להחליט מה להשפיע. אך נכון שאין הדבר מפורש ברמב"ם להדיא.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 01:40 |
|
| |
ה'אמצעי' הוא הפסול.
כי אף על פי שהם מאמינים במציאות האלוה - מציאות אמיתתו אינה נבדלת בעיניהם משאר אמיתות המציאות - ז"א, שאפשר שלא יהיו כל שמשיו הנכבדים, בעוד שהוא יתעלה יהא מצוי.ואז מה?
הרמב"ם אינו מגיע לאלוהים מבחינת היותו 'סיבת כל הסיבות' [הלכות יסודי תורה ארבע הלכות ראשונות] - אלא הוא מגיע אליו מבחינת היותו מציאות אמת שאיננה מוטלת בספק - ואותו יש להשיג באמצעות התודעה בלבד כפי שהוא כותב בהלכות יסודי תורה פ"ד הלכה ח 'שתהיה לאדם צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם'
ובמשל גס -ההבדל בין האמצעי ש'זהו כבודו של מלך' לבין האמונה ב'מלך עצמו', הוא ההבדל בין ההיגד:
ששני תפוזים כפול שני תפוזים הם ארבעה תפוזים, לבין פעולת חישוב ש2+2=4
הבדל דק, במקרה הראשון פועלים החושים - ובזה אין מותר האדם על הבהמה, גם היא יכולה להבחין בין עצם אחת לצלחת מלאה עצמות, וכו', רק לאדם ניתן כושר ההבחנה במושגים: שתיים, כפול, ארבע,
מקווה שהובנתי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 05:09 |
|
| |
כרגיל, ריבוי ההסברים מחליש אותם, וכשם שכאשר יש שני תירוצים בתוספות, משמע שכל אחד מהם חלש, שאם לא כן כן, היה תירוץ אחד והסבר אחד, חד ומקיף, דיו כדי לפתור את הקושי.
כפי שהרגישו מציעי ההסברים, העיקר חסר מן הספר, כלומר, ההסברים אינם מעוגנים בדברי הרמב"ם עצמו. וכמו שציין בפירוש דוד12. הסבר ראשון הוא שבכל זאת הפסול היה בכך שייחסו לאמצעים ('השמשים') כח וסמכות משלהם ('פקידים בכירים'). אך בשלב ראשוני זה לא היתה עדיין טעות זו, היא מגיעה רק בשלבים הבאים.
הסבר נוסף היה שהעובדים הללו הקלו על עצמם בעבדם לאמצעים מוחשיים וממשיים שתוצאות טובתם ניכרת בחוש לעין האנושית (חום, קור, גשם, רוח, כח ההפריה וכו'). ושוב הנקודה הזו אינה מפורשת בדברי הרמב"ם, שהלא הוא מגדירה כ'הבל', ולא כהתחמקות מעבודה ראויה.
הסבר שלישי (ספרן) על פי דברי הרמב"ם במו"נ (כבר ציין להם הרב יעקב כהן, בהערותיו המצויינות למהדורה המדעית של ספר המדע בהוצאת מוה"ק, אגב, במהדורה זו, מדור המקורות וההערות הוא מצויין והוא עשרות מדרגות גבוה ממדור הנוסח שם ואכמ"ל), שמהם יוצא שהפסול היה מעין גזירה משום מה שעלול לקרוא להמון העם, שלא יבינו. נמצא שבמחשב עצמה של החכמים בימי אנוש לא היה פסול, והאם לזה יקרא 'עיקר עבודה זרה', ו'הבל'. וזהו הקושי כאן, האם בדעה הזו עצמה, מעבר לחשש מה יכול להשתלשל ממנה, יש פסול או לא.
כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה,
וזה היה עיקר עבודת כוכבים,
וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה,
לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה.
באמת, בהמשך מתאר הרמב"ם עצמו גם במשנ"ת את ההתפתחות וההתדרדרות הזו, כיצד נשכח הבורא, וכיצד החלו לעשות צורות, וכיצד החכמים=הכומרים היו מטעים את העם לומר שלא רק בלבד שהאל צוה על עבודת השמשים, אלא שיש לעשות להם צורות מוחשיות ולעבוד את הצורות הללו. עד שלבסוף ההמון חשב שאין אלוה אלא הצורות של עץ ואבן, ואילו החכמים=הכומרים ידעו שאלו רק המחשות לכח 'האמיתי' שמאחוריהם, שהוא הכוכבים והמזלות וכיוצא בהם, ואילו השם הנכבד והנורא נשתקע לגמרי.
דברי ריב מעניינים, ואם נמשיך בחוט מחשבה זה ובציור המשל שם, ניתן לומר שבהמה יודעת להכיר טובה למי שנותן לה את אכלה, ומספק לה צרכיה 'ידע חמור קונהו ושור אבוס בעליו', אלא שאין הבהמה, הפועלת רק בחושים ובאינסטינקטים, מכירה במי שעומד מאחורי נותן לחמה ומימה, מה שאין האדם שניחון בחכמה בינה ודעת, יודע להתבונן ולהכיר בסיבות ובמציאות של הכוחות המסובבים.
אבל גם זה אינו מספיק שהלא מדובר שבימי אנוש ידעו להשתמש בשכל הנאצל, וידעו שיש בורא לכל הכוחות הפועלים ביקום, אלא שחשבו שיש לכבד גם את השמשים והמשרתים, ומדוע לא? והלא הרמב"ם עצמו אומר שזו סברה נכונה, שאכן רצונו של המלך שיכבדו את משמשיו. ואינו אומר מה הנזק שבהתנהגות זו.
יתכן אולי לחשוב גם על רתיעתו העצומה של הרמב"ם מכל ריח וחשש של הגשמה, ועל כן, גם אם יש צדק בצורך לכבד את משרתי המלך, מכל מקום בשל החשש לריח של הגשמה, וההתרחקות מכך, נעשתה עבודה זו לעבודה זרה.
בדומה לזה, תוהה אני מאז, גם אם אפשר להצדיק את העבודה לנבראים כפי שאנו רואים, על ידי תורות של התקשרות לצדיק, וכיוצא באלו, והריצות לכל עושי הנפלאות והסגולות, שמלאה הארץ אותם, ובקשת ברכות ותפילות, מצדיקים חיים ומצדיקים מתים, מכל מקום יהודים שמחמירים וחוששים לכל נדנוד של חשש איסור דרבנן או אף של מנהג, מדוע לא יחששו ויחמירו בחשש של עבודה זרה, שרובצת לפתח כל העבודות הללו. הלא בנקל אפשר ח"ו ליפול בספק ע"ז?
אחרי שנים של חיפוש, דומני שאולי ניתן למצוא הסבר לדברי הרמב"ם שאנו עוסקים בהם. הרעיון עלה על דעתי, מדבר חידוש של הרבי רבי העשיל, מגדולי האחרונים, רבו של הש"ך, שהיה לסמל החריפות והפלפול החיובי. קצת מדבריו נדפסו בספר חנוכת התורה, ועוד.
והנה מה שכתוב שם בפרשת קדושים:
קיח: איתא בירושלמי במסכת ביכורים וזה לשונו מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת אלהיך אני ה'. אני ה' שקיימתי מצות זקן תחלה. עד כאן, ותמוה.
ויש לפרש על פי מה שכתבו המפורשים על הקושיא למה הקב"ה מדקדק שלא להשתחוות לשריו ועבדיו ואדרבה כבודם הוא כבודו. וכתבו לפי שישראל עמו ונחלתו והם חלק אלהי ממעל. וממילא אם הוא משתחוה לאחד משריו ועבדיו הרי החלק אלקי המעורב בו משתחוה גם כן לאותו שר ועבד. וזה אין דרך שום מלך שיהא שוחה ומשתחוה לעבדיו. לפיכך הזהיר הקב"ה שלא להשתחוות אפילו לעבדיו. ועל פי זה יש לפרש גם כן הפסוק אני ה' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. שאמר הקב"ה אני לא אתן לשום אחר את כבודי ואפילו לעבדי ומשרתי. ואם תקשי לך ולמה מלך בשר ודם נותן כבודו לעבדיו המשרתים אותו, על זה מסיים הפסוק ותהלתי לפסילים, רצה לומר שאם אני אתן את כבודי דהיינו רשות להשתחוות לאחד ממשרתי המשמשים לפני דומה כאילו תהלתי לפסילים, כאילו אני נותן אותה תהלה לפסילים, דהיינו כאילו אני בעצמי משתחוה להם. שהרי באותה השתחויה משתחוה גם כן אותו חלק האלקי, אם כן אני נותן אותה התהלה של השתחויה לפסילים, לפיכך וכבודי לאחר לא אתן.
ועל פי זה יבואר דברי הירושלמי הנזכר לעיל דהיה קשה לו איך צוותה התורה לחלוק כבוד ולקום מפני זקן הא החלק אלקי משתחוה לו ג"כ כנזכר לעיל, ועל זה אמר יראת מאלהיך אני ה', אני הוא שקיימתי מצות זקן תחילה, אם כן מותר לך לכבד זקן דהרי גם אני מקיים מצוה זו.
על פי דברים נפלאים אלו, אפשר להסביר את דעת הרמב"ם בראשיתה של ע"ז בימי אנוש. אמת נכון הדבר שרצונו של מלך הוא שיכבדו את עבדיו ומשרתיו, וזהו גם כבוד המלכות, אבל במקרה זה, לא יתכן שהאדם, פאר הבריאה, בעל השכל הנאצל, שיש בו חלק אלוק ממעל ממש, יכופף את שכלו דהיינו את החלק האלוקי שניתן בו, בפני עצמים וגופים, עץ ואבן, ויהיו אלו מערכות השמים ואפילו גלגלים, אופנים וחיות הקודש כולם, שדומים לנו כבעלי כוחות אדירים, שבכוחם למוטט מוסדות ארץ, ובכל זאת היצור הזה - האדם, בעל השכל, אינו רשאי לכופף עצמו מפניהם...!
אי הבנת דבר זה הוא ראשיתה של הע"ז, ועיקרה, שהלא מי שמכיר את מי שאמר והיה העולם, יודע שהאדם הוא צלם אלהים, ועבודתו צריכה להיות מתאימה לכך, ועל כן אינו רשאי לחלוק כבוד לאף עצם נברא.
לפי זה אולי מובנת ההלכה שאי אפשר לעשות אדם לפסל ולע"ז, גם אם משתחוים לו ועובדים אותו. שאין אדם דומה לכל דבר אחר בבריאה (ובזה דנו המפרשים לגבי מרדכי מדוע הקפיד שלא לכרוע ולהשתחוות להמן, 'כי כן צוה המלך').
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 05:41 |
|
| |
דגים, אבל הרי לדעת הרמב"ם הכוכבים והגלגלים בעלי דעה המה?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:13 |
|
| |
מסתבר שהדעה שיש בגלגלים דעה אליבא דהרמב"ם (על פי ...), לא יהיה יותר מדעה שיש בבעלי חיים, שאף לגביהם משתמשים בהגדרה זו, אם כי איני יודע את אופני הדעה לפרטיהם. אם יש נפש בהמית כנראה יש גם נפש כוכבית או נפש ירחית.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:24 |
|
| |
מסתבר שהדעה שיש בגלגלים דעה אליבא דהרמב"ם (על פי ...), אינה יותר מדעה ונפש שיש בבעלי חיים, שאף לגביהם משתמשים בהגדרה זו, אם כי איני יודע את אופני הדעה לפרטיהם. אם יש נפש בהמית כנראה יש גם נפש כוכבית או נפש ירחית או נפש גלגלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 12:07 |
|
| |
דגים,
[על פי....] הנפש שיש בכל יצור חי מתייחסת לחי הנמצא 'מתחת לגלגל הירח' המורכב מארבעה יסודות - כך שאין להסיק במקרה זה מנפש בהמית לנפש כוכבית או גלגלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/5/2005 03:11 |
|
| |
דגים.
מעולת לא הבנתי את דברי הרמב"ם, אשר לפיהם, כבר בראשית האנושות האמינו בא-ל אחד ויחיד, בעוד שמקובל לחשוב, וכך שהאמונה באל אחד היא אמונה "מתקדמת".
הידוע לך מהו מקור דברי הרמב"ם שלא כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/5/2005 04:23 |
|
| |
דגים, הרמב"ם מדבר בפירוש על נפש הגלגלים והכוכבים המכירה את הבורא ומשבחת ומהללת אותו, כמו שכתוב השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וזו לא נפש בהמית כלל.
ריב, איך באמת מסתדרת שיטה זו של הרמב"ם עם הרציונליות הכללית של דרך מחשבתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/5/2005 11:13 |
|
| |
אי משום האי לא איריא, גם על בעלי חיים נאמר שהם מתפללים ומבקשים מהקב"ה את אכלם, ככתוב (תהלים קד כא): הַכְּפִירִים שׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
המקור לדעת הרמב"ם אינו מהכתובים, ופשוט הוא שפירוש הפסוק: השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע, הוא שמציאות השמים היא היא ספור של כבוד הא-ל, והרקיע, היינו מציאותו, היא היא ההגדה שהוא מעשי ידיו של הא-ל.
כדי לא לפרש את המקור השתמשתי בסוגריים (על פי ...) וסברתי שזה מובן מאליו, שהמקור לכך הוא ככל הנראה אותו מקור לתיאור כל המערכת שבדברי הרמב"ם, לאחר שלצערנו הגדול ספרי חכמי ישראל וחכמת בני יששכר בענין זה אבדו.
לגבי מקור לאמונה בא-ל יחיד, נשפכו כבר נהרות דיו בענין, ושוב בדעת פשוטה, אין לי ספק שהמקור הראש והראשון לכל דבר ידיעותינו וקיומנו, על דעת הרמב"ם, היא תורת הא-להים, ולפני כל דבר, יש להוציא ומלצות ממנה את כל מה שאפשר, ורק בלית ברירה, פונים גם למקורות נוספים.
מסתבר שכך הבין הרמב"ם את דברי התורה, שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, ודבר עם הקב"ה, ואין לשאול, האם ידעו (אדרבה, השאלה הגדולה והמהדהדת היתה: איכה? איפה אתה, אדם! לפני שמחפשים איה מקום כבודו של הבורא, עלינו לשאול: איכה! איפה האדם? ואם תמצא לומר, אומרים בשם הבעש"ט (וכמדומה שנמצא שגם רבים אחרים הגו רעיון זה), שהאדם נמצא במקום שמחשבתו נמצאת.
גם בניו קין והבל, דברו עם הקב"ה ועבדו אותו כל אחד על פי דרכו. ממילא העבודה הזרה שנתפשטה בעולם היתה סטיה והתדרדרות של המחשבה, וזאת ביקש לתאר הרמב"ם בהלכותיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/5/2005 16:30 |
|
| |
הביאור החסידי:
שורש הבעיה שחשבו והעלו בדעתם.
וזה כמובן, עיקר עבודה זרה.
לפי זה תמיהתו של דגים "תוהה אני מאז, גם אם אפשר להצדיק את העבודה לנבראים כפי שאנו רואים, על ידי תורות של התקשרות לצדיק, וכיוצא באלו, והריצות לכל עושי הנפלאות והסגולות, שמלאה הארץ אותם, ובקשת ברכות ותפילות, מצדיקים חיים ומצדיקים מתים, מכל מקום יהודים שמחמירים וחוששים לכל נדנוד של חשש איסור דרבנן או אף של מנהג, מדוע לא יחששו ויחמירו בחשש של עבודה זרה" - לא זו בלבד שאיננה בסתירה לעיקר עבודה זרה, אלא שהיא תיקונו.
חשוב יותר מדי ואז תשתחווה לכוכבים ומזלות או תטיל ספק בהתקשרות לצדיקים.
ושרשם אחד: "חשיבה" - עיקר עבודה זרה.
והסלוגן הוא: עצור בטרם תחשוב.
תוקן על ידי - ecosoft - 11/05/2005 16:34:03
|
|
|
|
| נשלח ב-11/5/2005 18:23 |
|
| |
דגים, כמובן לא התכוונתי שזהו המקור לדברי הרמב"ם אלא רק שכך הוא מפרש את הכתובים הללו.
בכל אופן נראה שאת פירושו של הרבי רבי העשל אי אפשר להחיל על הרמב"ם.
|
|
|
|
|
