נכספה נפשי כתב בכמה מקומות, שמהתורה, נראה שהשם מעוניין ביחסים עם עם ישראל, ככלל.
שאלות שנובעות מכך- מה הערך של שמירה פרטית של מצוות, אם אין שמירה של הכלל?
מתי צריך לבטל את דעתנו האישית מול דעת הכלל, (אם בכלל)?
(קצת דברנו על זה באשכול אחר)

אבל בימינו, כדברי מגי בפורום אחר, החברה משנה כיוון, הדגש על האינדיבידואל בחיפוש הפרטי שלו, מחליף את הדתות והאמונות הקבוצתיות.

האם זה מתאים לרעיון של התורה, או סותר את זה? האם זו תופעה חיובית או שלילית?
האם זה יכול להיות חלק מתכנית אלהית? PLAN B- שמעיד על כישלון של PLAN A, עם ישראל?
במצב כזה, מה ערך של המושג עם סגולה?

מנין הביטחון, צחי? האין אפשרות לעבוד את אלוהים בדרך יהודית - ואינדיבידואלית? האינך רואה את זה כבר, בשפע הזרמים ותתי-הזרמים ותת-תתי-הזרמים ביהדות במדינת ישראל לבדה?

השמירה הקנאית על בתי-כנסת תימניים, מרוקאיים, אשכנזים, ספרדים, חסידים? ובתוך כל אחד מאלה - תת-זרם כזה ותת-זרם כזה? מדוע ? אם אתה כל כך צודק והכלל (אתה מתכוון, אני מניחה, לכלל ישראל ולא לכלל העולם) - מדוע אין "נוסח ישראל", נוסח תפילה אחיד, במדינת ישראל, למשל?

אני רואה את הנטייה יותר ויותר לכיוון הבחירה האישית והאחריות האישית של האדם - ויהודי בכלל אדם הוא בעיני - אחריות אישית ואינדיבידואליות בחייו בכלל, ובאמונתו בפרט.

זה יתבטא (וכבר מתבטא) לא רק באמונה. זה מתחיל בחינוך. זה ממשיך בעבודה - לא עוד <כולם> מתייצבים באותה שעה, מסיימים באותה שעה, עושים אותה עבודה שעשו מימים ימימה, נשמעים בכל לבוס, אלא עצמאיים, עובדים מהבית, בשעות ש<הם> אחראים להם ובעבודה שכל יחיד בוחר; בלימודים תראה שהדברים ילכו וישתנו ליותר בחירה - התלמיד יבחר את הנושאים אליהם ייכנס, לא כפייה אחידה של משרד החינוך, ומגיל רך יאובחנו המקצועות והנטיות. וכך בכל דבר.
אפילו הנישואין השתנו...

וכמו בכל, כך גם באמונה. זו המגמה, ועם ישראל היה תמיד ראשון לעלות על עגלת כל מגמה חדשה.


שום דבר הוא לא לתמיד. זה טבע החיים.

1. קשה לי להאמין שדת קבוצתית היא חידוש של התורה. במצרים לא היה ממסד דתי רשמי?

2. מה היתרון בבחירת עם? הרי אז צריך לחכות שכולם יהיו מסוגלים לעבוד את השם שכם אחד. לא יותר טוב שיתחיל עם כל פרט ופרט?

האם אפשר ללמוד מהמקרא שיש חשיבות לאחידות באופן קיום המצוות בעם כערך בפני עצמו ?

הקורא

נכון מה שאתה אומר, ובהרבה מובנים זה חבל. עוד שהייתי צעירה חשבתי תמיד, ביום כיפור למשל, שכך היתה צריכה להיות כל שבת במדינה יהודית, כמו יום כיפור, וזה עוד לפני שהיו לי בכלל דעות כלשהן בענייני צריך ולא צריך.

ועד היום אני מאמינה בכל לבי שלו היתה זו מדינה יהודית באמת, עם חינוך דתי והכל - אז כל הצרות שיש לנו היום, טרור, אנטישמיות, הבעיות במערכות המשפט, החינוך, הכלכלה - לא היו, והמדינה הזאת היתה באמת אור. לכל הפחות היה לה ציביון מסויים, יהודי, והיא באמת יכלה להיות בית ליהודים מכל העולם, ואפילו הערבים היו מחבבים אותנו. ולא היינו נהיים הדבר השעטנזי הזה, החסר צבע וחסר עמוד שדרה הזה שנהיינו.

ואולי כדאי לשאול איפה טעינו, למה אלוהים <לא> איפשר למדינה הזאת לקום בידי דתיים? איפה טעינו, אנחנו, שחושבים שאנחנו מסודרים כי אנחנו יש לנו מהלכים יותר מאחרים לדעת מה רצונו של השם (פחחחחחחחחחחחחחח) - ולא איפה אחרים טועים שלא עושים מה ש<אנחנו> יודעים.

הגישה הדתית הזאת - של כל דת - להסתכל איפה השני לא בסדר ולחמם את לבי ב"אני בסדר, אני חביב ה' ועושה רצונו והשני לא" - היא שהפילה את הדת השנייה השלטת בישראל - דת הקיבוצים. הקיבוצים נפלו כשכל אחד הפסיק להסתכל על עצמו ולדרוש מעצמו והתחיל להסתכל איפה השני קיבל יותר ומה השני עושה בסדר ולא בסדר.

ומצטערת אם יצא לי נאום חוצב להבות. לא התכוונתי. פשוט, דרכת לי על הפצע.

לא אמרתי שאני יודע איך לקיים את המצוות נכון, ושכולם לא. אמרתי שהשאיפה של האדם צריכה להיות לקיים את המצוות נכון.

אני חושב שהדעות שלי נכונות, לא מפני שאני הוא זה שחושב אותן, אלא מפני שאני מעדיף לבחור לי דעות שלפי דעתי הן נכונות. וזאת הסיבה שאני כאן, אני רוצה להעמיד את הדעות שלי בביקורת לראות איפה אני טועה ואיפה אפשר לשפר. כי אני לא יודע מה באמת נכון. אני רוצה לשאוף לנכון ולאמת, אבל אני יודע שאני בן אדם ולכן מועד לטעויות. ולפעמים גם כשאני סבור שאני יודע מה הדרך הנכונה - אני לא הולך לפיה, אין לי מספיק כוחות ללכת בה או שאין לי אפשרות ללכת בה.

ואולי אסיים כך גם אני - יכול להיות שגם אני טועה...

מגי: עבודת ה' פרטית היא אפשרית ואף רצויה ואף מהווה בסיס לעבודת ה' כללית. אבל היא לא ייחודית רק לעם ישראל וליהדות. כמובן שמהתורה אפשר ללמוד דברים רבים לגבי עבודת ה' פרטית, אבל היא נכונה לגבי כל אדם.

הקורא: האם אתה חושב שבחג הפסח הקרוב אתה הולך לקיים אותו באופן מלא ומדוייק?

לדעתי יש להתחשב באנשים הרוצים לעשות את רצון ה'. יש כאלו שחושבים שאם הם שומעים לרבנים אז הם עושים את רצון ה', יש כאלו שחושבים שאם הם חוקרים את הטקסט המקראי הם עושים את רצון ה'. לדעתי כל הציבור הדתי והמסורתי (המאמין בה' ובחוקיו) יעשה את חג הפסח הקרוב מתוך כוונה לעשות את רצון ה', כך שיש ערך גדול לעשות אותו באותו זמן שהם עושים אותו.
מלבד זאת, אני חושב שאת המועדים יש לקבוע לפי חישוב מראש ולא על-פי עדות ראיה, והדיוק המירבי אינו הכרחי. אם תרצו לדון בכך אפשר לפתוח אשכול חדש.

הטיעון של צחי, שבגלל שהתורה ניתנה לכלל יש עניין לשאוף להצטרף לכלל באופן קיום המצוות, לא תקף. זה כמו לומר שבגלל שהתורה ניתנה לאנשים קשי עורף, או אנשים חסרי נחלות, יש עניין להיות קשה עורף או חסר נחלה.

לא השבתם על שאלתי למעלה. נותרתי בעמדתי שאין סיבה להניח מתוך התנ"ך שיש חשיבות לאחידות באופן קיום המצוות כערך בפני עצמו.
כל מה שאפשר לומר הוא שבמצב האידיאלי לפי התנ"ך תווצר אחידות כזו בקבוצה של אנשים במקרים הבאים:
1. יש מצווה שחלה על אנשים בתנאים מסוימים, שנכונים באותו זמן לכל חברי הקבוצה.
2. כל חברי הקבוצה חפצים לעשות את הטוב בעיני ה'.
3. כל חברי הקבוצה יודעים שה' רוצה שיקיימו את אותה מצווה מסעיף 1.

אם התנאים האלה לא מתקיימים, לא תווצר אחידות באופן קיום המצוות. מאחר והאחידות איננה ערך בפני עצמו, כאשר היא לא נוצרת אין שום סיבה לכפות אותה על המציאות.
אחידות לא צריכה להיות שום שיקול בימינו, חוץ מכחלק בשיקול תועלתני של נוחיות.

תוקן על ידי - נכספהנפשי - 11/03/2005 0:08:35