כשאדם מאבד משהו, הוא נוטה להתעצבן ולהתחיל בחיפושים קדחתניים. אך האם זו התגובה הנכונה?

* מצד אחד, אדם שמאבד בהמה או חפץ כלשהו - רשאי "לדרוש" את החפץ (ומצוה להחזיר לו): http://www.tora.us.fm/tryg/sug/abydh.html
* מצד שני, אדם ששוכח עומר בשדה - אינו רשאי לחזור ולקחת אותו: http://www.tora.us.fm/tryg/sug/jkxh_bjdh.html

מדוע יש הבדל בין שני המקרים? מה הכלל - מתי מותר לחפש ומתי אסור?
1. היה אפשר לפרש שמצוות השכחה מתייחסת רק לגידולי שדה, והיא נועדה להגביל את הבעלות על גידולי השדה, כדי להדגיש שהקרקע שייכת לה' (כמו מצוות השמיטה, שחלה רק על חקלאים ולא על מקצועות אחרים). אך בפירוש זה יש שתי בעיות:
* בפסוקים שמדברים על השכחה לא נזכר הנימוק הזה, בניגוד לפסוקים שמדברים על השמיטה.
* דין השכחה חל רק על עומר שנשכח בשדה. אם העומר נשכח במקום אחר - חל עליו דין אבידה.

2. אולי מצוות השכחה מתייחסת רק לחפץ שעדיין לא הגיע לגמרי לרשות בעליו - הוא עדיין בשדה, עדיין לא הגיע הביתה. האדם עדיין לא הספיק להתרגל אליו, ולכן קל לו לוותר עליו ולהשאיר אותו לעניים. מצוות האבידה מתייחסת לחפץ שכבר שייך לאדם זמן רב, והוא התרגל אליו ואף נקשר אליו רגשית (אם מדובר בבהמה), ולכן קשה לו מאד לוותר עליו, ויש מצוה להחזיר לו אותו.

רעיונות נוספים?

השכחה מיועדת לעניים, האבדה יכולה להמצא על ידי כל עובר ושב


תוקן על ידי - kisarita - 28/01/2005 8:15:25

שכחה אינה מתייחסת לחפצים או פריטים מסויימים כמו אבידה. שכחה מתייחסת לרכוש שיש לבעליו כמות גדולה ממנו, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לשכוח חלק מזה.

לי אין שדה. אני מתגוררת בדירה קטנה בלב עיר. ולכן אני משתדלת לקים מצות "לא תכלה פאת שדך" כך:
בארנקי הרגיל אין מקום למטבעות, רק שטרות.
אני שומרת בתיק היד שלי ארנק מיוחד למטבעות, עדף, ושטרות שנפלו לי. לעולם אינני משלמת בחנות או בשוק מתוך הארנק הזה. כל תוכנו אני מחלקת לקבצנים ולתמהונים שמאכלסים את רחובות העיר שבה אני גרה (אמסטרדם).