בין משה לשלמה
הסבר נפלא שקיבלתי מגברת חכמה, כאשר דיברנו על ענווה. קצת ארוך, אבל שווה, ואני מביאה אותו ככתבו וכלשונו:
...
"עכשיו, משה.
מה שיפה בתנ"ך הוא, שבכל פעם שמעיינים בו, מגלים דברים חדשים.
בנסיבות מסויימות הובאתי לאחרונה לכך שפתחתי ספר מלכים, פרק י'.
בפרק הזה מסופר בפרוטרוט על גדולתו האדירה וחוכמתו של שלמה המלך. (אגב, שם גם מסופר על מלכת שבא).
אז יופי. היה לנו מלך גדול שבגדולים ובית מקדש עם **מהות**, שנחרב לבסוף כשאיבד את מהותו.
(על ענין זה, כבר כתבתי לך).
שלמה הוא שבנה את בית המקדש, למרות שבמקור אמור היה דוד אביו לעשות זאת. אלא שדוד היה איש מלחמות (גם אם מלחמות ברשות הקב"ה), וידיו היו מגואלות בדם רב מדי.
בואי נצמצם את זה לרגע לחוק עכשווי, כדי להפנים.
מי שמטפל בתשושי נפש (לא **חולי** נפש) הפגועים במחלות כמו סקלורוזה או אלצהיימר, מאבד את חוש השיפוט שלו לגבי מגבלות התנהגות.
כלומר, אם ניקח **אותי** לדוגמא.
ליוויתי לאסוני את אבי במחלת האלצהיימר שלו.
ככל שחלפו השנים כך הזדעזעתי פחות ופחות כשנכנסתי למחלקה שבה היה מאושפז וראיתי זקנים שאינם שולטים בצרכיהם, שפניהם אטומות, שעיניהם כבויות ושאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.
לכן נראה לי החוק הישראלי, הגיוני מאד מאד.
לפי החוק הזה:
מי שעובד במחלקה כזאת במשך שבע שנים, פסול לעדות בענייני התנהגות.
לא משום שהוא נוכל, אלא משום שחדות השיפוט שלו נפגמה ומה שמזעזע אנשים רגילים, נראה לו סביר לגמרי.
עכשיו תיישמי את זה על דוד המלך וענין ה-'דם על הידיים' שלו.
על שלמה בנו הוטלה אם כן, מלאכת הקמת המקדש ופירסום חוכמת ישראל בעולם.
אחרי פרק י', בא - באופן טבעי - פרק יא'.
בפרק הזה מתוארת בפרוטרוט הידרדרותו האישית והציבורית של שלמה.
השפל שלה מגיע לאותו שיא, שאליו הגיעה הגאות שלו.
ועוד,
הפסוק הראשון, באופן מאד מאד בולט, מציין את חיבתו של שלמה לנשים נכריות.
ענין הנשים הנכריות נחשב כידוע לסכנה הקשה ביותר ל-'אילן' שלנו. להבדיל מעבודת אלילים (שגם היא מוזכרת בפרק הזה), ענין הנשים הנכריות הוא בלתי הפיך.
הכירסום שלהן ב-'אילן', על ידי המשך הדורות מתוכן, מסוכן יותר מחטא כלפי שמים שבא לידי בטוי בעבודת אלילים.
שהרי על חטא כלפי שמים אפשר לחזור בתשובה ולתקן.
על כירסום פיזי שאותו מביאות נשים נכריות, לא ניתן למצוא פתרון.
במילים פשוטות: חיבה לנשים נכריות מהווה את שיא ההתרסה כלפי הקב"ה.
עכשיו צריך לזכור ששלמה היה מלך 'דוס'.
הוא ידע מידי מי באו לו חכמתו, עוז רוחו, הצלחתו וכל מה שיש לו. ודאי ידע שענין הנשים הנכריות הוא אכן שיא ההתרסה.
לכן ברור שמדובר כאן במרד קיצוני, מודע לגמרי.
אז,
כל אדם מהישוב שואל את עצמו מיד, כיצד קרה דבר מתמיה שכזה.
כיצד זה מלך חכם, מוצלח, מכיר את מקורותיו, מדרדר כך את עצמו וגורר איתו גם את הנתינים שלו ?
אכן, שאלה.
עכשיו הפסקה, ונעבור למשה.
משה היה נסיך מצרי. בזמן הקדום נחשב גיל עשרים (שבו נגמרה ה'קריירה' המצרית שלו), לגיל מבוגר מאד.
ואכן, עד הגיל הזה כבר היה משה מפורסם כמצביא, כבונה ערים (לא פיתום ורעמסס, אלא ערים גדולות אחרות) וכמנהיג יוצא דופן.
משה, עם כל הכבוד למלכותו העצומה של שלמה, היה בדרך לעמוד בראש ממלכה אדירה פי כמה מזו של שלמה.
הוא עמד להיות פרעה.
המשמעות של להיות פרעה היתה לא רק שליטה על ממלכה אדירה, אלא גם להיות בעל מעמד של אל.
אני מניחה שלו רק רצה, היה יכול לזכות בנסיכה מצרית (נוכרית) הנהדרת ביותר האפשרית.
במילים פשוטות: משה 'הפסיד' הרבה הרבה יותר משלמה.
(אני מכניסה את המילה 'הפסיד' למרכאות, משום שהיא די מצחיקה, כשהיא מקושרת לסדרי גודל כאלה).
נו, אז ביום אחד בהיר מתגלה לו מיהו, הוא בוחר שלא להסתיר זאת ועוזב את הכל מאחוריו...למדבר.
המילים הספורות הללו ודאי שאינן מסוגלות לתאר את גודל האקט שלו. את גודל הפער בין מה שהוא, לבין מה שהוא בוחר להיות כדי לא לבגוד באמת.
מגי, זה **נסיך מצרי**
לעומתו, עבד הוא חול. פחות מפסל של חתול (הנערץ על המצרים).
ומשה פשוט עושה סוויטש מיידי בלי שום עכבות, תוך שהוא יודע ששמו ותפארתו יימחקו מכל רישום הסטורי במצרים, שחלק לא מבוטל ממפת הכיבושים והנצחונות שלה רשום על שמו.
והוא מעדיף לחיות עם האמת.
עליך לזכור שזה קרה לפני מעמד הסנה.
כלומר, לפני שידע את הקב"ה.
כלומר, לפני שאפשר היה לומר עליו: נו, אז מה החוכמה ?
ששים שנה שהה משה במדבר.
(מגיל עשרים, כש'הפסיד' את ה'קריירה' המצרית שלו, ועד גיל שמונים, שבו עמד שוב לפני פרעה ודרש: שלח את עמי).
ועכשיו אני שמחה שאת מאמינה בענין הנשמות.
יש ביהדות מקום מיוחד לאבות האומה.
כשאנשים לומדים אומרים 'אבות', הם מדברים על **מושג** ולא על משהו פיזי כמו סתם אבא.
'אבות' זה 'אבני היסוד של האומה'.
לפי היהדות, במשה התגלגלה נשמתו של יעקב. אבי האומה הראשון.
יעקב **ירד** למצרים עם בניו ומשה **הוציא** ממצרים את בני בניו.
במשך ששים שנה של שהות במדבר, בשאיפה אל שיא שיאי הפשטות שהמדבר הוא סביבה אידיאלית ליישומה, הוריד הנסיך המצרי את כל הקליפות שנשמתו היתה עטופה בהן, כדי להתחבר אל נשמתו המקורית.
ואז התגלה אליו הסנה.
ואז הוא היה ראוי להוציא את העם ממצרים.
זוהי הענוה של משה.
הפשטות בהתגלמותה.
ונדמה לי שמעט אנשים מבינים באמת מהי פשטות אמיתית.
לא פשטות של וולגריות, או של רמת חיים נמוכה,
אלא זו של נגיעה באמת הצרופה, ללא שום עטיפות.
אין 'הריני מוכן ומזומן לקיים מצות ענו' (כפי שכתבתי לך).
קשה קשה מאד מאד להיות ענו.
לומר 'מוכן ומזומן', זה - בהקשר הזה - רק מס שפתיים.
עכשיו נעמיד את שלמה מול משה.
חשבתי על זה הרבה ונדמה לי שהתשובה לגבי הידרדרות שלמה, נובעת מהההשוואה הזאת.
לשלמה היה הכל, חוץ מענוה. (לעניות דעתי).
ומשום שלא היתה בו, ומשום שכנראה קיבל בעקבות זאת כמובן מאליו את כל מה שזכה לו, גבה ליבו והוא התחיל לבעוט.
וכשבועטים, מפנים את הבעיטה אל החלק הכואב ביותר.
ואם אתה בועט מול הקב"ה, אתה פותח בענין נשים נוכריות.
התנ"ך הוא גם ספר די חכם, לא ?
בחוכמה רבה הוצמדו שני הפרקים האלה בספר מלכים.
ואם נסיק לקח פשוט:
ענוה היא המכשיר הטוב בעולם, לשמירה על שפיות הדעת.
ואם נתחבר למאמר שלך, מגי:
הענוה היא המכשיר האידיאלי שיחבר אותך עם הנשמה היהודית.
כל טוב. "
|
|
