| נשלח ב-15/12/2004 14:25 |
 |
| |
מדוע ההלכה לא משתמשת בסטטיסטיקה?
בהלכה יש הרבה כללים שמטרתם להכריע במצבי ספק, למשל "העמד X על חזקתו", "כל דפריש מרובא פריש", "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", ועוד. האחרונים דנים הרבה בכללים אלה - מתי משתמשים בכל אחד מהם, ומה עושים כששני כללים מתנגשים.
אך בימינו, הדרך המקובלת להתמודד עם מצבי ספק היא ע"י סטטיסטיקה והסתברות: מעריכים בשיטות שונות מהי ההסתברות לכל אחד מהמצבים, וכן מעריכים מה הנזק שייגרם בכל אחת מהטעויות האפשריות, ולפי זה קובעים סף - אם ההסתברות למצב מסויים גדולה מהסף, נוהגים בדרך מסויימת, ואם היא קטנה מהסף, נוהגים בדרך אחרת.
היה אפשר להשתמש בדרך זו גם בהלכה, למשל - אם יש לפנינו סכין-שחיטה פגומה, ואנחנו רוצים לדעת האם היא היתה פגומה גם בזמן ששחטנו בהמה מסויימת - אפשר לשערך את ההסתברות לכך, ולקבוע סף מסויים שמעליו נחליט שהבהמה אסורה באכילה.
דרך זו נראית יותר פשוטה ויותר כללית מכל הכללים ההלכתיים הנ"ל.
מדוע לא משתמשים בה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2004 16:57 |
|
| |
.
ההלכה דוקא משתמשת ב"סטטיסטיקה" או ב"הסתברות", גם אם לא במתודה שאליה אתה מכוון, אולי.
מה משמעות הכלל "רוב בעילות אחר האב" , אם לא שימוש בכלי של הסתברות (גם אם לא מספרית מדוייקת) ?
ואף אתה כתבת בדבריך:
"כל דפריש מרובא פריש"
כל ההבדל, הוא במינוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2004 17:23 |
|
| |
"הליכה אחר הרוב במחלוקת - כלל הסתברותי?",יצחק שילת,
"ספר הגיון" בעריכת משה קופל ועלי מרצבך,עמ' 105ואילך
בחמשת הגליונות הראשונים של "הגיון"[לפני שנכלל
ב"בדד"]הופיעו כמה מאמרים של העורכים בנושא.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2004 19:05 |
|
| |
אחדד קמעא את דברי קודמיי:
אכן, ההלכה מתבססת תדיר על סטטיסטיקה, ומתוך כך בנויות כל אותן חזקות המבוססות על רוב ("חזקת רוב"). נכתב על כך רבות, ולפני המחקרים האחרונים הייתי ממליץ על 'שב שמעתתא' ועל 'שערי יושר'.
אכן, אין מדובר ב"רוב" על פי כלי המדידה המודרניים, אלא ברוב המוערך ע"י חכמים מתוך התרשמותם. למה לא סטטיסטיקה מודרנית? שלוש תשובות עיקריות בדבר:
(א) כי ההלכה אוהבת לבנות את דיניה בצורה של כללים, ולכן מצבים עובדתיים של רוב מתורגמים מייד לחזקות נורמטיביות. מכיון שההלכה שואפת ליציבות, היא מחפשת חזקות-רוב יציבות, ולכן מעדיפה רק רוב מוצק, שכל בר דעת יכול לאשר, אף בלא כלי מדידה מדויקים. (אכן, לעתים גם חזקות אלה מורעות, ואז לעתים משתנה הכלל ההלכתי שנוצר על בסיסן, ולפעמים הוא מקבל מעמד נורמטיבי עצמאי ונותר על כנו). הסטטיסטיקה נחוצה בדרך כלל כאשר מבררים רוב קטן ומסופק יותר.
(ב) כי אימות העובדות בהלכה נעשה על בסיס "החושים הטבעיים". כך פסקו כל גדולי האחרונים (לי עצמי לא ידוע על פוסק שהורה אחרת, אם כי ידועים נושאים חריגים שבהם נוקטים אחרת), ומבחן זה פועל גם לקולא וגם לחומרא. את ההתבססות על החושים הטבעיים אפשר להסביר בדרכים שונות, ולא אמנה כאן את כולן, רק אזכיר שהרב הירש טען כי יש כאן גישה עקרונית, הרואה את האדם כ"מידתם של כל הדברים" (בפרפראזה על פרוטאגורס).
(ג) גם על רמת הדיוק של הסטטיסטיקה יש מחלוקות.
שא ברכה,
אידך גיסא
תוקן על ידי - אידך_גיסא - 15/12/2004 19:11:18
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2004 19:07 |
|
| |
קודם כל סטטיסטיקה זה דבר מאד לא ברור, וגם לא ביארת די קושייתך, הן הססטיסטיקה בהכרח תצביע בבשר שפירש מבין 10 חנויות שתשעה מהם כשר או טרף, שיש עשרה אחוז לכאן ותשעים אחוז לכאן, מה זה יעזור לך ללא כללי רוב?
נקודה נוספת, רוב איסורי מאכלות אסורות אינם עניין מדעי, של חזיר המתאחד עם קיבת בן ישראל, אלא תיעוב שעניינו יחס שהאדם משתייך ומכיר אותו בשעת האכילה, ומכאן שיותר חשוב לנו היחס הטבעי לדבר מאשר הבירור המדעי טכני, אם כי ברור שהוא משפיע. ראה עוד באשכול על ההיגיון בעניין "יחס" והוכח שם הלכתית ומדרך העולם.
------------------------
אעתיק הדברים לכאן:
היחס שאנו מדברים עליו עתה "שיוך קרבה-יחס", אינו בלתי הגיוני, אך אין כאן הגיון מנמק, אלא יחס חווייתי שהוא ההיגיון של עצמו, כלומר קיומו של היחס כפי שהוא מצדיק את החיים על פי אותה התפיסה, אם כי התנאים הנדרשים כדי להחזיק יחס כזה מרובים יותר.
כדי להסביר את היחס הזה, נתחיל להדגים זאת מהדברים שהיחס בהם עיקר ולא העובדות המדעיות. אדם מעביר מים מבקבוק לבקבוק וממלא שוב את הבקבוק הראשון, בתחתית הבקבוק השני הוא מוצא נמלים. לא ייפלא בעיננו שהאדם יימנע מלשתות מהבקבוק השני עד שטיפתו ומהראשון ישתה. אם נחקור את המקרה מבחינה סטטיסטית הסיכוי שהנמלים היו בבקבוק הראשון כמעט זהה לסיכוי שהיו בבקבוק הראשון מלכתחילה, שכן אם היו בבקבוק הראשון הרי עברו בהעברה לבקבוק השני, ואין כל נימוק שיגביר את הסיכוי שהיו הנמלים בבקבוק השני יותר מאשר בראשון. האם לכן אנו מתייחסים לאדם זה כמתעתע בעצמו? נדמה שהאדם מצדיק באופן טבעי את הנהגת האדם האמור בשתייתו מהראשון ללא שטיפה.
ההסבר לתופעה האמורה – יחס! האדם הן לא דוחה שתיית משקה שהיו בו נמלים בגלל עובדות מדעיות על חיידקים, אלא בגלל העובדה "המדעית" המספקת, שהוא רואה את עצמו שותה מים שהם מי הנמלים, ונמלים כשתייה דוחים אותו. מי נמלים הם מים שמבחינה חווייתית והיחס אליהם הם נחווים עם נמלים. ברור שחוויה זו פוחתת מאד במים שמעולם לא נחוו כשכנים וכמעורים עם נמלים. תפיסת המים כזכורים בבקבוק הראשון אינו כולל ברמה ברורה שיתוף עם נמלים כבקבוק הראשון שממנו נתקבלה בוודאות חוויית מי נמלים. סיכומו של דבר, היחס לדברים אינו נקבע אך לפי חישוב העובדות, אלא גם ואולי בעיקר על פי החוויה המתקבלת מהם ומתייחסת אליהם (חישובי עובדות אין בכוחם אלא להשפיע ולשנות את אותו היחס האמור).
יתירה מזאת. אדם מוצא בביתו חפץ שאינו בטוח שהוא שלו, הוא לא יהסס מלהשתמש בו, גם אם הוא אדם שלעולם לא יחפוץ בשימוש חפצי זולתו. מבחינה הגיונית ניתן להביא את המקרה למצב שקול, כלומר, עצם הדבר שהאדם מסתפק אם החפץ הוא שלו אם לאו יכול להוות נתון סברתי להניח אפשרות שקולה שהחפץ אינו שלו, שכן אילו היה שלו מדוע הוא מסתפק. בכל זאת היחס אל הדבר שהוא שלו משום שכך הוא מוחזק ובמצב זה הוא קיים מבחינה תפיסתית. כלל זה נקרא בלשון חכמי התלמוד "כאן נמצא כאן היה ". היחס האמור אינו משום הלוגיקה התומכת בו או משום ההשערה, כי השערות והגיון מנמק ניתן למצוא גם לצד שני, היחס של הקרבה והקשר ההכרתי הוא זה הקובע בצדק את יחס האדם אל הדבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2004 21:16 |
|
| |
בעניותי לא זכיתי להבין את השאלה, וגם לא את הצורך בתשובות השונות.
ראשית, חשוב להבין בהקשר זה, שלהלכה לא מעניינות תוצאות של 90 אחוז או 82.76 אחוז. בהלכה מה שחשוב הוא רק כן או לא, כלומר: מה הרוב. דין רוב משמש הרבה בהלכה, ובכל מקום שיש לסטטיסטיקה מה לומר היא תילקח בחשבון.
וכעת נפרט מעט.
ברובא דאיתא קמן הולכין אחרי רוב חנויות, שאינו נורמה קבועה נוסח אידך גיסא, וגם לא חזקה שירדה מהר סיני, אלא תוצאה של בדיקה אמפירית מקומית של המצב. וכך בכל דיני רוב דאיתא קמן. אמנם מבחינה למדנית טוען הגרש"ש בשער ה' שדין רוב אינו פועל כבירור סטטיסטי (אף שדבריו תמוהים בסברא). בכל אופן גם זו אינה אלא קביעה משפטית פורמלית של מנגנון הפעולה, ולא פעולה מעשית שנעשית באופן לא סטטיסטי.
ברוב דליתא קמן יש גם סטטיסטיקה, אלא שזוהי סטטיסטיקה שמבוססת על תפיסה מדעית כללית ולא אמפירית מקומית. במקום שהסטטיסטיקה רלוונטית, היא אכן תיכנס.
כמובן תמיד יש לזכור שהסטטיסטיקה היא רק רכיב אחד בשיקלול.
כמובן יש גם מקומות שבהם לא מספיקה סטטיסטיקה (למשל, להוציא ממון לפי שמואל), כמו גם בחיים ובמדע (מי יוציא ממון מישהו רק בגלל שיש סבירות כלשהי שהממון הוא של מישהו אחר?). ולפעמים יש חוסר בידע מתמטי לצורך החישוב, או שהוא מסובך מדי ואז לא מתחשבים בו אלא בקירוב סביר (בעיני הדיין). זה נכון בסטטיסטיקה כמו בשאר תחומי המתמטיקה (עיין ערך פאיי).
ההלכה פשוט כן משתמשת בסטטיסטיקה. מי קבע שלא?
אולי כדאי לנקוט בדוגמאות ולא באמירות כלליות, ואז אפשר לדון בהן לגופן. דומני שאין דוגמאות כאלה שלא נכנסות לשבלונות שהצעתי למעלה.
אגב, נראה לי שרוב הסיכויים הם שאני צודק,
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2004 11:38 |
|
| |
הייתי צריך לנסח את השאלה אחרת - "מדוע ההלכה לא משתמשת רק בשיקולים הסתברותיים להכרעה במצבי ספק". הכלל "כל דפריש מרובא פריש" הוא כלל הסתברותי מובהק, אך הכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" לא!
הדוגמה שמעניינת אותי היא השאלה - עד כמה צריך לבדוק שהירקות שאנחנו אוכלים נקיים מחרקים? על-פי דברי יהוסף "רוב איסורי מאכלות אסורות אינם עניין מדעי, של חזיר המתאחד עם קיבת בן ישראל, אלא תיעוב שעניינו יחס שהאדם משתייך ומכיר אותו בשעת האכילה, ומכאן שיותר חשוב לנו היחס הטבעי לדבר מאשר הבירור המדעי טכני, אם כי ברור שהוא משפיע". לפי זה, למי שאף-פעם לא ראה חרקים בתרד - מותר לאכול תרד מהגינה ללא בדיקה, אך מי שראה חרקים פעם אחת - חייב מעתה לבדוק כל תרד שהוא אוכל. האמנם זו ההלכה?
מיכי כתב: "ברוב דליתא קמן יש גם סטטיסטיקה, אלא שזוהי סטטיסטיקה שמבוססת על תפיסה מדעית כללית ולא אמפירית מקומית" - לא הבנתי את המשפט הזה - התוכל להסביר אותו?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2004 12:39 |
|
| |
העברת את השאלה למישור אחר, והוא כללי ההלכה במקרה של ספק שקול.
במקרים כאלה רשאית ההלכה לקבוע כללים לעצמה כיצד לנהוג במקרים נעדרי הכרעה או הסתברות. אין כאן כל עמדה מצידה כלפי הסטטיסטיקה המודרנית או המדע.
דברי מיכי פשוטים בתכלית: דמיין לעצמך אשה מעוברת בהריון ראשון לחייה. 'רובא דליתא קמן' מבוסס על ידע מדעי בן התקופה, והוא אומר שהאשה הזו תלד בחודש התשיעי, מכיון שרוב נשים יולדות לתשעה, ומכוח זה בלבד אנו מכריעים במקרה שלפנינו.
תוקן על ידי - שלויימלע - 17/12/2004 12:42:19
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2004 13:46 |
|
| |
סטטיסטיקה ברובא דליתא קמן
1. עצם הקביעה שקיים רוב מסויים דליתא קמן מבוססת על מידגם גדול שבחנו חכמים, ומהמדגם הסיקו שמדובר ברוב כללי.
2. אחרי שנקבע שמדובר באמת ברובא, ההסתמכות על רובא דליתא קמן, גם היא דין הנהגה עם הסבר סטטיסטי.
ר"מ
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2004 17:19 |
|
| |
בתורתו של ר' גדליה מפורש יצא מפיו שאין ההלכה נקבעת לפי הסטטיסטיקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2004 03:02 |
|
| |
דוד - תן קצת הסבר....
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2004 03:19 |
|
| |
סטטיסטיקה, וכן כל חזקה, אינה כלי לבירור אמת.
נגיד שיש הלכה, המבוססת על חזקה בעלת הסתברות גבוהה 80%
למה שאני אשמור את זה, אם אני בין ה20%?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2004 08:26 |
|
| |
דוד
עד כמה שאני זוכר, כוונתו של ר' גדליה היתה שאין הכרעתם של חכמים מתקבלת לפי סקרים, אלא לפי אומדן שבדעתם.
אבל הבנתי ממנו שאין זו שלילה של הרעיון ההסתברותי - שאנו משערים שהמקרה שלפנינו יהיה דומה לרוב המקרים הידועים לנו. ההבדל הוא באופן שבו מבררים מהו הרוב. היום יתכן שהיינו אומרים שצריך לצאת לעולם ולעשות מחקר. חכמים ודאי לא עשו זאת, אלא הסתמכו על הכרתם את האדם ואת העולם, לפי מיטב ידיעותיהם ומחשבותיהם, בחינת "אנן סהדי". (זאת אומר אני, ולא שמעתי כך מפי ר' גדליה זצ"ל, אלא שכך הבנתי את כוונתו).
אמנם, הכלל שאומר כי "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" פועל אחרת, וזה דבר שצריך להבין. ראשית, מה ההגדרה. שנית, מה הטעם של ההגדרה הזו שנבחרה.
מן הסתם יהיה זה להועיל לסקור את מצבי הספק השונים, ואת מצבי הרוב השונים, וכיצד הם משפיעים על קביעת ההלכה.
ראשית, יש לחלק בין שני סוגים של מצבים. יש מצבים שבהם לפנינו קבוצה סגורה וסופית של אפשרויות. למשל, לפנינו שתים או שלוש חתיכות של בשר, מה שנקרא שומן, אך יתכן שאך מהן היא אסורה באכילה, כיון שאינה אלא חלב.
ויש מצבים שבהם מדובר בקבוצה פתוחה ובלתי מוגבלת עקרונית של אפשרויות.
כאשר הקבוצה מכילה יותר מאשר שתי אפשרויות, אנו למדים מן התורה ללכת אחרי הרוב (ויש על זה שיעור מעניין של ר' גדליה בספרו של הרב שילת). זה יכול לנבוע משתי סיבות. או בגלל שאנו אומרים שהמיעוט התבטל וכאילו הפך לאחד עם הרוב. כלומר, האיסור פקע, ולפנינו חתיכה בעלת דינים רגילים, כלומר מותרת. או שנאמר שכל חתיכה שניקח בוודאי באה מן הרוב.
אך יש כאן שני סוגים של רוב. רוב של הקבוצה הפתוחה ורוב של הקבוצה הסגורה. הרוב של הקבוצה הסגורה נקרא "רוב דאיתא קמן", כלומר "רוב שהוא לפנינו". הרוב של הקבוצה הפתוחה והבלתי מוגבלת עקרונית נקרא "רוב דליתא קמן", כיון שרוב החתיכות ששייכות לרוב הזה אינן נמצאות כאן לפנינו. לפעמים לפנינו רק חתיכה אחת, ועלינו לדון עליה מול כל החתיכות האפשריות.
דוגמא לשני הדברים.
א. שלוש חתיכות בשר, ואחת מהן היא בוודאי חלב. כאן אנו אומרים שהולכים אחר הרוב, וכל החתיכות מותרות (זה דין תורה, אבל למעשה יש כאן שיטות שונות כיצד לנהוג ועד כמה יש להתיר, ככל הנראה מדרבנן).
ב. יש לפנינו בהמה שנשחטה (כדין) והשאלה היא אם יש לחשוש שהיא אחת מאותו מיעוט של בהמות טריפות שקיים בעולם לפי ידיעתנו. אמנם, אנו אומרים שבהמה זו וודאי היא מן הרוב, כי הולכים אחר הרוב. אך זהו רוב שאינו לפנינו. (והדברים קשורים לדעתי למושג החזקה, והם תלויים זה בזה וראוי להאריך ואין באפשרותי עכשו).
בשני מקרים יסודיים אלו אנו הולכים אחרי הרוב, אך אלו, לפי המקובל להסביר, גדרים שונים של רוב.
עדיין לא ציינתי מה טעם אנו הולכים אחרי הרוב להקל (וכן לא דנתי בשאלה המעניינת אם יש ביטול ברוב גם להחמיר, כגון חתיכה מותרת שהלכה לאיבוד בין חתיכות טרפות, האם האוכל בשוגג אחת חייב תמיד בקרבן, או אם ניתן להחיל דינים על ידי ביטול זה, כגון חוט ציצית שלא נטווה לשמו שאבד בין ציציות כשרות, ובדומה לזה דן הרב אלישיב בספרו האחרון על פרשיות שנכתבו בפסול ונשלחו לחו"ל ואין להכירן). וניתן להציע כמה סברות. למשל, הסברה האינטואיטיבית שאם נוטלים חתיכה כלשהי, מן הסתם יעלה בידינו מן הרוב. אך זה לא מועיל למקרה שבו נרצה לאכול את כל החתיכות כאחת. (כי אם נאכל אחת אחת, לאחר שנסיים אחת, וזה מותר מהטעם שנתבאר, נוכל לחזור ולומר שמא החתיכה הבאה היא מן המותרות. אך מה אם אוכלים את כולן יחד). ויש לומר שכיון שעלינו לבחור למעשה בין האפשרות לאסור את כל החתיכות או להתירן כולן, נתנה התורה רשות לאכול את כולן.
וזה תלוי גם בשאלה הגדולה אם מצב שהוא ספק גמור, כלומר ללא רוב או הכרעה מתודולוגית אחרת, האם הוא איסור לפי התורה או היתר לפי התורה, ורק חכמים גזרו בו.
אחרי הקדמה ארוכה זו אפשר לדון במצב של "קבוע". הדוגמא היסודית היא כנראה של שתי חתיכות שאחת היא שומן מותר והשניה חלב אסור. זה מצב ספק. אך במצב זה מודים כל המפרשים שיש כאן איסור תורה. ואדרבה, האוכל חתיכה אחת בשוגג חייב להביא קרבן אשם תלוי. מדוע? כיון שנקבע כאן שם איסור. אנו יודעים שהאוכל עלול לפגוע בחתיכה האסורה.
אך אם יש שלוש חתיכות, יש כבר ביטול. כשדנים בדבר בצורה כזו, זה נראה תמוה, עד כמה חתיכה אחת ויחידה יכולה לשנות. אך אני סבור שניתן להבין זאת גם על פי האינטואיציות הראשוניות שלנו (ובזה צדקו דברי מרן ר' גדליה, שההלכה משקפת את ההסתכלות האנושית הטבעית והראשונית - למרות שכאן זה כמעט מעגלי, וההסתכלות תהיה מוגדרת לפי מה שמלמדת ההלכה, עבור מי שירצה לטעון שהסתכלותו לא כזו...).
כאן אנו נפגשים במושג של "קבוע" בתוך קבוצה של שתי חתיכות. אך שם ניתן לקרוא לזה ספק "גמור". מה יהיה עם קבוע מול רוב? הרוב פועל להתיר. הספק פועל לאסור. מה אז?
ובכן, כאן יש מקרים שבהם הקבוע כה מרשים אותנו, עד שאנו אומרים שאנו מתייחסים לקבוצה כולה - ויש לבדוק אם מדובר בקבוצה סגורה או פתוחה כדלעיל - כאל מצב של ספק, חצי חצי, ולא כאל מצב של חתיכה אחת בתוך רוב.
הדוגמא הבולטת ביותר, שמשמשת אכן למקור, היא מי שזרק אבן לעבר קבוצה של בני אדם שיש בה יהודי מול גויים, או להפך. אם נניח - הנחה שכבר נידונה בפורום - שאין איסור רציחה בגוי, אזי יש לדון על מי שהשליך אבן כך שהרגה אפילו את היהודי. יתכן שנאמר שאין להענישו בעונש הראוי לרוצח, כיון שיכול היה לפגוע בגוי (שבו אין איסור רציחה במובן החמור והמחייב עונש) ולא ביהודי.
זאת כיון שברגע שיש שם גוי אחד, זה כבר מצב של ספק מוחלט, כאילו היה כאן מחצה על מחצה.
ומכאן למדו ליישם את ההגדרה הזו לגבי מקומות אחרים.
לצערי אין בידי להמשיך בהסבר כעת, אך יבואו חכמים אחרים וירחיבו, או שאשתדל לעשות זאת מאוחר יותר. הנקודה שיש לבאר היא מפני מה לקחו את המושג של "קבוע", כלומר שנקבע כאן שם איסור ודאי אי שם, שמצאנוהו בשתי חתיכות, כלומר במצב אמיתי של מחצה על מחצה, והשתמשו בו גם במצב של רוב נגד חתיכה אחת.
אם מדובר ברציחה, ניתן להבין זאת יותר. שהרי אנו נזהרים שלא להרוג את הנפש, גם כאשר מדובר ברוצח. אך כלל זה נאמר גם במקומות אחרים, שיש בהם שאלה של כשרות.
(המשך יבוא בל"נ).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2004 10:19 |
|
| |
באמת תמיד תמהתי מה ההיגיון של "קבוע". יש לך הרב מיימוני הסבר הגיוני לזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 11:52 |
|
| |
מיימוני: תודה על ההסבר. אשמח אם תוכל להמשיך אותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2004 21:59 |
|
| |
הספק דשני שבילין הוא מקרה קלאסי בו ההכרעה לטמא את שניהם כשבאו כאחד, מקורה ב"חושים הטבעיים", ולא בחישוב הסטטיסטי.
כשבא אחד לבדו יש כאן 50%, ספק שקול. גם כשבאים שניים יחדיו, יש כאן עדיין ספק שקול (50% * 50%) + (50% * 50%) = 50%, ובכל זאת זה נחשב כ"ספק מוכח" בגמרא, ולכך מטמאים את שניהם, למרות שסטטיסטית לא השתנה דבר!
נדמה לי ששמעתי בעבר הסבר כזה: במקרה זה ניתן אמנם ליישב, שההסתברות המספרית נותרת על חמישים, אך כיון מושא הספק משתנה שבתחילה היה ספק על הדרך ועכשיו הספק הוא על האדם, וכיון שהאדם נחשב כרשות היחיד, לכן מחמירים.
כדאי גם להזכיר פסק ידוע לענין ממזרות (אויירבאך? גולדברג?) השולל ומבטל בדיקת אבהות באמצעות בדיקת DNA. גם כשהתוצאה (9.98) התקבלה בביהמ"ש לצורך גביית דמי מזונות, סרבו הדיינים למשוך את החלטתם בענין הממזרות והסתמכו על הכלל "רוב בעילות אחר הבעל".
תרגילים רבים נעשו כדי להוכיח ולהמחיש את הניגוד שבין ה"חוש הטבעי" ל"אמת המדעית". ואכ"מ.
בהקשר לכך, מי שחשקה נפשו לקרא ספר טוב הנוגע גם במקרה דנן, טוב יעשה אם יקרא את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון.
אפשר שקיצרתי במה שראוי היה להאריך, אך גם את המעט שכתבתי, כתבתי בחופזי שאין עיתותי בידי.
|
|
|
|
|
