איך להתייחס לקמצנים וכפויי-טובה?
נניח שיש לנו שכן קמצן - הוא אף-פעם לא מוכן להשאיל לנו חפצים. הוא רכושני ולא מעוניין שהחפצים שלו "יסתובבו" אצל אחרים. למרות זאת, כשהוא צריך לשאול חפץ מאחרים, הוא מבקש בלי בושה.
אנחנו זוכרים את המצוות "לא תקום ולא תטור", שאותן פירשו חז"ל כך (רש"י ויקרא יט 18): " לא תיקום - אמר לו 'השאילני מגלך!'. אמר לו 'לאו!'. למחר אמר לו 'השאילני קרדומך!'. אמר לו 'איני משאילך, כדרך שלא השאלתני' - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה - אמר לו 'השאילני קרדומך!'. אמר לו 'לאו!'. למחר אמר לו 'השאילני מגלך!'. אמר לו 'הא לך, ואיני כמותך, שלא השאלתני!'. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם ". לכן, בכל פעם שהוא מבקש חפץ, אנחנו משאילים לו בחיוך.
אך לאחר כמה פעמים, כבר קשה לנו לחייך. אנחנו מרגישים "פראיירים", מרגישים שיש כאן אי-צדק: השכן מתנהג במידה "שלי שלי ושלך שלי", ואנחנו צריכים להתנהג כלפיו במידה "שלי שלך ושלך שלך"! והרי השיפוט הצודק ביותר הוא לשפוט כל אדם לפי הערכים של האדם עצמו ( http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/1093782_1.html ) - אם השכן מסרב להשאיל באופן קבוע, איך הוא יכול לצפות שיתנהגו איתו בצורה אחרת?!
הנה כמה רעיונות שעלו בדעתי בסוגיה זו (זהירות - הרעיונות אינם מקובלים בהלכה):
1. נורמה חברתית או נורמה אישית
אין שום מצוה בתורה להשאיל חפצים. החובה להשאיל חפצים גם למי שלא רצה להשאיל לנו נובעת מנורמה - לא-כתובה - שלפיה שכנים משאילים חפצים פשוטים זה לזה. המצוה "<<לא תיקום ולא תיטור>>" מחייבת אותנו לשמור על הנורמות החברתיות המקובלות, גם עבור אנשים שפגעו בנו באופן אישי. אולם, אם מישהו באופן קבוע מתנגד לנורמה הזאת ואינו מתנהג לפיה, ייתכן שגם אנחנו לא חייבים לשמור על הנורמה הזאת ביחס אליו.
לפי דעה זו, איסורי נקמה ונטירה מתייחסים רק למצב שבו הסירוב של השכן הוא חד-פעמי: בדרך-כלל הוא מסכים להשאיל (על-פי הנורמה המקובלת), אך באופן חד-פעמי הוא מסרב. במקרה כזה, אסור לנקום בו, כי ייתכן שיש לו סיבה טובה שהוא לא יכול לפרט (ייתכן שהוא הבטיח את החפץ הזה למישהו אחר, ייתכן שהוא חושב שיצטרך אותו מחר, וכו'). לכן, צריך לדון אותו לכף זכות [ע' בספר " הצד השני של הסיפור "], ולהמשיך להתנהג כלפיו על-פי הנורמות המקובלות.
* אך על-פי הרב דוד אריאב (מחבר ספר "לרעך כמוך"), איסור "<<לא תקום ולא תטור>>" לא מתייחס לנורמות החברתיות הכלליות, אלא לנורמות האישיות שלנו: אם אנחנו נוהגים להשאיל חפצים מסויימים לכל אדם - עלינו לשמור על הנורמות הללו גם כלפי אנשים שאינם מתנהגים כך. לפי דעה זו, איסורי נקימה ונטירה מתייחסים גם למצב שבו השכן מסרב באופן קבוע, כלומר - חייבים להשאיל חפצים גם לשכן הקמצן...
יש לדון לכף זכות גם את השכן הקמצן - ייתכן שהוא בא משכונת-עוני שבה כל פרוטה חשובה, ייתכן שבעבר הוא השאיל הרבה חפצים והחפצים לא הוחזרו, ולכן יש לו טראומה והוא לא מסוגל להשאיל יותר, וכו'...
2. עיסקה או הרגל
הסירוב נחשב לנקמה רק כאשר הוא נובע מרגשות של כעס וטינה, ולא כאשר הוא נובע מסיבה חומרית ממשית. למשל, אם יש לנו שכן שלומיאל, ואנחנו פוחדים שהוא ישבור את החפץ - אנחנו לא חייבים להשאיל לו.
לפי זה, ייתכן שמותר להגיד לשכן הקמצן, כאשר הוא בא לבקש חפץ, "אני מוכן להשאיל לך עכשיו, בתנאי שתבטיח לי שבעתיד גם אתה תשאיל לי". זו אינה נקמה, כי יש כאן תועלת חומרית ממשית. אפשר לראות בזה "עסקה" - כמו שמוכר אומר לקונה "אני מוכן לתת לך חפץ, בתנאי שתיתן לי כסף בתמורה". אם השכן הסכים לתנאי, ולמחרת - הפר את הבטחתו ושוב סירב להשאיל לנו חפץ, נוכל לאכוף את ההסכם ע"י פניה לדין תורה - שבו נתבע מהשכן שישלם לנו פיצויים על הנזק שנגרמה לנו בגלל הפרת ההסכם (למשל, נאלצנו לבזבז זמן וללכת לשכן רחוק יותר, או לשכור את החפץ תמורת כסף).
* אך על-פי הרב הנ"ל, אסור להחליט שאנחנו עושים "עסקה" מסוג זה דווקא עם שכן מסויים, כאשר לאנשים אחרים אנחנו משאילים בלי חשבון. למשל, אם תייר שעומד לעלות למטוס יבקש מאיתנו לשאול עט לכמה דקות - אנחנו נשאיל לו, למרות שהוא בוודאי לא יוכל לגמול לנו על כך. כשאנו משאילים חפצים מסוג זה, אנחנו לא מצפים לתמורה. ברור שהתנאי שאנחנו מתנים עם השכן נובע מכך שאנחנו זוכרים את הסירוב של השכן, ולכן אנו עוברים כאן על איסור נטירה (" שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם "), ואם השכן מסרב להתחייב ואנחנו לא משאילים לו - אנחנו עוברים על איסור נקמה.
[מותר לעשות עסקאות כאשר הן נובעות משיקולים הגיוניים, למשל - מותר להחליט שאנחנו משאילים את המכונית שלנו רק למי שמוכן להשאיל לנו את המכונית שלו; אנחנו לא נשאיל את המכונית שלנו לתיירים או לאנשים שאין להם רכב, כי מכונית היא חפץ יקר ועדין, ואנחנו מוכנים להשאיל אותו רק אם נקבל על כך תמורה הולמת. הכל תלוי בנורמות האישיות שלנו].
3. בסתר או בגלוי
בפסוק שלפני הפסוק "לא תקום ולא תטור" כתוב (ויקרא יט 17) "<<לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא>>", כלומר, אין איסור לשנוא - יש איסור לשנוא בלב. אם מרגישים שנאה כלפי מישהו - חייבים להגיד לו את זה בהקדם, כדי שיוכל להצטדק או לפחות להתגונן. השנאה הגרועה ביותר היא זו שנשמרת בבטן - שעלולה להתפוצץ בצורה קשה ואף באלימות.
לפי זה, ייתכן שגם המצוה "לא תקום ולא תטור" מתייחסת בעיקר ללב: הבעיה העיקרית בנקמה היא, שהאדם מתכנן אותה במשך הרבה זמן בליבו, וחברו לא יודע עליה ולא יכול להתגונן, ואז הנקמה מגיעה בדיוק ברגע הכי פחות נוח עבורו (למשל, בדיוק כשהוא צריך חפץ מסויים בדחיפות...).
לפי דעה זו, אם אנחנו מזהירים את השכן מראש, ואומרים לו "אם לא תשאיל לי עכשיו, גם אני לא אשאיל לך בעתיד", ייתכן שזו לא נקמה. גם כאן אפשר לראות בזה "עסקה" - כמו שמו"ל של עיתון אומר ללקוח שלו "אם לא תשלם את דמי המנוי - לא תקבל יותר עיתון", וכמו שסוכן אומר ללקוח שלו "אם לא תשלם את דמי הביטוח - תאבד את זכויותיך". כל עוד הכל ידוע וגלוי, ולא שומרים שום "מזימות" בלב - זו אינה נקמה.
* אך על-פי הרב הנ"ל, גם אם הזהרנו את השכן מראש, אסור לקיים את האיום כי זו נקמה. אסור להמציא "עסקאות" שאנחנו עושים רק עם אנשים שפגעו בנו, כי "עסקאות" כאלו הן בעצם נקמה בתחפושת...
4. לשם תוכחה או לשם חינוך
בפסוק שלפני הפסוק "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט 17) כתוב "<<לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא>>", כלומר, אם מישהו פוגע בנו - מצוה להוכיח אותו על כך.
מצוה להוכיח גם את השכן הקמצן. הבעיה היא, שהוא לא מוכן לשמוע דברי תוכחה - הוא "נעול" על עמדתו נגד השאלת חפצים. הזמן היחיד שבו יש סיכוי שהוא יקשיב לתוכחה הוא - כאשר הוא בעצמו צריך חפץ כלשהו. רק בזמן זה יש סיכוי שהוא יבין איך מרגיש מישהו שצריך חפץ ושומע "לא".
ייתכן שבמצב כזה המצווה "<<הוכח תוכיח את עמיתך>>" דוחה את האיסור "<<לא תיקום ולא תיטור>>", ומותר לסרב להשאיל לו חפץ - רק כדי שילמד לקח וישנה את דרכיו.
* אך לפי הרב הנ"ל, נקמה מסוג זה מותרת רק כאשר הנוקם הוא אדם שתפקידו לחנך, כגון מורה ה"נוקם" בתלמידו או הורה ה"נוקם" בילדו. בשאר המקרים, קשה מאד לשלוט במחשבות ולהתכוון רק למטרה חינוכית; כמעט תמיד המעשה נובע מתוך יצרי-נקם, כעס ושנאה, והמטרה ה"חינוכית" היא תירוץ בלבד [כדי לבחון את המניעים שלנו, עלינו לשאול את עצמנו: 'איך היינו נוהגים אם השכן היה פוגע במישהו אחר ולא בנו? האם גם אז היינו רוצים לחנך אותו?' בדרך כלל התשובה היא 'לא'...]
סיכום דעת הרב דוד אריאב:
* מותר להפלות לטובה קבוצה קטנה של אנשים, שאליהם אנו מתייחסים בצורה חיובית יותר מאשר לאחרים (למשל - משאילים להם את הרכב שלנו).
* אך אסור להפלות לרעה קבוצה קטנה של אנשים, ולהתייחס אליהם בצורה שלילית יותר מאשר לאחרים.
* בפרט, אין כל היתר להתייחס אל השכן הקמצן שלנו בצורה שונה מאשר לכל אדם אחר מישראל.
* כשאנחנו משאילים לו חפצים, אנחנו לא צריכים להרגיש "פראיירים", אלא לשמוח שאנחנו עושים חסד!
מה דעתכם?
|
|
