האם טובת הכלל היא תכלית שראוי לפעול למענה?
האם יש מקום לאיזושהי הקרבה של טובת הפרט למען הכלל?
אם כן, מתי ראוי להמנע מפעולה למען טובת הכלל?
פעולה למען טובת הכלל פועלת למען אותו הפרט. עצם תרומתו, עצם היותו נחוץ, הופכים אותו עצמו משמעותי בעיני עצמו, את חייו למעניינים ועשירים יותר, מחדדים את כישוריו ויכולותיו, קשריו החברתיים הופכים נעימים ורחבים יותר... והאדם התורם - בעצם גדל ומשתבח ונתרם בעצמו.
אלא, לדעתי, מרגע שיש בזה הקרבה - יש בזה זיוף. היינו, הבן-אדם אינו יכול לשאת את עצמו לבדו, ולפיכך הוא "מקריב עצמו על מזבח האחרים" ומגלגל אליהם את ריקנות חייו הוא. רגשות האשם שהוא מעורר באחרים נותנים לו את המשמעות בעיני עצמו, וחולשה ומסכנות יבואו, בסופו של דבר, במקום יכולת וחוזק שנותנת תרומה ללא הקרבה, מתוך רצון חופשי. ורק עד כמה שהרצון החופשי מבקש לתת.
היינו, כשפרט תורם לכלל מתוך נקודה של רצון - ועד אותה נקודה שיש לו הרצון ולא מעבר לה - הוא מתחזק מתרומתו, ותרומתו מחזקת את החברה.
אם הוא מקריב מרצונו, וגם אם כופים עליו להקריב - הוא נחלש, והחברה הכופה נחלשת אף היא.
וכמה טוב רואים את זה אצלנו, כל הזמן, בכל מקום.
|