האם טובת הכלל היא תכלית שראוי לפעול למענה?
האם יש מקום לאיזושהי הקרבה של טובת הפרט למען הכלל?
אם כן, מתי ראוי להמנע מפעולה למען טובת הכלל?

הייתי רוצה שנדון בשאלות אלה הן מבחינת ההגיון המוסרי שלנו, אם יש כזה, והן מבחינת ההשקפה של התורה המקראית.

מה הכוונה בתנאי שאמרת - שהכלל יקריב עצמו עבור הפרט? אני מניח שאת מתכוונת שהכלל מתחשב בפרט? בפרט מסוים או בכל פרט?

האם טובת הכלל היא תכלית שראוי לפעול למענה?
האם יש מקום לאיזושהי הקרבה של טובת הפרט למען הכלל?
אם כן, מתי ראוי להמנע מפעולה למען טובת הכלל?




פעולה למען טובת הכלל פועלת למען אותו הפרט. עצם תרומתו, עצם היותו נחוץ, הופכים אותו עצמו משמעותי בעיני עצמו, את חייו למעניינים ועשירים יותר, מחדדים את כישוריו ויכולותיו, קשריו החברתיים הופכים נעימים ורחבים יותר... והאדם התורם - בעצם גדל ומשתבח ונתרם בעצמו.

אלא, לדעתי, מרגע שיש בזה הקרבה - יש בזה זיוף. היינו, הבן-אדם אינו יכול לשאת את עצמו לבדו, ולפיכך הוא "מקריב עצמו על מזבח האחרים" ומגלגל אליהם את ריקנות חייו הוא. רגשות האשם שהוא מעורר באחרים נותנים לו את המשמעות בעיני עצמו, וחולשה ומסכנות יבואו, בסופו של דבר, במקום יכולת וחוזק שנותנת תרומה ללא הקרבה, מתוך רצון חופשי. ורק עד כמה שהרצון החופשי מבקש לתת.

היינו, כשפרט תורם לכלל מתוך נקודה של רצון - ועד אותה נקודה שיש לו הרצון ולא מעבר לה - הוא מתחזק מתרומתו, ותרומתו מחזקת את החברה.

אם הוא מקריב מרצונו, וגם אם כופים עליו להקריב - הוא נחלש, והחברה הכופה נחלשת אף היא.

וכמה טוב רואים את זה אצלנו, כל הזמן, בכל מקום.

"למען אחי ורעי אדברה-נא שׁלום בך. למען בית-יהוה אלהינו אבקשׁה טוב לך."

צריך לבקש את שלום ירושלים למען אחינו ורעינו, וצריך לבקש את טובת ירושלים למען בית ה'. כלומר, התכלית של מעשינו צריכה להיות למען הטוב המוחלט שהוא הגשמת הרצון האלהי, ויש מקום לרצון שהגשמה זו תבוא מתוך שלום לי ולאחי.
אני סבור שלא ניתן לנתק את טובת הכלל מהתכלית הכללית. כלומר, הרצון של הפרט צריך להיות הגשמת התכלית הכללית, וכל מעשיו בין הפרטיים או הכללים, נובעים מאותו יעוד. מותר לפרט לשאוף שהדברים יעשו מתוך שלום לו ומתוך שלום לחבריו.
הקרבה למען הכלל אינה שיקול כאן, אלא השאלה צריכה להיות האם מותר להקריב למען התכלית הכללית? אני מוציא את עניין הקרבת החיים משאלה זו, מפני שלדעתי יש לדון בה במקום אחר. זאת מפני שברגע שאין חיים, אז גם קשה להמשיך לקדם את התכלית.
מכל מקום, ראוי מאד לאדם לוותר על שלומו ועל צרכיו הגשמיים, אם יש בכך קידום העולם לקראת התכלית האלהית.

היכן מצאת שהתנ"ך מדבר על תכלית אלהית? אני לא מצאתי.