אולי ברקע עומד מאמר חז"ל שאען בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף.

יש ענין גדול להוליד מה שיותר ילדים והוא מה שאמרו ביבמות שמרבה את הצלם ומרבה את הדמות וכדומה. ויש עוד הרבה הנאות. אני בכור ל 11 ויש לי יותר ממאה בני דודים ראשונים והרבה יותר מאלף בני דודים שניים. יש לי קרובים בכל מקום ובכל עיר בעולם. וכיון שאנו משפחה קרובה מאד הרי שאנו סומכים אחד על השני ומי יוכל לתאר ולשער גודל המעלה שבזה.

ולבסוף אסיים בדברי רס"ג באמונות ודעות מאמר י' לקוח מאתר,
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/kapah/10b-2.htm#9

ואחרים נראה להם שיתאמצו בבקשת הילדים, ואמרו שיש בכך עונג לנפש ושעשוע לעין ושמחה וששון. ואלמלי הבנים לא היו בני אדם ולא יתקיים העולם, והם הסגולה לאדם לעת הזקנה, והם זכרונו לטוב לאחר מותו, ואיה החנינה והרחמים כי אם להם, והחסד והכבוד אלא מהם, ודי לך בכך שכל נכבד מן הנביאים השתדל שיהיו לו. כמו שאתה רואה אברהם אומר: הן לי לא נתת זרע, ואמרה התורה: ויעתר יצחק,לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, ואמרה רחל: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ואף ילמדם האב תורת ה' ודתו וחכמתו, ויזכה על ידי כך לגמול, כאומרו: אב לבנים יודיע אל אמתך.
והתבוננתי במה שאמרו, ומצאתי כי הנכון שבו בבנים אשר יחנם ה' את עבדו כפי שירצה. ונקודת טעותם של אלה היא, מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה בלבד, בלעדי שאר הדברים. ואומר: ובמה אפשר ליהנות מהם, אם לא יהא להם מזון וכסות ומדור? ואיזו טובה תהיה בגידולם, אם לא הייתה שם חכמה ולימוד? ואיה היא החנינה והחמלה עליהם בהעדר הדברים האלו, ואינם אלא הוספה בצער ההורים. אבל יקרם וכבודם אין לקוות מהם מאומה אם לא הייתה שם הקדמה. והיכן צער ההריון והצירים והלידה ואחר הלידה ומחלות הנגרמות על ידו, כאומרו: בעצב תלדי בנים, ופעמים תמות בעת לידתה ותהפך השמחה לאבל, כאומרו: ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני. ואיה יגיעת האב ועמלו והביאו את עצמו בסכנות כדי להביא לחם למשפחתו וילדיו כאומרו: ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא. והיכן צער הגידול והטיפול במחלות והכנת הרפואות ושמור מי השיעורים והמרקחות כי אם בשבילם על הרוב, כל שכן אם נסתיים הדבר במות ושכול ואז אוי ואבוי, כאומרו: כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם כי גם אוי להם בשורי מהם. ואם יחיו, הרי מפחדו מה יעשו הזכרים שבהם ינדד שינה מעיניו, כאומרו: משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר, ופחד מה שיקרה לבנות שבהם יכאיב את העינים כמו שאמר בן סירא: בת לאביה מטמנת שוא מפחדה לא יישן בלילה. וכולם אם יהיו עקרים הרי נכרתה תוחלתו, כל שכן אם היו רשעים, שבהם נאמר: דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. אבל חביבין הולדות לאדם שיחזיק במה שחננו ה' מהם, ואל ירגז בדבר, כאומרו: הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן.

במסכת מו"ק כד,ב נאמר חילוק בעניין הספד על ילדים, בין בני עניים לבני עשירים. "ומה הן בהספד רבי מאיר בשם רבי ישמעאל אומר עניים בני שלש עשירים בני חמש רבי יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים". ופרש"י "לפי שהעני מצטער על בניו יותר מן העשיר לפי שאין לו שמחה אחרת."
כלומר, זוהי העשירות של העניים ללדת ילדים, זה לא עולה כסף.
נראה לי, שגם מאמר חז"ל "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", מבוסס על הרעיון שהעני אין לו במה להתבלט על חבריו אלא בהתמדתו והצלחתו בלימוד, משא"כ בני עשירים וחכמים מתפארים בייחוסם ובכספם ומתרשלים בלימודם. כמדומני שהמציאות הזו מוכיחה את עצמה, לא רק בעולמה של תורה.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

כל המילים היפות אינן יותר מכיסוי לעובדה הפשוטה שלכל חברת מיעוטים יש צורך אינסטינקטיבי ופסיכולוגי להתרבות. עיין ערך.
המציאות חזקה מכל תיאוריה, ששיטת ההולדה חסרת המעקב לא גידלה בהכרח דורות איכותיים יותר משום בחינה. מצב סוציו-אקונומי נמוך, עוני דעת וחוסר תרבות מינימלית אינה מתכון לעבודת ה' נעלה יותר, גם אם היא מכוסה בדמגוגיה חסרת פשר. הכותב המתרברב על אלפי דודניו, טוב יעשה אם יספר גם על צורת חייהם.
כמו בהרבה מצוות אחרות - יש היבט של חובה ויש של נדבה. יפים לענין זה דברי הגמרא ובעקבותיה הרמב"ם בענין תפילה, שהלוואי וישלים אדם את תפילת החובה שלו קודם שהוא פונה למותרות רוחניים שאינן בהשגתו.

אשרי,
ראשית, ברוך הבא.
שנית, "פרו ורבו" לא נאמר רק ליהודים אלא לאדם הראשון, שהוא אבי האנושות כולה.
שלישית, האם המצוה הראשונה בתורה אינה "החדש הזה לכם"?
רביעית, אם עלינו להגדיל ולהרחיב את העם היהודי, האם לא כדאי שנעסוק בגיור, כפי שעשה אברהם אבינו?

פרופסור,

אני חושב שהבאת ילדים רבים תופסת בציבור החרדי חלל שנוצר עם מידורה של האשה מחיי הדת האקטיביים, ובפרט לימוד תורה. כל האנרגיה הרוחנית הרבה שמייצרת הסביבה החרדית מתנקזת לדבר אחד.

בחברה החרדלית מאידך, אני חושב שמשקלו של הגורם הדמוגרפי (בראיה אידאולוגית-אמונית שלו) אכן רב יותר.

אמשלום,

א. פריה ורביה נתפסת כבר אצל חז"ל כמהות האדם הכלל אנושית, שהרי 'לא נברא האדם אלא לפריה ורביה' שנאמר 'לא תהא בראה - לשבת יצרה', ואף יש לכך נפקויות הלכתיות (יעויין בסוגית 'גוד או אגוד?' בפרק הראשון של מסכת בבא בתרא בעניין עבד שאינו יכול להינשא - שבעליו מחוייב לשחררו.

ב. פרו ורבו היא המצוה הראשונה בתורה. 'החודש הזה' היא המצווה הראשונה שבא מצוה עם ישראל כעם (וקדמו לה מצוות נוספות: ברית מילה, איסור אכילת גיד הנשה).

ג. אני לא מוצא הבדל בין הבאת עוד ועוד ילדים 'סתם' תוך התעלמות ממרכיב איכות חייהם, לבין גיור סיטונאי שמטרתו 'הרחבת העם היהודי'.

וכמובן, איך אפשר לא להביא את השיר "ילדים זה שמחה":
ילדים זה שמחה
ביצוע: הברירה הטבעית
מילים: יהושע סובול
לחן: שלמה בר

תביאו שניים תביאו שלושה
תביאו ארבעה ילדים
תקבלו שיכונים עם כניסה ומטבח
ושני חדרים קטנים
תביאו ארבעה תביאו חמישה
תביאו ששה ילדים
תקבלו הנאה וכבוד מקרובים
אתם אוהבים ילדים

ילדים זה שמחה
ילדים זה ברכה
ולכם יש לב של זהב
כתוב בתורה
אולי בגמרא
לכו תשאלו את הרב

תביאו ששה תביאו שבעה
תביאו שמונה ילדים
זאת לא בדיחה
הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים

תביאו תריסר ולמה לא ח"י?
תביאו עשרים ילדים
אלוהים כבר יתן
הסעד גם כן
מה שצריכים ילדים

אלוהים הוא גדול
קשה לו לסבול
שאחד יקבל את הכל
לאחד הוא דוחף כסף, כח וכיף
ולכם הוא נותן ילדים

כמו שהוא מחייב אותי להלחם נגדו בחרב ובחנית, כך הוא מחייב אותי להלחם אתו בעוד דרכים.