השיח הציבורי העכשווי העוסק בשאלות מדיניות חברתית\כלכלית עושה שימוש מוטעה בפניה למוסר הקולקטיבי של המדינה כישות.

1) השימוש במונח ''קולקטיב'' אינו מורה בהכרח על כיסוי כל תחומי החיים של פרטיו. הפרטים מאצילים לקולקטיב את הטיפול בשטחים בהם קצרה ידם ומותירים לטיפולם ואחריותם האישית את רוב שטחי החיים. לעומת זאת, תפיסת העולם הרווחת בקרב סוציאליסטים רבים היא כי המדינה (Etat ) מהווה ישות עצמאית בעלת אינטרסים משלה ואשר אזרחיה אמורים לגזור את זהותם מקיומה (עיין ערך צרפת, סינגפור, ובמידה מסויימת ישראל). בחברה מעין זו, על המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה אלא אם כן הואילה ברוב טובה להאציל תפקיד זה או אחר לאזרח הקטן. על כן הגדרת ''השלמות'' מהווה נגזרת של הגדרת מטרת המדינה ותחום שיפוטה ביחס לאוטונומיית אזרחיה.

2) במידה שהושגה הסכמה באשר לתחום שיפוטה ומטרות המדינה, יש לממן את ישומם על ידי הטלת היטל (תשלום הקשור לתמורה מיידית - עיין ערך מיסי ועד בית) ומס (תשלום שאינו קשור בקבלת תמורה - ובאופן מעשי מסבסד אזרחים אחרים). אך הגדרת המטרות והצורך בתשלום מיסים מעוררים את השאלות הבאות:

- מוסריות הטלת נטל המס באופן לא שוויוני (שיטת המס הפרוגרסיבי)
- מוסריות קביעת מטרה תהא אשר תהא כאשר ברור כי מימושה כרוך ביצירת עוול ואי שיוויוניות
- זכות הקולקטיב להתנות נתינה (שאינה מהווה זכות קנינית של מקבלה, אלא ביטוי נאצל של החלטה ולונטורית) בהתערבות בזכויות הפרט (כגון הגבלת ילודה)
-בעוד שישנה הסכמה גורפת על תפקידה של המדינה להתערב בענינים מסויימים, ישנה מחלוקת על סדרי עדיפות (חינוך, אומנות, רווחה סוציאלית, טיפול בזקנים, השקעה בתשתיות, מדע, כוללים, ועוד). שאלת השאלות היא: מי שחושב שראוי לממן את החיתולים ליתומים הרועדים מקור מפרוסת העוגה שלו שיקום!!!

3) מדוע הנך מניח כי חובת החברה להטיל על המדינה את הדאגה לעניים וחולים??? מדבריך משמע כי לחולים ישנה זכות קנינית - רובין הודית לקבלת עזרה מקופת הכלל. מדוע לא להגדיר זאת כהחלטה וולונטורית של הקולקטיב במסגרת החוזה החברתי לממן במידה מסויימת את צרכיהם של עניים וחולים לאחר שמיצו אפשריות אחרות (כגון הטלת העול הכספי על המשפחה - במידה שיש). כמו כן, ניתן מוסרית להתנות קבלת עזרה מקופת הכלל בדרישה לויתור על זכויות אחרות. מוסריות החלטת הקולקטיב אינה אבסולוטית, ומוסריותה תלוייה בדרך מימושה. מימון תרופה לחולה סרטן היא מוסרית יותר כאשר כל האוכלוסיה משתתפת באופן שיוויוני במימונה. הטלת הנטל על חלק אחד של האוכלוסיה שווה מוסרית לדחיית החולה וסירוב לממן את תרופתו. כמו כן, יש לקחת בחשבון כי אין זכות אינהרנטית לקבלת תשלום מקופת החברה (כמו שטענה גברת נרגשת מפורום חדרי חרדים בעקבות החלטת נתניהו להגביל את השתתפות המדינה בטיפולי פוריות) וכי תמיד יש לעמת את הצורך בתשלום עם השאלה מאין ליטול את הכסף???

4) הלגיטימיות המוסרית של הגדרת מדינה כסוציאלית נובעת אך ורק מבחירת הפרטים לחיות במדינה סוציאלית (במידה ומנגנוני הדמוקרטיה משקפים את רצון העם). אך גם מוסריות הבחירה אינה פותרת את בעיית עושק המיעוט. הפילוסוף גון רולס ניסה לפתור את בעית עושק המיעוט בתיאוריה לפיה היחיד מוכן לתת לזולתו את כל מה שהוא היה רוצה לעצמו אילו היה במצב זולתו. תיאוריה הייתה זו פותרת את הבעיה אילו היא הייתה משקפת את דעתו של המיעוט הנעשק. אלא שרולס ריחף בעולם האצילות הליברלי של הרווארד והיה מנותק לחלוטין מהעובדה שאנשים מסויימים משקיעים יותר, מוכנים לקחת סיכון, בתמורה לרווחים גדולים.

5)אין נושא שנחשב אובייקטיבית ענינה של החברה, שכן אלו באים תמיד על חשבון הנושאים האישים. פרטי החברה יכולים להאציל סמכויות למדינה כאשר האחרונה יכולה לבצע את המשימה באופן יותר יעיל (יעילות בהשגת המטרה ובניצול משאבים).

וגם אם יש אחריות קהילתית, מי אמר שהמדינה היא הקהילה? האם לא ניתן להרחיב את הקהילה לכל העולם (קופי אנאן יאהב את זה), או שמא יש לצמצם למעגל חברתי כבית כנסת, או אזור גיאוגרפי?

בענין הגונב מהגנב אין לי לומר אלא שהנך בעמדת הכומר המטיף למקהלה

לשאלת מימון הוצאות הציבור על ידי מס גולגולת, לפי מידת ההנאה או מס רכוש ראה את המקורות הבאים:

1) בבא בתרא ז
2) טור חו''מ קס''ג
3) תוספות ב''ב ז
4) רמב''ם הלכות שכנים ו'ד' ומגיד משנה והגהות מימוניות שם
5) ב''מ פ''ז וב''ק קט''ז
6) ב'ב י''א
7) המרדכי ב'ב סימן תע''ד וסימן תע''ז
8) רא''ש ב'ב סימן תע''ה
9) אסף, מקורות לתולדות החינוך (ח''א קנ''א ח''ב נ''ב)
10) שו''ע חו''מ קס''ג ד'
11) שו''ת הרשב''א ח''ג ת''א
12) שו''ת זקן אהרן סימן ס''ב
13) שו''ת הרשב''א ח'ג ש''פ, שפ''א
14) שו''ת נודע ביהודה קמ''א, חו''מ כ''ב

סיכום מצויין של המקורות ראה בספרו של ד''ר יעקב בזק הלכות מיסים במקורות העבריים

יהוסף

כמה הערות:

1) אתה קובע בצדק שהנטל צריך להיות מחולק בשווה. השאלה היא מהי חלוקה שווה של נטל. לעומת ההגדרה שלך שנטל שווה פירושו שכל אחד משלם סכום זהה, נראה לי מסתבר יותר הגדרה אחרת. הערך של 100 שקל עבור מי שיש לו רק 1000 אינו דומה לערך של אותם 100 שקל עבור מי שיש לו 2000 . לראשון יש יותר צער כאשר הוא נפרד מסכום כזה מאשר לשני. לכן הגדרה סבירה של חלוקה שווה צריכה אולי להתייחס לכמות הצער שיש לאדם מהפרידה מממונו. על סמך מה נראה לך שדווקא ההגדרה שלך אובייקטיבי יותר?

2) כל דבריך מבוססים על הרעיון שיש סכום קבוע שאדם זקוק לו כדי שלא ייחשב לעני וממילא יש רק סכום קבוע שצריך להתחלק בשווה בין כל מי שאינו עני . כלומר יש איזשהו קו שאנו צריכים לדאוג שכולם יהיו מעליו, אבל מעבר לקו זה אין זה יותר מענייננו. ומתחת לקו יש לדאוג שכולם יעמדו במדריגה שווה.

אבל לענ"ד יותר נכון להתייחס לעוני כאל עניין של דרגות , דהיינו שיש עניים פחות ועניים יותר וכל אדם הוא במידה מסוימת עני, שהרי אין גבול לצורכי האדם. אם כך לכאורה חובת הדאגה לעניים היתה צריכה לחייב אותנו לחלק את הכל שווה בשווה. אלא שאנו סבורים גם שלאדם יש זכות לקבל גמול על עבודתו בנוסף ובנפרד מזכותו שלא להיות עני.

כלומר יש כאן שני עקרונות : האחד שיש לדאוג לעניים , ומכיוון שכל אדם הוא עני , הרי שכל העשיר מחברו מוטל עליו לדאוג לו במידת מה, והשני שהאדם זכאי לגמול ולכן אינו צריך להשתוות לגמרי עם העני ממנו.

אם ניקח את שני העקרונות הללו , כל החישובים ישתנו: בשלב הראשון נדאג שיהיה איזשהו סכום לכל מי שאין לו שום הכנסה. בזה צריכים להשתתף כל הנמצאים במדריגה גבוהה יותר, שווה בשווה. בשלב השני יש לדאוג לאלה שנמצאים במדריגה שמעל לתחתונה. להם אין צריך לתת סכום גדול כמו לאלה הנמצאים מתחתיהם, אבל יש לתת להם סכום כלשהו , למרות שכתוצאה מכך הם יעמדו במדריגה גבוהה יותר מאשר אלה הנמצאים מתחתיהם , שכן אנו רואים אותם כזכאים ליהנות מפרי עמלם , אם בגלל שכך מדת הצדק ואם בגלל שבזה תועלת החברה , לתת לאנשים מוטיווציה לדאוג לעצמם. בשלב הזה משתתפים שווה בשווה רק אלה הנמצאים מדריגה מעל. וכך הלאה וכך הלאה.

כלומר, יש דרגות שונות של עוני וכל מי שנמצא בדרגה כלשהי זכאי לקבל סכום , הקטן והולך ככל שהדרגה עולה, המחולק שווה בשווה בין כל אלה הנמצאים בדרגות גבוהות יותר. יש בעיות שונות של עוני ועל כל בעיה צריכים להתחלק שווה בשווה כל אלה הנמצאים מעבר לרמה הזאת. כך תקבל את המיסוי הפרוגרסיבי דווקא מתוך חלוקה שווה של הנטל!

3)עוד עניין שאין להתעלם ממנו הוא, שאתה קובע כאכסיומה שלכל אדם זכות טבעית על הממון שחוק המדינה מגדיר כקניינו. אבל בו זמנית אתה קובע שאותו חוק כאשר הוא מפקיע ממון הרי הוא גוזל. בכדי להתגבר על הסתירה הזאת , תצטרך להגדיר את זכות הקניין ללא תלות בחוקי המדינה וספק אם הדבר אפשרי. אבל נניח שבכלכלה מורכבת כמו שלנו אפשר לעשות משהו מעין זה. עדיין יש להבין, מתי אפשר לומר באופן אובייקטיבי שלאדם כלשהו יש זכות קניין טבעית על משהו?

הדבר היחיד שאני יכול אולי להבין הוא שלאדם מגיע גמול על עמלו. וגם בזה יש מקום לעיין כיצד אפשר לחשב מהו הגמול הראוי. אבל האם יכול אדם שפוי לטעון שלקרוץ מחומר יש זכות קניין טבעית על פיסה מאימא אדמה , שהיתה קיימת עוד לפני אדם הראשון?

לענ"ד הסדרי הקניין הם הסדר שכל תוקפו נובע מהסכמה חברתית. אין אפילו סיבה הגיונית אחת שאכבד את זכות הקניין על אדמה או על חומר שהוצא מן האדמה או על כל צורה של הון שהאדם לא עמל לייצרו. הדבר היחיד שאני מבין באופן הגיוני הוא שאם אדם עשה מלאכה מתוך ציפייה לקבל על כך גמול , הרי שזה יוצר מעין הסכם מחייב ביני לבינו כאילו המלאכה נעשתה על תנאי שלא איהנה ממנה ללא מתן הגמול . אבל לא נראה לי שניתן לגזור מכך את זכות הקניין כפי שהוא מקובל בינינו. כיצד עלי להתייחס לכל הגדרות שאנשים מקיפים בהם שטחים או סחורות שהיו קיימים לפני שכל מי שחי היום נולד? איזה סיבה הגיונית יכול להיות לכך שאקבל הגבלה שכזאת על חירותי?

התשובה היחידה היא שאני מסכים לכך בגלל שזה מועיל . הכלכלה שלנו מבוססת על כך שאנשים יכולים למכור ולקנות וממילא לצבור הון. אבל הזכות לצבירת הון אינו עניין מקודש כשלעצמו אלא הוא כפוף לתועלת שיש לחברה מקיומו של ההסדר החברתי. טול את זכותה של המדינה לכפות הסדר חברתי מסוים תוך הסכמת הרוב ונטלת גם את זכותה של המדינה לכפות עלי לכבד את זכות הקניין , למעט אותו חלק מוגבל של המקרים שבהם אני מכיר בכך שהצדק מחייב באופן אובייקטיבי שאכבד את הזכות הזאת.

כל זה בלי להתייחס לכל אותה מערכת מסועפת של חוקים שקובעים מה שייך למי , כאשר כל מה שעומד מאחוריהם זה סמכות המדינה ולא שום דבר אחר.

4)בעת האחרונה אני עסוק בקריאת ספרו של קארל פופר "החברה הפתוחה ואויביה". בהשפעתו של פופר אומר, שהדיון ב"תפקידה האמיתי של המדינה" או ב"מהותה האמיתית של הצדק" אינו עוסק ,בעצם, אלא במתן פירוש למלים. אין שום חשיבות לדיון כזה , שכן אם אני מגדיר צדק כדבר אחד ואתה מגדירו כדבר אחר הרי כל הוויכוח בינינו אינו אלא איזה תווית לתת למהויות שאנו מדברים עליהם. אם למה שאני קורא צדק אתה תקרא אי צדק, אני יכול לומר בלב שלם שאני מעדיף אי צדק על פני צדק.

הדיונים בנושאים כאלה אינם צריכים לעסוק בגילויים של מהויות קבועות על פי עקרונות מופשטים, אלא להפך, יש להסתכל על המציאות החברתית ולראות איזה תיקונים אפשר להכניס בה כדי שהיא תהיה טובה יותר. בדיון כמו זה , צריך להתבונן בבעיות החברה כמות שהיא ולנסות לשער מה יקרה כתוצאה מכל מדיניות ולראות האם זו החברה שאנו רוצים.

השאלה איננה למה החברה צריכה לדאוג מטבעה כחברה , שכן לחברה אין טבע אלא הטבע שאנו נשווה לה. השאלה היא איזה שאיפות מוסריות יש לנו וכיצד אנו רוצים שהם יבואו לידי ביטוי במדיניות החברתית. בזה אין מקום לגישות של ייקוב הדין את ההר מתוך איזושהי תיאוריה מופשטת, שכן אין לנו יכולת להיתלות בקני מידה חיצוניים, חוץ מאשר ההתבוננות הישירה במציאות החברתית וקביעת עמדתנו כלפיה .

אתחיל מהאחרון, הרב המציץ

לגבי 1) אכן יש מבט כזה, אך מאידך יש וממונו חביב עליו כגופו ויש עני שממונו אינו חביב עליו, יש עשיר ששקל אצלו הוא פוטנציאל למאה וכו' כך שהקביעה האובייקטיבית לערך ממון נשארת לכא' ש100=100.

2) א' היחס הכללי נראה ששכר מינימום הוא זה אשר ראוי לבקש מאדם אחר לדאוג עבורו, ולתפנוקים אין חובתנו לדאוג והמחוסר תענוג אינו עני, מה גם שצורת סידור המדינה שאתה מציע נראה כעיקרון קומניסטי, מה שהיום שוללים.

3) את חוק הקניין אני רואה כראשוני ובלתי נגזר מחוק מדינה, אלא מהקום האנושי הראשוני, וצדקה משני יותר בפרט שהקריטריון שלו סובייקטיבי.

4) אכן מסכים אני ש"תהיה חכם ואל תהיב צודק" זהו הצדק ממעוף גבוה יותר, אך עם זאת במידה ויימצא שהיושר מחיב חלוקה שווה, אם החברה קובעת אחרת ללא נימוק מספיק, תועלת החברה לחזור אל היושר ולשרש נובגי גזילה.

יישר כוח

.


מהי מדינה?

מילון מריאם-וובסטר, מגדיר מדינה כך:

.

כל תפישה הקובעת כי למדינה יש חובות כלפי תושביה, בעצם מניחה כי המדינה היא ישות בפני עצמה. לצורך הדיון כאן, הנחה זו הונחה בבירור, שכן אחרת, יהוסף לא יכול לשאול אודות חובות המדינה, אלא רק אודות חובותינו כבני אדם, או כחברה או כקהילה.

הבה נקבל את ההנחה כי המדינה היא ישות.


אם משיתים על הישות שהוגדרה, בדרך זו או אחרת, כ"מדינה" חובות כלכליות, ההגיון מחייב כי נבחן מהיכן המדינה יכולה לממן את חובותיה הללו.

מדינות משיגות הכנסה בדרכים שונות, בין הדרכים הללו:

1. שלל מלחמה (למי שחושב שזה היה רק בימי קדם, שינסה לנתח את מלחמות המפרץ ומחירי הנפט בארה"ב, ויחשוב שוב... ) .
2. הכנסות מרכוש. למשל – למלך יש בבעלותו אדמות שהוא מחכיר לאריסים. למדינה יש בארות נפט, או מכרות.
3. הכנסות מזכיונות. הזכות לשדר לציבור בערוצי טלויזיה, למשל, היא תמורת תשלום למדינה. הזכות להעמיד חוצות בדמשק, מצד שני, ניתנה לאחאב בחינם, לאחר שהביס בקרב את בן-הדד וחס על חייו.
4. מיסוי, על שיטותיו השונות. מס גולגולת, מסי קרקע, מסי רכישה (מע"מ, מכס, ושאר המסים העקיפים), מסי הכנסה (על חברות, על יחידים), אגרות והיטלים שונים, וכד' .


אם נקבל את הדעה כי רכוש המדינה הוא רכוש אזרחיה (למרות שהגדרנו כאן את המדינה כישות נפרדת), הרי שפרט לדרך מספר 1 , בכל הדרכים, למעשה, התושבים הם המממנים את הכנסות המדינה. מכאן, נובע הרצון שלהם להשתתף בקביעת דרכי הוצאות המדינה, וכאן, רק כאן, אני חוזר לדיון שפתח בו יהוסף לעיל.

והואיל ופרנסתי אינה מגיעה מאליה, אמשיך באי"ה אח"כ.

מעט הערות/נקודות למחשבה:
1. מענין בהקשר הזה לראות את דברי חז"ל ותקנותיהם.
שנמצאים במשנה בעיקר במסכת פאה.
מענין וחשוב מאוד בעיני לראות וללמוד איך חז"ל ישמו את הגישה למדיניות סוציאלית בת זמנם , בהקשר ובהתאם למצוות "סוציאליות" מן התורה כמו פאה, לקט וכיו"ב, אני חושב שזה אב טיפוס שחשוב מאוד ללמוד, כשעוסקים בנושא כזה.

2. חשוב לזכור את היחס בין כסף, לאמצעי מחיה ישירים ממשים. (אוכל ביגוד וכיו"ב)
הכסף הוא בעל ערך בגלל הסכמה חברתית , אך תיאורטית (בחברות מסוימות לא רק תאורטית) אדם יכול לחיות כל חייב טוב, מבלי שיראה כסף מעודו.
לעומת לחם לאכול ובגד ללבוש בלעדיהם א"א לחיות כלל.

לדעתי (יש להודות שהיא מוסקת מדברי חז"ל למשל במסכת פאה אותה הזכרית) ההבחנה העקרונית בין עני לעשיר, הוא שעני חי בעולם כלכלי של בגדים ואוכל, הכסף רק יכול "לעבור" אצלו ביד עד שימלא בעזרתו את צרכיו המיידים (אותם אפשר לכלול בקירוב טוב במושגים מזון וביגוד)
לעומתו העשיר שייך לעולם כלכלי של כסף , אצלו הכסף הוא אמצעי שמיש להרויח ממנו, ליצור מעמד חברתי והשפעה וכיו"ב.
מובן שיש כמה דרגות ביניים שונות (שמוזכרות בחז"ל כגון : אביון, עני), ובהתאם לכך דרגות צדקה שונות שחובה על הקהילה לדאוג להם בהתאם. (ךפרנס מן התמחוי , לפרנס מן הצדקה וכד')

ברור שהשאיפה האידאלית היא ש"לא יהיה בך אביון", אבל חשוב לראות איך מעצבים את זה כחובה משפטית הלכה למעשה שמותר וחובה עליה לכפות על היחידים לשלם בשביל הקופות האלו.

אחרי שיש את הבסיס הזה, אמנם יפה אם יהיו עשירים או סתם אנשים שנדבה ליבם כדי לשפר עוד יותר את המצב, כפי מידות הצדקה שהרמב"ם מזכיר, אבל זה כמצוה (חשובה) ולא כחובה.

בכל מקרה כדי לקבוע מדיניות סוציאלית מן התורה הלכה למעשה, אני חושב שהכי חשוב זה קודם להגדיר נכון את מושגי העני/עשיר (ורמות הביניים שבינהם) על פי הבנה שכלית נכונה. (להבדיל מהשקפה החברתית הרווחת, שמתייחסת למה שהעין רואה...) אח"כ אפשר ליסד את החברה באופן מאוזן צודק ונכון, ולהתקרב אט אט למצב בו
"לא יהיה בך אביון"
שנזכה, ויפה שעה אחת קודם.