הגישה המקובלת היום בקרב היהודים היא שככל שאדם מחמיר עם עצמו יותר וככל שהוא יותר מדקדק בכל הפרטים ופרטי הפרטים של המצוות ומטיל על עצמו חומרות הוא צדיק יותר, דתי יותר. במקומות רבים נפוץ הביטוי "אשר המחמיר" ובכלל הגישה היום מעודדת החמרה.

אבל האם זאת הגישה בתורה?
אני אביא מקור מהמקרא כדי לבחון האם זאת באמת הדרך שאליה התכוון נותן התורה.

מתוך ספר ויקרא:
(לג) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.
(לה) וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.
(לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת.
(לז) וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל, מִן-הַקִּיר. (לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת, אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת; וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת, שִׁבְעַת יָמִים. (לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. (מ) וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְחִלְּצוּ אֶת-הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע; וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. (מא) וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת, סָבִיב; וְשָׁפְכוּ, אֶת-הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ, אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. (מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, וְהֵבִיאוּ אֶל-תַּחַת הָאֲבָנִים; וְעָפָר אַחֵר יִקַּח, וְטָח אֶת-הַבָּיִת. (מג) וְאִם-יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת, אַחַר חִלֵּץ אֶת-הָאֲבָנִים, וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת-הַבַּיִת, וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. (מד) וּבָא, הַכֹּהֵן, וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת--צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת, טָמֵא הוּא. (מה) וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו, וְאֵת, כָּל-עֲפַר הַבָּיִת; וְהוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. (מו) וְהַבָּא, אֶל-הַבַּיִת, כָּל-יְמֵי, הִסְגִּיר אֹתוֹ--יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב. (מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת-בְּגָדָיו; וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת-בְּגָדָיו. (מח) וְאִם-בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן, וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת, אַחֲרֵי, הִטֹּחַ אֶת-הַבָּיִת--וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַבַּיִת, כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת-הַבַּיִת, שְׁתֵּי צִפֳּרִים, וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (נ) וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפֹּר הָאֶחָת, אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. (נא) וְלָקַח אֶת-עֵץ-הָאֶרֶז וְאֶת-הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת, וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה, וּבַמַּיִם הַחַיִּים; וְהִזָּה אֶל-הַבַּיִת, שֶׁבַע פְּעָמִים. (נב) וְחִטֵּא אֶת-הַבַּיִת--בְּדַם הַצִּפּוֹר, וּבַמַּיִם הַחַיִּים; וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה, וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב--וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת. (נג) וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה, אֶל-מִחוּץ לָעִיר--אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת, וְטָהֵר.

הקטע מדבר על דיני צרעת הבתים. אפשר לדון כאן על סמכותו של הכהן לקבוע טומאות ועל זה שרק לאחר החלטתו יש טומאה, אבל לא את זה אני רוצה להדגיש. בחרתי להדגיש בקטע שני פסוקים ולסמן את החשוב בעיני.

התורה מצווה במפורש על האדם להוציא מן הבית את הרכוש "ופנו את הבית" לפני הבדיקה של הכהן כדי שאם הכהן ימצא צרעת אז "לֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת". למרות שלכאורה הכלים שבבית צריכים להיות טמאים היות והם נטמאו מטומאת הבית, שכבר קיימת.

התורה במקרה זה מראש מקילה עלינו, ולא עושה כדי להקשות עלינו את החיים. היא לא רק מאפשרת להקל אלא מצווה להקל. היא מצווה על הכהן להורות על פינוי הבית לפני שהוא בא, כדי שלא יטמא כל אשר בבית ואז הנזק הכלכלי לבעל הבית יהיה רב מאוד.

האם אנו יכולים ללמוד מקטע זה משהו לגבי ימינו לגבי הגישה של התורה, והגישה שצריכה להיות לנו בפרשנות התורה? מה אתם חושבים?

תוקן על ידי - הקורא - 22/09/2004 23:46:14

לדעתי לא צריך להחמיר ולא צריך להקל, אלא לקיים את התורה במדוייק, כמו שכתוב "לא תוסיפו... ולא תגרעו...". מי שמחמיר עובר על "לא תוסיפו" ומי שמקל עובר על "לא תגרעו" ( http://www.tora.us.fm/tryg/sug/twrt_emt.html ).

בקשר לדין של פינוי הבית המצורע: אפשר לפרש, שהתורה פשוט באה לחייב את בעל הבית המצורע לפנות את כל החפצים שלו מהבית, ואם הוא לא עשה כך בזמן - הוא נענש בכך שהחפצים שלו נטמאים. לא ברור לי אם זו החמרה או הקלה.

קודם כל שכחתי לציין שהקטע בא מויקרא י"ד.

שנית, אני אכן מאמין שמדובר במצווה מאלהים ולכן היא אינה יכולה להיות בגדר "טריק רבני". זאת מצווה שמתירה לנו לא להפוך לטמאים את כל חפצי הבית. אם יטמא האדם את כל חפציו יגרם לו נזק כלכלי רציני - ויתכן שמזה רצתה התורה להימנע. כמו כן העובדה שרק הבית קיבל את הצרעת ונטמא מראה שאין צורך לטמא יחד עם הבית את כל החפצים ובכך להרחיב את מצוות התורה. אני סובר שאם הבית היה נטמא אז כל החפצים שבו (אם היו) היו נטמאים גם כן.

אני מסכים איתך אראל שאסור להקל ואסור להחמיר. אבל הבעיה היא שכשאנו באים לפרש את התורה אנו לא יודעים מה הדבר המדוייק - יש מחלוקות, ואז יש שתי אפשרויות להקל או להחמיר. וזאת הבעיה - מה לעשות במצב כזה.

הבאתי קטע מ"עצור כאן חושבים" שמדגים את הגישה בקרב רבים:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1088741


אבל יש – והם רבים- שאכן רואים את העולם הזה כשביל איסוף הקופונים, ככל שהקופונים קשים יותר להשגה כך בעולם הבא הם יתוגמלו בהתאם.
כך שכל איסור וסבל בעצם מעלה להם את הריבית על החיסכון.


לשם מה בכלל צריך להיות חיוב על בעל הבית להוציא את חפציו ?

הגישה של צחי מעניינת. ואתיחס אליה אחר כך.

גם אני שותף לשאלתו של אראל סגל לקורא לגבי כוונת עניין ההחמרה, ואכן לא ניראה לי שאפשר ללמוד מעניין הצרעת על איך לנהוג במצב שקשה להכריע בין פרשנויות שונות של הטקסט - מה דעתך הקורא?

לגבי האפשרות של ZACHIZ, לא ניראה לי שמדובר בהגדלת ראש - הרי כתוב שהכהן צריך לצוות על פינוי הבית! וכן מודגש שהפינוי צריך לבוא לפני שיבוא הכהן - זה העיקר. לא כתוב שבעל הבית צריך לפנות מיד כשגילה את הבעיה, מה שהיה מתאים לרעיון "הגדלת הראש". מה דעתך ZACHIZ?

יכול להיות שאני טועה!