שמות טז 29: "רְאוּ, כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת--עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ--בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

למה בדיוק התכוון משה רבנו במצוה זו?
1. ע"פ הרמב"ם (שבת כז:א http://mechon-mamre.org/i/3127.htm ), "כך אמר להם משה רבנו, לא תצאו חוץ למחנה". ההגיון בפירוש זה הוא, שהציווי נועד למנוע מבני-ישראל ללקט מן, והמן ירד מחוץ למחנה (טז 13), כלומר הציווי הוא מעין סייג לאיסור ליקוט. אך בפירוש זה יש כמה בעיות:
* הפסוק אומר "אל יצא איש ממקומו", כלומר - כל איש מהמקום שלו; המחנה הוא אותו מחנה לכולם. אם הכוונה היתה שאסור לצאת מחוץ למחנה, הוא היה אומר "אל תצאו מחוץ למחנה".
* בשבת לא ירד מן, ולכן גם אם מישהו היה יוצא מחוץ למחנה, הוא לא היה מלקט, ולכן אין צורך בסייג.

2. ע"פ הקראים (אם אינני טועה), המשמעות היא "אל תצאו מהבתים".
* אולם, אם זו הייתה הכוונה, הוא היה אומר "אל ייצא איש מביתו", או "אל ייצא איש מאהלו". המילה "מקום" היא כללית יותר.

3. במכילתא לשמות כא13 ( http://www.tora.us.fm/tnk1/mlbim/jm/jm-21-13-mlbim-057.htm ), למדו חז"ל מהפסוק שנאמר על קליטת רוצח בשגגה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", שהמילה "מקום" מציינת מקום גדול, שרוצח יכול להסתתר בו; בערך בגודל של עיר עם 2000 אמה מסביבה (2000 אמה הוא גודל מגרש העיר - במדבר לה); ובמדבר הכוונה היתה למחנות של השבטים. לפי זה פירוש הפסוק הוא "אל ייצא איש מהמחנה של השבט שלו".

4. אך לענ"ד, כדי להבין את משמעות המילה "מקום" בהקשר זה, יש לעיין בתחילת הפסוק "על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים", ובפסוקים הקודמים שמתארים מה יש לעשות בלחם זה (טז23-26): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לה' מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר'... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה 'אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לה': הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ'". כלומר, האיסור לצאת ללקט מן קשור למצוה להכין אוכל מיום שישי לכבוד שבת; כל אחד מבני-ישראל צריך להכין לעצמו, מיום שישי, את האוכל שיאכל ביום שבת, כך שלא יצטרך ללקט אוכל בשבת. לפי זה, "מקומו" של כל איש הוא - המקום שבו הוא הכין את האוכל שלו לפני שבת. זה יכול להיות הבית שלו, או הבתים של השכנים (אם הוא קבע מראש שיאכל אצלם בשבת), או של קרובי-המשפחה, או כל נקודה אחרת בעולם. לכן קבעו חז"ל, שאם אדם הכין לו מיום שישי אוכל בנקודה כלשהי בעולם, מותר לו ללכת מאותה נקודה 2000 אמה לכל כיוון (זה מה שנקרא "עירוב תחומין").

האם אפשר לקשר בין פירוש 3 לפירוש 4? ננסה:
* ייתכן שבמדבר, הקשרים בין בני השבט היו כאלה, שכל איש יכול לסעוד אצל כל איש אחר מבני-שבטו; לכן, "מקומו" של כל אדם היה המחנה של השבט שלו.
* ייתכן שבימי חז"ל, רוב הערים היו קטנות יחסית (כמו יישובים קהילתיים בימינו), וכל איש יכל לסעוד אצל כל איש אחר מאנשי העיר; לכן, "מקומו" של כל אדם היה העיר שלו.

יופי, דיון במצווה ספציפית לשם שינוי...
אני חושב כמו ZACHIZ.
דרך אגב, האם באמת היו\יש קראים שפרשו שלא לצאת מן הבית, או שמא זוהי רק שמועה? הקורא, אולי אתה יודע?

להעמיק בפסוק, צריך לקחת בחשבון גם את "שבו איש תחתיו".
את הביטוי מוצאים גם בשופטים ז:
19) וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים , וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם: (20) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ , וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן: (21) וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה , וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ ויניסו [וַיָּנוּסוּ קרי]:
משמעות הביטוי "לעמוד איש תחתיו" ניראית מן הקטע - לעמוד על עומדם. להשאר עומדים.
אבל בקטע הנידון בשמות ט"ז יש "שבו". באיזה מובן? כנראה במובן מגורים, שכינה. השתכנו איש במשכנו, אומר משה. או אם מדובר בישיבה כמו שיושבים על כסא, הוא אומר להם בעצם להשאר במקום, לא ללכת לשום מקום אחר.

המובן המילולי של הדברים הוא כניראה באמת שכל אחד ישאר בביתו. אבל צריך לקחת בחשבון את ההקשר - העיקר כאן הוא עברתם של אנשים מהעם על אמירת משה:
"אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה. ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו". (טז 26-25)

העבירה מתוארת כך:
"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (טז 27)

מה בדיוק העברה, ומה היה האיסור, לא ברור כ"כ.
אבל אין סיבה לכלול באיסור איסור יציאה מן הבית. אם משה אמר לעם דברים בשבת משמע שאנשים יצאו מן הבית לשם המפגש עם משה, ועל כך אין שום ביקורת.
לכן ניראה או שמשה החמיר עימם כדי שלא יעזו ללקט, וזוהי הוראת שעה, או שאפילו לא התכוון שלא יצאו מן הבית אלא פשוט שלא יעזו ללקט, ודיבר בלשון של הפרזה. כמו שאומרים למישהו "חכה פה, אל תזוז". לא מתכוונים שאסור לו להזיז את אבריו!


יכול להיות שאני טועה!

KISRARITA - איך ידעו שאסור להם לצאת מן הבית? איפה צוו? איך משה דיבר עימם בשבת ככתוב אם אסור לצאת מן הבית?

שבו איש תחתיו לאור עמדו איש תחתיו , מופיע בניגוד לפעולה מסוימת. בשופטים מדובר על ניגוד להסתערות בקרב, ובמדבר מדובר בניגוד לליקוט המן.
אם ניקח את הפסוק באופן מילולי עד הסוף אז גם צריך להסיק מכך שאסור לעמוד בשבת. צריך להבין שיש כאן סגנון דיבור וביטויים רעיונים ולא הלכות טכניות.
בפסוקים אלו במקום לעסוק בשאלה האם מותר לצאת מן הבית בשבת צריך לעסוק בשאלה מה אפשר ללמוד מאיסור ליקוט המן לגבי מצוות השבת. לדעתי, מפסוקים אלו אפשר לראות שחילול שבת אינו בהכרח קשור לל"ט אבות מלאכה.

למרות כל זאת, מהבנתי את רעיון השבת אני עדיין חושב שלא צריך להרחיק מן הבית כפי שכתבתי לעיל, ואם מעוניינים לדון על כך, אולי ראוי לחזור לאשכול בעניין מלאכות השבת.

נכספהנפשי,
לפי הידוע לי, אכן היו קראים שנהגו לא לצאת מן הבתים ביום השבת. אתה צריך לזכור שהקראות מעולם לא הייתה תנועה אחידה והיו בה הרבה גישות - זאת אחת מהן. כך למשל ישנם קראים (בעיקר מהראשונים) שפרשו את הביטוי "לא תבערו אש" כאיסור גם על השארתה של אש דולקת בשבת - מכיוון שזו משמעותה של המילה הבערה. היו קראים (בעיקר מקרב תנועת "אבלי ציון" הציונית) שלא אכלו בשר בגלל אבלות, אחרים לא אכלו בשר בירושלים. עבור כל מי שרוצה להחמיר זאת לא בעיה להחמיר.
----------------------------------------------------

כשאנחנו דנים בנושא, אנחנו צריכים קודם כל לראות מה ה' ציווה אותנו בשבת:
"זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי -- שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה .
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת -- וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ' ז').

גם מה שמשה אמר נאמר באותו סגנון:
" שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; - - - וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט ; וְלֹא, מָצָאוּ." (שמות ט"ז כ"ו)

עכשיו אני הולך להגיד משהו מעולם לא טענתי, ואני לא בטוח עד כמה הוא נכון:
אני טוען שה' כעס על בני ישראל לא מפני שהם יצאו ממקומם, ולא מפני שהם עברו על אחת מאבות מלאכה, אלא מפני שהם עבדו בשבת. והם עבדו בשבת מפני שליקוט המן היה עבודתם, זה מה הם עשו בכל יום ומזה הם התפרנסו - ולכן זאת היתה עבודתם והיא נאסרה עליהם.

לכך לדעתי אלוהים מתכוון בדבריו למשה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:
עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי, וְתוֹרֹתָי. רְאוּ, כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת -- עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם;
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו*, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ [כדי ללקט מן] -- בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.
וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם [מללקט מן], בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות, ט"ז, כ"ח)
* כמו שהראו נכון לדעתי לפני, הימנעו מפעולה מסויימת - שהיא לדעתי ליקוט המן.


תוקן על ידי - הקורא - 15/08/2004 11:21:47

אני מציע שתעתיק את דבריך לאשכול ההוא.

אראל,
אני מסכים שלא ירד מן בשבת.
אכן היוצאים ללקט רק חטאו בכוונה שלהם לדעתי, אבל עדיין אפשר לפרש את "אל יצא איש ממקומו" כתגובה של משה על חטאם שבכוונה.

לדעתי גם אפשר לפרש את מעשה מקושש העצים כך, שכל חטאו הוא כוונתו להדליק בהם אש, ועל כן נידון למות. זה אמנם ניראה קיצוני אבל זה יתכן.

האם למישהו יש דוגמא על הענשה או כעס של ה' על "חטא שבכוונה" של מישהו?

יכול להיות שאני טועה!

אולי אין קשר לחטא של חילול שבת, אלא לחטא של חוסר בטחון מה'.
ה' אמר שלא יהיה מן בשבת, אז למה הם יוצאים לחפש אותו?
אז החטא היה שהם הוכיחו בגופם שהם לא ממש מאמינים לה'.