בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בימים י"ח-כ"א בשבט תש"י. נתקבלו פה אחד, ארבע תקנות בענייני קדושין ונשואין, גיטין וגירושין, ייבום וחליצה, ואלו הן:

(א). אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד*, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל.

(ב). אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל...".

(ג) ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם...".

(ד) סדור קידושין, גיטין וחליצות דבר נהוג ומקובל בארץ - ישראל מפי מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל הקדמונים זצ"ל, וכן נהוג ברוב קהלות ישראל שלא לסדר קידושין, נשואין, אלא ע"י מוסמכים וממונים לכך מטעם הרה"ר לישראל ולשכות הרבנות המקומיות ומשרדי הרה"ר שבכל עיר וכרך...". (שו"ת היכל יצחק להרב הרצוג, חלק אה"ע א, סימן ה).

======

בתשובה לרב שערער על תקנת גיל הנישואין, מדברי הט"ז באו"ח סי' תקפח, שכתב שם, שכל דבר שמפורש בתורה להיתר, אין כוח בידי חכמים לאסור, השיב הרב הרצוג, כי הרי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ואין לשאול ממה שכתוב בתורה, "את בתי נתתי לאיש", מאחר ואין זה אומר שמותר לו לקדשה, אלא רק שהקידושין תופסין. שהרי גם בחייבי לאווין תופסין קידושין. ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז, (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג עמ' 177).

הסברו של הרב הרצוג, שדברי רב שאמר: "אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה", הם איסור, לא כל כך מסתדר עם משמעותם בגמרא, או כפי שהבינום הראשונים והשו"ע, שהאסור אינו איסור.

בגמרא:

זכותו של האב להשיא את בתו הקטינה מן התורה,היא להשיאה לכל מי שירצה, ("*דאי בעי מסר לה* למנוול ומוכה שחין". כתובות דף מ עמוד ב).

כשאין לה אבא, היתה* תקנת חכמים*, לקידושי מיאון של קטינה [ראו רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה ז], והיא גם *יכולה לקבל קידושין מדעת עצמה*, [ראו רמב"ם הלכות אישות פרק ד הלכה ז].

בראשונים:

ברמב"ם הלכות אישות [פרק ג הלכה יט]:

"ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה, *אין ראוי לעשות כן*, אלא *מצות חכמים* שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש *אין ראוי לו* שיקדש קטנה...".

ברמב"ם הלכות אישות [פרק י הלכה ט"ז]:

"המארס בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצו לכנסה כונס, *ואין ראוי לעשות כן*".

מדבריו ברור: מן התורה מותר, ורק ממצוות חכמים,"אין ראוי לעשות כן".

בתוספות [קידושין דף מ עמוד א, ד"ה אסור]:

"ועכשיו *שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות*, (אף שאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, וגם אמר: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן וכו' עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט) "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ד' סלוח לו" (סנהדרין עו, ב), היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נידוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם".

עד"ז כתב גם הרב ר' שמעון בר צמח דוראן, [שו"ת חוט המשולש, שנדפס כח"ד לספר (שו"ת) התשב"ץ, שאלה יט], שהסביר, את דברי רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: "אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה,"דלאו איסורא איכא, אלא אורח ארעא, וא"כ האי אסור דאמר רב לאו דוקא אסור אלא למימרא דלאו אורח ארעא".

מדברי הרב יעקב עמדין, (גרמניה 1697 –1776), בשו"ת שאילת יעבץ [חלק א סימן יד] משמע, שהצדיק את מנהג זמנו "בקצת מדינות", לקדש קטנות:

''שאלתני על מה סמכו *בדורות הללו בקצת מדינות* שנוהגין לקדש את הקטנה, דהא אמרינן אסור לקדש את בתו קטנה עד שתגדל"

...להטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל, איסורא נמי ליכא, אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל, ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור".

בשולחן ערוך [אבן העזר סימן לז סעיף א]:

"האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה..., לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקדשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה".

ובסימן לז סעיף ח סעיף יא:

"מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה".

מצווה אך לא איסור.

בהגהת הרמ"א על דברי השו"ע אלו:

"וי"א *דנוהגין בזמן הזה* לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון", (תוספות ריש האיש מקדש). *וכן נוהגין*.

בזמנו של הרמ"א, (?-של"ב/ 1572) נהגו בפולניה לקדש בנות כשהן קטנות".

======

כעיקר, לא היה צריך הרב הרצוג להסברו, שהרי בכל הזמנים מצאנו תקנות ציבור שהיו בדברים המותרים מעיקר הדין, שבאו לענות על בעיות שהתעוררו במקומם, תקנות שהיו מוגבלות רק לתחום השיפוט של מתקני התקנות, [ראו הרב ישראל שציפאנסקי, "התקנות בישראל", ח"ד עמוד ב' ואילך].

הרב אפרים הכהן רבה של בודון, שמחה על *נשואי בת עשר* שנעשו בשנת תל"א, הסתמך על תקנה קדומה שהיתה בבודון (בודה, הונגריה), שלא להשיא שום קטנה זולת שתהיה *מי"א שנה ולמעלה*, תקנה שהותקנה כדי להתרחק מהמיאון וכדי לשפר מצבה של האשה. [ראו א"ח פריימן, סדר קידושין ונשואין, עמ' רנד].

החיד"א מספר בשו"ת יוסף אומץ, [סי' ק, מובא גם בשו"ת רב פעלים חלק ב-סוד ישרים סימן א], על תקנה שהיתה בירושלים בשנת הת"ץ, בעניין גיל הנישואין לקטנה, שבה הוחלט שלא תינשא אשה פחותה מבת י"ב שנים שלמות, מאחר שיצאו תקלות גדולות מנישואי קטנות בנות י"א:

"ולשנים קדמוניות *היו נישאות בנות י"א*, ויצאו תקלות גדולות. לכן הרב המובהק כמהר"ר שלמה עבדאלה ובית דינו ז"ל, בשנת הת"ץ, הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה".

אך בגלל הגבלות "שטח השיפוט" של מתקני התקנה, לא מנעה תקנה זו נישואי קטנות:

"המנהג שנהגו שם כשרוצין להשיא בת פחות מן י"ב שנה הולכין חוץ לתחום באיזה כפר ועושין הנשואין שם... דהסכמת העיר והנהגותיה ותקנותיה חל עד החומה ... משא"כ באופן דמצינו הדבר מפורש לעיקר המנהג דהולכין חוץ לתחום. [ראו שו"ת רב פעלים חלק ב-סוד ישרים סימן א]

בשנת תקכ"א תקנו בועד מדינת ליטא תקנה בחרם על הגבלת גיל הנישואין של הבנים והבנות:

""חתיכה דאיסורא לעשות חתונה לזכר עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' ולנקבה י"ב שנה ויום אחד, ומי שיעבור על זה ענש יענש כעובר על חרם". [פנקס מדינת ליטא, סי' תתקכח].

בשנים תר"ו-תרט"ו עשו בבגדאד תקנה נגד נישואי קטינות, שהיו שכיחים שם, וקבעו את גיל הנשואין לבנות, לפי המצב הכלכלי של המשפחה:

לבנות האמידים עשר שנים, לבנות הבינונים אחת-עשרה, ולבנות הבינונים שתים עשרה שנה [פריימן, שם, עפ"י מסעי ישראל לבנימין השני, ליק תיט, עמ' 48].

כאשר נשאל הרב יוסף חיים (הבן איש חי,1835 -1909), על תקנת בגדאד, הוא השיב [שו"ת רב-פעלים, ח"ב, קונטרס סוד ישרים, סי' א]:

"לפי דעת הרופאים בזמן הזה, אין ראוי שתינשא הבת בת י"ב שנה, כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו. וטעמם נכון מאד, דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפלים על הגופים שבזה"ז. לכן נראה עצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים".

עם קום המדינה, כאשר הגיעה העליה הגדולה של יהודים מתימן, ש"הגיל הממוצא לנישואי בנות בתימן היה בין אחת עשרה לחמש עשרה". [ראו הרב יוסף קפאח, "הגיל הממוצא לנישואין", הליכות תימן עמוד 107], ורבני יהודי תימן שהמשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה. העמידו את הרבנות הראשית בפני הבעיה של נשואי בוסר בכל חריפותה.

ראו לדוגמה שו"ת היכל יצחק אה"ע ב סימן יז על אחד מעולי תימן. שקידש אחד את בתו הקטנה, שהיתה אז בתימן אצל הסבתא שלה, ולא ידעה מהקידושין ולא כלום. ואח"כ הלכה ונתקדשה לאחד, וכשגדלה היתה אתו במשך שש שנים ואף ילדה לו בן.

פעמים שנשואי הבוסר בתימן היו נשואי הצלה מ"גזירת היתומים", שחודשה ע"י האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919, כשביסס את שלטונו על רוב מחוזי תימן.[ראו ארחות תימן, ירושלים תשמ"ד, עמ' 68]. לפי גזירה זו, ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם נלקחו בכוח להתאסלם, שכן לדעת המוסלמים מוחמד הוא אבי היתומים. חטיפת היתומים נחשבה בעיני המוסלמים למצווה רבה, ואילו בשביל היהודים היה זה עניין של "יהרג ולא יעבור", והיו משתדלים להציל את היתומים מן הלקיחה לשמד על-ידי הברחתם, הסתרתם, או על-ידי נישואיהם, ועל-ידי כך הפקעתם ממעמד של יתמות, [ראו הרב יוסף קפאח, הליכות תימן, ירושלים תשכ"א, עמודים 107 ו292-], ומכאן מספרם הרב של נשואי בוסר בתימן, אולם עם עלייתם ארצה, עוררו נשואי הבוסר ובמיוחד נשואי קטנה לזקן סערה ציבורית. ואף היו קטנות שברחו מבתי בעליהם הזקנים. וכאשר הובאה הבעיה בכל חומרתה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור, ראתה הרבנות הראשית צורך השעה להתקין את התקנה בה פתחנו אשכול זה, על איסור נשואי קטנה מגיל שש עשרה שנה.[ראו תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 189-168], ואולי גם את תקקנת החליצה, ראו שו"ת היכל יצחק אה"ע ב סימן עה:

"יבם ויבמה, מאחינו עולי תימן, רצו לקיים מצות יבום. היבם הכניס את יבמתו לביתו ובא עליה, אבל בלי עדים. הם רוצים להמשיך לקיים מצות יבום. כעת השאלה היא בשתים: (א) אם יש להתיר יבום לבני העדה התימנית בארץ ישראל מאחר שבתימן נהגו ליבם".

בחוק גיל הנישואין תש"י-1950, שתוקן בשנת תש"ך-1960, נקבע גיל הנישואין כבת שבע עשרה שנה , אך לבית המשפט ניתנה הסמכות, להתיר. נישואים של צעירות יותר, כאשר המבקשת הרתה או ילדה לגבר.עמו היא רוצה להתחתן-ללא הגבלת גיל, או כשקיימות נסיבות מיוחדות-מגיל שש עשרה שנה.

======

תקנות הרבנות הראשית לא הגבילו את גיל האיש המקדש, אלא קבעו שאסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד.אך בתקנות קהילות שונות מצאנו גם הגבלות על גיל הנשואין של הבנים.

בוועד מדינת ליטא משנת שפ"ג, תיקנו כי בחור אשר איננו בן שמונה עשרה שנים, שיתחתן בזיווג בלי ידיעת אביו, או קרוביו אם אין לו אב, אין במעשיו כלום. [פנקס מדינת ליטא, סי' לב]

תקנה דומה היתה בוועד ארבע ארצות, ביריד אדר שצ"ד, אלא ששם הועלה גיל הבחורים לעשרים שנה, ותיקנו כי בחורים שלא הגיעו עדיין לעשרים שנה, המתקשרים לישא אשה בלי ידיעת ורשות קרוביהם והוריהם, אז אותם תנאים בטלים. [ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש"ה, סי' קסה].

======

*גיל הנישואים לבנים*

על גיל חובת הנישואין לבנים, נאמר במשנה: "בן שמונה עשרה לחופה", [אבות פרק ה משנה כא], אך לפי הגירסה במשנה תורה להרמב"ם שלפננו, [פט"ו מהלכות אישות ה"ב], גיל הנישואין הוא בן שבע עשרה, (ראו מגיד משנה שם: "ישנן נוסחאות חלוקות בספרי רבינו", כנראה שלפני הבית יוסף, היתה הגירסא ברמב"ם: "אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שש עשרה או מבן שבע עשרה", [ראו ב"י אבן העזר סימן א אות ג ד"ה ומצוה על].

לפי הסברם של החלקת מחוקק והבית שמואל, [אה"ע סימן א], שונה מצווה זו מכל המצוות, שבכולם *חייב* בהן האדם כבר מגיל 13, ואילו במצוה זו,"מתעכב" החיוב לשאת אשה, מספר שנים מפני שעל האדם ללמוד תורה, לפני שהוא נושא אשה, [ראו שו"ע ביו"ד סימן רמ"ב סעי' ב', ש"ילמוד אדם תורה ואח"כ לישא אשה, שאם ישא אשה תחילה א"א לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו].

אלא שתירוץ זה אינו מספיק, שהרי כשהמחבר כתב, [שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ג], ש"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, *והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר*, הוא לא הגביל את הנישואין המוקדמים, רק למי שאינו לומד תורה, או שכבר למד תורה, או למי שאינו צריך לדאוג לפרנסתו, ולכן ניתן להבין מדבריו, שנישואין "מוקדמים" הם מצווה מן המובחר על הכל.

======

*נישואי קטנים*

אף שלדברי המחבר, "קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות" (שמקורם דברי הטור, אה"ע סי' א), מצאנו שחובת האב היא להשיא את בנו כשהוא קטן מבן י"ג, [ראו בב"ח שם המחלק בין מי שנושא אשה מעצמו או שאביו "דואג" לו לאשה]:

במכילתא דרבי ישמעאל, [משפטים פרשה ג], מצאנו:

"אם אחרת יקח לו. מכאן אמרו, *חייב* אדם להשיא את בנו *קטן*".

בברייתא המובאת בבבלי, [קידושין דף כט עמוד א], והדנה ב*חובות* האב על הבן כשהוא קטן, מצאנו:

"דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, *ולהשיאו אשה*, וללמדו אומנות".

(והרי *חובת* האב, למולו, לפדותו, וללמדו תורה, היא רק כשהוא קטן מבן י"ג, כך גם חובתו להשיא אשה לבנו, היא כשהוא קטן).

"המלצות" לאבות שישיאו את בניהם כשהם קטנים מבני י"ג מצאנו בתלמוד הירושלמי [קידושין פרק א ה"ז], בהסבר לברייתא "האב חייב בבנו ... ולהשיאו אשה*:

"להשיאו אשה: והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך *בשעה שאת משיא את בניך קטנים*".

ובאיכה רבה [וילנא) פרשה א ד"ה ב], מצאנו על נישואי בני שנים עשרה:
.
"כיצד היו ישראל פרין ורבין? היה אדם *משיא בנו בן שתים עשרה שנה*, אשה שהיא ראויה לילד, והיה חוזר *ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה*, לא היה מגיע לעשרים ושש שנים עד שהוא רואה בנים לבניו לקיים מה שנאמר [תהלים קכ"ח] וראה בנים לבניך שלום על ישראל".

======

*נישואי קטינים במאה השמונה עשרה*-*נישואי בהלה*

בשעת גזרות מלכות על נשואי יהודים. "נשכחו" ההגבלות על גיל הנשואין,והותרו נישואיהם של קטנים כבני שש ובני שבע.

כשהיתה גזירת המלכות על נשואי היהודים במורביה בשנת תפ"ו (1726), שרק לבן הבכור מכל משפחה יהודית הותר להתחתן ולייסד משפחה, ("גזרת השניות") - גזירה שנתחדשה ביתר עוז בימי המלכה תרזה בשנת תקי"ב (1752) היו במדינה זו נשואים רבים של קטנים פחותים מבני י"ג, ואף קטנים ממש בני שש ובני שבע. [ראו את דברי הנודע ביהודה מהדו"ת, אה"ע סוס"י נד; שיובאו להלן, פריימן, שם, עמ' שיא].

נשואי בהלה של קטנים וקטנות התפשטו שוב ברוסיה, משפשטה השמועה על פרסום קרוב של "חוקת היהודים" של הצאר ניקולאי הראשון משנת תקצ"ה, שקבע כגיל נשואין י"ח שנה לחתן, וט"ז שנה לכלה. [פריימן, שם, עמ' שיא]

על. נישואי בהלה ראו גם ישראל הלפרין,"יהודים ויהדות במזרח אירופה", ירושלים 1969 עמודים 289-309.

במאה השמונה עשרה מצאנו, שהמנהג להשיא את הבנים כשהם קטנים, היה נפוץ ביותר בפולין.

רבי יחזקאל לנדאו, (יליד פולין, רבה של פראג משנת1755 ), כותב באחת מתשובותיו, שנכתבה עשרים ושש שנים לאחר שעזב את פולין, (שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-אה"ע סימן נד. ראו את תיאור המקרה, בסימן נב, וראו גם את תשובתו בשו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא-אה"ע סימן סב ,בשאלת ק"ק בענדין, (בפולין- רוסיא), אודות קטן שהתחתן קודם שהגיע לגיל שתים עשרה שנה ... כנהוג):

"על דבר מנהגי מדינת פולין בנישואי הבנים קודם שנעשו בר מצוה. בימי נעוריי היה זה מנהג פשוט שבשנת י"ג עשו נישואים, ומעולם לא שמענו שלאחר החתונה יקדש שנית, או יעשו שום רושם לקידושין חדשים, ואחי הגדול הרב הגדול מוה' יוסף ז"ל, היה חתונתו עם בת הגאון אבד"ק אוסטרהא, בחודש שבט חצי חודש, והוא נעשה בר מצוה אח"כ כ"ב אדר, והגאון מו"ה יוקל עשה חתונת בנו, גיסי הגאון מוהר"ר מניס ז"ל, ג"כ קודם הבר מצווה, ומעולם לא עלה על לב לקדש שנית, הכי ח"ו כל אלה שגו והיו כל ימיהם עם נשותיהם בלי חופה וקידושין, ... ומה שנתחדש המנהג בימיכם לקדש שנית, לפי אומדן דעתי, לפי שזה איזה שנים שהיה שם רעש שלא יהיה חירות לעשות נישואין, והכניסו לחופה קטנים ביותר ממש, *בני שש ובני שבע* עבור זה נתחדש המנהג. *ואמנם אני כבר עשרים ושש שנים שיצאתי משם* לכן לא אוכל לכוין בבירור על מה נתחדש המנהג ...".

מדבריו ברור, שהיה זה דבר מקובל ביהדות פולין, של ראשית המאה ה-18, להשיא קטינים מתחת לגיל 13, ו"כאשר היה שם רעש שלא יהיה חירות לעשות נישואין, הכניסו לחופה קטנים ביותר ממש, בני שש ובני שבע*.

ייתכן שכוונתו לגזירת המלכות על נשואי היהודים, שרק לבן הבכור מכל משפחה יהודית הותר להתחתן ולייסד משפחה, ("גזרת השניות") שנתחדשה ביתר עוז בימי המלכה תרזה בשנת תקי"ב (1752) [ראו, פריימן, שם, עמ' שיא].

כאשר היתה גזירה שלא לשאת נשים עד גיל עשרים,(ראו השלח ג (תרנח) עמוד471 (נשאל הרב יוסף שאול נתנזון, (נולד בפולין, גליציה בשנת 1810,השאלה הובאה בספרו שו"ת שואל ומשיב מהדורה א', ח"ג סימן קעט):

"בדבר הגזירה שגזרו שלא ישאו כ"א בני עשרים ונשאלתי שכיון שעפ"י ד"ת בן שמונה עשרה לחופה אם מחוייבים למסור נפשם ע"ז או יעשו הנשואין בצנעא".

======

השאלה בה דן הנודע ביהודה מתייחסת לשאלה, האם יש צורך לקדש את האשה כאשר "הבעלים הקטנים" גדלו והגיעו למצוות, ובתשובתו הוא כותב: "מעולם לא שמענו שלאחר החתונה יקדש שנית או יעשו שום רושם לקידושין חדשים".

מדוע?

"אם אנו יודעים, שמתחלה נשאה אדעתא דהכי, שלא יקדשה מחדש, הרי הוא כאלו פירש שיחולו אח"כ. ואם אין אתה אומר כן, אתה עושה הרבה נשים תחת בעליהן במדינת פולין, שדרים כל ימיהם בלי קידושין, *דבמדינת פולין שכיחי מאד קידושי קטן* ומעולם לא שמענו, ששום אחד אחר שהגדיל, קידש מחדש או שהיה מיחד עדי יחוד לזה אחר שהגדיל, וא"כ המה כל ימיהם בלי קידושין, כפנוי וכפנויה יחדיו, והא ודאי כל זמן שהוא קטן אינו עובר בעשה, לא הוא ולא היא, דהתורה אמרה עשה זה כשאפשר לקדש, אבל כשלא אפשר ליכא עשה, אבל תיכף משהגדיל חל עשה זו, ואיך שתקו כל חכמי הדורות במדינה ההיא, אשר מעולם אנשי שם גדולי הדור, ואנו רואים שגם הגדולים שם עצמם, משיאים בניהם קודם לפרקן, ונשארים כך כל ימיהם. א"ו הוא הדבר אשר דברתי, כיון שמתחלה הוא נושא אותה להשאר עמה כל ימיהם, הרי הוא עצמו התנאי שיחולו לאחר שיגדיל". [שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-אה"ע סימן נב].

ייתכן, שלא רק" אם אנו יודעים, שמתחלה נשאה אדעתא דהכי, שלא יקדשה מחדש, הרי הוא כאלו פירש שיחולו אח"כ. אלא אף אם אין אנו יודעים, שמתחלה נשאה אדעתא דהכי, אעפ"כ הרי זה כאלו פירש שיחולו אח"כ. וכדברי הרשב"א [שו"ת חלק ב סימן רסח], הכותב בענין הכתובה האלכסנדרונית, שלא הביאו להלל, את "כתובת אמותיהן של אלו, אלא כתובת בני המדינה. וכשראה כן, הכשיר את אלו. ואע"פ שלא קדשום הראשונים סתם, ואלו קדשום סתם. ש*המקדש סתם באותו מקום, על סמך המנהג שנוהגין לקדש, בתנאי זה, קדש*: שלא תהא מקודשת לו, עד שתכנס לו לחופה". וכך בעניננו.

======

כמו"כ מצאנו שאף שהקטן היה מקדש את האשה (בשעת הגזירה?) הם לא היו נותנים לקטנים להתייחד, עד שהקטן הגיע למצוות: "הקטן הנ"ל קידש את הבתולה בחופה וקידושין כנהוג אבל לא נתיחדו כלל וזה היה ע"פ הוראה שלכם". [שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא-אה"ע בתחילת סימן סב].

======


לדברי התוספות (קידושין דף מ עמוד א, ד"ה אסור):

"ועכשיו *שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות*, (אף שאמר רב יהודה אמר היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נידוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם".

אך לדברי דוד ביאל (ארוס והיהודים, הוצאת עם עובד 1992 עמ' 167):''למן ימי הבינים נהגו יהודים בצפון אירופה שידם היתה משגת, להשיא את בניהם בגיל צעיר מאוד, לא אחת נהיותם בני שלוש או ארבע עשרה או אף פחות-ככל הנראה תוך חיקוי של מנהגי האצולה".

מחבר זה מציין בהערה 18 שם: ''על ההיסטוריה המשפטית של נישואי ילדים ר' אוצר הפוסקים, אבן העזר, חטיבה א פרק ג, 15.

המחבר יודע שסיבת הנישואין המוקדמים היתה "ככל הנראה חיקוי מנהגי האצולה", אך לא יודע שבשו"ע ערוך אין חטיבות ופרקים.

מה הוא חושב שילדה זה כמו שטריימל?


שבת שלום.



תוקן על ידי - נישטאיך - 23/07/2004 11:56:29