רבות מהחקירות בעולם הישיבות נסובות סביב הגדרת מצוה, איסור, ודינים שונים, באם הם הינם עם ה"חפצא" - החפץ, או שהינם על ה"גברא" - האדם.

כך למשל, נדמה כי אחד החילוקים המעניינים בין מצוות דאוריתא ודרבנן, הוא שמצוות דאוריתא עשויות להשתייך יותר ל"חפצא" מאשר מצוות דומות מדרבנן, כיון שמצוות דאוריתא מגדירות מציאויות בעולם, מול מצוות דרבנן שמגדירות חובת התנהגות אנושית.

בטוחני כי חברי הפורום דכאן יוכלו להעלות רעיונות מעניינים ביותר בתחום, שמן הסתם לא נשמעו או יישמעו במקומות אחרים, ואני מזמין את כולנו להתבונן יחד.

כן, ידידי הטוב

ובכ"ז אני סבור שהגדרות מסוג שנוכל לשמוע כאן, על הגדרת "גברא", ועל הגדרת "חפצא", וההבדל הדק שביניהם, לא נשמע בשום מקום אחר...

בהמשך לאשכול שהביא לינק הייתי אומר אחרת:
למרות הדמיון הרב בין מושגי אין רם ואין פרסונן במשפט לחפצא וגברא ההלכתי - הייתי אומר כי אחד מ-3 ההבדלים המהותיים ביותר בין עולם המשפט לעולם המשפט העברי הינו מושג החפצא, בשילוב עם מושג "החלות/חלוייעס".
בהלכה יש מצב אוביקטיווי אמיתי ב"חפצים" חפץ זה בבעלות פלוני, אישה זו מקודשת, בשר זה טרף, האמת הזו איננה מושפעת מההחלטת המשפטית - הלכתית כיצד לנהוג. לא ספק ספיקא ולהוציא ממוחזק אינם משנים את מצבו אמיתי של הדבר "אין רם".
דהיינו גם עם יפסק שמותר לאכול חתיכה זו מצד ספק ספיקא - עדות - או חזקה - אם יתברר כי טעו אזי חייב חטאת.
אישה שהותרה על פי עד אחד וכד' עם יבוא בעלה תצא מזה ומזה, ולא תפשו קידושין בשני, אף שנעשה בהיתר.
(כמובן החריג היחיד יכול להיות דיני ממונות על פי שיטתו של ר' שמעון, ואין להאריך)

לעומת זאת עולם המשפט אין אמת אבסולוטית, הכל יחסי והכל בעיני המתבונן.
אין בעלות מוחלטת, אין זכות מוחלטת, ואין איסור מוחלט.
הקביעה המשפטית הינה גם הקביעה העובדתית.

למשל: התיישנות מהותית - לכאורה אין דבר כזה בהלכה.
חובה חוזית לבצע משהו קשה מידי - המשפט יגיד ש"חופש החוזים" הוא ערך שצריך לאזנו מול עקרונות אחרים.
בהלכה יאמרו - יש חוזה - הוא חייב. זוהי אמת אבסולוטית. במקרים הנדירים שלא יאכפו יגידו שיש תקנה דרבנן המפקיעה את הזכות.
וכן הלאה יש להאריך הרבה

מו"ל,

על החקירה שהעלית,כתב הגאון הרוגאטשובי בתשובותיו[ח"ב,סימן ט'וראה שם גם בסימן ל"ב]

..."ובאמת,יש בזה כמאה סתירות בש"ס"

לא לתוספת הסבר,הבאתי את הציטוט,אלא רק שנדע "במה אנן קיימין".

הנה מבחר אסוסיאציות שהחלוקה לחפצא וגברא נתפסת אצלי כקשורה אליהם:

דבר כשהוא לעצמו - תופעה

שעבוד - חירות

דוגמטיזם - רלאטיוויזם

אוביקטיבי - סוביקטיבי

פשיזם - ליברליזם

קומניזם - קפיטליזם

מעשה המצווה - הכוונה במצווה

יראה - אהבה

התגלות - חידוש

חוק - מוסר כליות

אמפריזם - אידיאליזם

ניוטון - נילס בוהר

עצם הסברא שבאיסורי גברא לא שייך איסור שוגג תמוהה בעיני. הלא אבוהון דכל איסורי גברא הם איסורי שבועה, ובהם פשטות המשנה פ"ק דשבועות היא שיש בהם מזיד ושוגג כמו שאר איסורי לאו. וכי בשוגג נאמר שהגברא לא עשה המעשה? (אכן באונס יש מקום לומר שאיסור גברא באונס כמאן דליתא דמי, כי אין המעשה מתיחס אליו, בעוד שאיסור חפצא באונס סוף סוף נעשתה העברה ורק פטור מעונשין שנינו כאן, ואף בזה יש לדון ואכמ"ל).

ההסבר הפשוט והמקובל בישיבות (ראו למשל במשך-חכמה שופטים על "לא תסור") בדברי הנתיבות אינו נוגע לחלוקה לגברא וחפצא אלא להבחנה בין איסורי תורה שהם איסורים "בעצם", היינו שעצם המעשה מאוס כלפי שמיא, לבין איסורים דרבנן בהם לא הקפידה תורה אלא על ההמראה כלפי חכמים, אבל המעשה בעצמו אינו מאוס שהרי התורה מתירתו (ובפשטות הסבר זה אינו עולה יפה לדברי התניא הנ"ל). כיוון שהאיסור הוא רק להמרות פי חכמים, המראה בשוגג אינה המראה כלל, ופשוט.

מסתברא -

כוונתי למה שמקובל "בעולם הישיבות" ו "מקשין העולם".

תשאל בחור ישיבה "מי פיתח את השיטה לעשות הבדלה בין גברא לחפצא"? יגיד לך "ר' חיים". ופשוט.

אם רעיון זה (בענין דאורייתא לעומת דרבנן- לא בנוגע נדרים וכו') נמצא בספרות ההלכה לפני התורת חסד - איני יודע.

יצחק יונתן-

כמדומה בספרי הר"ש שקאפף - בו מסביר את דברי הנתיבות כמו התורת חסד - נגע במה שמציק לך.

תוקן על ידי - חושבשחושב - 22/07/2004 23:11:53

הרב זוין באישים ושיטות:

"גברא" ו"חפצא" ובעיקר "חפצא" הם ביטויים רגילים בפי ר' חיים ובחוגי הישיבות המושפעות משיטת לימודו בגמרא מצינו גברא וחפצא בנוגע לנדרים ושבועות בלבד הראשונים דנים על האיסורים שבתורה אם איסורי גברא הם או איסורי חפצא יותר מזה לא מצינו. ר' חיים הרחיב את המונח "חפצא" ולא בלבד על דברים מוחשיים אלא אף על מושגים מופשטים כשרוצה להדגיש תכונה ידועה בגופו של המושג בניגוד למה שעומד בתורת תנאי חיצוני אליו, הוא אומר שדבר זה הוא "חפצא". התפלה למשל אף היא נגדרת בהביטוי "חפצא"