בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים החלף לסקין בצבע לבן החלף לסקין הישן של הייד פארק החלף לסקין בצבע כתום החלף לסקין בצבע חום החלף לסקין בצבע צהוב החלף לסקין בצבע כחול החלף לסקין בצבע ירוק
בית · פורומים · רוחניות · הפורום של נועם זיגדון · קובי לוי -מה הסיפור שלו???
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.
נשלח ב-20/7/2012 05:50 לינק ישיר 
קובי לוי -מה הסיפור שלו???

קובי לוי - שהיה כותב בידיעות אחרונות - נשלח מטעמם לסקר סמינר של ערכים

ונתבקש להשמיץ כמה שיותר -
לעיתון ידיעות אחרונות הוא כבר לא חזר
עוד בסמינר הוא חזר בתשובה
מאז הוא הספיק לכתוב \לסקור עשרות סיפורים כאן באשכול הזה אתן לכן טעימה
תהנו !

איפה החתן?
"אני לא יוצאת מן הבית עד שתחתנו גם אותי", אמרה להוריה שולינקה גיפטר. מה עושים? לאחר סידרת טלפונים הצליח האב לגלות ארגון שאחת ממשימותיו היה לערוך "חתונה" לבנות מסוגה של שולינקה. אך ללא חתן


קובי לוי

אינני יודע אם התרחש סיפור כזה, או שמא משל היה. על כל לפנים סמוך ונראה לראש-השנה יום הדין הגדול והנורא ראוי הוא לעלותו עלי-ספר על מנת שנשכיל, שנפנים, ואולי נצליח לעמוד לדין מזוככים יותר, מאמינים יותר, דבקים יותר במלך מלכי המלכים.

ובעוד התרועות התקיעות והשברים חוצבים להם שבעה רקיעים ומבהילים את השטן, נעשה את חשבון נפשנו הקטן, האם אנחנו במסלול הנכון, האם אנו אוחזים בידו של אבא, וצועדים עמו בטוחות אל האור האלוקי הראוי לנו?!

* * *

שולינקה גיפטר נראתה בשבועות הראשונים ללידתה, תינוקת רגילה כמו כל התינוקות. משקל סביר, מבנה גוף מושלם, ואפילו עיניים מחייכות משהו. היא הבת השלישית לבית גיפטר אחרי התאומות רוחמה ושיינדיל. שלושה חודשים לחייה, ואמה הגב´ שרהל´ה גיפטר, החלה לחשוד שמשהו איננו תקין. ארבעה חודשים אחר כך החשד הפך למציאות צורבת. שולינקה לא התהפכה גב אל בטן, היא לא בדיוק חייכה, ולא עשתה שום סימני זחילה.

"היא סובלת מפיגור קל עד בינוני" אמר בעיניים עצובות דוקטור מנדלבאום. "היא בעזרת ה´ תמשיך ותתקדם, אך באופן איטי. אבל אני מאמין שעם האהבה שאתם מעניקים לה, היא תעלה על דרך המלך ותתערה בחברה כילדה רגילה ממש".

שרהל´ה גיפטר מחתה דמעה נעלמת, והרגישה גל של אהבה עצום פורץ ממעמקי נשמתה ועוטף את שולינקה, שהקב"ה בחר בה להיות ילדה מיוחדת.

למה להאריך. שולינקה גדלה בבית חם ואוהב וכשהיא הגיעה לגיל שש, התעקשו מביני הדבר בממסד לשלוח אותה לבי"ס לילדות מיוחדות, הסובלות מפיגור דומה.

שרהל´ה ואבנר גיפטר סירבו בכל תוקף. "שם היא לא תהיה. שולינקה שלנו היא ילדה רגילה והיא מסוגלת להתקדם יפה גם בחברת ילדות רגילות".
הניסיונות לשכנע את ההורים עלו בתוהו, הגיפטרים ניצחו את הממסד, ושולינקה עלתה כמו עוד 35 בנות בגילה לכיתה א´.

נכון, היא לא בדיוק השתלבה בלימודים, אבל המידות הטובות שלה, שלוות-הנפש וטוב הלב שהקרינה על סביבתה, הפכו אותה למלכה הבלתי מוכתרת של הכיתה.
פה ושם ניסו כמה בנות עוקצניות ללעוג לה, אבל מעריצותיה של שולינקה מהר מאד קראו אותן לסדר. וכך שנה אחרי שנה טיפסה שולינקה במעלה הכיתות ביסודי,
עד שסיימה כיתה ח´ בהצטיינות. נו, לא צריך להגזים, אבל מכיוון שכולם היו שותפים להצגה החביבה הזו שבה שיחקה שולינקה גיפטר תפקיד ראשי, לא פלא שתעודתה היתה מעוטרת בציונים משובחים לעילא ולעילא בכל מקצועות הקודש והחול.

והנה אוטוטו הרישום לתיכון. גם כאן החלו הגיפטרים לשכנע את הנהלת התיכון שטוב רצוי וראוי שבתם היקרה תשתלב גם שם בין הבנות הרגילות. נציגי הממסד ניסו לשכנע את הגיפטרים שזו טעות חמורה. שכנועים? לא אצל גיפטר, גם כאן לא יאומן, הנצחון היה סוחף, ואכן שולינקה עלתה לכתה ט´ והמשיכה להשרות רוגע וחמימות לסביבה. כימי ילדותה כך ימי נעוריה, היא שיחקה והשתלבה יפה במשחקי הבנות, עשתה עמם "שיעורי בית" עד כמה שידה משגת, ושתי עיניה היו מביעות מבטי הבנה מסוימת בשיחות הצחקקניות והשוטפות של בנות הנעורים.

הזמן כידוע לא עוצר, הסמינר באופק. שם כידוע הלימודים קדחתניים וצפופים יותר. הרבנית צירלסון, מנהלת הסמינר, פערה עיניים תמהות "אני לא מאמינה!!! שולינקה גיפטר למדה כל הזמן בבתי ספר רגילים ועכשיו הוריה לוחצים שהיא תלמד בסמינר המעולה שלי? צר לי, היא לא מתאימה".

גם הרבנית צירלסון נכנעה לגיפטרים, כמו רבים וטובים לפניה. "בתנו ברוך השם התפתחה יפה בכל המוסדות הרגילים, היא רגילה וקשורה לחברותיה מן היסודי ומן התיכון, ואין סיבה להפריד ביניהן בסמינר", כך הגיפטרים.

* * *

שנה שנתיים בסמינר והנה רחלי מתחתנת. כולם נוסעות, רוקדות שרות, משמחות את הכלה הטריה. גם שולינקה עיניה בורקות מאושר למראה הכלה הצחורה. אחר כך נחמי, מתחתנת, אחר כך ריקי וציפורה וברכה. ושולינקה מתחילה לגלות שחברותיה נשואות להן, ויש חיים אחרים מעבר לבית-הספר. בחוכמת הבוסר שלה היא קולטת שהיא קצת יוצאת דופן.

"למה אני לא מתחתנת? גם אני רוצה חתונה שישמחו אותי" שאלה את אמה.

ואותה דמעה קדמונית חזרה ללחלח את עיניה של הגב´ גיפטר.

מיד אחרי חתונתה של מלכהל´ה ברודמן, חזרה שולינקה הביתה עיקשת מתמיד. "אני לא יוצאת מן הבית עד שתחתנו גם אותי".

מה עושים?

לאחר סידרת טלפונים הצליח אדון גיפטר לגלות את ארגון "פתחים של אור" שאחת ממשימותיו הנעלות היה לערוך "חתונה" לבנות מסוגה של שולינקה.

"הבעיה של בתך מוכרת לנו" אמר מנכ"ל "פתחים של אור" הרב מאיר גילון. "אנחנו אחת לשנה או שנתיים מקבצים מספר בנות כמו שולינקה, ועורכים להן חתונה עם ה-כ-ל".

הגיפטרים קפצו על המציאה.

התאריך נקבע לכ"א אלול.

הלכו לבחור לה שמלת כלה. קנו לה נעליים מבריקות, רכשו לה תכשיטים מתאימים, גם עגילים משובצים ביהלומים.

שולינקה זרחה כמו הירח במילואו, עוד יומיים החתונה.

"הזמנו צלם וזרי פרחים, וגם יבואו בנות כיתתך לרקוד איתך ותזמורת נפלאה..." הבטיחו ההורים.

אכן כן, האולם היה מואר באור יקרות התזמורת ניגנה מתוך מערכת ההגברה, והזמרת סלסלה קולה. שש כלות כמו שולינקה היו לבושות שמלות צחורות ונכנסו אחת אחרי השנייה לחופה. הרשמקול במערכת ההגברה השמיע קולו של רב, שקרא את הברכות בלשון מהוקצעת. מישהי שברה כוס. חיבוקים, נישוקים, וכולן הצטרפו למעגל המחוללות. והצלמת הזריזה צילמה הכל. כל חיוך, כל ריקוד, כל נשיקה וחיבוק. החתונה של שולינקה היתה מרגשת ממש. ולמחרת בצהרים, אחרי שקמה נסערת ומאושרת, הגישה לה אמה את אלבום התמונות של "החתונה".

שולינקה דפדפה בסקרנות והביטה בתמונות. אמא, אחיותיה, דודותיה, כל חברותיה מבתי הספר שלמדה בהם. הריקודים, העיניים הבורקות. איזה אושר!

כשנכנס טכנאי המקררים הוותיק שלמה גורפינקל, ניגשה אליו שולינקה ואמרה "אתה יודע שלמה, אתמול התחתנתי, הנה אלבום התמונות של החתונה שלי".

גורפינקל לא בדיוק קלט את הבדיחה. הוא הציץ בזריזות באלבום ושאל בתימהון: "תגידי לי שולינקה, ואיפה החתן?".

היא לא ענתה. נטלה את האלבום מחויכת והתיישבה בסלון. דקה אחר כך נכנסה דודה אמיליה הקשישה והתמימה שלא הגיעה ל"חתונה" ואף היא לא שותפה בסוד העניין.

"הנה האלבום של החתונה" אמרה שולינקה.


דודה אמיליה דפדפה ואמרה "נורא מקסים שולינקה. ממש חתונה משובבת נפש... אבל איפה החתן?".

שולינקה חייכה. "דודה אמיליה, היתה לי חתונה בלי חתן".

* * *

כשסיפרתי סיפור מוזר זה לתלמיד חכם מפורסם אחד, הוא ליטף אותי בשתי עיניים חכמות וטובות ואמר לי: "בני היקר, דע לך אחרי 120 שנה עולה היהודי לבית הדין של מעלה עם אלבום תמונות חייו. ובאלבום כל האירועים שבחתונת חייו עלי אדמות. הנה כאן הוא רוקד, פה הוא מארח, שם הוא מתארח. פה הוא מדבר, שם הוא שותק, כן, רואים אותו גם לומד על הסטנדר עם גמרא פתוחה. ואז שואלים אותו הדיינים, באמת יפה, ראינו אותך בשמחותיך ואבלך, ראינוך שותק ומדבר, נוסע וגם לומד, אבל תסלח לנו אדון יקר, איפה החתן? איפה הקב"ה בסיפור חייך? למה הוא לא שותף לאלבום מסע חייך? למה לא דאגת להכניס את הקב"ה, את חתן השמחה האמיתי לתוך האירועים המגוונים של חייך? איפה החתן!!!???".

* * *

כן, אינני יודע אם התרחש סיפור זה, או שמא משל היה... על כל פנים מן הנחוץ לעשות חשבון נפש, כדי שלא נבוא ליום הדין עם אלבום ססגוני ויפה, שיש בו רק כלה, וחתן אין.

 





תוקן על ידי נועם2628 ב- 30/07/2012 00:28:24



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-30/7/2012 00:16 לינק ישיר 

נגיחה בג'ונגל


אבי גולן היה מושבניק חילוני טיפוסי. הוא גדל כילד טוב, כפרי וירוק במרחבי המושב האמיד, ששדות תבואה ופרדסי הדרים השתרעו סביבו, והפינוק והשפע היו לחם חוקו הדק היטב, היטב הדק. כפית השמנת העשויה זהב האכילה אותו רק מתוק וטעים. אבי ומושיקו היו שני בני תפנוקים שנולדו שנה אחר שנה להורים משכילים, שעשו עסקים גם מעבר למשק המשגשג, שבמרכזו ניצבה בריכת דגי נוי יחודית ששווקו, לכל דורש, במחיר לא שווה לכל נפש.
''דגי גולן'' היתה פירמה עולמית שנהנתה מביקושים עצומים בעיקר בחגאות של תושבי ארה''ב ואירופה. הללו משום מה, נהנו לקנות דגים צבעוניים כמתנת חגא. ''דגי גולן'' היו משייטים להם במליוני אקווריומים ברחבי העולם, מה שגרם לשייט בלתי מוגבל של דולרים ויורו ומארקים בחשבון הבנק הבלתי מוגבל של המשפחה.
אבי, הבכור, היה כבר בן 23, שנתיים אחרי שרות צבאי, משועמם עד שורשי שערותיו. לא היה אתר בארץ שהוא לא פקד. הוא היה חולה טיולים אובססיבי, צמוד למפות ולמצפנים ומנווט את עצמו בין ואדיות וערוצים עמוקים, לבין מסלולי הרים בצפון ולמכתשים בדרום. לא היתה פינה שהוא לא הכיר, והרבה חברות תיירות ביקשו ממנו את שרותיו. אבי גולן דחה באדיבות בקשות אלה, למרות שציוני המעבר שלו בקורס מדריכי הטיולים היו מעולים ביותר, ואת הקורס הוא סיים תוך שלושה חודשים בלבד.
בער בו החיידק הכל כך מוכר אצל צעירים ישראליים – חו''ל. טיול מקצועי, יסודי באתרים שעין לא שזפתם באסיה, או אפריקה, או אולי דרום אמריקה. ההורים קצת הביעו דאגה מן הרעיון, אבל אבי גולן ידע לסכל את הדאגות בחביבות ונעימות אופייניים.
לבסוף החליטו האחים גולן על מסע לתוככי הג'ונגל האפריקני. ההחלטה נבעה לאחר הרבה שיחות עם מטיילים מקצועיים ויועצי טיולים מכל העולם. הם היו בטוחים שזה המסע של חייהם.
אל תשאלו איך ולמה, אבל יומיים לפני הטיסה לאפריקה, נפגש אבי לערב חביב עם כמה חבריו מתקופת הצבא כדי להעביר חוויות. גם יוסי פלח מדרום ת''א הטבח של האוגדה נכח בפגישה. אבל זה כבר לא היה אותו יוסי, זקן קצוץ עיטר את לחייו, וכיפה סרוגה לבנה וענקית והמלים ''נ, נח, נחמ, נחמן'', רקומות בכחול בשני צדדיה.
בשלב מסויים גלשה השיחה לעסוק בפרושה המאגי המיסטי של הכתובת על כיפתו של יוסי, ומיד אחר כך כמנהג בעלי בתים לא חשובים, התחילו לדבר על ''שטיפת המוח שעושים החרדים והרבנים לתמימים הללו, שחוזרים בתשובה''.
יוסי פלח היה לבד במערכה הזו, מול ששה חברים חילוניים. ביניהם יגאל מכפר שמריהו, ברוך מרמת-גן, איציק הקיבוצניק, ומשה הדייג מעכו. האמת היא שהרבה תחמושת להשיב להם לא היתה לו. בסך הכל הוא חוזר בתשובה חצי שנה, כן הוא אומנם הספיק לחגוג את ראש השנה באוּמן סביב ציון הצדיק, ולקרוא את ''תיקון הכללי'' אותם 10 קפיטל תהילים שמחוללים נפלאות, אבל ידיעותיו בתורה ובמצוות היו קלושות למדי.
בשלב מסויים של השיחה שמעו את אבי גולן אומר מילים קשות, בוטות, כלפי שמיא וכלפי הצדיקים והרבנים, מילים שהנייר לא סובלן. יוסי פלח הרגיש שהוא מאבד עשתונותיו ועלול להגיב בצורה לא הולמת, הוא הרים את מכשיר הפלאפון שלו מעל השולחן, ונפרד מחבריו.
''שהקב''ה יסלח לך, אדון גולן'', אמר יוסי פלח ''והלוואי, הלוואי שתזכה לחזור בתשובה''.
''אני נוסע לאפריקה יוסי, מחרתיים'' הגיב אבי גולן ''ושם באפריקה רק... יכולה להחזיר אותי בתשובה...'' וכולם פרצו בצחוק רועם. יוסי פלח לא הספיק לשמוע מה או מי בדיוק יכולים להחזיר את גולן המושבניק בתשובה אי שם באפריקה, אבל היה לו ברור שתגובת חברו הטוב, מצחיקה נורא, עד דמעות. אבל הוא כבר לא היה שם. הוא לא יכול לסבול את האקלים הזה...
אבי ומושיקו גולן נחתו באפריקה עם הרבה מפות, מצפנים, כסף וכרטיס אשראי, ומצויידים במוטיבציה מגביהת שחקים לכבוש את הג'ונגל, ובעיקר אתרים שכוחים שהציוויליזציה עדיין לא השיקה אותה.
שלושה חודשים מסיביים ורוויי הרפתקאות מסמרות שיער חלפו עליהם ביערות-העד והם תעדו הכל במצלמותיהם. החל מעדרי פילים דוהרים, קרבות קיום בין אריות לצבאים, וכלה בציפורים נדירות בעמקים מרהיבי עין. הם התחככו יפה מאד עם שבטים פראיים שלפעמים חשדו בהם, אבל מהר מאד הם נשאו חן בעיני ראשיהם שבמקום לבשל אותם בסיר ענק, העניקו להם קשת וחיצים במתנה ושלחום לחופשי.
עד היום המר והנמהר ההוא. האחים גולן החליטו לחזור לארץ, אך בטרם זאת, הם תיכננו טיול ממונע על אופנועים לאתר פראי באחד הג'ונגלים היותר מוכרים. האופנועים צויידו היטב בדלק, במזון ומיד בהנץ החמה הם הניעו את האופנועים ופתחו בדהרה לכיוון היער. הסקרנות גברה עליהם והם החליטו לסטות לשביל כורכר צדדי, אבי לחץ על הדוושה, לכיוון עיקול הדרך, ואי מפה אי משם, יצאה מן המעבה ג'ירפה ענקית ודהרה למולו, הוא נכנס להלם וחרדה. הוא פנה ימינה, היא סטתה שמאלה. הוא משך שמאלה, היא חתכה ימינה, שועטת למולו בדווקא כמו מתעקשת להתנגש בו. הוא לחץ בעוצמה על הבלמים, אך מאוחר מדי. האופנוע נכנס בגוף הג'ירפה וראשו נטרק בראשה. איזה בום!
מושיקו שדהר לפניו היפנה ראשו לאחור וראה את האסון, אחיו היה שרוע על הארץ מפרכס בתוך שלולית דם והג'ירפה אף היא שכובה מיוסרת ונאנקת. איך מזעיקים לכאן עזרה? חרד מושיקו. הוא ניסה להנשים את אחיו, שמצחו כמעט הגיע לעורפו, אך טבע בדמו. הוא הצליח בעזרת תחבושות לחסום פצעים מדממים, עלה לאופנוע וחזר לכביש המרכזי, שם הבחין באוטובוס תיירים מקרטע. הוא עצר אותו, וביקש מן הנהג הכושי לאסוף את אחיו לביה''ח.
הכושי היה אדיש. ''האוטובוס מלא תיירים'' ענה באנגלית עילגת ''אני לא יכול להפסיק את הטיול''. מושיקו זעק ''אבל אחי עלול למות, כמה כסף לשלם לך בשביל זה?''
הנהג הכושי דווקא גילה עניין ו- 1,500 דולר מרשרשים שיכנעו אותו לבקש את סליחת התיירים, תוך הבטחה שיפצה אותם. הוא נכנס עם האוטובוס לשביל הצדדי, ויחד עם מושיקו העלו את אבי לאוטובוס.
בבית החולים הקטן בעיירה האפריקנית הצליחו לייצב את מצבו של אבי, אך הוא היה בחוסר הכרה מוחלט. ראשו היה מעוך וכתות בצורה מחרידה.
הקונסול הישראלי הצליח להעביר בעזרת אמבולנס את אבי גולן לעיר הבירה ומשם בטיסה עם ליווי רפואי למרכז רפואי גדול בארץ.
במשך שלושה חודשים היה אבי גולן בחוסר הכרה. גולגלתו היתה מרוסקת מצידה הימני ואובחנה פגיעה חריפה באזור חשוב במוח. ''רק נס יחזיר אותו להכרה'' אמר פרופ' גולדשטיין להוריו הבוכיים.
רופאים וניסים לא הולכים יד ביד. אחרי שלושה חודשים אבי פקח עיניים מבינות, אבל פיו היה חתום. הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. רק אחרי חצי שנה נפלטו ההברות הראשונות ''אבא, אמא''. כמו תינוק בן יומו.
באותן שעות ארוכות של שתיקה בעל כורחו, הוא חשב על עצמו, על חייו, על תכלית חייו, על מי ברא את העולם, ואיך ברא, ולמה ברא, ומדוע התאונה הזו נכפתה עליו, ולמה הוא שותק ולא יכול לפלוט מילה מפיו. מי משתיק אותי??? הדממה הפנימית חוללה בו זעזוע וטלטלה.
והשאלות ביקשו והתחננו לתשובות. במחלקת השיקום הוא הבחין בספר תנ''ך והתחיל לדפדף. דף אחרי דף. בוהה, מנסה להבין, מנסה למלא בורות נשברים.
''בראשית ברא...'' מענין חשב לעצמו, יש מי שברא את הארץ, השמים, הצמחים, החיות והאדם, ויש סדר ותיכנון לכל מהלך הבריאה, וכנראה הוא גם ברא אותי... אז מה הוא רוצה ממני? מה פתאום הוא שלח אותי להתנגש עם ג'ירפה?''.
כשנה אחרי התאונה חל שיפור מסויים ביכולת הדיבור של אבי גולן, וגם מצבו הפיסי השתפר לאין ערוך, אך הוא עדיין נשאר צמוד למחלקה השיקומית. בצהרי אחד הימים הגיעו לביקור שניים מחבריו, ללא כל תאום מראש.
יגאל מכפר שמריהו, ויוסי פלח החוזר בתשובה עם הכיפה הלבנה. הם ישבו על הספסל והקשיבו לסיפורי הג'ונגל של ידידם. עד התאונה, את התאונה עצמה כבר לא ידע אבי גולן לספר, הארוע הזה נעלם מזכרונו. רק מאחיו מושיקו, הוא שמע על פרטי התאונה המוזרה עם ה...
יגאל מכפר שמריהו שלף מכיסו מכשיר הקלטה קטן ואמר, ''לא תאמינו, את כל המפגש שעשינו לפני הטיסה שלך לאפריקה, הקלטתי. בואו נאזין. ההקלטה היתה חדשה וברורה, החל מחוויות הצבא, עבור לסיסמת הכיפה ''נ. נח. נחמ.'' של יוסי, וכלה במונולוג המתריס והמכוער של אבי גולן כלפי שמיא...
השלושה היו קשובים ומרותקים להקלטה, עד שלפתע שמעו את גולן אומר בבדיחות דעת לעברו של יוסי ''אני נוסע לאפריקה, יוסי, מחרתיים, ושם באפריקה רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותי בתשובה''. אחר נשמעו פרצי צחוק.
השלושה היו בהלם. הם האזינו שוב ושוב למשפט הזה, ''רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותו בתשובה...''. רק ג'ירפה... לא יאומן.
''ברית כרותה לשפתיים'' הסביר יוסי לאבי. ''לפעמים אתה מנבא את עתידך. אתה בת-קול של עצמך. אתה לא זקוק לסמינר ליהדות, אצלך את כל העבודה עשתה ג'ירפה מטופשת אחת במעבה הג'ונגל''.
אבי יצא מבית החולים עם כיפה על ראשו, ציצית על גופו ועם המון תודה לג'ירפה, שהכניעה אותו בנגיחה אחת ופתחה בשבילו את פרשת בראשית של יהדותו המעשית.
בראש השנה האחרון הוא נסע לאוּמן להגיד תודה לרב נחמן. הוא ויוסי פלח קראו מחובקים ודומעים את ה''תיקון הכללי''. אבי גולן הבחין על המצבה בתאריך פטירת רבי נחמן: חי' בתשרי. לא תאמינו, אבל היה זה יום הולדתו של אבי גולן... היה זה גם תאריך הנגיחה. לפעמים חברים, לפעמים נגיחה של ג'ירפה היא נשיקת חמלה של הקדוש ברוך הוא.


סמל אישי
מחובר
נשלח ב-31/7/2012 00:49 לינק ישיר 


נסיעת האוטובוס ששינתה הכל  [הידברות]

"תלמידי היקרים, היום אני נוסע לניחום אבלים בצפון. אדם מאד יקר ללבי, צדיק ותלמיד חכם, הלך לעולמו בטרם עת. אשמח אם יהיו כאלה שיצטרפו אלי. דאגתי לאוטובוס שיסיע אותנו לשם. לא אכריח אף אחד..."
       קובי לוי
שמו של ראש ישיבת "חומות התורה", הרב אברהם יעקבי, הלך לפניו לשם ולתהילה. באמת, בלי עין רעה, ההספקים הלימודיים שלו היו מעוררי קינאת סופרים והביאו לרעידת אמות הסיפים כמעט בכל בית מדרש ששמעו ריחף בין כתליו. חידושיו וספריו הרבים על הש"ס קנו להם שם מצוין אצל הצורבים הצעירים וראשי הישיבות בארץ ובעולם, והיו אף כאלה שהתבטאו: "החריפות והפלפול העולים מחידושיו, מזכירים את רבי עקיבא איגר זצ"ל...". מעבר לקצב לימודו ולהרבצת התורה שלו, הוא היה פעיל נמרץ כדי להרחיב את פעילותה של אגודת "משננים בדבקות" שנשאה דגל של הספקי לימוד מחד, ושינונם מאידך.

לזכותו של הרב יעקבי ייאמר, שהוא לא עשה שום מאמץ כדי להאדיר ולפרסם את שמו. הענווה היתה בהחלט עמוד יציב באישיותו העדינה, אלא שכאשר הקב"ה רוצה, אז גם מעיין קטן ומזרזף במדבר, מסוגל להפוך לנהר אדיר ממדים השוטף ערים וכפרים, עמקים והרים.

אף אחד לא ספר את מספר הסיומים של הש"ס שעשה ראש הישיבה. הוא לא עשה מזה עניין גדול. כל מכיריו העריכו עד למאד את הליכותיו הפשוטות, שייף עייל שייף נפיק, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, באמת בר אוריין וגברא רבה מן המוצלחים שבדור.

חבריו לכולל, האברכים שבעיירה הדרומית בו למד לפני 20 שנה, לא האמינו למראה ולמשמע התאוצה הרוחנית שלו. עד גיל 30 היה האברך אברהם יעקבי, אחד מן המניין. לא בולט, לא מיוחד, לא מזהיר, ובקושי סיים כמה מסכתות ישיבתיות. כן, הם זוכרים שלפתע, בגיל 30 עטו פניו ארשת של רצינות, הוא החל לשקוד על תלמודו ושנתיים אחר כך קם ונסע לירושלים עיר הקודש, ומשם היתה קצרה הדרך הסלולה שלו ליישר קו עם כמה וכמה מגדולי הדור שהעריצוהו הן בכתב, הן בעל-פה.

* * *

באחד הימים לפני חג הפסח, הבחינו תלמידי ישיבת "חומות התורה", כי פני רבם אינם כתמול-שלשום. עננה של צער ותוגה ריחפה מעל ראשו. הוא מסר את השיעור היומי באותה נמרצות ופלפול מוכרים, אבל למרות הכל, ניכר היה שהרב יעקבי איבד משהו משמחת-החיים שלו.

"תלמידי היקרים, תלמידי האהובים, הרשו לי לומר לכם כמה מילים מן הלב... בעצם...", הרב יעקבי ניגב את מצחו המיוזע במטפחת נייר לבנה, ולפתע הבחינו תלמידיו כי ראש הישיבה בוכה חרישית.

"היום בערב אני נוסע לניחום אבלים בצפון, לחיפה. אדם מאד יקר ללבי, צדיק ותלמיד חכם הלך לעולמו בטרם עת ממחלה קשה. אשמח אם יהיו כאלה שיצטרפו אלי. דאגתי לאוטובוס שיסיע אותנו לשם... אני לא מכריח אף אחד... אני על כל פנים לא אהיה בישיבה בסדר שלישי. תסלחו לי".

ומי רואה את רבו יוצא, והוא איננו יוצא?

למותר לציין כי נדירות הן הפעמים בהן הרב יעקבי החסיר סדר בישיבה, אך הפעם הרגישו הבחורים, כי רבם האהוב מצוי בסערה רגשית גדולה, ואם הוא מעמיד אוטובוס לרשותם כדי לנסוע לחיפה לנחם אבלים, אין זאת כי מדובר בעניין חשוב מאד ללבו. והם עלו כולם, כל תלמידי הישיבה הגדולה עלו בשעה 21:00 לאוטובוס, והפליגו צפונה. ראש הישיבה לא הזכיר במילה או ברמז את מי הם הולכים לנחם, ומדוע.

* * *

מודעת אבל ענקית קידמה את פני הנכנסים לבניין המיושן והמתקלף ברחוב נינווה 21, בשכונה המקומטת והבלה מזוקן בחיפה.

"בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו בדמי ימיו, של הרב הגאון הצדיק והענו שמואל בן שיר זצ"ל, ראש מוסדות התורה "שירת הים".

תלמידי ישיבת "חומות התורה" מעולם לא שמעו על הרב בן שיר ז"ל. ראש הישיבה מעולם לא הזכירו, אבל כאן בחיפה הוא דמות חשובה ומופלאה.

כניסתו של הרב אברהם יעקבי לבית האבלים, עוררה התרגשות רבה. הוריו, אחיו ובניו הקטנים של הנפטר – שהלך לעולמו בגיל 36 – הביטו בתלמיד החכם ששמו הלך לפניו בכל הארץ, ולא הסתירו התרגשותם מן העובדה שבא לנחמם. בנם ז"ל הרב שמואל בן שיר, מעולם לא ציין בפניהם שיש לו קשר עם אחד מחכמי הדור.

"מן השמים תנוחמו". הרב יעקבי התיישב מול האבלים בפנים קודרות ועיניו דומעות. עשרות תלמידיו הצטופפו סביבו ממתינים למוצא פיו. דקות ארוכות נמשכה השתיקה, וכידוע אין המנחמים רשאים לפצות פיהם אלא אם כן רמזו להם על כך האבלים.

"נודה לרב אם יואיל לספר לנו האם הכיר את בני שמואל...?", ביקש אביו הקשיש של הרב בן שיר.

הרב יעקבי קם על רגליו, הביט באבלים, הפנה מבטו לעבר תלמידיו ופתח בדבריו. "כולנו מכירים היטב את הרגע מרטיט הלבבות, רגע שבו הביא רבי עקיבא – מגדולי התנאים – את תמצית ההערכה והאהבה שלו לאשתו הדגולה רחל בת כלבא שבוע, שוויתרה על חיי עושר וכבוד, העיקר להינשא לרועה צאן, שיש לו מידה מופלגת של צניעות. אותה רחל סבלה רעב ומחסור, בדידות ארוכה של 24 שנים, העיקר שבעלה יעסוק בתורה ללא דאגות. השקעה כדאית. הוא יצא לשם איש פשוט והמוני, וחזר גדול הדור מלווה ב- 24,000 תלמידים. וכשדוחפים אותה תלמידיו, את הענייה הזו שבאה להפריע לרבם האדיר, פונה אליהם רבי עקיבא ואומר: "הניחוה! שלי ושלכם שלה הוא". מילים שחוצבות רקיעים של יראת שמים והכרת הטוב. רוצה לומר, אני רבי עקיבא, שהנחלתי לכם תורה ללא גבול, אני גדול הדור, אני שכולם מעריצים את חוכמתי ויראתי, מתבטל בפניה, בפני האשה הקטנה-גדולה הזו, שאלמלא היא, לא היתה בי תורה, לא היתה בי יראת-שמים, לא הייתי זוכה להעמיד את התורה שבעל-פה על תילה... "שלי ושלכם שלה הוא". רבי עקיבא מבקש מתלמידיו, אנא התבטלו אליה, היא גדולה ממני".

הרב יעקבי השתתק. הדממה פילחה את האוויר. לאן הוא חותר, על מה הוא מדבר? תלמידיו היו מרותקים, האבלים הביטו בעיניים סקרניות.

"אחי היקרים משפחת בן שיר. לפני כ- 20 שנה נסעתי באוטובוס המוביל מבני-ברק לירושלים. והתקופה היתה בין הזמנים שבין ניסן לאייר. הייתי אז אברך פשוט כבן 30, מטופל בארבעה תינוקות וללא יומרות גדולות. התיישבתי סמוך לחלון באחד הספסלים, ובידי עיתון חרדי. עלעלתי בו. תחנה אחר כך עלה בחור צעיר ומאיר עיניים. הוא התיישב סמוך לידי ובידו גמרא, מסכת נדרים. הוא פתח אותה והחל ללמוד ולשנן. הבטתי בו משתאה. מבני ברק ועד ירושלים, מהלך שעה לערך, הוא לא פסק מללמוד. כולו מרוכז, לא מביט על הנוף, לא מי עולה, לא מי יורד. הוא והגמרא. כמה דקות לפני התחנה הסופית בירושלים, נגעתי קלות בכתפו וסימנתי לו שיענה לי. תסלח לי, שאלתי, מי אתה. הוא חייך לעברי והשיב בביישנות "אני שמוליק מחיפה". לא הרפיתי ואמרתי: "שמוליק, אני שם לב שאתה ממש מוסר נפש על לימוד התורה...". "כן. עד כמה שביכולתי", השיב שמוליק, "הצטרפתי לארגון "משננים בדבקות", ומאז שהצטרפתי, ברוך השם זכיתי ללמוד ולשנן היטב היטב 900 דפי גמרא". כך הוא אמר ואני השתנקתי במבוכה. שמואל שלכם היה אז בן 16, ואילו אני אברך בן 30, שבקושי סיים כמה מסכתות, ובטח לא בשינון רב. באותן שניות של שיחה עם שמואל ז"ל, חשתי שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים, שאני חוזר בתשובה ומקבל על עצמי ללמוד תורה בדבקות לפחות כמו שמואל שלכם. השיחה שלנו הסתיימה בתחנה המרכזית. לחצנו ידיים בחום רב, ושמואל איחל לי "יישר כח על רצונך להצטרף לסדר הלימוד של ´משננים בדבקות´. אשמח לשמוע שתסיים את הש"ס כולו". כך איחל לי שמואל ונעלם לו.

"מאז משפחת בן-שיר עברו כאמור 20 שנים. הצטרפתי לארגון, צרפתי את אחי, את חברי האברכים והקמתי סניף של הארגון בדרום. ומעבר לזאת נכנסתי לשגרת לימוד, כמו שמואל שלכם. יש היום הרבה גדולי תורה ותלמידי חכמים שמעריכים את ספרי וחידושי, יש אלפי תלמידים ששותים את דברי בצמא... היום בבוקר הבחנתי בעמוד הראשון בכתבה קטנה "הרב שמואל בן שיר זצ"ל". הבטתי בתמונה שבסמוך וזיהיתי את אותו נער חביב, שנראה כבר כמו רב גדול. יושבים שבעה בחיפה. הייתי בטוח שזה השמואל שלי, ולא טעיתי. זה השמוליק שלי, שעליו אני יכול לומר עם לב נקי ואוהב "שלי ושלכם תלמידי, שלו הוא".

"כמה חשוב קהל קדוש לדעת שלפעמים – אפילו בחור צעיר – יכול להקים עולם של תורה ע"י מסירות נפש שכולה אומרת צניעות, כמו הרב שמואל בן שיר ז"ל, שלא רק זיכה אותי, אלא עוד רבים רבים במוסדות התורה שהקים והרביץ בהם תורה".

      
* * *

באוטובוס, בדרך חזרה מחיפה אמרו תלמידי ישיבת "חומות התורה", שההספד של רבם, היה פרק מאלף של הכרת הטוב.

 



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-5/8/2012 20:24 לינק ישיר 

ארון הספרים של מחמוד
הפועל קיבל הוראה מבעל הבית לזרוק ספרי קודש נדירים, והגיע אל מנהל הת"ת. תוך זמן קצר התייצב במקום בעל הבית. "אני ממש מתבייש מעצמי, כבוד הרב, אבל כשהקראת את השורות הנרגשות שכתב סבא, קיבלתי סטירת לחי"

קובי לוי

השומר בשער תלמוד התורה "גינת ורדים" צלצל ארוכות בטלפון הפנימי לחדר המנהל, הרב שאול בן בסט. המנהל היה עסוק באותן דקות בבחינת ילדי כיתה ו´ על הלכות שמיטה. המזכירה רבקה צהלי טרקה קלות על הדלת וסימנה למנהל לצאת, "השומר צריך אותך דחוף. הוא טוען שיש פה ערבי שמחפש אותך דחוף!".

"ערבי מחפש אותי דחוף?! מוזר מאד", גיחך הרב בן בסט, "בשביל זה מוציאים אותי מכיתה בזמן מבחן...".

"את הטרוניה הזו כבר לא הספיקה לשמוע המזכירה המסורה גב´ צהלי, שחזרה בזריזות לחדר הצילום לסיים כריכת חוברת על "הלכות שבין אדם לחבירו".

הרב בן בסט בן ה- 60 ניהל את תלמוד תורה "גינת ורדים" ב-20 השנים האחרונות ביד רמה ממש. הוא נכנס לתפקידו בשנה השלישית לקיום הת"ת, שהיה במצב כלכלי ורוחני לא מזהיר במיוחד, בלשון המעטה.

שנתיים קשות עברו עליו, עד שהצליח לייצב את הספינה הרעועה, הכניס מלמדים מצוינים ודאג לנצל את קשריו כדי לממן את שיעורי ההעשרה של אחה"צ. חריצותו היתה לשם דבר. הוא לא בחל בכל מלאכה קשה, העיקר לחסוך עוד כמה פרוטות. לעת הצורך הוא שימש כנגר, כמסגר, כאינסטלטור, והכל עשה במומחיות ראויה לשבח.

המלמדים נהגו להתלוצץ על חשבונו "הרב בן בסט הוא המנהל הכי אינסטלטור שיש בארץ". הוא אהב את המחמאות הללו והשיב להם באותה מטבע "ואתם המלמדים היחידים בעולם שפועלים עפ"י הנחיות של אינסטלטור...".

המנהל החיש צעדיו לכוון שער הת"ת. השומר אברהמל´ה שומכר ניצב מלוא קומתו מול טיפוס שנראה ערבי לגמרי. שפם ענק וכסוף מעטר את פניו, ידיו סדוקות ובגדיו מלאים כתמי צבע ושאריות של טיט מיובש. הערבי היה מוכר לרב בן בסט, אבל קשה היה לו להיזכר מתי והיכן הוא זכה להיכרות מוקדמת עמו.

"הו, כבוד הרב שאול, אני שמח שבאת לכאן, השומר שלך כבר 10 דקות לא נותן לי להיכנס. אני חייב לדבר איתך דחוף דחוף... זה קשור לעניין רציני, שרק אתה יכול לעזור בו".

"מחמוד?", שאל המנהל.

"כן, אתה זוכר אותי. לפני 10 שנים בערך עשית אצלך בשתי הכיתות החדשות את כל הריצוף והצבע של החלונות. אני השיפוצניק מטייבה".

המנהל חייך וסימן לאברהמל´ה המתוח להירגע, ולפתוח את השער. "הוא לא מחבל אל תדאג, אני מכיר אותו, הוא שיפוצניק ותיק".

"רגע רגע", עצר השומר רחב-הכתפיים את מחמוד השיפוצניק, "מה יש לך כאן בארגז?".

"זה בדיוק העניין, כבוד הרב. תסתכל בתוך הארגז שלי, הגעתי לכאן בגלל שני ספרים".

ארגז הכלים של מחמוד היה גדוש מסמרים מפתחות וברגים, אבל מעליהם הונחו שני ספרים עם כריכה חומה ומאובקת. הם נראו חדשים, אבל היה ברור שהם ישנים, אפילו ישנים מאד.

השער נפתח והמנהל המסור הבחין כי השיפוצניק הערבי נרגש ומתאווה כבר לפתוח את סגור לבו. הם התיישבו במשרד, ותוך 2-3 דקות הגישה המזכירה צהלי שתי כוסות קפה שחור עם כמה שאריות בייגלה ממסיבת הסידור של כיתה א´.

"כן אדון מחמוד, אתה נראה לי מאד מרוגש, העיניים שלך כמו ברקים וניצוצות, כולי אוזן, מה יש לך לספר לי על שני הספרים בארגז העבודה שלך? רק אל תגיד לי שאתה רוצה להחליף מקצוע ולהפוך לספרן או למפיץ ספרים".

מחמוד לגם מכוס הקפה, הניח את הספרים על שולחנו של הרב בן בסט, נשם נשימה ארוכה ועמוקה ופתח במונולוג.

"תראה הרב, אני אולי ערבי ישמעאלי, אבל אני יש לי כבוד ליהודים, אבל לא פחות כבוד יש לי לספרים שלכם. אני יודע שאלה ספרים קדושים, ואני מאמין בקדוש ברוך הוא, ובגלל זה אני לא יכול חס ושלום לזרוק ספרים קדושים לפח הזבל".

"לפח הזבל?", נדהם הרב בן בסט. "למה לזרוק?".

"אז ככה, תשמע כבודו. השבוע קיבלתי עבודת שיפוץ של דירה קטנה בתל-אביב, ברחוב קטן בדרום העיר. בא אלי אחד יהודי אשכנזי, שכחתי בדיוק מה השם שלו, ביקש ממני ´מחמוד, תכנס לדירה פה קומה שניה ותזרוק הכל החוצה. אל תשאיר שום דבר. הכל לפח הזבל. אחר כך תתחיל שיפוצים´. לפני שעתיים אני נכנס לבית הקטן, מול העיניים שלי בסלון ספרייה ענקית ולידה משטח גבוה מלא ספרים. אני מרים פלאפון לאשכנזי שואל אותו יש פה ספרים קדושים ליהודים. גם זה אני זורק? אומר לי הבן אדם, ה-כ-ל לפח. יא, אני חושב, מחמוד לא מסוגל לזרוק לפח ספרים. לא מוכן שיכעס עלי אלוקים. זה חטא. אז אני פותח את הספרים שהיו במשטח ליד הספרייה, הם נראו לי ממש חדשים, ובפנים כתוב מה שכתוב. אמרתי לעצמי מחמוד, אל תעשה שום דבר לפני שאתה מדבר עם כבוד הרב שאול בן בסט. אני זוכר אותך לפני 10 שנים, עשית לי כבוד גדול. אז הנה כבוד הרב שני ספרים לדוגמא, תקרא בהם. כן, שתדע, מכל ספר שיש כאן, ישנם לפחות עוד 500 ספרים בתוך הבית...".

הרב בן בסט פתח את הספרים ועלעל. הראשון שמו "ברית חסד" השני "בית ועד לחכמים". מנהל הת"ת שקע בקריאה, והחידושים? שמן זית זך, לשון לימודית משובחת, משכיות כסף בתפוחי-זהב, דבר דיבור על אופניו. חידושים מפתיעים במקוריותם ובסגנונם המלוטש. הרב בן בסט הביט בהסכמות ולא האמין למראה עיניו. הוא לחש לעצמו את מילות ההסכמה "לגאון הגדול ידידי ומכובדי כבוד הרב יקותיאל וויליברג שליט"א, מי אני ומה חיי שאתן הסכמה לאחד מגאוני ארץ אשר הש"ס ומפרשיו שגורים על לבו ולשונו, וחידושיו מעיינות חוכמה נובעים בשצף קצף. מעמיד תורה על תילה בעמקות מופלאה דולה פנינים ואבני-חן ממצולות הש"ס, פוקח עיני עיוורים באגדות חז"ל ומפרק כל קושייה ומאיר חשכים כאור יקרות...".

על החתום, ובשני הספרים, אחד מגדולי הדור הקודם, שנפטר לפני כ- 50 שנה. הספרים הללו יצאו לאור כשנתיים לפני פטירתו של גדול-הדור שבוודאי הכיר היטב את הרב יקותיאל וויליברג.

"מחמוד, דומני שמצאת יהלום נדיר, ובאמת אין לי מושג מה זכויותיך שזכית להיות שליח, למנוע השלכתם בביזיון של ספרים שיש בהם חוכמה מופלאה ועדיין לא ראו אור. נדמה לי שהרב וויליברג נפטר זמן קצר לפני שהצליח להפיץ את ספריו, ויורשיו כנראה העדיפו להשאיר את הדירה נעולה כל אותן עשרות שנים".

הרב שאול דפדף עד לדף ההקדמה ושם קלטו עיניו את השורות הבאות "הנני מוקיר תודה לנכדי מחמד נפשי, יונתן וויליברג, חיכו ממתקים וכולו מחמדים שהאיר עיני והיה כתנא מסייע לחידושי הרבים, שאל שאלות מחוכמות, הקשה קושיות פקחיות. יהי רצון שחפץ השם יעלה בידו ויהיה כאחד הגדולים בארץ כעתירת סבו, יקותיאל וויליברג".

* * *

"אני חייב ללכת לעבודה כבוד הרב. אני רק מבקש שתשלחו טנדר ותאספו את הספרים", ביקש מחמוד.

"בהחלט", השיב הרב בן בסט "אבל הכנסת אותי לתעלומה גדולה. מי הוא זה הרב וויליברג, מדוע יורשיו לא הפיצו את ספריו, ומה פתאום אתה אדון מחמוד זכית להיות מציל הספרים של החכם הזה?".

"הא כן" ניזכר מחמוד "ההוא האשכנזי שביקש ממני לפנות את כל הבית שמו...".

"שמו של היהודי שביקש ממני לפנות את הדירה עם הספרים...", גרד מחמוד את קרחתו "אם אני לא טועה השם שלו מיסטר יונתן וויליברג".

חושיו של הרב בן בסט נדרכו. "יונתן אמרת?".

"כן, הנה יש לי פה פתק קטן כתוב הפלאפון שלו, הנה המספר כבוד הרב, עשה לי טובה, וכבר עכשיו לשלוח טנדר, אני לא יכול לשפץ את הבית, זה תקוע לי באמצע הסלון, ואני גם צריך לשבור שני קירות...".

הרב בן בסט עשה קישור נכון. השם יונתן וויליברג היה רשום בדף ההקדמה, קרוב לוודאי – חשב – שהוא הנכד של הרב הגאון יקותיאל, ואליו הוא התכוון בדברי הפתיחה.

"תראה יא מחמוד... תזכיר לי מה שם משפחתך?".

"מחמוד אבו-ג´וסין, אני כבר סיפרתי לך פעם שהסבא שלי שמו היה עבדאללה אבו-ג´וסין והוא היה שייח חשוב שהיו עושים לו הרבה כבוד, גם היהודים גם הערבים. הוא היה ´ראיס´ בחברון וסביבותיה לפני המון שנים. זה שם מכובד אבו ג´וסין, בחברה הערבית זה שם שפותח דלתות, אבל אני מחמוד יצאתי איש פשוט לא דיפלומט, לא ראש ממשלה, אני רצף אבל עם כבוד".

הרב בן בסט חייך וביקש "עשה לי טובה מחמוד, שב כאן על הספסל ליד משרדי, תעשן סיגריה טובה, אני תכף שולח לך עוד כוס קפה, ארים כמה טלפונים כדי לוודא חלילה, שאני לא נקרא גזלן. הספרים חשובים וקדושים, אבל הם לא שלי ובטח לא שלך וצריך להודיע ולהבהיר ליורשים על האוצר הזה".

"אין בעיה כבוד הרב, אני יושב על הספסל למרות שאני לחוץ על העבודה"...

"אין בעיה מחמוד, אני תמיד לשירותך".

* * *

מנהל ת"ת "גינת ורדים" התיישב במשרדו וחייג.

"שלום אדוני שמי שאול בן בסט מנהל תלמוד תורה, האם אני מדבר עם הרב יונתן וויליברג?".

"הרב יונתן וויליברג? אדוני מתלוצץ איתי?".

"חלילה, חלילה. אני פשוט יושב ואוחז בידי שני ספרים המלאים בחידושי תורה מבריקים שנכתבו בידי הרב יקותיאל וויליברג זצ"ל, חידושי תורה מופלאים ואם אינני טועה שמך מוזכר כאן, או אולי מדובר במישהו אחר ממשפחתך... ברשותך אדון וויליברג אני קורא את השורות החרוטות כאן עלי ספר "הנני מוקיר תודה לנכדי מחמד נפשי יונתן וויליברג חיכו ממתקים וכולו מחמדים שהאיר את עיני...".

הרב בן בסט הקריא את הפיסקה הזו לאט לאט. השתיקה מעבר לקו היתה ארוכה ומתוחה. "והיה כתנא מסייע לחידושי הרבים, שאל שאלות מחוכמות, הקשה קושיות פקחיות...".

נשימות כבדות נשמעו מן העבר השני, מרוגשות משהו.

"יהי רצון שחפץ השם יעלה בידו ויהיה כאחד הגדולים בארץ כעתירת סבו יקותיאל וויליברג"... האם הכוונה אליך מר וויליברג?" שאל המנהל.

"כן. הכוונה אלי. ואיך הספרים הללו הגיעו לידך.

"דרך מחמוד השיפוצניק...".

"הא, אני מבין".

"תקן אותי אם אני טועה מר וויליברג, אבל מחמוד סיפר לי שהוא קיבל הוראה ממך לפנות את כל תכולת הדירה לפח האשפה השכונתי, כנראה שלא ידעת שיש שם אוצר ספרים של סבך...".

השתיקה מעברו של הקו היתה מעיקה, נבוכה משהו.

הרב בן בסט חש שהשיחה הזו מעיקה על יונתן וויליברג, והאיש שידר – ללא מילים – אי נוחות ואי נעימות.

"מר וויליברג תרגיש נוח. אני בסך הכל רוצה לדעת אם אתה מתיר לנו לקחת את הספרים הנפלאים הללו, ולחלקם לישיבות ולבתי מדרש. התלמידים יעשו בהם שימוש רב, חבל לזורקם לפח... זה אפילו איסור חמור, אם אתה יורד לסוף דעתי".

"הייתי רוצה לפגוש אותך הרב בן בסט. איפה אתה נמצא בדיוק?" ביקש יונתן.

* * *

תוך פחות מ- 40 דקות נכנס יהודי גבה-קומה כבן 55 גלוי ראש ומגולח למשרדו של מנהל ת"ת "גינת ורדים". הוא נראה ניסער ובאי-שקט.

טרם היכנסו למשרד, דאג הרב בן בסט שמחמוד השיפוצניק יתמקם בחדר הצילומים, הוא ידע שמפגש בין השניים עלול לגרום אי-נעימות ליונתן וויליברג, והוא לא טעה.

מר וויליברג התיישב, שפוף ונבוך קלות ופתח במונולוג קולח.

"כבוד הרב בן בסט, אני מרגיש מאד לא נוח".

"מה לא נוח? אתה נראה יהודי מכובד, בעל מעמד".

"מכובד? נניח. נכון אני איש עסקים עתיר נכסים, בעל מפעל גדול ליצוא תוכנות מחשב, ולא חסר לי דבר... עד לפני 40 דקות החיים שלי היו שלווים ומלאי הצלחה. עד לסטירת לחי שחטפתי ממך...".

"מה?" פער פיו המנהל "אני סטרתי לך? אל תביך אותי...".

"הרב בן בסט הסכת ושמע. אינני מכיר אותך יותר מחמש דקות שיחה, אבל כנראה מן השמים גלגלו שדווקא אצלך אשפוך את לבי, ואולי אם רוצה השם נתבשר בשורות טובות... כן, אני נכדו של הרב הגאון הגדול יקותיאל וויליברג. סבא היה בר-אוריין אהוד ונערץ על גדולי דורו. בנו, אבא שלי, נפטר עלי בהיותי תינוק, וסבא אימץ אותי אליו באהבה ובחום. אמי לא זכתה לגדלני מסיבות נפשיות. גדלתי על ברכיו וינקתי תורה מפיהו, מגיל שנה עד גיל 10. הייתי יושב על ברכיו, ובעוד הוא מתפלפל עם תלמידיו וידידיו, נהגתי להאזין, לקלוט ולשאול שאלות. סבא היה מנשק אותי על כל שאלה טובה. מפעם לפעם כשהייתי מבריק יותר, הוא נתן לי אגוז או סוכריה. הוא היה לוחש לי על אוזני: "יונתן חביבי, אתה תהיה ענק בתורה. יש לך קליטה מזהירה, סברה ישרה, ויכולת ניסוח כאחד הגדולים בארץ". סבא היה בטוח שהנכד שלו יפיץ תורה בארץ ישראל. סבא נפטר לפני 45 שנה לאחר מחלה קצרה. סבתא אושפזה בבית חולים סיעודי, ואני הנכד יונתן נשלחתי על ידי לשכת הרווחה לאחד מקיבוצי השומר הצעיר. לא היה קרוב משפחה אחד שהיה עֵד לנעשה, מדובר היה בקומץ ניצולי שואה קשישים וחולניים. ובאותם ימים לא היה לי שום אפוטרופוס חוץ מעובדת סוציאלית אחת. מגיל 10 אני יתום קיבוצניק. שם התחנכתי על כל המשתמע מכך, הכיפה נארזה, הפיאות נגזזו, התפילות נעלמו והתורה שינקתי מסבא נשכחה ואיננה. הדירה הזו בדרום תל אביב, של סבא היתה עזובה ושכוחה עשרות שנים, עד לפני שבועיים. לאחר נישואי בני בכורי, החלטתי לשפץ אותה, כדי לתתה לזוג הצעיר. את מחמוד פגשתי בבניין סמוך וביקשתי ממנו שיפנה את כל התכולה. כן, הבחנתי בספרים, אבל לבי היה אטום מלהכיר בחשיבותם. יהודי שמתרחק הופך אטום לב, גס, חסר רגישות, עד כדי כך שלא ייחסתי חשיבות להשלכתם לפח האשפה... סבא כנראה הדפיסם ונפטר בטרם הפיצם. אני ממש מתבייש מעצמי כבוד הרב, אבל כשקראת לי את השורות הנרגשות שכתב סבא, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. התעוררתי. אני יונתן וויליברג, שסבא כל כך האמין בחוכמתו וכשרונותיו, אחרי עשרות שנים יכול רק לנפנף בהישגי ההייטק שלי, אבל לא באף מסכת שגרסתי או משנה ששיננתי...".

מחמוד השיפוצניק נכנס לחדר לאחר איתות של הרב בן בסט, ניגש ליונתן וויליברג ולחץ את ידו.

"מחמוד, כל הכבוד לך", אמר יונתן, "בזכותך הספרים של סבא שלי יופצו בבתי מדרש...".

"אדון וויליברג, אתה יש לך סבא רב חשוב וגדול, אבל גם אני נכד של שייח ערבי גדול ומפורסם, שהיה אהוב גם על היהודים, הסבא שלי השם שלו, עבדאללה אבו-ג´וסין, הוא היה אחד הראיסים באזור חברון".

"עבדאללה אבו ג´וסין?" שאל תוהה ומשתאה יונתן וויליברג. "הסבא שלך היה אחד מן הראיסים החשובים בחברון... לא יאומן!!! פשוט לא יאומן?" התרגש וויליברג.

הרב בן בסט פקח עיניים סקרניות "מה לך אדון וויליברג ולסבא של מחמוד אבו-ג´וסין?".

"אתם לא תאמינו, אבל השם עבדאללה אבו-ג´וסין הדהד באוזני כילד קטן עשרות פעמים. סבא שלי יקותיאל זצ"ל היה תושב חברון עד אותה שבת של מרחץ הדמים בתרפ"ט. יומיים לפני הקטל הוא שלח לירושלים את סבתא ושני בניה. אחד מהם אבא שלי. הוא היה צמוד לתלמידי ישיבת חברון, למד איתם ולימד אותם. מספר פעמים הוא סיפר לי על הקטל הנורא שהתרחש שם. איך ניצלת סבא? שאלתי אותו משתאה. "נכדי יקירי" – אמר סבא – "ערבי מכובד אחד לא איבד את צלם האנוש שלו במהלך הטרוף הרצחני. קראו לו עבדאללה אבו-ג´וסין. כשהכל התחיל הוא הבחין בי והכניס אותי לחצר ביתו, תחב אותי לאחד ממחסני העץ שלו וכיסה אותי בשמיכות. "עד שלא אוציא אותך, אל תזוז ואל תנשום". סבא שכב שם כמעט 24 שעות. שייח עבדאללה שלף אותו משם, האכילו והשקהו, עד שהגיעו הבריטים ופינו את הפצועים והניצולים... לסבא ז"ל היתה הכרת הטוב למיטיבו למרות שלא זכה לשמוע ממנו עד יום מותו, והנה אני זוכה להפגש עם נכדו מחמוד. לא יאומן!".

* * *

הרב שאול בן בסט מזג לשניים כוסות מים צוננים והגיש לפניהם.


"תראו רבותי המכובדים, יש מי שמנהיג את העולם, וכמאמר הכתוב "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". לכל מפגש אקראי ככל שיהיה, ישנו חשבון שמיימי מדוד ומדוקדק. אם ניקח את הדברים אל הלב, ונעשה חשבון נפש, נגלה שסבא אבו-ג´וסין במעשה ההצלה הנפלא שלו הוא שותף לחייו של הרב יקותיאל, וממילא הוא שותף גם לספריו המופלגים בחוכמה, שהרי אם היה נרצח – חלילה – הרב יקותיאל, גם ספריו לא היו נכתבים. והנה נכדו מחמוד קיבל מתנה מהאלוקים להציל את אותם ספרים שלסבו שייח עבדאללה יש חלק בהם. ואתה מכובדי, אדון וויליברג נכדו של הגאון, כנראה קיבלת איתות שמימי שעוד לא אבדה תקוותך. ההקדמה בספריו של סבא שלך תובעת את עלבונה. סבא שלך בשמים מעתיר לפני ריבונו של עולם את אותן מילים נוקבות תהומות "יהי רצון שנכדי יונתן יהיה כאחד הגדולים בארץ".

יונתן וויליברג אימץ חזק חזק אל חזהו את ספרו של סבא ובכה. ומחמוד שאל אותו: "תגיד לי מיסטר וויליברג, אז אני לא מפרק את ארון הספרים?".

"לא לא, אתה לא מפרק" השיב הנכד.

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט)
                      לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-6/8/2012 06:55 לינק ישיר 


סיפור מצמרר, איך שני עולמות נפגשים,  בשני סיטואציות שונות, מרגש מאוד


מחובר
נשלח ב-20/8/2012 00:12 לינק ישיר 

בס"ד

דמעת הבדולח הקטנה

"אתה יודע שמאלקע, יש לי בן, הוא לא ילד כמוך, הוא בן 75. כן, הוא קצת ילד. הוא לא מתפקד. הוא נולד חולה. אני צריך להאכיל אותו, להלביש אותו, לשחק איתו, לשמח אותו, וכמובן אני צריך לפרנס אותו"
       קובי לוי / הידברות
עיניים בהירות גדולות וחכמות היו שתולות בפניו הבוערים של הילד שמואל בונים חייקין, המכונה שמאלק´ע. היו אלו עיניים סקרניות וחקרניות, שבחנו את בריותיו של בורא-עולם בקרני רנטגן או לייזר, או איך שתרצו, כדי לחשוף מה מסתתר מתחת למעטה האנושי ולמעטפת ההסתר שאנשים נחבאים תחתיה וטומנים שם את מאווייהם, תקוותיהם תסכולם, ואפילו לעיתים את שמחתם הרדומה, או תוגתם המלחכת.

שמאלק´ע זה, בן העשר, דיבר מעט, אבל נהג להביט שעות ארוכות בעגלונים, ולהאזין לשיגם ולשיחם, ולדלות משם פניני חוכמת-חיים. מן העגלונים היה מטה דרכו לכיוון רחוב הסנדלרים ופינת החייטים, עד לאזור שוק הירקנים, שם היה בוחן בעיניו השואלות את הווייתם היצרנית, ומנסה לחדור למטמוני ליבם ולסובב שם בתוך קרביהם ככדורית דם אדומה, הזורמת עם אחיותיה במחזוריות הטבועה בה על פי גזירת עליון.

שמואל בונים חייקין, היה בנו החמישי (מתוך שבעה) של האברך העילוי המתמיד ר´ יחזקאל חייקין שעלה ארצה בתחילת המאה הקודמת מצרפת, וקבע מושבו בק"ק ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

"מה כל כך מסקרן אותך בבעלי המקצוע שאתה עוקב אחריהם שעות ארוכות מידי יום?" שאלו אביו הצדיק. שמאלק´ע היה מהנהן בראשו ולא עונה. ר´ יחזקאל לא היה לוחץ על בנו הרגיש והנבון. הוא הסתפק בכך שהילד מצליח בלימודיו בתלמוד-תורה, אהוב על רבותיו ואינו נסחף אחרי משובות הנערים בחוצות העיר. כל עולמו – כאמור – סבב אחרי כמיהה לדעת... לדעת מה?

מצפונות לבו של שמאלק´ע הילד היו פרוסות וחשופות בפני מי שאמר והיה העולם. רק הוא שידע מה מעסיק את הינוקא המתוק הזה, ואילו מחוזות במסע חייו הוא הולך לכבוש.

שמואל בונים חיפש את נקודת השמחה בבני אנוש. ליתר דיוק הוא רוצה לדעת מהו אותו שורש פנימי שפולח עולמות ולבבות, המעניק ליהודים הללו שמחת חיים מחד, ואריכות ימים מאידך.

האם אלו הסוסים הצונפים הגומאים מרחק על ידי המושכות שבידיהם של העגלונים? או אולי אלו המרחבים הירוקים והשמים לבושי התכלת שמשפיעים עליהם שלווה ואריכות ימים?

האם נקישת הפטיש על המסמרים ויצירת סנדל או תיקון נעל היא שמשפעת חדווה בסנדלרים, ששון של יום עמל? או אולי ססגוניותם של הירקות והפירות מאירה את לבבם של הירקנים השואפים לעוד יום של חיים? או אולי תאוות הממון?

שמואל בונים התבייש לשאול אותם שאלה נחרצת זו, אשר עלולה להביך אותם מחד, ומאידך הם עלולים לחשוב – חלילה – שהוא עז פנים המתעניין בשמחתם הקטנה ובזכותם לחיות עלי אדמות, מאידך.

* * *

החלבן השכונתי הישיש צידקיהו וייס, המכונה צידקי, משך את תשומת לבו של שמאלק´ע.

אבא סיפר לשמאלק´ע שצידקי הוא חלבן השכונה למעלה מחמישים שנה. פעם הוא היה איש גבוה מאד, עם זקן שחור ושרירים, היום צידקי כפוף אוחז בידו האחת מקל ובידו השניה סל עם צינצנות חלב ולבן. הולך לאט. לא ממהר. נכון, אין לו את הקצב שהיה לו לפני 40-30 שנה, אבל מרבית הקליינטים דאז שכבר הלכו לעולמם, הורישו לבניהם גם את צידקי החלבן. השכונה אומנם גדלה והתרחבה, ונוספו עוד שני חלבנים, אבל צידקי שמח בחלקו, כפי שהוא שמח בחלקם.

שמאלק´ע היה מתעורר בארבע לפנות בוקר, נוטל ידיו מברך בזריזות ברכת השחר, וממתין בפינת הרחוב לצידקי. הוא עקב אחריו בחסות החשיכה, ושמע את מלמולו. החלבן ידע חצי ש"ס משניות בעל פה. צעד אחרי צעד, תשוש או מוטה, הניח צידקי צנצנת חלב בפתחי הבתים וחפן מספר מטבעות שהמתינו לו על אדן חלון קטן, או מחת לשטיחון סמוך לדלת.

אחרי שלושה שבועות הבחין צידקי החלבן בבלש הקטן. הוא הפנה את ראשו וסימן לזאטוט לגשת אליו.

"אתה רוצה לעזור לי ילד?" שאל החלבן.

"בשמחה. זו מצווה לעזור ליהודי..." ענה שמאלק´ע.

צידקי סימן לו לקחת שתי צנצנות ולהעלותן לקומה השנייה לבית משפחת כצנלסון. "מתחת לעציץ תמצא שלוש פרוטות, הבא אותן".

שמאלק´ע שש למלאכה כמוצא שלל רב. למרבה התלהבותו ותוך כדי                                                                             ריצה על גרם המדרגות הוא החליק, וקול ניפוץ הצנצנות הרעיד את אשמורת הבוקר השלישית.

"לא נורא, חביבי. לא נורא. בפעם הבאה עדיף שתלך לאט ובזהירות, וזו סגולה להגיע ליעד בבטחון" חייך צידקי לעברו.

* * *

במשך שבועיים נוספים סייע שמאלק´ע לצידקי החלבן במסירות נפש ממש, והנה ערב שבת פרשת "בלק" הם התיישבו, אחרי עמל ממושך, בשעה 7:00 בבוקר סמוך לשער העגלונים, ואז אזר שמאלק´ע אומץ לשאול את שאלת המחץ שלו.

"רציתי לשאול אותך שאלה נורא חשובה".

"בבקשה" האיר צידקי פניו לילד.

"אמור נא לי צידקי החלבן, למה אתה עובד כל כך קשה, אתה כבר איש לא צעיר... יש לך אפילו מקל סבא, ואני רואה שקשה לך מאד עם הצנצנות והמדרגות".

צידקי לקח נשימה ארוכה, לפת את מקלו בשתי ידיו, והביט לעברו של שמואל בונים במבט אוהב.

"אתה שואל אותי שאלה של חיים, חביב שלי, אבל אם שאלת אענה לך בשמחה. אתה יודע שמאלק´ע, יש לי בן, הוא לא ילד כמוך, הוא בן 75. כן, הוא קצת ילד, הוא מאד חולה. הוא לא מתפקד. אף פעם הוא לא תיפקד. הוא נולד חולה. אני צריך להאכיל אותו, להשקות אותו, להלביש אותו, לשחק איתו, לשמח אותו, וכמובן אני צריך לפרנס אותו. עד לפני 30 שנה עזרה לי אשתי עליה השלום לטפל בו. אבל עכשיו נותרתי לבד במצווה הזו. כל הכוחות המעטים שנותרו בי פועלים בשבילו, שתהיה לו שמחת-חיים... הוא יקר לי. זה בני יחידי. נכון, אין לי ממנו נכדים וגם לא יהיו לי נכדים ממנו. הדור שלי מסתיים בו. לו אין המשך, אבל הוא עבורי בן ונכד והוא האור שלי, ואני האור שלו".

שמאלק´ע הביט בעיניו החקרניות בצידקי החלבן, ולא האמין למשמע אוזניו... אבל הנה ממילה למילה, ממשפט למשפט, צידקי החל לרקום לו את תשובת התשובות לשאלה שבערה בו.

"שמאלק´ע יקירי, אתה ילד קטן, אבל נבון מאד. ואני רוצה לספר לך מה שלימדוני רבותי במהלך השנים. יהודי איננו חי בשביל עצמו. מי שחי בשביל עצמו הוא אגואיסט ואנוכי, אין בו תועלת וצורך בעולם הזה, שמהותו ותכליתו חסד ונתינה. מי שנותן, מי שמתחסד, מי שאחרים תלויים בו וזקוקים לו, מקבל מהקב"ה תוספות חיים אף על פי שמזמן היה צריך לעזוב  את העולם. יהודי שתלויים בו, נשאר כאן לחיות, כי יש לו תכלית למלא את חסרונם של אחיו בניו, וידידיו. אני שמאלק´ע יהודי פשוט שהוטלה עליו משימה פשוטה, לגדל את בנו החולה ולהניח לפנות בוקר את צנצנות החלב והלבן לתושבי השכונה. בני זקוק לי, התינוקות בשכונה זקוקים לי, זה משמח אותי, מאד משמח אותי, וכמובן מוסיף לי אריכות ימים".

צידקי ליטף את בלוריתו הקטנה של שמאלק´ע. "דע לך ידידי הקטן, מרבית ימי עברו עלי כאן כחלבן בירושלים, עברנו כאן מלחמות, רעב, מחלות, רדיפות, אבל לא נכנעתי, הבאתי חלב באש ובמים, ובני מעולם לא סבל חרפת-רעב. תמיד ידעתי שהקב"ה מעמיד אותי בניסיון עם בני החולה, ניסיון מתיש, לפעמים מייאש, לפעמים זה גורם לבכי ללא הפסק. אבל כשאתה מבין שזה ניסיון, אתה אוסף את הדמעות, מנשק אותן אחת אחת ושומר אותן כסנגוריות ליום הדין... אני מאד מקווה שלא העצבתי אותך שמאלק´ע יקירי?".

"לא חלילה" ענה הילד, וניגב דמעת בדולח קטנה שנצצה לה מקרני השמש הראשונות של הבוקר.

פרסומת

      
* * *

לימים הפך שמואל בונים חייקין לאחד מראשי הישיבות ומגדולי התורה שבדורו. "הרבה תורה קיבלתי מרבותי" נהג להתרגש בשיחות המוסר שלו "אבל דמעת הבדולח הקטנה שנשרה ממני באותו בוקר בזכות צידקי החלבן, חרתה בי את התורה הנעליית מכל".

 



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-22/8/2012 01:22 לינק ישיר 

הסוד הכמוס של הבוס הכעוס

מאת: קובי לוי

הכעס הטבעי של שרגא הנדלשיץ הגיע לכאלו רמות גבוהות, שעובדיו במפעל התחלפו בקצב מסחרר. רק מנהל החשבונות אביגדור שטורזמן מחזיק מעמד לימינו של המנהל והבעלים הזועף והשוצף, כמעט 30 שנה. חוטף על ראשו קיתונות של השפלות ובוז, אך לא מניד עפעף וממשיך לנהל את חשבונותיו של הבוס במין אדישות מעודנת, במין ביטחון עצמי ושליטה במצב. מאין לו הכוחות? רק ה' יודע.

"תמיד אתה טועה! יש לך שתי ידיים שמאליות! כל הדוחו"ת שלך לא שווים את הנייר שהם הודפסו עליו. אין לי שמץ של מושג מדוע אני מחזיק אותך כל כך הרבה שנים, לא חסרים מנהלי חשבונות בשוק העבודה. אוי שטורזמן... כמה שאתה שליימזל! עד סוף השנה אני מעיף אותך מכאן!"
לפעמים אביגדור היה נעלב עד מצולות נשמתו, לפעמים גאה בו כעס בגובה החומה הסינית, אבל הוא הבליג, בלע את לשונו והמשיך. הוא הבין את המצוקה.

"איך אתה מחזיק מעמד? הלא הוא טיפוס בלתי נסבל?" היה נשאל מעת לעת מנהל החשבונות הוותיק.
הלה היה משיב וממתיק את סודו בכמה מילים דיפלומטיות: "אתם טועים בו, אתם טועיםבו".
"איפה הוא גר ההנדלשיץ הזה?" שאלו העובדים זה את זה, ואף קושיה זו התגלגלה לפתחו של אביגדור.
"הוא לא בדיוק גר", השיב אביגדור תשובה שהייתה עשויה מיריעות סמיכות של ערפל כבד.
"רגע, רגע, הוא נשוי? יש לו משפחה?".
גם קושיה זו הקישה לא פעם על דלתו של מנהל החשבונות המסור.
"אין לו בדיוק משפחה, אבל יש לו", היה משיב אביגדור לסקרנים.

הודעה בתא-הקולי: "אביגדור, נסעתי לשוויץ לשלושה שבועות, אחזור יומיים אחרי חג השבועות, עד אז אתר את כל העובדים שלנו מיום היווסדו של המפעל, כל מי שעבד ופוטר כולל העובדים הנוכחיים, ותזמין אותם לכנס חגיגי במלאת 30 שנה למפעל. אני רוצה את כולם ללא יוצא מן הכלל, עד האחרון שבהם, איש בל ייעדר".

אביגדור היה די מופתע. הוא ידע על טיסותיו התכופות של הבוס לאירופה וארה"ב, הוא ידע  שלבוס אין בדיוק אורח-חיים מסודר, פעם פה, פעם שם, אבל מעולם, מעולם הוא לא ערך או יזם כנס חגיגי לעובדים, אף פעם לא הרימו כוסית לרגל ראש השנה או חג הפסח. הוא ניסה לטלפן לסלולארי של הבוס וענה לו תא קולי בזו הלשון: "אביגדור, אל תשכח להזמין כמה מנות שצריך, שיהיה בשפע. תקבל ממני פקס בהמשך. שרגא".

"מנות?" אביגדור כמעט בלע את הלשון מתדהמה, הוא אומנם השכיר את אולמי "גראנד-ריבר", אבל לא דיבר איתם על מנות.
"תכין לי כ-1000 מנות, הכי טובות ואיכותיות", ביקש מצ'רלי כגן, בעל האולם.
"הבוס שלי רוצה הכי טוב שיש".
"מה??? הנדלשיץ עורך כנס לעובדים? זה נשמע הזוי לגמרי. אף פעם הוא לא חילק מתנות לחג, והנה לפתע נחה עליו רוח החסד והוא מזמין אותנו לסעודה גדולה..." אלו היו פחות או יותר התגובות של מאות העובדים, שלמרות מרחק השנים, לא יכולים היו לשכוח את "החוויה הצרחנית" לצדו של הבוס הכעסן והבלתי נשכח, ולא בדיוק לטוב.

 

כ- 1000 עובדים, בני המחזור הפרוס על פני 30 שנה התיישבו להם סביב לשולחנות, והעלו זיכרונות מן המפעל בו הם עבדו, ושיחזרו את מגוון הצעקות של הבוס הבלתי נסבל, וגיחכו. הסקרנות אכלה בהם בכל פה, ולכן כפי בקשתו של הבוס, היתה שם נוכחות מלאה.
אביגדור ניצב בפתח האולם וקיבל בלחיצת יד ובחיוך חביב את המוזמנים.
"מתי יגיע הבוס?" שאלו כולם.
"יגיע, יגיע", הבטיח אביגדור למרות שלא קיבל רמז קלוש עד הרגע, אם הבוס  נחת או לא, ובאיזו שעה בדיוק הוא אמור להיכנס לאולם.
בשעה עשר היה האולם כבר מלא מפה לפה. המנה הראשונה הוגשה בעשר וחצי, אביגדור  היה מתוח כמו קפיץ, מביט בשעונו פעם אחר פעם. מחייג לסלולארי של הבוס ושוב הודעה בתא- קולי: "אביגדור שלום. תהיה סבלן". אבל הקול איננו קולו של הבוס, מעניין.

הוגשה גם המנה השניה. בעל האולם הפעיל מבלי שביקשו ממנו, מוזיקת רקע מרגיעה.
השעה כבר 11:15 בלילה העובדים לחוצים. "נו, מה קורה, האוכל מצויין אבל איפה הבוס? איפה מסמר הערב?".
אביגדור מרגיע, מחייך חיוך מאולץ ונותן הוראה לרב מלצרים להגיש מנה עיקרית, ומיד אחר כך קינוחים.

חצות. אביגדור מחייג שוב לסלולארי, תא קולי: "אביגדור שלום. תהיה סבלן".
"אני מקווה שהבוס לא טמן לי פח, לקחתי על עצמי אחריות של 1000 מנות ואין שום סימן חיים ממנו..." חלק מן האורחים מסמנים לו שהם כבר חייבים לחזור, דרומה צפונה, מאוחר.

אביגדור מחליט לתפוס אומץ, עולה על הבמה הקטנה ופותח בנאום מגומגם: ברוכים הבאים, אני שמח שהגיעו הרבה חברים. חלק מכם לא ראיתי שנים... באמת כל הכבוד לכולם... כל אחד מהם תרם את חלקו להצלחת המפעל... הבוס צריך להגיע כל רגע...".

 

אביגדור ידע לנהל חשבונות מצוין, אבל בנאומים פומביים הוא כאחד הצולעים הבולטים בארץ.
בפתח האולם ניצב לפתע גבר רזה גבה קומה, לבוש בחליפה כחולה ובידו מחשב נייד, הוא צעד באיטיות לכיוון הבמה הקטנה ושאל בעברית באקצנט צרפתי, "כבודו מיסטר אביגדור?".
"כן".
"אני מסייה שאול שמעון ביטון, ואני ידיד של מיסטר הנדלשיץ וגם עורך דין. שלח אותי הבוס מסייה שרגא הנדלשיץ, אני מבקש לסגור את האור באולם, יש פה מכשיר ברקו, אנחנו לראות סרט בבקשה".

סרט.
על ספסל עץ בחצר ירוקה, רחבת ידייים ועטורת עצי נוי, יושב הבוס ולצידו שני גברים צעירים די משונים במראם, לא בדיוק מרוכזים. הם לבושים בפיז'מות. מפעם לפעם הם קמים ומתיישבים.

קלוז-אפ. הבוס מדבר.
"שלום לכם עובדים יקרים. אני מאוד שמח ומודה לכם שבאתם לכנס הגדול לרגל 30 שנות יסוד המפעל שלנו".
עדשות המצלמה מרוכזות בפניו של הבוס. לשם שינוי, פניו רגועות, ושלווה משהו נסוכה עליהם. ענן של עצבות נמסך בעיניו, וקולו, הפלא ופלא, נינוח מתון ואפילו רדיופוני ורך. הוא נראה רזה מתמיד, תווי פניו בולטים, דוק חולני ניכר בהם.

"עובדים יקרים, אני מודה ומתבייש. עם אף אחד מכם לא יצרתי קשרי ידידות וחברות, יתרה על זאת, רבים מכם עזבו את המפעל מפני שלא יכלו לסבול את היחס הבוטה שלי, את מפלי הכעס הרותחים שהייתי שופך עליכם... אתם צודקים. מי יכול לחיות עם כעסן שכמוני. ולכן רבים התפטרו ועזבו, היחיד שסבל אותי הוא אביגדור, שהוא בעצם האיש היחיד עלי אדמות, שיודע קצת, מי זה שרגא הנדלשיץ.
המצלמה מתמקדת בפניהם של שני הגברים הצעירים שלצידו. הם דומים להפליא זה לזה.

"לפני 33 שנים ילדה אשתי את בני התאומים, חנן ורועי. אשתי נפטרה בלידתה והותירה אותי עם שניהם. הייתי מבוהל, שבור ורצוץ, עם שני תינוקות שסובלים מפיגור קשה, אבל אהבתי אותם ואני אוהב אותם גם עכשיו.

"אחרי שנתיים קשות בהן הגעתי עד לפת לחם, העברתי אותם לטיפול כאן, במוסד הטיפולי הזה בפאריז, ועליתי לארץ. לא נטשתי אותם מעולם, פתחתי את המפעל שלנו וראיתי ברכה בעמלי. העסק הצליח מעל למשוער ומימנתי את הטיפול בחנן וברועי, אבל השבר הנפשי, הצלקת העמוקה עם אובדן רעייתי, לא הגליד עד הרגע הזה ממש. לכן לא נישאתי שוב מעולם.

"הייתי אדם מר-נפש, כאוב, סובל וחסר סבלנות. מרבית חיי נעו על קו התעופה תל-אביב פריז, מתגורר רק בבתי מלון או בדירות שכורות, וזמנים קצרים מתרפק על חנן ורועי, אך לא מתנחם, ולא אוזר כוחות להקים בית נוסף. אביגדור ידע שאני גר, אבל לא בדיוק גר. שיש לי משפחה, אבל לא בדיוק. אביגדור הבין היטב שהכעס שלי עליכם הוא משברונה של נפש שלא מצאה מזור, שלא  ידעה נחמה מעולם. אבל זו כמובן רק החולשה שלי, לא שלכם חלילה. אסרתי עליו לספר מה עברתי בחיי והוא צפן סוד זה, ועל כך תודתי. אביגדור ידע ולכן היו לו תעצומות נפש לסבול את חיצי לשוני הפוצעים, אבל אתם לא ידעתם, ולכן הלכתם, התפטרתם, נעלבים ואפילו מקפידים. אני יודע שאני איש קטן ועלוב, שחוץ מעסק מוצלח אין לו שום דבר איכותי לנפנף בו. וגם את זה אביגדור ידע. אבל דבר אחד אף אחד מכם לא יודע, עד הרגע, גם לא אביגדור. כשתראו את הסרט הזה, בכנס הגדול, כבר לא אהיה בין החיים...

"לפני תשעה חודשים נבדקתי, אבל כבר לא היה מה לעשות. הממצא היה הרבה אחרי המבול, לכן נסעתי לכאן, לפאריז, כדי לסיים את חיי מחובק עם רועי וחנן, בני האהובים".

אביגדור מחה דמעות, מרוגש והמום. השקט באולם היה אימתני ומהמם.
"רציתי לומר לכם כמה מילים של פרידה. אני מחזיק בידי דפים אלה, את כל שמותיכם. כל מי שעבד במפעל ומי שעובד בו כיום. עברתי וקראתי שם אחר שם, ואני זוכר היטב כל אחד מכם, סליחה, אנא סלחו לי, על חרון אפי, על זעפי, על ששפכתי חמתי בכם על לא עוול בכפכם. אני מאמין שכולכם יהודים טובים. אחים שלי, תסלחו לי, כי יהודים תמיד סולחים, ואני בטוח שעם הסליחה שלכם אולי אוכל למצוא את מקומי בעולם הבא, בנחת ובשלווה". סוף הסרט.

עו"ד שאול שמעון ביטון אחז את המיקרופון בידו ואמר: "רבותי, אתמול אחר הצהריים התקיימה בפריז הלווייתו של שרגא ז"ל. הוא נקבר לצידה של אשתו עליה השלום, אני ועוד כמה אברכים היינו המניין באמירת הקדיש. שרגא מימש לפני כן את מרבית מניותיו והונו הצבור בבנקים בחו"ל, ויעביר בשבועות הקרובים לכל אחד מכם, סכום הנע בין 1000 יורו ל5000 יורו, תלוי בדרגת העלבון של כל אחד ואחד", כך אמר לי".

שאול פנה אל אביגדור ואמר: "אביגדור, לנאמנות שלך יש מחיר. הנה לפניך צו הירושה של אדון שרגא. חתומים עליו שני נוטריונים מצרפת, אני אחד מהם, ועוד עורך דין מישראל. המפעל מעתה הוא שלך. אבל חנן ורועי זקוקים לך, ואתה תהיה אפוטרופוס עליהם".

נשימתו של מנהל החשבונות המסור נעצרה. הוא פעם שמע שמי שמצליח להבליג על עלבונות או מי שעוצר כעסו מלהתפרץ, זוכה לשפע פרנסה. הוא שמע, אבל לא ידע היכן שמע...מעכשיו אביגדור עשיר גדול, העלבונות שספג הם ההמחאות שנפרעות עכשיו.


סמל אישי
מחובר
נשלח ב-23/8/2012 13:21 לינק ישיר 

דמעות של אמא
מעיניה של שושנה אליטוביאן זולגות דמעות-ענק. בנה הקטן אביתר נחטף מידיה ועדיין לא שב. מאז אותו יום מר ונמהר, כאשר אחד השודדים גזל את העולל בן שלושת החודשים מידיה, חלפו כמעט שמונה שנים

קובי לוי

תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת.

שושנה בת השבע נעמדה על כיסא עץ רעוע בעזרת הנשים בבית הכנסת הגדול, והציצה מבין חרכי הווילון לעבר הרב אביתר מלאכי שנשא את הדרשה השבועית שלו בבוקר יום השבת. איש נשוא פנים היה הרב מלאכי בן ה- 80, אשר העמיד את הקהילה היהודית באפגניסטן לשם לתפארת ולתהילה, ודרשתו היתה תמיד מרתקת ומשובבת נפש. הוא נהג לדרוש קרוב לשעה בעיניים עצומות. מאות אנשים וילדים צבאו על חלונות בית הכנסת והיטו אוזנם כאפרכסת כדי להרוות צימאונם ממילותיו המלטפות, הענוגות, והגדושות ביראת שמים צלולה.

"רחל אמנו" אמר הרב בעיניים עצומות "בכתה. בכי נורא, דמעות ענקיות התגלגלו מעיניה הטהורות. בניה היקרים, עם ישראל, יוצא מירושלים הקדושה מארץ חמדת אבות אל גלות בלתי נודעת, אל דרך בת אלפי שנים של ייסורים, רדיפות, שמדות, שכול ויתמות. אז היא בוכה, כי כל אמא בוכה על ילדיה, גם כשהם גדולים, גם כשחולפות מאות שנים, היא מרגישה שהם עדיין יונקים מטבורה. היא אמא, ואין אמא בישראל שלא מאמצת אל עצמה את מנהגה של רחל אמנו. מול נרות השבת בוכות האמהות שהבנים יהיו בריאים בנפש ובגוף, שילמדו תורה יפה, שיתנהגו בדרך ארץ, שתצלח דרכם. אלו דמעות של נצח, דמעות שסוללות דרך לנכדים לנינים ולבני הנינים עד סוף כל הדורות. הנה גם אנחנו כאן באפגניסטן, בגלות, שומרים על יהדותנו, על טהרת הבית ועל קדושת השבת, מכוח דמעותיהן של אמותינו הנאדרות בקודש. לבכות, אמהות, לבכות!!! להוריד דמעות בלי סוף על ילדיכן. בכינה מול הנרות, מול העיסה בהפרשת חלה, בתפילת 18, לבכות בצרה ולבכות בשמחה, כי הדמעות הללו מגיעות עד כסא הכבוד, ואבא שבשמים שומע, וזה נכנס לליבו, כי שערי דמעות לא ננעלו. ואז הקב"ה פונה אל האם, כל אם ואומר לה: "מנעי – קולך – מבכי – ושבו – בנים לגבולם". כן אמא, הבכי שלך מסוגל להחזיר הביתה ילד שהלך – חס ושלום לאיבוד. לבכות אמא, לבכות!!!" סכר הדמעות נפרץ מעיניו של הרב מלאכי והרטיב את חולצתו הלבנה.

שושנה הקטנה לא הסירה מבטה ממנו. "לבכות אמא לבכות" היא שיננה בקרבה מילים אלו והן נחרתו על ליבה חזק חזק. לבכות.

* * *

חלפו 13 שנים. שושנה כבר אשה נשואה, אם לתינוק בן שלושה חודשים. שמו אביתר, על שם רב הקהילה הנערץ שנפטר לא מכבר שבע ימים ושנים. בעלה יהושע אליטוביאן היה מאחרוני תלמידיו, ואך טבעי הדבר שבנם הבכור ייקרא על שם הרב.

* * *

"עולים לארץ ישראל".

המילים הללו נאמרו בחשאי מפה לאוזן. מוכרים את הבית, את החנות, צוררים כמה צרורות של בגדים ובאישון לילה, בליווי מדריך טיולים אפגאני - משתף פעולה - מתחילים במסע ארוך ומפרך לעבר מדינת פרס. שם מחכים להם שליחי הסוכנות היהודית להעלותם על מטוסים, ומשם לארץ ישראל. מסע מתיש, בין הרים ובין גבעות וגאיות, מנסים לחמוק מעיני החיילים האפגאנים הקשוחים, פה ושם צריך לשחד שוטר, או מוכס, או אפילו קצין בכיר במודיעין. והנורא מכל, כנופיות הליסטים האורבות לשיירת היהודים ודורשות כופר "כסף, תכשיטים, או ילד".

אם אין כסף, או תכשיט בעל ערך, הם חוטפים ילד מידי אחת האמהות, עולים על סוסיהם ונמלטים בחסות החשיכה אל הבלתי נודע.

"לעצור!" נשמעה שאגה מקפיאת דם לעברה של שיירת היהודים התשושים. שושנה חיבקה חזק את בנה בכורה אביתר, וכיסתה אותו בשמיכת צמר עבה.

הכסף והתכשיטים כבר אזלו. מה שנותר אלו מספר כיכרות לחם וכמה מימיות מלאות, והדרך לפרס עדיין ארוכה.

"אין לנו כסף, אנא רחמו עלינו", התחנן הרב יוחנן רחמניאן, מי שנטל על עצמו את האחריות לשיירה. השודדים האכזריים פתחו את הצרורות ופיזרו אותם על הארץ. חטפו תיקים וחיטטו בהם.

אין זכר לכסף, אין שריד לתכשיט.

בדיוק באותן שניות אביתר הקטן פרץ בבכי.

ראש השודדים הרים פנסו לעבר שושנה הנרעדת. הוא סימן לאחד מעוזריו, והלה ניגש וחטף באכזריות את התינוק מידי האם.

"למה! למה!" זעקה שושנה "החזירו לי את הילד, אני מתחננת... למה!".

הזעקות הללו נבלעו בערפילי הלילה הצונן, ונספגו לתוך מצוקיו התלולים של הוואדי, חלק מהן הדהד בחזרה. בדהרה, תוך צהלת סוסים צינית נעלמו הליסטים עם התינוק בידיהם אל הבלתי נודע.

* * *

שושנה היתה שבורה ורצוצה, הבכי לא פסק שלושה ימים ושלושה לילות, מאנה להינחם. כפופה ושברירית היא שרכה רגליה, מבטה לח ונוגה תקוע באדמה, לא קשובה.

"מי יודע מה עולה בגורלו של אביתר בני הרך...", הרהרה. "השודדים הללו גויים ערלי-לב, האם חלילה הוא יגדל בינותם ויהפוך לתינוק שנישבה ללא תורה ללא מצוות...?" בכי תמרורים.

אחרי שלושה ימים של שתיקה והרעבה עצמית התמוטטה והתעלפה האם ה"שכולה", מבלי בנה היא יושבת. בעלפונה על סף המוות היא רואה לנגד עיניה את עצמה כילדה בת שבע ניצבת על כסא רעוע, ומביטה דרך חרכי הווילון בעזרת הנשים ברב האהוב כל כך אביתר מלאכי. עיניו עצומות ושפתותיו דובבות בקולו המלטף והמחייה: "כן אמא, הבכי שלך מסוגל להחזיר הביתה ילד שהלך – חס ושלום – לאיבוד. לבכות אמא לבכות" זעק הרב כנגד שושנה הילדה "עד שריבונו של עולם ישמע את נשגבות תפילתך ויאמצה אל ליבו, כי שערי דמעות לא ננעלו שושנה, לא ננעלו... ואם ירצה השם את תכף תשמעי אותו אומר: מנעי קולך מבכי שושנה בתי היקרה... עוד ישוב בנך לגבולו...".

* * *

דקות ארוכות נמשכו נסיונות ההחייאה של שושנה עד שפקחה את עיניה.

"את חייבת לשתות ולאכול" ציווה בעלה.

שושנה הרגישה לפתע שכוחות עלומים נמסכים באבריה הסדוקים, וליבה החל לפעום בנמרצות. היא שתתה, אכלה פת לחם, ברכה ברכת המזון, הזדקפה והרימה עיניה השמימה. כל בני השיירה הביטו בה משתאים, זו לא היתה שושנה השברירית, העוצמה שנמסכה עליה ממרומים שיוותה לה דמות זוהרת, הילה מלאכית נסוכה על עיניה.

"ריבונו של עולם, אבא שבשמיים" היא הגביה שתי ידיה בתחינה למרומים "אני מתפללת לפניך, אני מתחננת, ואני גם בטוחה שתחזיר לי את בני אביתר בריא עד אלי, עד לזרועותי, אין לי ספק אבאל´ה שעוד אחבק ואנשק את אביתר ואזכה לראותו ילד חמד, בן תורה, קדוש וטהור כמו הרב אביתר מלאכי זצ"ל שהוא קרוי על שמו... אני מבקשת, ריבונו של עולם, חוזרת ומבקשת שתביא אותו עד אלי, מבלי שאצטרך לחפשו, לשרך רגליים... אני מבטיחה להתפלל כמו רחל אמנו, כמו כל אמא יהודיה שלא חוסכת דמעות... אמא שושנה תבכי, אמא תבכי!..." ובכי ארוך שטף את פניה...

בני השיירה נרעשים וכואבים הביטו בה ברחמים גלויים ונדו בראשם זה לזה כאומרים: "כנראה נטרפה עליה דעתה... כנראה".

יומיים אחר כך הם עלו למטוס. שושנה ללא אביתר, שנותר הרחק מאחור בארץ חורשת רעה.

* * *

החיים בארץ ישראל של שנות הארבעים המוקדמות לא היו חיים קלים. קליטת העולים לא היתה מאורגנת, רבים נפלו בין הכיסאות, משוטטים בין עיר למושב, בין עיירה לקיבוץ, מחפשים ומשוועים למשענת, לפת לחם, לקורת גג. וברקע הטרור. המחתרות העבריות אינן מניחות לצבא הבריטי, פיגועי ירי, מטעני חבלה, מעצרים. הערבים בליבוי יצרים של ראשיהם מפגעים ביהודים, ובתווך הבריטים שלבם נוטה לתמוך בערבים, אך הפוזה של מעצמת-על שקיבלה מנדט "לסדר את העניינים" מעמידה אותם כשגרירים לא מוצלחים.

בדרך לא דרך מגיעים מרבית בני השיירה האפגנית לעיירה דרומית בנגב ותוקעים יתד על רקע מדבר צחיח ושומם שיש בו יותר יללות תנים מאשר כוכבים, שיש בו צנע ומחסור יותר שמחת-חיים. מכאן, מן הנוף המשמים הזה, צריך לבנות חיים חדשים ומאושרים. בארץ ישראל, הארץ שכה השתוקקו אבותינו להגיע אליה במסע הגלות המתיש, שסופו עדיין לא נראה באופק. מסע של סבל , מכאוב, שכול, ואין סוף דמעות, אבל תכליתו היא אמונה תמימה באבינו שבשמים, שדבריו עדיין תלויים בחלל העולם ונשבעים למי שעדיין שומע "... יש שכר לפעולתך, רחל האם היקרה, ושבו בנים לגבולם". כן, מבטיח הקב"ה "סוף הכבוד לבוא, עוד מעט קץ הגלות ופתיחת שערי הגאולה אליהם תכנסו נרגשים ושוֹחקים, ואקבץ את כל הנידחים וכולם ישובו בריאים ושלמים לביתם".

הרב יוחנן רחמניאן נוטל על עצמו להמשיך ולהנהיג את קהילתו הקטנה, והוא נוסך בהם פעם אחר פעם את תקוות הגאולה. "נכון, עדיין קשה, עול הקיום כבד על צווארנו, אבל אנחנו בארץ הקדושה, פלטרין של מלך, וכאן להבדיל מארץ מוצאינו אפגניסטן, כאן כל מצווה היא יהלום בכתרו של המלך, כאן כל שבת שנשמרת היא כמו שירה מזוככת של מלאכי השרת החופפת שבעה רקיעים. כאן אנחנו צמודים לחיבוקו האוהב יותר של אבא שבשמים. כאן בארץ אבותינו, הוא מנשק אותנו, בבחינת ישקני – מנשיקות – פיהו – כמו בנים שאבדו להם אי שם, אבל ברחמיו כי לא תמו הם שבים הביתה...".

ומעיניה של שושנה אליטוביאן – מעזרת נשים – זולגות דמעות-ענק, בנה הקטן אביתר נחטף מידיה ועדיין לא שב. מאז אותו יום מר ונמהר כאשר אחד השודדים גזל את העולל בן שלושת החודשים מידיה, חלפו כמעט שמונה שנים. נולדו לשושנה עוד חמישה ילדים בארץ ישראל, שני בנים ולאחריהם שלוש בנות. כולם בריאים, כולם מבורכים, כולם עושים רצון קונם, ילדי חמד השובים ביופיים ובאצילותם את כל רואיהם. אך שמחת החיים של ילדיה שנולדו כאן בפלטרין המלך, איננה מצליחה לסדוק את שריון האבל הפנימי של אמא שושנה, הממאנת להתנחם.

שושנה ממעטת לדבר. היא חיה בתוך עולמה הפנימי, ובכל צעד ובכל שעל היא משוחחת עם אבא שבשמים, ומזכירה לו את יגונה. "אבי שבשמים, אני יודעת שאתה שומע ומאזין לתפילותיי, שוקל וסופר את דמעותיי שהם כמו ים שאין לו סוף. שנינו במצב דומה. גם אתה, ריבונו של עולם, כמו אב שכול, שהרי בניך גלו מעל שולחן אביהם, ואתה מצפה מתי ישובו, מתי ישבו שוב סביב שולחנך כשתילי זיתים, וישוררו לך, ויאירו פניהם אל מול זיו שכינתך. אתה אבאל´ה בוכה עליהם כמעט אלפיים שנה, ובוודאי כאבך ויגונך גדולים משלי. אבל אני בתך הקטנה, אמנם זכיתי לחסות בארץ הקודש בצל שכינתך, אבל מבלי בני בכורי שאבד לו אי שם בארץ זרה, מבלי להותיר עקבות, מבלי סימן חיים. וליבי – אבאל´ה – נקרע ושסוע מן העובדה שהילד שלנו אביתר, שהורתו ולידתו בקדושה ובטהרה, גדל אולי בחברתם של ערלים צמאי דם, וזוהי לא רק גלות, זה אסון נורא שנשמה קדושה נופלת חלילה לעמקי הקליפות על לא עוול בכפה..." דמעות של אמא.

"אני מבקשת ומתחננת אבא, שתחזיר את בננו האובד עד לזרועותיי, שאחבקו ואנשקו. עלי מוטלת חובת התפילה והדמע, ועליך אבא יקר יש חובה לומר לי "אמאל´ה, בתי היקרה, ושב אביתר לגבולו, לביתו".

התפילות הללו בנוסח כזה או אחר, חזרו על עצמן כמה פעמים ביום, אבל הדמעות הן אותן דמעות ממש.

* * *

אחרי תשע שנים.

שרה לויאן, חברתה הטובה של שושנה אליטוביאן נסעה באחד הימים לציונו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה. אחרי תפילת מנחה בציון וקריאת ספר תהילים שלם להצלחת עם ישראל ולשובו של אביתר החטוף לחיק משפחתו, היא פנתה עם כמה מחברותיה לחמי טבריה. שם בכניסה היא הבחינה במשפחה חביבה – ברוכת ילדים – שישבה על ספסל בסמוך לכניסה וסעדה את ליבה. בין הילדים בלט ביופיו ילד כבן 10, פניו אציליות, עיניו מאירות, ותווי פניו דומים להפליא לפני ילדיה של שושנה אליטוביאן... היה זה דמיון מפליא... שאי אפשר לטעות בו.

שרה פנתה לאם המשפחה "צהריים טובים, יש לך ילדים מקסימים ממש, האם כולם ילדייך... או שמא גם של אחיותיך...".

"ברוך השם, כולם ילדינו שיהיו בריאים..." השיבה האם "כולם בניו של מלך מלכי המלכים...".

"מאיפה עליתם לארץ?".

"לפני שנה עלינו מאפגניסטן" השיבה האם.ניו אציליות, עיניו מאירות, ותווי פניו דומים להפליא לפני ילדיה של שושנה של אביתר החטוף לחיק משפחתו, היא פנתה עם כמה מחברותיה

שרה, לא יכלה להסיר עיניה מהילד עדין הנפש שישב על הספסל, אחז בידו תפוח עץ, ועיניו תקועות בשחקים.

"הוא הבן של שושנה... אין לי ספק..." הרהרה, ועשתה מעשה. היא רצה בזריזות במעלה הארוך לכוון ציונו של רבי מאיר. שם היא נזכרה, ניצב ג´יפ של הצבא הבריטי ובו חמישה חיילים.

"סליחה שאני מפריעה לכם" אמרה "אבל כאן בחמי-טבריה נמצא ילד שנחטף לפני תשע שנים כתינוק קטן מאמו באפגניסטן... הוא נעלם כל אותם שנים, ואין לי ספק שהוא חי, ונמצא כרגע בחיק משפחה הסועדת לבה סמוך לחמי-טבריה. אני מבקשת שתבדקו את הדבר... מדובר בבן של חברה שלי אשר אינה מתנחמת...".

לא יאומן כי יסופר. החיילים הבריטים היו קשובים למילים שיצאו מלב דואג, הניעו את הג´יפ ופנו לחמי טבריה.

אב המשפחה יהודי ירא שמיים כבן 55 נקרא לחקירה, ואכן תוך דקות ספורות הודה. "אומנם כן, הילד משה איננו בני יוצא חלצי. לפני כתשע שנים בהיותו תינוק בן מספר חודשים הגיע אלי שליח אפגני מטעם כנופיית ליסטים, והציע לי אותו למכירה. הוא אמר שהוא ילד יהודי שנחטף לא מכבר מאם יהודיה שנמלטה מהמדינה. ראיתי שהוא מהול ושילמתי עליו כמה מאות מטבעות, וכך פדיתי אותו מידי הליסטים, ומאז הוא גדל אצלנו כילד שווה בין ילדינו... אבל אני ורעייתי נשמח שהוא ישוב לחיק הוריו האמיתיים... הוא ילד מיוחד במינו, עדין נפש, אציל במידותיו... מלאך".

* * *

למחרת היום.

ענן האבק שהעלה הג´יפ הבריטי בפאתי העיירה הדרומית, היה גבוה מתמיד. שושנה הביטה בג´יפ הדוהר, שנעצר סמוך לביתם הדל. מן הג´יפ ירדו שני חיילים בריטיים, יהודי ירא שמיים, וילד כבן 10. שושנה לא טעתה, זה אביתר!!! אין ספק זה הוא. הוא דמה בתווי פניו האציליות לשני אחיו הקטנים יותר, גם הליכתו היתה כשלהם, ראשו מוטה כלפי מטה ועיניו ביישניות.

היא יצאה החוצה במרוצה וצעקה או זעקה, או איך שתרצו, מהנקודה הכי בוערת של האם היהודיה: "תודה אבאל´ה תודה שהחזרת את אביתר אלי, הביתה...".

היה זה חיבוק ארוך ומרוגש שאין לו סוף, ואם מישהו יודע להבחין במדבר בוכה, אין ספק שהיה מבחין בדמעותיו של הנגב חורשות תלמים.

* * *


עשר שנים אחרי, דקות ספורות לפני שנערכה חופתם של אביתר אליטוביאן עם בחירת ליבו, קראה שושנה לכלתה העתידית, אימצה אותה אל לבה ואמרה לה: "כלתי הנפלאה, אני נותנת לך את בני בכורי אביתר, שהוא בחור לתפארת, הוא כולו עשוי מדמעות של אמא... קחי ממני עצה קטנה, עצה של אם יהודיה, תבכי רבות על ילדיך, תבכי ותבכי, כי לדמעות הללו יש כוח להחזירם, לגדלם, להצמיחם לאילנות מפוארים. ואני יודעת על מה אני מדברת...".



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-6/9/2012 14:51 לינק ישיר 

הגמ"ח של אדוארד
"מעשה שטן, הפעם לא הסכמתי למתן ההלוואה לאברך שכמעט נזרק מביתו. לא שהיה חסר לי כסף זמין, אלא שהיצר הרע חסם אותי מלחתום על צק שמן כזה. פטרתי את עצמי בתרומה צנועה של כמה מאות שקלים"

קובי לוי

"הרב לוי, שלום לך. אני עוקב בשקיקה רבה אחרי סיפוריך המרתקים המתפרסמים כאן בעתון, וכמו רבים טובים מפנים לקחים ולומד מוסר, עד כמה שלבי פתוח לכך. אך הפעם, ברשותך, תרשה לי לנצל את הבמה שלך כדי להעלות בפני קוראיך הנאמנים, עוד פרק בהלכות חיים ובהנהגת הקב"ה את עולמו. נכון, אולי הסיפור שאספר לך אין בו חדש, ויתכן שכבר היו כמה מקרים דומים למקרה שלי, אך מכיוון שממש הרגע נולד הסוף הטוב של הסיפור – סוף טוב יחסית – אני מרגיש צורך ומחויבות לחשוף זאת בפני הכלל, אחי בני ישראל.

"ובכן, הרב לוי הנכבד, שמי הקודם הוא אדוארד ואני יליד דרום-אפריקה, וברשותך לא אציין כאן את שמי המעוברת ולא את שם משפחתי. רבים וטובים מכירים אותי. אני יהודי שומר מצוות כבן 50, אשר ברקורד שלי רשומים תארים אקדמאיים מכובדים בעיקר בכלכלה ובניהול עסקים. מיד עם שחרורי מהצבא נכנסתי לאוניברסיטה, השקעתי חמש שנות לימוד, ובמקביל פתחתי מפעל ליצור רכיבים אלקטרוניים. אודה לה´ כי רבו רחמיו: הברכה היתה מאז ומעולם שרויה במעשי ידי, ותוך חודשים ספורים המפעל הקטן שלי קיבל הזמנות רבות מהארץ, ובשנה השנייה שמו הטוב פרח גם בעולם הגדול. כשהגיעו ההזמנות הראשונות מחו"ל היה ברור לי שחייבים להרחיב את העסק, ואז לקחתי הלוואה בנקאית ורכשתי אולם תעשייתי גדול, קיבלתי לעבודה עוד 20 פועלים, ונכנסנו לבולמוס של ייצור.

"נו טוב, לא ארחיב יותר מדי את הדיבור, אבל כשהכסף הגדול מתחיל לזרום לכיסים ולבנק, הבן-אדם נכנס לבולמוס של רכישות, ומתחיל להתנהג כמו גביר מנופח שמחפש הרבה כבוד ומעמד. שתי מכוניות מפוארות, וילה מנקרת-עיניים בשכונת יוקרה שבקצה העיר, רשת של משרדי מכירות בכמה ערים מרכזיות בישראל, וכמובן טיסות לחו"ל, הן עסקיות והן לטיולים חובקי עולם.

"אין לי ספק, הרב לוי, שאתה מכיר מניסיונך בחיים הרבה טיפוסים כמוני, שההצלחה הרימה אותם לגבהי מרומים, ואם פעם הם לא התביישו לנגב חומוס במסעדה קטנה ופשוטה בשוק, אך היום כף רגלם לא דורכת שם. אני הייתי כזה, וכך גם חינכתי את אשתי וילדי. נתתי לבני ביתי את ההרגשה שאנחנו מורמים מעם, אנו אנשים חשובים עשירים, משפיעים, שלא טוב ולא ראוי לנו להתערבב עם ההמון הסואן. יתירה על כך, כבעל מפעל עתיר ידע שהעסיק בימי השיא שלו עשרות עובדים, לא הרשיתי לעצמי להתחכך עם הפועלים והפקידים. שמרתי על דיסטנס וריחוק מקסימלי גם מבעלי התפקידים הבכירים. הבועה החברתית והעסקית שלי, הסתכמה בבני משפחתי ועוד כמה ידידים מיליונרים, בפוקוס הכלכלי הדומה לשלי.

"בקיצור, הייתי בעננים תרתי משמע, וכמו שאתה מתאר לעצמך, עם השנים, ככל שהתעשרתי - פזלתי לכיוונים עסקיים אחרים כדי להמשיך ולהוסיף מיליונים על מה שכבר צברתי. איך אומרים חז"ל: ´יש לו מנה, רוצה מאתיים´. ושוב הברכה בעסקי ניכרה על כל צעד ושעל, וכבר היו לי חלומות ברי-יישום להיכנס תוך עשר שנים לגלריה של עשירי תבל. ככה זה, אם עולים, אז רוצים להגיע לפסגת העולם.

 

לפני כחמש שנים הגיע למשרדי יהודי חרדי כבן גילי, גבה קומה עם הדרת פנים. לקח לי כמה שניות לזהות אותו. היה זה שמעיה עידן, ידיד יקר מימי לימודי באוניברסיטה. אז הוא היה סטודנט מבריק לבוש מכנסיים אופנתיות צבעוניות עם שיער שופע תלתלים, אבל הקול והחיוך נשארו כשהיו. התחבקנו בחביבות למרות הגישה הדי צוננת שלי לבני אדם. השיחה קלחה ושמעיה סיפר לי שבשלב מסוים בחייו הוא מאס בביזנס וברדיפה אחרי הממון והשקיע עצמו בלימוד תורה ובאחזקת כולל אברכים בעירו. אולי לא ציינתי: שמעיה וגם אני דתיים מבית, אבל הדת שלנו הסתכמה בחבישת כיפה ובכמה מצוות מינימליות. אני נשארתי בשלי, אבל שמעיה נסק לו למרומי הפסגה הרוחנית. לא הייתי צריך לנחש, הרב שמעיה עידן בא להתרים אותי לכולל שלו, ולגמ"ח ההלוואות הקטן שהוא מנהל. נעתרתי די ברצון, אם כי עד בואו של ר´ שמעיה לא הייתי תורם רציני, ואפילו חמקתי מכל מיני טרדנים ומתרימים. אבל שמעיה הקסים אותי, והספרות קלחו להן על גבי הצ´ק. לא תאמין, רשמתי לפקודת העמותה שלו 10,000 ש"ח מבלי להניד עפעף.

"שמעיה הבהיר לי: "תשמע אדוארד, עליך להחליט מה ילך לכולל האברכים, ומה לגמ"ח ההלוואות. אגב, הכסף לגמ"ח ההלוואות הוא רק פיקדון, לכשתרצה תן לי התראה של חודש וחצי חודשיים, ואחזיר לך את סכום ההלוואה שהופקד בגמ"ח". ושוב לא יאומן, הקסם האישי של ר´ שמעיה פעל עלי והוספתי צ´ק נוסף לגמ"ח ההלוואות כפיקדון, על סך 20,000 ש"ח. שמעיה היה מרוצה והודה לי בחום רב. "דע לך אדוארד, שהכסף בגמ"ח ההלוואות הוא חסד עצום שאין לו שיעור. זה כסף שמחייה משפחות, מסייע להן בשכר-דירה, בקניית מקרר, ברכישת מזון או תרופות. אתה בהפקדה הזו עושה לך עולמות של נצח, מבלי שאתה יודע, מבלי מאמץ. בשמם של כל הלווים אני מברך אותך שעסקיך יפרחו וילבלבו. אגב אדוארד, אתה עוד תיווכח שהעסק איתי הוא ההשקעה הכי טובה שיש לך, אין לי ספק".

"ר´ שמעיה ברך אותי הרב לוי, ואכן עסקי התעצמו, אבל במקביל לקחתי אשראיים בנקאיים והלוואות, כדי לקנות רכוש גם בחו"ל. מפעם לפעם כשראיתי שיש ברכה בעיסה העסקית שלי, התקשרתי לשמעיה וזימנתי אותו אלי. מעת לעת אף הוא יצר קשר והגיע, ואף עדכן אותי בפעולות הגמ"ח. בכל פעם תרמתי סכום נחמד לכולל האברכים, ועוד סכום כפול ומכופל כפיקדון לגמ"ח ההלוואות. אינני יכול לספור כמה פעמים הגיע אלי שמעיה וקיבל תרומות, אבל פעם אחת אני זוכר היטב, היה זה לפני כשלוש שנים. שמעיה היה דרוך מאד, ועננה של דאגה על פניו. "תשמע אדוארד, יש בכולל שלי אברך תלמיד חכם שהסתבך עם החזרי המשכנתא שלו. אני יודע שאתה תורם גדול, ויש לך לב ענק. לפנים משורת הדין אני מבקש ממך לשחרר עבורו סכום של 40,000 דולר כהלוואה. עדיף שהוא יהיה חייב לך ולא לבנק. הבנק הרס אותו עם ריביות קנסות ועיקולים, ואני מבטיח וערב לך שהוא ישלם ויחזיר עד הפרוטה האחרונה. מדובר בתלמיד-חכם עצום, והדירה שלו תהיה גם ערבה להחזר המשכנתא. זה ממש פיקוח נפש" אמר שמעיה.

"מעשה שטן הרב לוי, הפעם לא הסכמתי. הסכום היה גדול מדי עבורי כפיקדון חד-פעמי. לא שהיה חסר לי כסף זמין, אלא שהיצר הרע חסם אותי מלחתום על צ´ק שמן כזה. פטרתי את עצמי בתרומה צנועה של כמה מאות שקלים לאותה משפחה ושחררתי לשלום את שמעיה.

"ומכאן ואילך אנחנו מקצרים. מבלי לרדת לפרטים עשיתי כמה טעויות כלכליות, אחת מהן השקעה בחברת ההשקעות הנוכלותית של ברנרד מדוף מארה"ב, השקעה מטופשת נוספת של רכישת נדל"ן במדינה אירופאית נחשלת, ובשורה התחתונה, הרב לוי, לפני כחודשיים עם המפולות הכלכליות בבורסות העולם, גיליתי שבעצם אני אפס מאופס, וכל הוני אבד כלא היה. הבנקים והנושים מן הארץ והעולם שאבו וטרפו את כל רכושי, וכל הקריירה המזהירה שלי, בת עשרים השנים, התרסקה אל קרקע המציאות שברירית וכואבת. המכוניות עוקלו, הווילה, הקרקעות, הבניינים - הכל נשאה הרוח, ובמעט הפרוטות שעוד נותרו בידי שכרתי – דרך משרד תיווך – דירה קטנה אבל שמורה ואיכותית במרכז העיר. אשתי אמרה לי בחצי פה "הלוואי והיה נותר לנו כסף לרכוש את הדירה הזו. זו היתה חצי נחמה". כיום אני מחפש עבודה כשכיר, כדי להביא פת לחם לביתי. גלגל סובב בעולם.

ועכשיו, הרב לוי, לסוף הטוב. לפני כשעתיים הגיע לדירתי השכורה ידידי היקר הרב שמעיה עידן, ובידו מעטפת נייר חומה וגדולה. ישבנו על כוס קפה, ולא הייתי צריך לרדת לפרטים, הוא כבר שמע הכל על הנפילה שלי... סיפרתי לו שלאשתי קשה לחיות בשכירות, והיא היתה מסתפקת ברכישת הדירה הצנועה הזו כנחמה פורתא על ההלם הכלכלי שנקלענו אליו. התביישתי לבקש ממנו את החזר הפיקדון של הגמ"ח, אבל ר´ שמעיה הוא איש רגיש טוב לב, וחכם. "אדוארד, יש כאן 86,000 דולר במזומן, והם שלך, זה הפיקדון שלך בגמ"ח שלנו, ואין לך מושג כמה חסד עשינו עם הסכום הזה, כבר אמרתי לך בעבר שזו ההשקעה הכי אמיתית שיש".

"אחר כך שמעיה יצא למרפסת הקטנה, שוחח כמה דקות בפלאפון שלו ופנה אלי בזו הלשון: "אדוארד יקירי, אם תרצה הדירה החמודה הזו יכולה להיות שלך. היא שווה על פי אומדן השמאי 126,000 דולר מחיר מינימלי" דיווח לי שמעיה. בעל הדירה מסתפק במחיר הזה.

"אבל עדיין חסרים לי 40,000 דולר שאין לי להשלים... זה חלום רחוק, ואף בנק לא יאשר לי משכנתא במצבי הגרוע", הסברתי לשמעיה, אך הוא בשלו מסיים את הדיאלוג במילים הבאות: "בעל הדירה מסר לי הרגע, שהוא שמע על חסדיך המרובים למען כולל האברכים וגמ"ח ההלוואות שלנו, והוא מוכן לתת לך סכום זה כמשכנתא ללא ריבית, עם החזרים הכי נוחים שתרצה. יש לו הכרת הטוב כלפיך, והוא שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו כדי לסייע לך להיחלץ מן המשבר".

"הייתי המום, הרב לוי, ובאותן שניות חשתי שהקב"ה מלטף אותי ושולח לי יד נאמנה להתרומם ולהצליח מחדש. כן, אני מסכים לעסקה הודעתי לר´ שמעיה, אבל תגיד לי ריבונו של עולם, מי האיש הזה שנותן בי אמון כזה ונותן לי משכנתא נכבדה כזו על סמך שמועות ששמע?

ר´ שמעיה חייך מאוזן לאוזן: "קוראים לו משה חיים גליקמן" הסביר לי "הוא אברך המטופל בשמונה ילדים. לפני כחצי שנה הוא קיבל בירושה מדודה זקנה שהלכה לעולמה דירה בת שישה חדרים באזור דתי ועוד סכום בן שש ספרות של קופת גמל על שמה. אגב דומני שלפני שלוש שנים ביקשתי ממך עבורו הלוואה של 40,000 דולר... הוא כמעט הושלך לרחוב עקב חובותיו לבנק...



"אתה מבין הרב לוי, אני חשבתי שאני עושה חסד עם אחרים, אך בסופו של דבר עשיתי חסד עם עצמי, ודווקא האברך הזה, גליקמן, שהתעלמתי ממצוקתו בשעתו הקשה, נותן לי יד סומכת ותומכת. תסכים איתי שמכאן ואילך כל מילה מיותרת?".

מסכים איתך. כל מילה נוספת מיותרת.

 



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-3/10/2012 23:14 לינק ישיר 

המזוזה של צ´יקו
האדמה לא בלעה אותו, אבל מן השמים ריחמו עליו, והגבאי לא ביקש ממנו תרומה לשיפוץ בית הכנסת. באותן שניות נשבע בלבו צ´יקו: "כסף אין לי, אבל ממחר אלמד הלכות סת"ם, ואכתוב מזוזה מהודרת לבית הכנסת"

קובי לוי

משה אבו-קרט, המכונה צ´יקו, היה טיפוס קצת חסר מזל. זה אולי לא מקובל להשמיע ליהודים מאמינים בני מאמינים כמונו את הביטוי – "חסר מזל" – כי הרי הכל תלוי במזל גם ספר תורה שבהיכל, ואת החשבון המדוקדק כמה לתת ולמי לתת ומתי לתת, יש מי שעושה. ומי עושה? ריבונו של עולם.

צ´יקו שלנו היה חסר מזל במושגים השכונתיים. רוצים דוגמאות? בבקשה. לפני חמש שנים הוא פתח חנות ירקות, ואחרי חצי שנה הבנק עיקל את הגרוטאה האישית שלו, שבטעות יש מי שמכנה אותה בתואר ´מכונית´. לפני שנתיים הוא פתח דוכן פלאפל ונשאר שבועיים שלמים עם כל הקציצות ועם עוד 300 פיתות עממיות שהפכו מזמן לקרשים. בנוסף, קצרה כאן היריעה מלתאר את סוללת מקומות העבודה שהוא עבד שם, אבל לא יותר מחודשיים-שלושה, עד שהגיע מכתב הפיטורין.

בקיצור לא הלך לצ´יקו מיודענו ומבלי להתכוון הוא הפך לנזקק, שהרי סוף סוף עליו להאכיל אשה וארבעה קטנטנים, כן ירבו. שלא תטעו לרגע, צ´יקו לא דפק על דלתות ולא ביקש נדבות. ההיפך. אם היו לו עשרה שקלים בכיס, חמישה הוא תרם ללא ניד עפעף לאלמנה עניה או לחתן בן ישיבה. מה שכן, הוא לא בחל בשום מלאכת כפיים, העיקר להביא פת לחם. סבלות, ניקוי בניינים, ליווי תלמידים, הכל.

ועכשיו נעביר את עדשת המצלמה מצ´יקו החביב, לכוונו של גבריאל אברמוב המכונה ´גבינו´ – הגבאי הוותיק של בית הכנסת השכונתי "משכן רחל".

לגבינו הגבאי נמאס – אבל ממש נמאס – מהמבנה הרעוע והמיושן שקיבל ללא מאמץ מיוחד את התואר "בית כנסת". 25 שנה הם מתפללים שם. בקיץ הם מזיעים, ובחורף הם מחפשים פינה יבשה מפני הדליפות. בלי לפשפש בציציות ובלי לחקור למה כמה ומדוע, תפש גבינו הגבאי יוזמה והחליט לערוך התרמה משמעותית לטובת שיפוץ מסיבי של בית הכנסת וארון הקודש, כולל הרחבת המבנה וכמובן הדבקת אבן ירושלמית שתעטר את חזיתו. לפני שנתיים בדיוק, ליל שבת פרשת "ויקרא" החליט הגבאי המסור לעמוד מול הציבור, לתאר את המצב העגום ולבקש תרומות. לא ח"י שקלים ולא פעמיים ח"י.

יש ציבור עני? אין ציבור עני. מינימום 500 דולר לגולגולת של אב בית. לא יאומן. ההיענות היתה פנטסטית. האחים גורין, יבואני המזון, הורידו ראשונים 4,000 דולר. ד"ר פינצי, רופא השיניים הקשיש, לא הניד עפעף ותרם 1,200 דולר, ואפילו ריקו סולמי השיפוצניק הבטיח 1,000 דולר. תוך 7 דקות הצליח אדון גבינו לעבור בין המתפללים ולגרוף סכום המתקרב ל- 80,000 דולר. נו, ומה עם צ´יקו?

צ´יקו אבו קרט רצה שהאדמה תבלע אותו, או שגבינו ידלג מעליו, כי גם אם תנערו אותו באמצע השבוע אין לו יותר מ- 20 שקל בכיס, ששווים בערך שלוש שקיות חלב, שמשמחות את עולליו.

האדמה לא בלעה את צ´יקו, אבל מן השמים ריחמו עליו, הגבאי גבינו שהיה בשיא זחיחותו לאור ההתרמה המוצלחת, ריחף במבטו מעל צ´יקו השפוף.

באותן שניות שנדמו כנצח, נשבע בלבו צ´יקו את השבועה הבאה: "ריבונו של עולם, כסף אין לי, אבל אני נשבע שממחר אלמד הלכות סת"ם, אשנן אותן ואבחן עליהן, ואכתוב מזוזה מהודרת לבית הכנסת המשופץ שלנו. אתן מתנה זאת מעומק הלב".

אמר ועשה. כל שעה פנויה ניצל צ´יקו ללמוד את הסוגיות ההלכתיות, ואת הלכות סת"ם. בלילות הוא שינן כל סעיף וסעיף, ולא התבייש לבקש מהרב רפאל בן דור, סופר הסת"ם הותיק, שיבחן אותו וילמד אותו כתיבה.

ובעוד צ´יקו עוסק בסת"ם, אדון גבינו גבאינו שולט ביד רמה בקבלני הצבע, השיש, והאינסטלציה. בונה ומרחיב, צובע, מכייר, ומסייד. ואט אט החל בית הכנסת לקבל צורה של היכל קודש ממש.

שישה חודשי עבודה מסיביים עמדו להסתיים וצ´יקו אבו-קרט כבר נבחן במשמרת הסת"ם וקיבל את האישור המסמיכו לכתוב כאחד הסופרים המיומנים.

בדחילו ורחימו הוא נכנס למקווה, שעה לפני זריחת החמה, כיוון כוונות, התפלל בנץ, ומיד אחר כך התיישב על שולחן הכתיבה. מחדד קולמוס, מותח קלף טובלו בדיו ואומר "לשם קדושת מזוזה לבית הכנסת שלנו". דקה לפני שקיעת החמה הסתיימה כתיבתה, כתיבה שכולה אהבת השם, ורצון עז לשמח את השם יתברך ומתפלליו.

עם דמעות בעיניים, כשכולו סילודין והתעלות נשגבת נכתבה לה מזוזה מהודרת באורך וברוחב 26 ס"מ. המגיה המדופלם האברך היקר הרב שמואל בונים שניידר פער פיו בתמהון: "מזוזה מדהימה, מהודרת ומשובחת, יצירת מופת".

* * *

ערב שבת. צ´יקו אבו-קרט עם 300 ₪ בכיס, רץ לחפש בית מזוזה. הסכום הזה צריך להספיק לו גם לצרכי שבת, בתוכם עוף, דגים, ושאר מגדנות. הוא מביט בהיצע. יש בית מזוזה של 70 ₪, לא מכובד כל כך. יש ב- 100 ₪, סביר. בית מזוזה מוזהב ומרשים 180 ₪ ניצב לו בקצה המדף. צ´יקו מהרהר "יישארו בכיסי 120 ₪ לקניות השבת... אבל אני חייב לתת מתת מעולה ומכובד לבית הכנסת. הוא מוציא 300 ₪, מקבל לידו את בית המזוזה המהודר ובנותר רוכש צרכי שבת.

היתה זו שבת מאושרת במיוחד. זיו פניו של צ´יקו זהר כמלאך שרת. ילדיו עלצו ושרו במלוא גרון, נוות ביתו הגישה מעדנים שטעמם גן-עדן. ברכת השבת האירה מכל פינה. כולם ידעו שמחר אבא מתקין את המזוזה שלו בבית הכנסת. "ריבונו של עולם" הרהר "נתת לי שבת נפלאה ב- 120 ₪, וביום א´ אתן לך את מזוזת לבי".

* * *

יום ראשון. 20 דקות לפני תפילת מנחה הגיע צ´יקו עם המזוזה בכיסו לבית הכנסת. גבינו הגבאי קידם פניו במאור פנים והציע לפניו כוס תה מדיפה ניחוחות קינמון.

"אדון גבינו, באתי להתקין בבית הכנסת, מזוזה מהודרת שכתבתי".

צ´יקו שלף אותה מכיסו, פתח את הקלף והראה לגבינו.

"צדיק שלי" השיב גבינו "המזוזה באמת יפהפייה, מדהימה, והבית שלה גם כן, אבל אתה יודע שלהתקין מזוזה בבית הכנסת שלנו זו זכות גדולה ששווה המון כסף. בפחות מ- 1,000 דולר תרומה, לא אוכל לאפשר לך לקבוע אותה".

צ´יקו הרגיש שהדם נופל לו לרגליים. פניו החווירו. מאיפה ימציא ויביא 1,000 דולר? גבינו טפח על כתפו, העביר לפניו צלחת מלאה עוגיות וביקש "יא חביבי, שתה תה עם עוגיות, ותבין אותי. חסרים לי עוד לפחות 20,000 דולר לגמור את השיפוץ". צ´יקו לעס עוגיה ולא הרגיש שום טעם בפה. סחרחורת קשה כמעט מוטטה אותו, ועיגולים שחורים ריצדו בין עיניו. הוא לגם מן התה, והביט לעברו של גבינו. הגבאי הוותיק בכלל לא קלט מה מתרחש בלבו של האיש הצעיר, שהקדיש חודשים רבים ללימוד הלכות סת"ם, והכל באמת לשם שמים.

לפתע הגיח למטבח בית הכנסת צ´רלי בן לולו טכנאי מכונות הכביסה, ובלשונו העממית תיאר לפניהם את אומללותו של חתן צעיר שנישא לפני שבוע. "באמת מסכן זה החתן. כואב הלב עליו. סבתא שלו מטילדה טולדנו מרחוב "מזל דגים" הכניסה אותו ואת הכלה שלו למחסן קטן בחצר שלה, גודל משהו שני מטר על שני מטר. בקושי נכנס מיטה וחצי ארון, והמים של הכיור משפריץ להם על הפנים. וגם כן מטילדה שלחה אותי אליך גבינו, שתביא לנו את הספרים "חנוכת בית" שיש היום חנוכת בית אז היא אמרה שנבוא".

עיניו של צ´יקו אורו. "תגיד לי צ´רלי יש להם מזוזה במחסן הזה?".

"איזה מזוזה? מה מזוזה? זה היה מחסן של הבעל שלה אלברט עליו השלום, שהיה מוכר בגדים ישנים וקרועים, יעני סמרטוטים, למוסכניקים...".

מיד אחרי תפילת ערבית הזדרזו צ´רלי בן לולו, צ´יקו אבו-קרט והגבאי המסור גבינו לעבר המחסן – ביתם של החתן והכלה החביבים יגאל ורחל טולדנו.

עשרה גברים הצטופפו להם שם וקראו את סדר חנוכת הבית, אמרו קדיש "על ישראל" וטעמו בורקס, טונה, חמוצים, ביצים, חומוס והמון קרקרים.

לפני הסעודה הצנועה הגיש צ´יקו את המזוזה לחתן ואמר: "זו מתנה ממני. מזוזה מהודרת. אני כתבתי אותה, עם כל הלב. יהי רצון שתשרה השכינה במעונכם".

יגאל טולדנו ברך בעיניים בורקות ובהתרגשות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה".

כולם ענו "אמן".

"תראה צ´יקו יקירי, איזה מזל טוב יש לך" חייך גבינו. "המזוזה המהודרת שלך – מן השמים – כיוונו אותה למחסן – הווילה של הנכד של טולדנו. ומי כמוך יודע שבית כנסת פטור ממזוזה, אבל בית מגורים חייב גם חייב. אז אני שואל אותך – צ´יקו שלי – איזו מצווה גדולה יותר, כאן או שם?".

דמעה קטנה של התרגשות הבליחה מעינו של צ´יקו.



* * *

אגב, מאז עברה שנה וחצי. צ´יקו כבר אינו אותו צ´יקו. המזוזה שלו – כנראה – הביאה מהפך חיובי לחייו. אחד משועי המדינה ששמע סיפור מרגש זה איתר את צ´יקו וביקש ממנו להצטרף למשרדו, כאחד מעוזריו האישיים. ברוך השם, יש לו משכורת בריאה, רכב צמוד, והמון זמן ללמוד תורה בערב. כן, מעת לעת הוא כותב מזוזה ומחפש זוג צעיר כדי לתרום אותה.

 

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס.

ליצירת קשר עם קובי לוי:  050-4170419 .

 



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-9/10/2012 22:08 לינק ישיר 

הייחוס של סוחר הדגים
"כבוד הרב, אני לא מחפש ניחומים או תירוצים רגילים של מוסר. אתה תלמיד חכם, אנא תסביר לי מדוע כשתרמתי לך עסקי פרחו ושגשגו, וכשהחלטתי לתרום לאדמו"ר שלך איבדתי את כל הוני ואין לי ברכה בעמלי?"

קובי לוי

מר אברהם כחלילי המכונה כחלי, היה סוחר דגים קטן יחסית, שנע על ציר קרפיון-הבית לעקרות בית פולניות, מבריכות הדגים של קיבוצי הצפון. הבקיאות של כחלילי, המכונה כאמור כחלי, בעולמם של הקרפיונים היתה מעוררת השתאות. במבט חטוף על פרצופו של קרפיון מצוי, הוא ידע בדיוק מה מצבו הרפואי, המנטלי, והגסטרונומי. הוא ידע להבחין בכנימה, או בעלוקה על קצה זנבו, או בסימני מגיפה עתידית, מה שהיה עוזר לו לרכוש להקות דגים במחיר מציאה. להקות אמרנו, לא יותר מ- 100 עד 150 דגים, כי כחלי שלנו לא לקח אף פעם סיכונים מיותרים.

הימים, ימי שנות החמישים, ימי הצנע המסוגף, אנשים עמדו בתור בשביל חריץ גבינה, חתיכת מרגרינה וחצי קילו סוכר. אבל הבית היהודי, בעיקר בקרב עולי מדינות אשכנז – למרות המחסור במזון – שמר נאמנות לקרפיון שלו, אותו טחנו דק דק עם שאריות לחם שחור, ויצרו את יצירת הפאר המונומנטלית – גפילטע-פיש, כמובן בסיוע פיסת גזר על גג הקציצה ושומן רוטט מסביבה.

איפה היינו? עם הקרפיונים וכחלי הסוחר תושב עיירה קטנה בצפון הארץ, אשר בעצמו ניצב בחנותו ומכר קרפיונים זחוחים משייטי אמבטיה, אותם לכד באמצעות רשת עממית המחוברת למקל מטאטא. פרנסה? ברוך השם בשפע, למרות ימי המחסור.

בואו נניח לקרפיונים ונצעד מעדנות עם כחלי הסוחר לבית הכנסת "סדר המידות" בפאתי העיירה. לא שכחלי היה דתי גדול, אבל תפילת שחרית במניין הוא לא הפסיד, ולא חלילה בשעות הבוקר המאוחרות – בנץ! גם על מנחה וערבית הוא לא דילג, אבל עד כאן. לימוד תורה ודקדוק בהלכות לא היו ברקורד שלו.

בוקר אחד בעודו מקפל את תפיליו, מבחין כחלי באברך צעיר וגבה קומה המתפלל ברגש רב, מתנועע כמו להבת לפיד מול רוח, ופניו לוהטות מדבקות. המחזה הזה חזר על עצמו מדי בוקר. כאשר אחרוני המתפללים נטשו את בית הכנסת עדיין נותר האברך עומד בפינתו, ופיו כמונה מעות עוד שעה ארוכה.

יום אחד החליט כחלי להמתין במקום כדי לעקוב אחריו. לתדהמתו מיד כשסיים תפילתו פתח האברך גמרא והחל לעיין בה תוך ניגון ישיבתי מרטיט. זה נמשך שעות ארוכות. כשכחלי חזר מחנותו לפנות ערב, הלה עדיין ישוב היה מול הסנטדר, מנגן בפיו ומעיין בספריו.

"הוא מוצא חן בעיני, הבחור הצדיק הזה", הרהר סוחר הדגים, "מעניין היכן הוא מתגורר".

מיד אחרי תפילת ערבית התפזרו המתפללים, וגם האברך הגבוה פנה לדרכו. כחלי עקב אחריו בחסות החשיכה. בצריף קטן ומט ליפול התגורר האברך הצעיר, אי שם בצידה המערבי של העיירה, סמוך לפרדסי הלימונים. כחלי הביט פנימה דרך החלון ונידהם, העניות חגגה. שלושת עולליו הקטנים ביקשו לחם, ואין. אמם נתנה להם כפית סוכר וביקשה להרגיעם.

כחלי הרגיש שליבו נצבט "אני חייב לעזור ליהודי הצדיק, הוא פשוט עני ואביון, אבל אין ספק שהוא גדול בתורה ובחר בדרך זו כדי להתעלות... אבל לבי לבי על ילדיו הקטנים ואשתו...".

* * *

אהרון חיים פינקלשטיין סיים את תפילת השחרית, חלץ את תפיליו, קיפלם ופתח את תיק הקטיפה. ידו נתקלה בשלוש מטבעות. הוא תמה. מי הכניס לכאן כסף? מדובר בסכום נאה למדי, שמספיק לרכישת שני לחמים שחורים, ליטר חלב וכמה גבינות. פינקלשטיין מעדיף לשמור את הכסף בכיסו, אולי מישהו איבדו בטעות...

כך גם ביום השני, והשלישי, והרביעי. האברך אהרון חיים פינקלשטיין הבין שיש בסביבה מישהו שרוצה להיטיב עמו, אבל מי? למחרת נפתרה התעלומה. הוא סיים את תפילת ה- 18 קצת מהר מן הרגיל והבחין בסוחר הדגים המשלשל לכיס תפיליו מספר מטבעות.

"תבין אותי, ידידי הצעיר" התפתל כחלי סוחר הדגים "אתה בשבילי איש צדיק, אני מאד מעריך את תפילתך ולימוד תורתך. דומני שאתה זקוק לפרנסה. בשבילי זה כסף קטן... תחשוב שאני שותף שלך...".

התמימות של סוחר הדגים שבתה את ליבו של האברך והם נפרדו בלחיצת יד חברית. הם שותפים.

וכמו בסיפורים הטובים, עסקיו של אברהם כחלילי החלו לפרוץ, ימה וקדמה צפונה ונגבה. לפתע פתאום זרמו לעברו הזמנות קרפיונים כמעט מכל עיר בישראל. הוא רכש טנדר ועוד טנדר, גייס מספר עובדים והרחיב את חנותו. זמן קצר אחר כך פתח עוד מספר חנויות בערי השדה. לפתע ביקשו ממנו לא רק קרפיונים. גם דגי סלומון, ובורי, וטונה. ומה לא? בקיצור תוך עשר שנים "כחלילי דגים שמחים בע"מ" הפכה לחברת ענק שגלגלה סכומי עתק.

שלא תטעו לרגע, ככל שזרם הכסף לחשבון הבנק של כחלי, גם התזרימים שהפנה לאברך שלו פינקלשטיין החלו לקבל עובי ונפח משמעותי. פינקלשטיין כבר לא היה בדיוק אברך, הוא הפך לרב מוכר שרבים רבים שיחרו לפתחו ובאו לשמוע ממנו תורה ומוסר. כספי המעשר של כחלי הועילו לשפר את אורחות חייו, הצריף הוחלף בבית רחב-ידיים עם חצר עטוית עצי פרי. בסמוך הוקם לו מבנה של כולל אברכים וחדר אוכל קטן בסמוך לו.

ההצלחה של הרב אהרון חיים פינקלשטיין היתה מקבילה להצלחותיו הכלכליות המדהימות של הסוחר האגדי אברהם כחלילי, או אולי ההיפך.

"כן, אני יודע" היה נוהג לומר כחלי לרעייתו הנאמנה "בזכות הרב פינקלשטיין אני רושם לעצמי את ההצלחה המזהירה מסוחר קרפיונים קטן, לחברת ענק המגלגלת מיליונים".

במקביל להצלחות העסקיות של כחלילי הסוחר, שמו של הרב פינקלשטיין התפרסם בארץ ובגולה, ומעמדו בקרב גדולי הדור היה נכבד ביותר.

למותר לציין כי הידידות בין השניים היתה הדוקה, כאשר מפעם לפעם כחלי יושב ללמוד, ובעשר או עשרים דקות קולט דבר תורה ומאזין לכמה הלכות אקטואליות.

בבית הכנסת בעיירה, שכבר הרחיב כתליו, הם ישבו זה לצד זה. בצל החוכמה. בצל הכסף.

* * *

בערב יום כיפור לאחר 11 שנים, הבחין הסוחר כחלי כי הרב פינקלשטיין אורז מטלטליו ופניו דרומה. מונית גדולה ניצבה סמוך לבית וילדי המשפחה מתיישבים בה.

"לאן נוסע הרב?".

"אני הולך לעשות את יום הכיפור במחיצת רבי ומורי האדמו"ר מסצ´ואן"! השיב הרב פינקלשטיין.

"יש לך רב?" תמה סוחר הדגים. "מעניין. הייתי שמח להכיר אותו" אמר ועשה. מיד לאחר יום הכיפור נסע הסוחר כחלי להכיר את האדמו"ר, רבו ומורו של הרב פינקלשטיין. עיניו אורו. בית הכנסת של חסידות סצ´ואן היה ענק ומרוהט להפליא. מאות רבות של חסידים סבבו סביב רבם הנערץ וגמעו בצמא דברותיו. כחלי היה מוקסם מהעושר, מהגדלות, מהייחוס.

כשהוא חזר לעיירה יומיים לפני חג הסוכות, משהו השתנה בקרבו. לבו נטה לאדמו"ר הגדול והישיש, וגם תזרים תרומותיו החל לזרום לשם. "אני מעדיף לתת לאדמו"ר צדקות, הוא הרי גדול פי כמה מהרב פינקלשטיין... הוא אדמו"ר בן אדמו"ר, צאצא של אדמו"רים, ענק בתורה... ואני אוהב להחזיק לומדי תורה", כך הרהר כחלי.

* * *

מבלי הודעה מוקדמת - חריקות בעסקים. הזמנות שנראו סגורות הרמטי עם רווח גדול בצדן, נדחו על ידי לקוחותיו הוותיקים. כמה להקות דגים מתו ממגפה. מס הכנסה עשה ביקורת עומק על חשבונותיו. הבנקים החלו לקצץ לו אשראים. המחאות חזרו. כחלי נאלץ לצמצם עסקיו. החנויות נסגרו. קשרי המסחר עם הקיבוצים קופדו, כחלי חזר לחנות הקטנה בעיירה. מוכה וחבול כשחובות עתק משתרגים על צווארו. שנה אחר כך הוא סגר את חנותו מחוסר קליינטים, והפך לחסר כל, חי מהיד אל הפה, בקושי.

ערב יום כיפור שלוש שנים אחרי. כחלי סוחר הדגים לשעבר מבחין ברב פינקלשטיין מלווה בעדת חסידיו צועד לכוון בית הכנסת. הוא מרגיש לפתע ניצוץ של געגועים המפלח את ליבו. "ריבונו של עולם" הוא מהרהר בלבו "כשתמכתי ברב פינקלשטיין עסקי צמחו לממדים דמיוניים, כשעברתי לתמוך באדמו"ר שלו, צנחתי לאשפתות".

הוא רץ לעבר הרב פינקלשטיין, לחץ ידו בחום רב וביקש לשוחח עמו ביחידות.

"יסביר לי הרב מדוע נפלתי עד שאין לי פרוטה לפורטה?".

"גלגל סובב בעולם יקירי ואהובי", ניסה לתרץ הרב. "השם משפיל ומרומם. אתה עוד תעלה ברצות אלוקים...".

הניחומין הללו לא עשו רושם על הסוחר שבור-הלב .

"כבוד הרב, אני לא מחפש ניחומים או תירוצים רגילים של מוסר. אתה תלמיד חכם, אנא תסביר לי מדוע כשתרמתי לך עסקי פרחו ושגשגו, וכשהחלטתי לתרום לאדמו"ר שלך איבדתי את כל הוני ואין לי ברכה בעמלי, עד כי נאלצתי לסגור גם את חנות הדגים הקטנה שלי בעיירה...".

הרב פינקלשטיין ליטף בעיניים אוהבות את מיטיבו העצוב ואמר "אתה באמת רוצה לדעת? לא תיפגע אם אסביר לך מה קרה כאן?".

"לא אפגע. אני סקרן עד שורשי שערותי".

"ובכן ידידי איש החסד. כשהכרת אותי לפני שנים רבות, הבחנת בתפילותי, בלימודי, ולבך נקשר אלי בתמימות. לא חיפשת ולא דקדקת ולא חקרת מי אני, מה הייחוס שלי, ומה חשיבותי. נהגת בתמימות, והקב"ה הבחין בטוהר כוונותיך, ולא דקדק אחריך ואחר ייחוסך ונתן לך שפע כלכלי עצום. אבל לפני שלוש שנים, כשגמלה בליבך ההחלטה להעדיף את האדמו"ר הצדיק שלי, כי הוא חשוב ומפורסם ומיוחס, אז הקב"ה שינה הנהגתו כלפיך, והחל גם הוא לבדוק בייחוס שלך. וכשהוא גילה שאתה סוחר דגים קטן, בן סוחר דגים קטן, בן סוחר דגים קטן, הוא החליט שאם זה הייחוס שלך, אז כדאי להחזירך למקומך הראשוני, כי מי שבודק בייחוס ובחשיבות, בודקים גם בייחוס שלו..."



* * *

נציין לסיום במאמר מוסגר, שהרב פינקלשטיין אימץ בחום רב את סוחר הקרפיונים בדימוס, וחיבר אותו לכולל האברכים שלו, שם שקד כחלי על תלמודו עד יום מותו בשיבה טובה, עם ייחוס של בן תורה. היש ייחוס גדול יותר מזה?



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-14/10/2012 00:04 לינק ישיר 

הקבצנית. הדוכסית. העוגה
"תודה רבה, גבירתי", אמרה הקבצנית. "ואני רוצה להזכיר לך, שכל מה שאדם עושה - בשביל עצמו הוא עושה". הדוכסית חייכה חיוך שטני רחב, ובלבה הרהרה, "החצופה הזו תסיים את חייה בשל המוסר המטופש שלה"

קובי לוי

"מיסטר לוי, אני מאד שמח שפרסמת בשבוע שעבר את הסיפור כל נקמה בזמנה. זה באמת כבוד גדול בשבילי שאנשים מקבלים מוסר השכל מסיפורים קטנים של רונלד צוקרמן, שהוא בסך הכל יהודי אמריקאי קשיש, שכל כוחו בפיו, נניח. אתה יודע מר לוי אנשים בודדים כמוני זקוקים לתשומת-לב, להצלחות קטנות, לחיזוק. אין לך מושג כמה נחת גרמת לי בשבוע שעבר, באמת תבורך מפי עליון". כך רונלד צוקרמן, ידידי האמריקאי הוותיק.

"או-קי רונלד" אני משיב לו "אנחנו ידידים ותיקים, ומעת לעת אשמח לשמוע ממך סיפור עסיסי טוב עם מוסר השכל גדול. "אתה יודע מה, השבוע נתקלתי בסצנה מביכה. אספר לך אותה, ואולי תצליח גם השבוע להשחיל סיפור מתאים. ובכן, באחד הסיורים שלי במשרדים של אנשים כביכול חשובים, פגשתי גבאי צדקה מבוגר, לבוש עם קפוטא ושטריימל ושתי פאות ארוכות מתבדרות משתי צדעיו. האיש נכנס לאחד המשרדים ופנה לאדון שישב שם וביקש צדקה. מה אגיד לך, התגובה של איש העסקים היתה מבישה למדי. הוא פנה ליהודי ואמר לו: ´אני לא נותן צדקה לאנשים כמוך´. גבאי הצדקה הסמיק מבושה ולא נשאר חייב "אתה לא חייב לתת לי צדקה, זו זכותך, אבל דע לך, אתה לא נותן צדקה, אתה מקבל זכויות". ענן של מבוכה התאבך בחלל המשרד, והאיש פנה לצאת. ברגע האחרון התעשת איש העסקים וקרא לו. הגבאי חזר למשרד וקיבל מתת הגון מידיו של האדון. משהו כמו 500-400 ₪. "תודה" אמר הגבאי "עשית הרבה בשביל עצמך".

"הו, הו מיסטר לוי, יש לי סיפור ענק בשבילך, ששמעתי אותו לפני חמישים שנה כשהייתי בטיול בבריטניה הגדולה. זהו סיפור עממי שמאד מתאים למקרה שסיפרת לי.

"נפלא, אני רושם".

"ובכן, לפני כ- 200 שנה באנגליה, היתה ידועה ומוכרת במחוז יורקשייר, קבצנית מיוחדת במינה, שמה היה גרטרוד ואן-דרוק. מוצאה – כך מספרים – היה הולנדי וגם שם משפחתה מעיד על כך. הגב´ גרטרוד היתה אשה עניה וערירית שלא נישאה מעולם, וגם לא תכננה אי פעם לסיים את חייה כאשה נשואה. מעתיקי סיפורי הפולקלור הבריטי טוענים, שאת כל חייה היא הקדישה לעיסוקה כקבצנית, ושמה הלך לפניה כטרדנית מן המעלה הראשונה. היא לא בחלה בהתרמתם של רוזנים ודוכסים, פקידים בכירים במלכות הבריטית, עד שואבי המים וחוטבי העצים. היה לה לקבצנית ואן-דרוק עצבים של ברזל, היא לא נסוגה מאף עלבון, וכאלה לא חסרו לה. לגבי צדקותה של הגויה הזו, ישנה מחלוקת לא קטנה. יש הטוענים שהיא אגרה את כל רכושה והטמינה אותו עמוק באדמה במעבה אחד היערות, ואם יש בנמצא חובב אוצרות אני ממליץ שיצא לשם ויתחיל לחטט. ויש כאלה האומרים בעקשנות כי הקבצנית גרטרוד פירנסה הרבה יתומים ואלמנות בהיחבא ובסתר, ולא השאירה לעצמה פרוטה אחת לפורטה. היא חיה – לדבריהם – בעניות משוועת וגם מתה מזקנה מופלגת באותו צריף קטן ודולף אי שם סמוך ליערות מנצ´סטר. אבל הדבר שהכי אפיין את גרטרוד ואן-דרוק היה משפט מפתח שהיא נהגה לומר לכל מי שתרם לה".

משפט מפתח?

"כן מיסטר לוי, לכל מי שנתן לה מטבע היא היתה אומרת את המשפט הבא: "כל מה שאדם עושה, עושה עבור עצמו". כן, חוכמה בגויים תאמין. האמת היא שרבים וטובים התרגלו למשפט המוסרי הזה, ולא עשו ממנו עניין "כל מה שאדם עושה, עושה עבור עצמו" זה מסר פשטני, שגם אנחנו כיהודים מאמינים בו, בבחינת במידה שאדם מודד מודדין לו, או כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם ועוד ועוד, לטוב ולרע.

"ובכן אדון לוי, יום אחד הקישה גרטרוד שלנו, על דלת אחד הארמונות המפוארים במנצ´סטר, לשם עברה לדור לא מזמן אחת הדוכסיות החשובות דיאנה צ´רלסטון שמה, אם זכרוני איננו מטעני. הדוכסית צ´רלסטון היתה אלמנה, ולה בן אחד בן 18, אשר עתיד היה לנחול את העושר האגדי שלה, ולנהל את האחוזות.

"השעה היתה 10 בבוקר כשהדוכסית צ´רלסטון פתחה את הדלת והבחינה בפתח בגרטרוד הזקנה לבושה סחבות. "צדקה, מטבע לאשה עניה" ביקשה גרטרוד. הדוכסית צ´רלסטון חייכה לעברה, הניצוץ הלבבי שבעיני הקבצנית מצא חן בעיניה. "חכי רגע אני כבר חוזרת עם תרומה" אמרה הדוכסית. היא נכנסה פנימה לחדר האוצרות שלה ספרה 50 מטבעות כסף, סכום מכובד מאד, הכניסה לתוך שקית-בד והגישה לקבצנית. "תודה גבירתי הדוכסית", אמרה גרטרוד, "אבל שתדעי לך שכל מה שאדם עושה הוא עושה בשביל עצמו".

"זה, מר לוי, לא מצא חן בעיני הדוכסית, וטעם מר עלה בלשונה. "היא חצופה הזקנה הזו, מקבלת ממני 50 מטבעות כסף, ואני זו שעושה לה טובה, והיא מטיפה לי מוסר שכל מה שאני עושה, בשביל עצמי אני עושה. אני עוד אלמד אותה לקח", הרהרה הדוכסית, והניצוץ שבעיני הקבצנית דמה לה באותם רגעים, לניצוץ נוכלותי ומרושע.

"הדוכסית צ´רלסטון לא שכחה את הקבצנית, והיא המתינה לה שתשוב בשנית. ואכן, לאחר שלושה חודשים שוב דפקה גרטרוד בדלת וביקשה צדקה. הדוכסית צ´רלסטון פתחה הדלת וחייכה אליה: "הו, ברוך שובך גבירתי. הפעם אתן לך דבר מאכל". הדוכסית נכנסה למטבח ארמונה, שלפה משם עוגה גדולה ופיזרה בתוכה אבקה מתקתקה של רעל קטלני. בקיצור, מי שייתן ביס עתיד לקבל הרעלת קיבה שתחמיר משעה לשעה, עד למוות בייסורים קשים אחרי מספר ימים. "תודה רבה, גבירתי הדוכסית, ואני רוצה להזכיר לך, שכל מה שאדם עושה בשביל עצמו הוא עושה". הדוכסית חייכה חיוך שטני רחב. "כן, אני יודעת", ובלבה הרהרה, "החצופה הזו תסיים את חייה בייסורים קשים על המוסר המטופש שלה".

"הקבצנית ואן-דרוק הגיעה לביתה והטמינה את העוגה בארון. ´אסעד אותה בעוד מספר ימים כשיגמר הלחם בביתי´, חשבה. למחרת יצאה הקבצנית לעבר היער הסמוך כדי לנשום אוויר צח, ולפתע היא שומעת צעקות. היא החישה צעדיה לעבר הצעקות, והנה היא מבחינה באיש צעיר שכוב על הארץ ומתאונן מכאבים. רגלו של הצעיר נלכדה במלכודת שועלים שהניחו ציידי המלך, דמו שתת וקלח וזעקותיו קרעו שחקים. הקבצנית הזקנה אזרה כוחות, פתחה את המלכודת וחילצה את רגלו. היא חבשה את פצעיו בסוודר שלה ועזרה לו לקום. אט אט דידה הצעיר לכוון הצריף של גרטרוד, והוא התיישב על כיסאה הרעוע מזיע וכואב. היא הגישה לו כד מים והוא לגם ולגם, שטף את פניו ורגלו ופנה אליה: "גבירתי אני תשוש ורעב, יש לך מאכל בשבילי?

"נפלא", חשבה גרטרוד, "יש לי עוגה טעימה וגדולה בארון, מזל ששמרתי אותה, אגיש אותה לצעיר הפצוע. אכן כן, תוך דקות ספורות הוא אכל את העוגה, נח קמעה ופנה לדרכו צולע לכוון העיר הגדולה, לא לפני שהודה לקבצנית מעומק הלב.

"מה אני אגיד לך, מיסטר לוי, הסיפור לא ניגמר כאן. הוא נגמר אחרי שלושה ימים. הכרוז העירוני עבר מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה והודיע: בנה הצעיר של הדוכסית טוני צ´רלסטון נפטר. ההלוויה – בלווי המשמר המלכותי – תצא בשעה ארבע אחרי הצהריים.

"אתה מבין מיסטר לוי, הצעיר שנלכד ונפצע במלכודת השועלים לא היה אלא טוני צ´רלסטון בן ה- 18, הבן של אמו המרשעת שהגישה עוגה רעילה כתרומה לקבצנית, ומה גרטרוד אמרה לה: "כל מה שאדם עושה בשביל עצמו הוא עושה". לטוב ולרע, נו, אז תגיד לי זה לא סיפור גדול?".

 



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-2/12/2012 17:09 לינק ישיר 

להכניס את הרב לפינה
שחר בן קשת סקר את לובי המלון במהלך הסמינר. הרבה חילוניים, פה ושם כמה חרדים. "מעניין", הרהר, "מה הם כבר יכולים למכור לי שאני לא יודע. אבל אני לא טיפש... הם כולם תיאטרון אחד גדול"

קובי לוי

שחר בן קשת היה ילד צפון תל-אביבי מלא ספיקות. הוא אף פעם לא החליט בשביל עצמו בצורה משכנעת מה עדיף לו עכשיו - לאכול או לשחק בחצר עם החברים. לישון או לקרוא ספר, לטפס על עץ או לשמוע מוסיקה. הספיקות הללו רדפו אותו יומם ולילה ולא נתנו לו מנוחה. גם כשהוא החליט לבחור באיזשהו כיוון, הוא תמיד חש שהוא מפסיד בכיוון האחר. כל הזמן הוא חי בתחושה של רגל פה רגל שם, וחייו נעו סביב הציר המתנדנד של "מה כדאי? ימין או שמאל, למעלה או למטה, עכשיו או אחר כך?".

למותר לציין, ששחר בן קשת היה טיפוס חשדן, נרגן ומקטר מקצועי, שתמיד חשב שמרמים אותו, גונבים לו, ולא נותנים לו את מלוא זכויותיו. במילים אחרות הוא לא האמין באף בן-אדם כולל ההורים שלו, שניסו לייצבו, אך ללא הועיל. עם השנים הוא הפך לנער כזה, לבחור כזה, לחייל כזה, שלא קנה לעצמו אוהדים וידידים. מכריו הגדירו אותו מעת לעת כ"זאב בודד, אבל בלתי נסבל".

האמת ניתנת להיאמר שכמעט מכל מגעיו עם בני-אדם, הוא תמיד מצא בהם את הסדק של אי-האמינות, את הכחש-בחש המאפיין אנשים שמילה אצלם זו לא מילה, ומהימנות זה לא הצד החזק שלהם. זה קרה לו המון פעמים בצבא, אחר כך בסניף הבנק בו הוא עובד ואפילו עם כמה מקרובי משפחתו. ברקורד שלו היו רשומות עשרות רבות של אכזבות מבני-אדם גדולים כקטנים, בעלי מעמד וחסרי מעמד. היה מי שאמר בצחוק או ברצינות, ש"שחר בן קשת איננו מאמין לחדשות הטריות שברדיו ולא לכותרות העיתונים, והוא לא מאמין לזאת מתוך ניסיונו המר עם שקרנים". בדחנים יותר קיצוניים טענו ששחר בן קשת אפילו לא מאמין לתאריך שבשעון שלו.

נו, נו, אם בן קשת מיודענו לא סבל את סביבתו הקרובה, לא מוגזם יהיה לומר שדתיים בכלל וחרדים בפרט, הוא לא סבל, וגם לא האמין למילה וחצי מילה של הרבנים שלהם, שאותם היה שומע מעת לעת בתוכניות המלל השונות. לא אחת היה מהרהר בליבו ועושה קל וחומר, "אם ידידי החילוניים הם חסרי אמינות ונטולי מוסר ודרך ארץ, החרדים על אחת כמה וכמה". וזה, רבותי, קל וחומר שאין לו פירכא, זאת משום שבן קשת הצפון תל-אביבי למד להכיר את החרדים דרך עיתון "הארץ", מתוכניות הרדיו של "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית, ואם אלו היו מוריו לעולם החרדי, אין פלא שלא יוכל לעולם למצוא פירכא לקל וחומר שהבאנו לעיל. אז החילונים שרלטנים, אבל החרדים עוד יותר.

הנה הצגנו לכם את התזה השורשית של שחר בן קשת בן ה- 30, רווק מושבע המעביר את חייו בין משרדו בבנק לבין אמצעי התקשורת וכלה בכמה ספרי הרפתקאות לעת לילה.

* * *

עד שיום אחד התקבל לעבודה בבנק ניסים שרעבי חוזר בתשובה צעיר, שעיקר עבודתו עשה בארכיון, אבל היה עולה ויורד בין הקומות להביא ולקחת מסמכים נצרכים. הדמות החרדית של שרעבי, עוררה בבן-קשת תחושת ריחוק מחד, אבל סקרנות מאידך. בוקר אחד נכנס שרעבי למשרדו של בן-קשת והנחית עליו שני תיקים לעיון, כדי שיעביר מסקנותיו למנהל הסניף.

אחרי החלפה של כמה מילות נימוס, אמר שרעבי לבן-קשת, שהתחיל לחקור אותו ולהתעניין ולחטט: "תשמע חבוב, אני איש פשוט, חזרתי בתשובה לפני שנתיים. אני אין לי זמן להתחיל לשכנע אותך שיש בורא לעולם, וכל מיני פילוסופיה. אני מאמין שיש וחלאס, אבל יש לי בת דודה שהיא יעני אינטליגנטית כמוך והלכה לסמינר של חוזרים בתשובה וחזרה לנו עם כיסוי-ראש".

הנאיביות הפשטנית של שרעבי כבשה את שחר בן קשת. משהו בצלילי קולו שידר אמינות, וזה צליל שבן קשת לא כל כך הכיר.

"טוב תן לי את מספר הטלפון של בת הדודה שלך, אני רוצה לשוחח איתה... הלכה חילונית חזרה דוסית, מעניין...".

הדסה צורן סיפרה בנימוס למר בן קשת על הסמינר, וסקרנות משופעת בספיקות החלה לנקר בפקיד הבנק שסבל מחוסר אמון כלפי כל מי ומה שזז, אבל גם הדסה צורן, נשמעה לו משום מה אמינה ומדברת לעניין, כמובן הכל בערבון מוגבל.

בן קשת חייג, ושבועיים אחר כך מצאו אותו בסמינר "ערכים".

* * *

שחר בן קשת סקר את לובי המלון. הרבה חילוניים, פה ושם כמה חרדים. "מעניין", הרהר, "מה הם כבר יכולים למכור לי שאני לא יודע. אבל אני לא טיפש, אני אכניס אותם למלכודות של חוסר האמינות, וחוסר היושר שמאפיין חרדים... הם כולם תיאטרון אחד גדול", צקצק בתוך הגיונות ליבו.

ההרצאות היו מעניינות, אבל לא הזיזו את לבו האטום של שחר בן קשת. ההוכחות על נבואות שהתגשמו, צפנים טמירים החבויים בתורה, לא עשו עליו שום רושם. "הם פשוט מאחזי עיניים, המרצים החרדים. אני לא הולך לבדוק אותם, אבל אני לא קונה מהם שום הוכחה. הם קוסמים, אבל אני ילד גדול ויודע היטב שאני בקרקס". וכל המסרים הללו עברו מעל ראשו של פקיד הבנק הצעיר שספר את הדקות עד לסיום הסמינר במוצאי שבת קודש.

* * *

ליל שבת, אחרי הסעודה באולם "דקל" הרצאה עם הרב שמעון גורדון. שחר בן קשת – הסקפטי הטוטאלי – התיישב בשורה השלישית. נושא ההרצאה: "יום השבת בחיי המשפחה".

הרב גורדון איש עדין נפש ואציל מידות. כישרונו כמרצה היה להעביר בלשון צחה ומרתקת את מדרשי חז"ל בשילוב הלכות שבת פשוטות עם רעיונות של שלום בית. למרות השעה המאוחרת משתתפי הסמינר היו מרותקים. שחר בן קשת גילה ענין במדרשים, הוציא את פנקסו מכיסו, שלף עט מארנקו, והחל לרשום ראשי פרקים.

הרב גורדון קלט אותו והביט בו בעיני תכלת מלטפות: "מכובדי, היום שבת, ואחת מן המלאכות האסורות היא כתיבה. אבקשך לא לכתוב את הרצאתי...".

שחר הניח את העט, אך גיחך בינו לבין עצמו "הרב הזה משחק אותה צדיק, אני אכניס אותו לפינה...". דקתיים אחר כך שוב אחז שחר בעט והמשיך לרשום.

"ידידי היקר, שבת היום! ביקשתי ממך וזו הפעם השנייה, לא לכתוב. אם תמשיך בכתיבה איאלץ לסיים את ההרצאה בטרם עת וחבל. אני מוכן לחזור בפניך על עיקרי הרצאתי במוצאי שבת ואז תוכל לתעד את הדברים".

הו, הו, שחר בן קשת התחיל לגלות עניין בסצנה הנוכחית. עימות בלתי נמנע עם הרב גורדון – זה האתגר. הוא כבר יוציא אותו מכליו, ויוכיח לכל הקהל מה פרצופו האמיתי של הרב. הוא החזיר העט לכיסו.

... ושוב דקתיים אחר כך, שלף בן קשת את עטו והתחיל שוב לרשום. הרב גורדון עצר את שטף דיבורו, סגר את הספר שלפניו ואמר "קהל קדוש תסלחו לי אבל אני מסיים ברגע זה את הרצאתי. אינני מוכן שיהודי, וכל יהודי באשר הוא, יחלל שבת בגללי. זה עוון נורא שאינני מוכן שיוטל על כתפי. תבינו אותי, אני אוהב את היהודי הזה, ואינני רוצה שיגרם לו נזק. שוב, אני מבקש את סליחתכם".

הרב גורדון פנה בהליכה מהירה לכיוון פתח היציאה מן האולם. קולות מחאה נשמעו וטרוניות רבות הופנו לעברו של בן קשת.

"הרב גורדון!" צעק שחר בן קשת. "חכה רגע".

הרב נעצר והפנה ראשו לעבר בן קשת. הקהל השתתק.


"כבוד הרב, סליחה. צר לי שפגעתי בך. רק הרגע, ממש הרגע, נכנסה האמונה התמימה כמו חץ לליבי. הייתי בטוח שאתה לא רציני בהערותיך כלפי. חשבתי שתבליג על הכתיבה שלי, כי שבת היא עוד יום בשבוע, נדמה היה לי שהכל כאן הצגה אחת גדולה. אבל כשאני שומע ורואה שהשבת כל כך קדושה בשבילך, ואילו אני יהודי פשוט, חוטא, עוד יותר חשוב בשבילך... אז אני מאמין לכל התורה כולה. הרגע למדתי ממך שיש באמת מושג של "אהבת ישראל" כשאמרת "אני אוהב את היהודי הזה", זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותי, ואל תשאל אותי למה ומדוע...".

הרב גורדון לא שאל למה ומדוע, הוא ניגש לשחר בן קשת, חיבק אותו בחום רב, ולחש על אוזנו: "אתה יהודי גדול... אנחנו עוד ניפגש".

וההרצאה המרתקת נמשכה עמוק עמוק לתוך ליל שבת שופע מלאכים, מזמורים וניחוחות של צ´ולנט. בן קשת עצמו, נמתח כמו חץ אימתני על המיתר של הסמינר, והגביה עוף כאחד הנשרים הגדולים.




סמל אישי
מחובר
נשלח ב-20/12/2012 16:39 לינק ישיר 

למה הבהבה הנורה האדומה?
עיניו של הדייל נפערו בתדהמה. "מה פירוש? הרי היא עלולה להפסיד את הטיסה... הטיסה הבאה לפריז, אם יהיה בכלל מקום פנוי, תצא רק בעוד שבע שעות. חבל שהיא תתעכב סתם בגלל תפילה בנתב"ג"


קובי לוי

תפילה היא עמוד העולם, אלא שבעוונות יש שעושים בו בעמוד העצום הזה, סדקים וחורים ומערערים את יציבותו. לא נחלק ציונים, אך די אם נחבוט באגרוף על ליבנו ונאמר "חטאנו, עווינו, פשענו", על אותן תפילות חפוזות קצרות רוח, על אותן תפילות בלועות מילים וחסרות כוונה מינימלית, על אותן תפילות אומללות שנאמרות כלאחר-פה בחטיפת שפתיים, העיקר לצאת ידי חובה. אוי אוי, בואו נחזור בתשובה על אותן תפילות ריקניות שאינן עולות למקומן הנשגב אלא נתקעות בקליפת התוהו, כי פשוט לא נתנו אל ליבנו אל מי פונים, עם מי מדברים, בבחינת מצוות פטפטנים מלומדה.

* * *

כשקרן שירזי בת ה- 18 קיבלה על עצמה עול מלכות שמים, היא עשתה זאת במלוא תוקף הרצינות והנחישות. מעל לכל גמלה בליבה החלטה: "כשאני מתפללת לאבינו שבשמים, אני מרוכזת אך ורק בו. מדברת אליו, לאוזניו, כי הוא האבא שלי, מי שנפח בי נשמת חיים, והוא מצפה ממני להיות בת נאמנה וטובה שלו, ולא לשכוח לרגע כי הוא נוכח ומצוי ובוחן אותי כל רגע וכל נשימה".

אמרה ועשתה מתפילותיה עמוד עולם, יציב ונישא כמו הר נבו.

* * *

משפחת שירזי המסורתית הוזמנה לחתונת בנם הבכור בצרפת. רונן שירזי הצעיר עשה חיל בצרפת – בפריז עיר הבירה – בעסקי מכוניות, ושלח להוריו ולשתי אחיותיו הקטנות ממנו כרטיסי טיסה על חשבונו. "אני מבקש שתגיעו שבוע לפני החתונה להכיר את משפחת הכלה, תיהנו מהאווירה ותהיו עסוקים יחד איתנו בהכנות לחתונה". כולם נענו בשמחה חוץ מ...קרן.

קרן ביקשה מהוריה ואחיה לטוס רק בבוקרו של יום החתונה, שכן אין סיבה לעזוב את ארץ ישראל ולנסוע לארץ טומאת העמים ללא צורך מיוחד. הם לא התווכחו איתה, מתוך כבוד לערכיה ולרצינותה.

ביום חמישי בשעה 12:25 טיסה 704 של חברת התעופה הצרפתית אמורה היתה לצאת ליעדה. קרן הביטה בכרטיס הטיסה שלה, ומשום מה נדמה היה לה שרשום עליו כי שעת הטיסה היא 12:35. "עוד מעט חצות היום, הטיסה נמשכת כחמש שעות. הנחיתה סמוך לחשיכה, במטוס לא נוח ולא נעים להתפלל. היציאה מנמל התעופה והטרדה להגיע בזמן לאולם החתונות עלולים לגרום לי לאי-שקט בתפילת המנחה. עדיף שאתפלל עכשיו".

מזוודותיה כבר הועלו למטוס. קרן נכנסה לדיוטי-פרי בשעה 12:00 והתיישבה על ספסל סמוך לרב חיים נחשון ורעייתו שולמית. קרן הכירה את הזוג נחשון היטב. היא למדה בסמינר, שהם היו ממקרבי הלבבות שלו. הם חייכו אליה בנועם ופינו לה מקום ישיבה. "אני טסה לצרפת עוד מעט", היא הנידה בראשה.

"מעניין, גם אנחנו נוסעים לצרפת" השיבה שולמית "לביקור משפחתי".

"כן, גם אני נוסעת לחתונה של אחי הבכור... עשי לי טובה קטנה הרבנית שולמית", ביקשה קרן, "שמרי לי על תיק היד שלי, אני אחפש כאן פינה שקטה להתפלל מנחה".

"בשמחה" ענתה הרבנית נחשון, אבל קחי בחשבון שעוד מעט נכנסים למטוס".

"בוודאי. אגיע כמובן בזמן לטיסה".

אלא שה"עוד מעט" של הזוג נחשון היה 12:25, ושל קרן שירזי היה 10 דקות מאוחר יותר. 10 דקות קריטיות. קרן נעלמה להם לאיזו פינה בדיוטי-פרי, ושתי דקות אחר כך נתבקשו נוסעי טיסה 704 לצרפת להיכנס לשביל המוביל למטוס. הרב נחשון בלש בעיניו כדי להבחין היכן מצויה קרן, אך לשווא. אשתו נטלה בידיה את תיק היד של התלמידה החביבה בסמינר בו לימדו, והם נעו לכוון המטוס. "אני מקווה שהיא תסיים בזמן את תפילתה" הפטיר הרב נחשון.

"אני קצת חוששת" אמרה אשתו "אני יודעת שתפילת שמונה עשרה שלה קצת ארוכה מהרגיל, היא פשוט מתפללת כמונה מעות במלוא טוהר כוונתה...".

הנוסעים התיישבו. הרמקולים קראו לנוסעת האחרונה לעלות למטוס. הרב נחשון אמר לדייל הצעיר ג´קי שימחון, שביקש להדק חגורות, שהנוסעת האחרונה מתפללת לה אי-שם... ואולי נמתין לה כמה דקות.

ג´קי הדייל הסתודד קצרות עם הדייל הראשי, ואחר כך ביקש מהרב נחשון שינסה לאתר אותה ולבקש ממנה להזדרז.

"נמתין עוד חמש דקות" אמר.

"אינני יודע איפה היא ממוקמת, אבל גם אם אמצא אותה אסור על פי ההלכה להפסיק יהודי מתפילתו".

עיניו של ג´קי שרון הצעיר נפערו בתדהמה. "מה פירוש? הרי היא עלולה להפסיד את הטיסה... הטיסה הבאה לפריז אם יהיה בכלל מקום פנוי, תצא רק בעוד שבע שעות, חבל שהיא תתעכב סתם בגלל תפילה בנתב"ג...".

"רגע רגע, ידידי הדייל. זו לא סתם תפילה. זו תפילת מנחה והיא חשובה מאד, אליהו הנביא נענה בזמן מנחה, תפילה היא עמוד עולם".

"נו טוב", חייך הדייל, "אתם הדתיים לפעמים נורא משונים, תשמרו על פרופורציה. הרי הטיסה היא חד-פעמית, יצאנו ולא נחזור לאסוף אותה, אנחנו נהיה כבר בדרך לפריז. לא חבל שהיא תאחר לאיזו שמחה משפחתית...".

"צדקת" ציינה הרבנית נחשון "היא צריכה להגיע לחתונת אחיה בפריז".

"נו, אז לא חבל?".

"היא צריכה להגיע כל רגע אין לי ספק. היא יודעת את שעת הטיסה" ציינה הרבנית...

* * *

בשעה 12:29 המריא המטוס לפריז, בעוד קרן שירזי עסוקה בתפילתה. מה גדולה תהיה האכזבה לבני משפחתה לגלות שבתם היקרה לא תהיה נוכחת בחתונת אחיה...

הדייל ג´קי שרון הביט בזוג נחשון במבט מאוכזב. הנה המטוס כבר באוויר, מתחיל להגביה עוף בשיא דחף מנועיו. חמש דקות נמשכו מאמציו של המטוס להגביה, לפתע נשמע קולו של הטייס: "אני מבקש מכל הנוסעים להירגע ולהדק חגורות, עקב תקלה בלתי צפויה אנחנו נאלצים לנחות חזרה בנמל התעופה...".

הטייס אביתר מעוז הבחין להפתעתו, כי הנורה האדומה הימנית המסמנת את מצבו של המנוע הימני, מהבהבת ללא הפסק. "מזל גדול שתקלה זו לא התרחשה בעודנו בשחקים באמצע העולם" הרהר מעוז הטייס הוותיק.

הנוסעים הדתיים, ללא יוצא מן הכלל, קראו תהילים בהתרגשות.

10 דקות אחר כך נחת המטוס בשלום, וכל נוסעיו נתבקשו להמתין בדיוטי-פרי עד לתיקון התקלה. הזוג נחשון פגש שם את קרן שירזי ישובה על ספסל וקוראת בספר.

"מה אתם עושים כאן?", נדהמה קרן, "אתם לא בדרך לצרפת? אמרו לי במשרד הראשי שהטיסה הבאה תהיה רק בעוד שבע שעות".

"היתה תקלה במטוס" דיווחו לה בני הזוג נחשון.

למה להאריך. חצי שעה אחר כך נכנסו הנוסעים למטוס – עם קרן שירזי המתפללת. הטכנאים שבדקו את המנוע הימני לא מצאו בו שמץ של תקלה. הם ניגשו לנורת האזהרה, גם היא היתה תקינה לחלוטין. למה הבהבה הנורה? לאלוקים פתרונים.

אחרי שהגיש ג´קי שרון את מנות המזון לנוסעים, הוא נעמד לצד הרב נחשון ושאל "תסביר לי כבוד הרב, הבחורה הזו שמעה את הרמקולים שמודיעים על הטיסה היוצאת והיא לא הגיבה. מדוע?".

"שכח מזה, ידידי הדייל, היא לא שמעה דבר. היא היתה עסוקה בתפילה, דבוקה לאביה שבשמים ומאמינה בתום לבה שהכל יעלה יפה, והכל לטובה כפי בקשותיה התמימות. והנה עובדה, היא כאן במטוס ותגיע בזמן לחתונת אחיה...".

"לא יאומן" אמר ג´קי "התקלה הזו שהיתה, היא נדירה בכל קנה-מידה. הדייל הראשי סיפר לי ש- 30 שנה הוא טס, ומעולם לא היתה תקלה משונה שכזו, שהכל תקין, אבל הנורה האדומה מהבהבת... גם הטייס - אביתר מעוז שמו - אמר לנו "אני בהלם", גם הטכנאים יצאו מבולבלים... המנוע תקין, הנורה תקינה, הכל טוב... למרות הכל נחתנו".

הרב נחשון חייך. "אמרת ששמך ג´קי שרון, תקרא לעצמך יעקב, זה שמך המקורי. שתבין יעקב, ג´קי, התפילה של הגברת הצעירה היא זו שמעמידה את העולם על תילו. היא זו שמסדרת מערכות בשמים ובארץ, ולא אחטא לאמת אם אומר לך שמן השמים החליטו שבזכות תפילתה תהבהב לכם הנורה, כדי שתנחתו ותיקחו אותה, את המאחרת, לפריז...".

"התפילה שלה? אתה חייב להסביר לי איך!", ג´קי שרון היה המום וסקרן.

"תראה ידידי, אתה עכשיו עסוק במלאכתך, והזמן שנותר לנו לשוחח הוא קצר ומדוד. אדאג לשלוח אותך לסמינר קצר ליהדות. תשאל שם הכל. הם כבר יסבירו לך מה עשתה התפילה של קרן שירזי לנורה של המטוס".

* * *

הדייל ג´קי שרון נחת בישראל אחרי 24 שעות, ביקש חופשה לשבועיים, ובמהלכה פקד את סמינר "ערכים". שם הסבירו לו מה עושה תפילה, מה זאת תורה ומיהו עם ישראל. מר שרון הצעיר קיבל על עצמו עול מלכות שמים. ארבע שנים הוא ישב בישיבה ולמד תורה, עד שראש הישיבה החליט להוציאו לשידוכין. אחרי בירורים ארוכים, נפגשו השניים, והוא סיפר לה בין השאר על הטיסה המשונה לצרפת, התקלה, התפילה של נערה צעירה, וכיצד הרב חיים נחשון הסביר לו מעט על תפילה... ועל הסמינר... שבא בעקבות הארוע. "את מבינה, חזרתי בתשובה בזכות תפילה של נוסעת צעירה ונורה אדומה שהבהבה לחינם" הסביר למשודכת.

"נעים מאד. שמי קרן שירזי, כנראה שבאותה תפילה שהתפללתי לפני ארבע שנים בנמל התעופה, התפללתי גם לזכות בחתן כמוך...".

* * *

חודשיים אחר כך.

כשהרב חיים נחשון הקריא את הכתובה מתחת לחופה, הוא שיחזר את שיחתו המעניינת עם הדייל הצעיר והחביב, שנורת חייו הבהבה לו באדום, כמו אומרת לו: "עזוב את הטיסות לשומקום, בוא ותנחת בבית היהודי". והוא נחת.



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-11/2/2013 20:03 לינק ישיר 

מתחת לעץ החרוב


ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל.
תושבי ירושלים סבלו אז סבל נורא. גם מהבריטים וגם מהערבים. אולם, כמו תמיד ועל אף הפרעות ושפך הדם, השכינה לא זזה מן הכותל המערבי והוד הקדומים של העיר היפה בעולם, הקדושה בתבל, מרחף מעל החומות והסימטאות וביניהן, נוסק בין הגאיות ופסגות ההרים. ירושלים של ימי המנדט.

זעקות נוראות פילחו את ערפילי הבוקר של יום סתווי בכניסה לירושלים, ליד ליפתא. אלה היו צעקות משוגעות, שלא מעלמא-הדין. אכן כן, הרעש המטריד הזה פילח את כותלי בית חולי הנפש שניצב לו באירוניה חצופה משהו, דווקא בואכה עיר הקודש. ללמדך אולי, שמכאן ואילך חשוב שתהא הנפש בריאה.
מי צועק? למה צועק? תשובה בהמשך.

הם צעדו שלושה. האבא הגדול הרב אריה, שזקנו יורד על פי מידותיו, ולידו שני בניו הקטנים, עדיין לא בני מצוות, רפאל בן ה-8 ושמעון בן ה-6.
"המתינו כאן", ביקש האב הצדיק וניגש לחנות מכולת ליד תחנת האוטובוס. הוא שלף שילינג מכיסו, תחבו ביד הקמעונאי והחל לבחור ולמלא את שקית הנייר בממתקים, בעוגות ובסוכריות צבעוניות, הא כן, כמובן, הוא לא שכח לטמון גם חתיכת חלבה שראוי להתכבד בה.

"לאן הולכים אבא?" שאלו הקטנים.
"לתת מתנה קטנה ומתוקה לקרוב  משפחה" השיב.


אחרי 20 דקות של הליכה מזורזת, הם ניצבו מול בית החולים לחולי נפש סמוך ונראה לכפר ליפתא. האב ר' אריה ביקש משני בניו לנוח תחת עץ החרוב, בשיפולי המורד בואכה בית החולים. "אני חוזר בתוך עשר דקות, ובינתיים שננו את משניות מסכת שבת ואבחן אתכם כשאחזור".

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. בכל ראש חודש צעדו האב ובניו מן הבית למכולת, שם התמלאה שקית הנייר בממתקים, אחר כך צעדו בזריזות לעבר בית החולים, השניים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר אחרי 10 דקות או רבע שעה ובחן אותם.

הם ידעו ששם בתוך הבית הגדול הזה, גרים אנשים לא יציבים בנפשם. "משוגעים", הם ידעו שיש שם אדם שאבא שלהם אוהב ודואג לו, הם הבינו שמדובר בקרוב משפחה ותו לא.
אחרי 4 שנים הבריטים עזבו.

בית החולים לחולי נפש פונה, החולים פוזרו, חלק מהם נפטרו בצוק העתים. אבא ר' אריה כבר לא עשה את הציר הקבוע של כל ראש חודש, ורפאל ושמעון לא שאלו הרבה שאלות. הם תארו לעצמם שקרוב משפחתם כנראה נפטר. וגם הסיפור הזה שקע אט אט אל מעמקי התודעה, מבלי לתת לו תשומת לב מיוחדת. הם שכחו אותו.

לימים, כשאבא ר' אריה נפטר, הם ישבו שבעה, כאשר כל איש מזרם המנחמים מספר על זוית חסד חדשה שנבעה ממעיינותיו של אביהם הנערץ. ואז הגיע אביגדור. איש קשיש חבוש כובע מצחיה ובידו סל פלסטיק ובו ירקות.

"שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי, אני שומע מכאן צעקות נוראות, מחרישות אזניים... מי צועק? רב אריה אביכם הבחין מיד עם כניסתו למחלקה באותו חולה גבה קומה אך כפוף שצעק כמו מטורף, מילים בלי פשר בלי קשר, כשהוא מקפץ ובועט ונוגח בראשו בקיר הבטון, ניגשתי אליו, ואז הוא שאל: למה הוא צועק? ולמה חוץ ממנו כולם שקטים? הסברתי לו כיצד מתנהל כאן בית החולים על פי הנחיות הממשל הבריטי. ובכן, לא כל חולה זכאי לתרופות הרגעה. על פי הנחיית הבריטים, רק חולה שיש לו קרובי משפחה שמגלים בו ענין, והם קצת לוחצים במקומות הנכונים, זוכה החולה לקבל תרופות הרגעה, תבין אדוני, אמרתי לאביכם, לחולה הזה נחמיה בודלבסקי, אין שום מכר או קרוב. הוא ניצול שואה בן בלי בית...".

המשיך אביגדור בסיפורו: "נחמיה בודלבסקי? צעק אביכם ר' אריה בהתרגשות, אני קרוב משפחה שלו. אני לא מאמין, ריבונו של עולם, נחמיה ניצל מהשואה והרי הוא לפני".
ואז ניגש אביכם אל נחמיה המטורף, חיבק ונישק אותו בחום ובאהבה הוציא מכיסו כמה סוכריות, והורה לי להודיע לממשל הבריטי שהוא דורש במפגיע לדאוג לו לתרופות, והוא גם שלף שני שילינג כדי לעזור במימון התרופות.

וכך מידי ראש חודש היה מגיע אביכם אל נחמיה החולה, שרוב הזמן בהה באויר, פה ושם השמיע משפט מבולבל, עם שקית נייר מלאה ממתקים. יושב עמו רבע שעה, משוחח עמו בחמימות רבה. אביכם דיבר, ונחמיה שתק ולעס, רגוע ונינוח. לפני שנפרד ממנו נישק ר' אריה  את נחמיה במצחו וברך אותו שיזכה לרפואה שלמה. נחמיה היה מחייך באושר, אבל הוא מעולם לא הבריא. יומיים לפני פינוי בית החולים, הוא לקה בלבו ופרפר בין חיים למוות. הצלחנו לייצב את מצבו, וכשהוא חזר להכרה, הוא סימן לעברי וביקש להשמיע כמה מילים: אביגדור, אני רוצה שתדע, הרב עם הזקן הארוך שהביא לי כל חודש ממתקים, הוא צדיק. הוא בכלל לא קרוב  משפחה שלי. מעולם לא נפגשתי אתו עד ליום שהוא בא לבית החולים עם הסוכריות. אני יודע, אביגדור, שרק בזכותו נתנו לי תרופות הרגעה, לפני שהוא הגיע שאגתי כמו אריה רעב בכלוב, ואם היו לי כמה דקות של אושר בחיים האיומים שעברתי אחרי השואה הנוראה, אלו היו הדקות עם ר' אריה, עם הסוכריות וחתיכת החלבה, עם הנשיקה במצח והברכה מהלב. אני מבקש ממך אביגדור שתגיד לו שאני אוהב אותו, ואני מבקש ממנו סליחה על כך שמעולם לא אמרתי לו תודה. תגיד לו אביגדור את האמת, שחוץ מהדקות האלה, דקות הגסיסה שלי, לא יכולת להוציא משפט אחד שלם. תגיד לו תודה בשמי, אביגדור. זו הצוואה שלי".

רפאל ושמעון מחו דמעה סוררת. "ואנחנו, כשאבא עשה חסד של אמת עם יהודי אומלל ניצול שואה, שיננו משניות מתחת לעץ החרוב".

מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי.



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-16/5/2013 16:16 לינק ישיר 

הכובע המרופט של רבי גדליה
אין להם מילים לתאר את רבי גדליה. כולו חן, כולו חסד, אבל רק דבר אחד מוציא את בני המושבים מדעתם: מדוע הוא חובש תמיד את אותו כובע מיושן ודהוי? בסופו של דבר התגלה הסוד הכמוס...

קובי לוי

איך אפשר שלא לאהוב את הרב גדליה צנעני? איך אפשר? איש תמיר, עיניו בורקות, לשונו שזורה ועולה על גדותיה בפסוקים מ´משלי´ ו´קהלת´, שפתיו דובבות חידושי תורה מרתקים ומאירי עיניים. חמד של יהודי.

כל כך לבבי, כל כך מאיר פנים, גם המושבניקים הקשוחים ביותר, אלה שכפות ידיהם מיובלות מעבודה בשדה, ולבם עכור משהו, לא יכלו שלא להיכנע לקסמו הכובש של הרב גדליה, שממרום גובה הדקל היה מתכופף ומחבק, מלטף ואומר מילה טובה. משפט של עידוד עם יותר מקורט של אהבת חינם.

כן, הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם זה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק, הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל.

בזכותו הרגישו המושבניקים היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצע חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.

"אחד כמו גדליה, זה שטנץ חד פעמי. הקב"ה לא שכפל רבים כמוהו", היו מתלוצצים מזכירי המושב וראשי הוועדות, שתמיד נעתרו לבקשותיו בענייני דת.

"מי יכול להגיד "לא" לגדליה? לסרב לגדליה זה כמו לעמוד מול צונאמי עם אקדח ולנסות לעצור אותו...", היו גואים בצחוק.

הרב האזורי שלנו התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שום-כלום. גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש.

"אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים, אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו: מדוע הכובע שלו, רחב השוליים, תמיד תקוע על ראשו, עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד?!".

התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה זה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע משחרית ועד קריאת שמע על המיטה עלו בתוהו.

הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש – למי שרצה לשמוע – "מכובע כזה לא נפרדים".

אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה-שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם – בעל כורחו – מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות, במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה.

* * *

כיוון שאיש מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחות בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזָל בקִנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.

הרב שמרל ברנגולד, ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד: "צר לי רבי גדליה, אבל ששון יורד מן הפסים. ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את הכובע והחליפה וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר´ גדליה"

* * *

רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו ממקום כלשהו... בוודאי לא מסדר לימוד שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. "אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה".

רבי גדליה הניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב, ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחד היישובים הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.

כוכבים נצצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח.

"כן אני שומע אותך ששון". "אבא, קשה לי. אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ, אני כבר לא צדיק כל כך כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם הכובע והחליפה, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא".

רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע.

"ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר. אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאוד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע. הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19, ולמדתי כאן בישיבת "תפארת ירושלים". כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. עניין אחד גרם לי אי-נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי, לא יכולתי לשאת אותו על ראשי. הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות: "אתה בן תורה גדליק´לה, ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה", השיב לי. אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדיי אל מחוץ לישיבה.

לפתע צץ מאחרי אחד השיחים, 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות, אוחז אקדח ומתחיל לירות לעברי, כדור ועוד כדור. אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי, רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה ומתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שבתוף האקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם, הרמתי את הכובע המנוקב מול עיניי, ולא מאמין לגודל הנס. הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה: אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה, שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואמא שלך, אין לאיש מושג מה הסיבה שאיני מחליפו. ראה ששון יקירי, אני אומנם רב במושבים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה. אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן. הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך, הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני. תיזכר בהשגחה הפרטית שלי, ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל".

רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו, ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים...

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".



סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > רוחניות > הפורום של נועם זיגדון > קובי לוי -מה הסיפור שלו???
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.