בית · פורומים · הרשם · התחברות · פתח ונהל פורום · כניסה למנהלים החלף לסקין בצבע לבן החלף לסקין הישן של הייד פארק החלף לסקין בצבע כתום החלף לסקין בצבע חום החלף לסקין בצבע צהוב החלף לסקין בצבע כחול החלף לסקין בצבע ירוק
בית · פורומים · רוחניות · הפורום של נועם זיגדון · בורא ובריאה מאמרים באמונה
שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.
נשלח ב-13/7/2011 08:20 לינק ישיר 
בורא ובריאה מאמרים באמונה

                                                      בורא ובריאה

ערכים
האמונה היא יסוד כל התורה כולה, כמובא בפסוק: "וצדיק באמונתו יחיה". נקל להשיגה בכל צעד ושעל של החיים. על ידי מקצת התבוננות ושימת לב ניתן להגיע לאמונה. רוב בני האדם סבורים שישנו קושי בהשגת האמונה, אולם אין הדבר תואם את המציאות. האמונה מצויה בהשג ידו של כל אחד ואחד, לו אך ישקיע בו מעט מחשבה והתבוננות. וכן אמר ישעיה הנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כ"ו). הבריאה כולה מכריזה באופן ברור על הבורא שבראה. אולם, כאמור, הדברים מותנים בהתבוננות וברצון להבחין במתרחש.
האמונה היא יסוד כל התורה כולה, כמובא בפסוק: "וצדיק באמונתו יחיה". נקל להשיגה בכל צעד ושעל של החיים. על ידי מקצת התבוננות ושימת לב ניתן להגיע לאמונה. רוב בני האדם סבורים שישנו קושי בהשגת האמונה, אולם אין הדבר תואם את המציאות. האמונה מצויה בהשג ידו של כל אחד ואחד, לו אך ישקיע בו מעט מחשבה והתבוננות. וכן אמר ישעיה הנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כ"ו). הבריאה כולה מכריזה באופן ברור על הבורא שבראה. אולם, כאמור, הדברים מותנים בהתבוננות וברצון להבחין במתרחש.

אדם ישר ללא נגיעות אישיות, יש ביכולתו להגיע אל האמונה בנקל, שכן הוא רואה בעיניו בריאה מלאת חכמה, מדודה ושקולה כחוט השערה. בתפילת ערבית אנו אומרים: "ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם". ללא סדר זה הכל היה קורס. כאשר יתבונן האדם ולו אך מעט בעצמו, בגופו, בכוחותיו ובהנהגותיו, הוא ייתקל באמונה חושית. כגון: מי הוא הנותן לעייף כח? לאחר שהאדם התעייף הוא הולך לנוח קימעא, ושוב הוא מתעורר רענן. גם ההתבוננות בכל חושי האדם מציבה שאלה: האמנם כל הדברים הללו נבראו מאליהם בדרך מקרית?

הבה ננקוט לדוגמה את ביצת תרנגולת. אין ספק כי חכמה רבה טמונה בה, בחלמון, בחלבון ובקליפה, וממנה נוצר האפרוח. האם החכמה טמונה בתרנגולת? האם זו היא המכתיבה את קצב גידולו של האפרוח? ומי הוא זה המעניק חיים, בריאות ומזון לכל בעלי החיים? הן הם חיים חיים ארוכים ללא השגחה וטיפול. כיצד באמת הם מתקיימים וחיים? כיצד הם נבראים? מציאות זו דורשת הסבר, פתרון, מסקנה! המסקנה לכל השאלות הללו, כי א-ל אחד בראנו, והוא זה הממשיך לקיים אותנו לעד במסלול מתוכנן מראש לאורך כל הדורות.

כל עוד נחוש שניצבת שאלה מרכזית זו בחיינו, שאלה המקיפה את ההוויה כולה, אנו קרובים אל האמונה, ורבים הם סיכויינו להגיע אליה ולהחדירה ללבנו.


_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/7/2011 11:37 לינק ישיר 

אמת!
רק צריך להביט סביב ולהגיע לאמונה שיש בורא לבריאה


סמל אישי
מנותק
נשלח ב-13/7/2011 17:17 לינק ישיר 

והכי חשוב שובלקסום:
כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן

בדירה קטנטונת גר סנדלר זקן,
לאורו של נר קלוש, הוא נעל מתקן.
ורבי ישראל סלנטר ברחוב  עובר,
ורואה את הסנדלר יושב לאור הנר.
"הנר הקטן אורו דועך, עוד מעט נגמר,
לך לישון כבר רבי יהודי, די- כבר מאוחר".
ענה הסנדלר: "אכן דועך כבר אור הנר, דועך ומתקטן,
אך כל עוד שהנר דולק- אפשר עוד לתקן!".
רבי ישראל סלנטר, מדבריו נפעם,
ומיד המשיל הנר- לנר נשמת אדם.
"כל עוד דולקת נשמתנו, מאיר עוד פתיל חיינו,
מסוגלים אנחנו לתקן את מידותינו!!!".

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-14/7/2011 15:16 לינק ישיר 

למה שאלוקים יתעניין במעשי האדם?

דניאל נשיא
"אלוקים כל כך גדול לא יתעניין באדם כל כך קטן". איך מתמודדים עם הטענה הפילוסופית הזאת?

האם מתקבל על הדעת שישות כל יכולה כמו האלוקים תתעניין במעשי האדם?
האם היצור האנושי הקטנטן באמת שווה את היחס הזה?

השאלה אינה חדשה. שאל אותה כבר דוד המלך בספר תהילים:
 "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". 
ניתן להציע לשאלה זו כמה תשובות. ראשית, על מה נסמכת הקביעה כי האדם קטן?
האם הגודל הפיזי קובע את רמת חשיבותו של עצם? האם סלע גדול "חשוב" יותר מאבן קטנה?

אם נבחן את העולם לפי פרמטרים של מורכבות ותחכום נוכל להסיק בנקל שהדבר המורכב והמתוחכם ביותר ביקום המוכר לנו הוא המוח האנושי. שום דבר אחר, אפילו לא צביר הגלקסיות הגדול ביותר, אינו מתקרב למורכבות וליכולות שקיימות במוח האנושי.

זאת ועוד, עצם הניסיון לחלק בין דברים "גדולים" ו"קטנים" ביחס להשגחתו של הקב"ה יש בו כדי להגביל את האלוקים. תפיסת יסוד ביהדות היא שהאלוקים הוא אינסופי. דברים הם גדולים או קטנים רק כאשר מודדים אותם בקנה מידה שיש לו גודל סופי.בפרספקטיבה של האינסוף גם העצם הגדול ביותר הוא זעיר ברמה אינפיניטסימאלית.
הטענה שאלוקים אמור להתעניין בגלקסיית אנדרומדה יותר מכפי שהוא מתעניין באדם רק משום שגודלה של הגלקסיה נמדד במאות אלפי שנות אור בעוד שאורך האדם מסתכם בכמה עשרות ס"מ הופכת את הקב"ה מאינסופי לסופי.

אולי התשובה המעמיקה ביותר לשאלה זו היא זו שנתנה בידי רבי צדוק הכהן מלובלין, מענקי ההגות הקבלית-חסידית בדורות האחרונים. כותב רבי צדוק הכהן: "השגחת ה' בנבראים היא מצד התפשטותו בהם".

הסבר זה מבוסס על הרעיון לפיו הבריאה האלוקית איננה אקט חד-פעמי שאירע אי שם בעבר הרחוק. היהדות גורסת כי הבריאה היא מעשה תמידי המתחדש בכל רגע ורגע.
זו גם התפיסה המשתמעת מהפסוק המופיע בספר תהילים: "לעושה אורים גדולים, כי לעולם חסדו". הפועל "עושה" מופיע כאן בלשון  הווה. הבריאה נתונה בהתחדשות תמידית. הקב"ה מקיים אותה ומחיה אותה באופן בלתי פוסק. ההשגחה פועלת אפוא בהוויה ככוח קבוע.
היא לא רק משגיחה על המציאות באופן פאסיבי (כפי המשמעות הרגילה של הפועל "השגחה"),
אלא מקיימת אותו.אין קיום לאף פרט במציאות, ולו הקטן ביתר, אלמלי בחר הקב"ה להעניק לה קיום.

ההשגחה אינה רק מעשה פאסיבי-חיצוני אלא מעשה אקטיבי של יצירת הוויה.ההשגחה חייבת אפוא לחול על כל פרט בבריאה  ולו גם הקטן ביותר, אחרת לא היה אותו פרט מסוגל להתקיים. 
ניסוח ברור לעיקרון זה אנו מוצאים אצל רבי חיים מוולוז'ין, מגדולי חכמי ההגות היהודית במאה הי"ט. בספרו "נפש החיים" הוא כותב:
"כל קיום העולמות כולם תלויות בהשפעתו יתברך רגע-רגע". הקיום עצמו מותנה בהשפעתה של ההשגחה הבלתי פוסקת.
קטנותו של האדם אינה עומדת אפוא בסתירה להשגחה האלוקית. ההשגחה האלוקית מקיימת כל פרט ופרט בבריאה ולפיכך זוכה כל פרט ליחס אלוקי.

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-15/7/2011 10:29 לינק ישיר 

התפתחות העובר

ערכים
יצירת העובר מתחילה מתא אחד ויחיד. תא זה הולך ומתרבה, ועד מהרה נוצרים מאות תאים שונים. תאים אלו מסוגלים ליצור כ50,000 חלבונים שונים, ומיד אחריהם נוצרים תאי האדם והחלבונים השונים שמכוונים את פעילותם. כגון: קולאגן לבניית העור, אינסולין לשליטה בניצול האנרגיה, המוגלובין לאספקת חמצן ועוד...

לא עובר זמן רב, וקבוצות התאים מתלכדות לשכבות, ולאחר מכן ליריעות ולצינורות. בבוא השעה המתאימה הם יועברו למקומות המתאימים. הם ייהפכו לעין בדיוק במקום שצריכה להימצא בו העין, ללבלב - בדיוק במקום השמור ללבלב וכדו'. סדר ההופעה הוא מדוייק, ומבנים כמו ורידים ועצבים מופיעים בדיוק בעת שהם דרושים, כדי שיוכלו לתמוך באיברים הנבנים. לאיברים אלו יזדקקו במהרה. בתוך ארבעה שבועות כבר יווצר בתוככי גוף העובר לב זעיר ופועם! כחלוף שלושה חודשים בלבד, האיברים מזמינים תגובות חוזרות ממוח מתפתח...! ומקץ תשעה חודשים נשלמו עשרים וחמישה טריליון (טריליון = אלף מיליארד) תאים. יחדיו הם יקפצו, ירוצו וירקדו, ישירו ויבכו, ויהוו את הפלא הגדול ביותר בכל חלל הקוסמוס ובכל הבריאה כולה! פלא ששמו אדם! תא אחד ויחיד מוליד תאים רבים כל כך, ולמרות זאת, כולם פועלים כיישות אחת. משקלו של הוולד גדל במהלך ההריון פי 2.4 מיליארד...! לשם הדגמת העניין נתבונן באיבר אחד - העין.

בעובר המתפתח יש אין ספור תאים המיועדים להפוך לעין. הם מתחילים להתרקם בתהליך מסובך ביותר המורכב ממאות תמרונים שונים. כל אחד מתמרונים אלה חייב להתבצע בדיוק מושלם, שאם לא כן, לעולם לא תושג התוצאה הנדרשת. כל אחד מאותם מאות שלבי פעולה מהווה הכנה חיונית ומדוקדקת לשלב הבא. מיליוני התאים הנוטלים חלק בביצוע כל צעד, אינם מתפתחים באופן עצמאי, אלא בקואורדינציה מורכבת עם כל התאים האחרים. בזמן שהתהליך מתבצע בו, שומר כל תא בנפרד על הסידור הפנימי שלו. נוצרות אין ספור מולקולות מסוגים שונים, ותהליכים כימיים ופיזיקליים מדהימים מבוצעים בדייקנות מרבית. למעשה, כל תא הוא עיר מבוצרת המעסיקה שומרים המפקחים על כל נכנס ויוצא. היא גם בעלת מפעלים המייצרים חלבונים מורכבים וחיוניים, ובעלת צבאות של חומרים אנטיביוטיים ופגוסייטים ניידים שמטרתם לגרש פולשים.


האם כל זה הינו תוצר של מזל בלבד, כפי שמאמינים חסידי האבולוציה? הם עצמם אומרים: "אין אנו יכולים להסביר את ההסתגלות המופלאה, מעבר לאמירה כי מדובר בתוצאה של תאונה" (הפילוסופיה של המדע). האם מסוגלים שינויים אקראיים בגנים לתכנן מהלך מורכב להפליא? האם מסוגלת תאונה המתרחשת למערכת כלשהי לתכנן "מערכת שלא תיאמן"?

כבר בזמן שנולד זוג ההורים, נעשו הכנות בעבור צאצאיהם העתידיים. כל אחד משני ההורים נולד עם מערכת שונה שנבראה לצורך הצאצאים. למערכות אלו אין כל תפקיד בעת הלידה ולאחריה, והן מצפות לתפקידן העתידי. שתי המערכות הנפרדות נבראו במטרה להתאחד בעתיד בעבור הצאצאים. זוג התינוקות הללו, אשר עתידים להפוך להורים, נושאים בקרבם את כל הנדרש לעתיד. כל פרט הוכן מראש לקראת השנה היעודה.

הדחף לגדל ילדים הינו כשלעצמו תופעה מופלאה של. האנושות היתה מסוגלת להכיר את בורא העולם כתוצאה מהתבוננות בפלא זה. הבעיה היא שספרי הלימוד מנערים את חוצנם מהפלא, ומציגים אותו כ'הסתגלות' או כ'התפתחות מקרית', אף ש'מקרה' זה דומה לגורד שחקים שקם לפתע, ללא כל תכנון או נקיפת אצבע, מתוך חולות המדבר...


_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-18/7/2011 01:45 לינק ישיר 

                                      ימי חיינו

ערכים
אתה בוודאי עסוק מאד, יש לך המון דברים חשובים לבצע, ואין לך פנאי וסבלנות לקרוא הגיגים שמישהו כתב באיזו שהיא שעת פנאי שמצא לו... אז קח לך בדיחה!!

בדיחה עממית מספרת על שר בכיר באיזו ממשלה בעולם, שלא נודע בחכמה יתירה.

באחד הימים הגיע השר נרגש ונסער, אל ראש הממשלה, כשבידו ספר עב כרס.

"אדוני ראש הממשלה, מגיע לי מזל טוב".

"מזל טוב", השיב לו ראש הממשלה בחביבות. "על מה ולמה?"

הניף השר את הספר בתנועת ניצחון תיאטרלית ואמר: " פרוייקט חיי ראה אור. אחרי הרבה עמל ויגע יצא ספרי לאור עולם".

הביט בו ראש הממשלה בתימהון והמהם לעצמו: "הגם גולם זה הוא בין הסופרים?!"

פתח את הספר ותדהמתו גברה. פתיח דרמטי לקח שבי את עיני הקורא החל מהשורה הראשונה.

וכך היה כתוב בו: "עם שחר יצאו הסוסים את האורווה בדהרה פראית אל מרחבי הערבה האפורה והדוממת..."

בהינף אצבע הפך ראש הממשלה את כל הדפים אל סצנת הסיום.

גם שם ציפתה לו חוויה ספרותית.

"בשעת ערב מאוחרת שבו הסוסים אל האורווה עייפים, יגעים, אך מרוצים" – סוף.

עודו נרגש מן התגלית היצירתית, עלעל בחטף באחד מדפי האמצע. מבקש לטעום משהו מן העלילה הסוחפת.

הוא מצא מולו שורות שבהן היה כתוב: דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם...

         

זוהי בדיחה מסוג הבדיחות שעליהן נאמר:

"אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק!!"

האם בדיחה זו אינה משקפת לעיתים את סיפור חיינו?

חיינו פותחים בדרמה סוחפת – לידה!

פתאום נולד אדם! מכלום ממש מתהווים חיים! רצונות, מאוויים, מחשבות ותקוות. עולם פרטי מלא תעצומות מופיע ומגיח מהלא כלום.

כל מי שנמצא מסביב לו, עטוף בהתרגשות כנה - החיים במלוא הדרם...

המוות... גם הוא מאורע מסעיר בהחלט!

עד לפני רגע היה כאן אדם – עולם שלם!!

עם רצונות משלו, מחשבות ודעות. עם כעסים משלו, שמחות, אהבות, תקוות וחלומות.

אוטונומיה אנושית - החיים אינם מסתכמים בפעילות הרמונית של מערכות האיברים.

"יש" אנושי עצום מונח בתוכם. ואף לא יד סופר בעולם תצליח לתארם.

ופתאם הכול נעלם בחטף!

אוצר אנוש, על כל תכולתו רבת הגוונים, מתעטף במוות, נעלם בתוך מרחבי הלא כלום...

אין ספק, גם זהו פרק דרמטי בסיפור חיינו...

ומה במרכז העלילה???

דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם...

מרוץ מטורף ומסחרר של עשיה – צעידה עקבית בנתיבות הריטואל הקבוע של עבודה, בנקים, אוכל, שתיה, שינה, שוב עבודה, מנוחה קצרה, סידורים, עיסוקים שונים וחוזר חלילה...

האם אלו הם החיים עצמם?!

ואולי בתוך דהרת קיום החיים נזרקו החיים עצמם אל צד הדרך?

אולי העיסוק האינטנסיבי בשאלת ה"איך לחיות" קבר את שאלת ה"בשביל מה לחיות".

מה זה בכלל לחיות???


 

אגדה יהודית עם זקן ארוך מספרת על רוכל יהודי שהיה עובר מעיירה לעיירה ומוכר את מרכולתו לתושבי המקום.

מנהג מעניין סיגל הרוכל לעצמו. בטרם היה נכנס אל העיירה פנימה, היה מבקר בבית העלמין שבפאתי העיירה, מעיין במילים שעל המצבות השונות, וכך היה לומד משהו על אנשי העיירה וטיבם.

 

באחד הימים הגיע אל עיירה יהודית קטנה, וכדרכו סר לבית העלמין.

הכתוביות שעל גבי המצבות גרמו לו הלם מוחלט!!!

כל האנשים שנטמנו תחתיהן הלכו לעולמם בגיל צעיר מאד.

מצבה אחת סיפרה על פלוני שנלב"ע בגיל חמש ועל אלמוני שנפטר בגיל שלוש. התמונה שהצטיירה מתוך המצבות האחרות לא הייתה וורודה יותר.

בצעדים הססניים נכנס אל העיירה פנימה, חושש ממה שעיניו יגלו לו. למרבה השמחה, מצא אותה מלאת חיים ותוססת. ילדים קטנים, נערים, מבוגרים וזקנים באים בימים מילאו את רחובותיה.

הוא שאל את העוברים והשבים לפשר הכיתוביות המצמררות שמצא בבית העלמין, אך איש לא ידע להשיב לו.

נסער ונרגש נכנס למשרדי ה"חברה קדישא" וביקש להבין אחת ולתמיד את פשר הענין.

איש צעיר הניח על כתפיו יד רכה וענה לו מתונות:

אצלנו בעיירה אנשים מאריכים ימים, וחיים חיים ארוכים ובריאים, ברוך השם, אלא מנהגינו לכתוב על המצבות את כמות החיים נטו לא ברוטו!!!

כמה זמן אדם חי באמת, ולא כמה זמן הוא שוהה מסביב לחיים עצמם!

אנשים רבים בעולם נוטים לדחות את החיים... הם כורכים את האושר של חייהם במאורע כזה או אחר שעתיד להתרחש בקרוב.

הנה רק נגמור עם המשכנתא, רק נתחתן, רק נתגרש, רק יגדלו הילדים, רק נרכוש מכונית, רק נחליף את הדירה, או אז יתחילו החיים עצמם. נהיה מאושרים באמת.

זוהי נטייתו של האדם, לשייך את החיים אל משהו שיתרחש מיד אחרי הסיבוב.

בכל שלב יש להמתין לביצועו של סיבוב אחר, ומיד אחריו יתחילו החיים במלוא עצמתם.

על הרבה מדי מצבות ניתן היה לכתוב: "כאן נטמן פלוני בן פלוני שהיה בטוח כי עוד מעט קט החיים אמורים להתחיל..."

 

ובכן קורא יקר, הריני להודיעך –

זה לא הפרומו, זה לא הבקרוב, אלו לא הפרסומות, אלו החיים עצמם!!! ואנו נמצאים עתה בעיצומו של הסרט.

השתדל יקירי, להיות השחקן הראשי בסרט של חייך.

הרבה מדי אנשים בוחרים לעצמם תפקיד של שחקני רקע. במקרים אחרים מעדיפים בני האדם לזוז מן המסך לחלוטין ולשמש כצוות הטכני בלבד.

הם לא עושים זאת מפני שאין להם הכוח והכשרונות להיות השחקן הראשי, אלא אך ורק מפני שהם בטוחים שהסרט עדיין לא התחיל...

עודך קורא וסבלנותך אובדת...

החיים עצמם... היכן הם? שחקן ראשי... כיצד?


 

אדם זקן ושבע ימים ישב וחשב כי הגיעה השעה לשבת ולכתוב את מאורעות חייו, למען יהיו אלו זיכרון לנכדיו ולצאצאיו אחריו.

ממחשבה למעשה התיישב אל השולחן, נטל גיליון נייר משובח, ובראשו כתב באותיות של קידוש לבנה: "אלה קורות חיי".

תחילה חשב לספר על מאורעות בית הספר היסודי, לימודי קריאה, חשבון וכתיבה, מעשי קונדס ועונשי כתיבה, אך מהר מאד חזר בו. הוא לא מצא בהם שום דבר מיוחד ומשמעותי שמן הראוי להעלותו על הכתב.

הוא נדד בזכרונו אל תקופת התיכון ואל הצבא. וגם בהם לא מצא דבר המצדיק את מפגש העט עם הנייר.

הגיע אל תקופת נישואיו, המשפחה שהקים, הקריירה שהגיע אליה אט אט. לחץ העבודה, משכורת טובה, גם באלו לא מצא משהו אמיתי הראוי לעלות על הכתב.

הוא הפליג אל גיל הזיקנה, אבל גם בה לא מצא דבר משמעותי דיו, כדי להכנס אל ספר תולדות חייו.

בשעת בוקר הגיעו בניו לבקרו ומצאוהו שרוע על השולחן בלא רוח חיים. ראשו היה מונח מעל גליון חלק ולבן. כותרת גדולה התנוססה מלמעלה: "אלה קורות חיי", ומתחתיה לא היה כתוב כלום...!

מדוע לא כתב האיש על הטיולים שערך בימי חייו?

מדוע לא דיווח על טיב המסעדות שבהן נהג לבקר? כמה קילומטר פיצה הספיק ללעוס בימי חייו וכמה טון תפוחי אדמה...??

מדוע באמת לא ראה כל חשיבות בכתיבה על הקריירה שצעד בה ועל משכורתו החודשית שהלכה וגדלה?

כשבוחנים את החיים ברגע של אמת, מתברר, כי כל הדברים הללו מתגמדים ומקבלים פרופורציה שונה לחלוטין מזו שאנו מייחסים להם בשטף החיים עצמם.


 

פעם הזדמנתי לבית עלמין וראיתי לוויה רבת משתתפים. במרכזה עמד ספדן, שאמר בקול רווי תוגה: "הוא כל כך אהב שקשוקה..."

קל להבין את הגיחוך באמירה כזאת. לעומת זאת, די קשה להבין את גודל הגיחוך במראה אנשים מבוגרים הדנים בטיבה של שקשוקה כזו או אחרת ובדרכי הכנתה. הם עושים זאת בכובד ראש וברצינות תהומית.



 

מה בכל זאת יכול היה הזקן להעלות על הכתב, מה נוכל אנו לכתוב, כשנעמוד יום אחד מול המשימה לכתוב את סיפור חיינו?

מה זה בכלל לחיות?!

תרשה לי להפתיע אותך...

לחיות זה "לעשות חיים"...

אבל מה זה לעשות חיים?!

יש אחד שעבורו לקרוא ספר זה "לעשות חיים", יש אחר שכדי להרגיש שהוא "עושה חיים" הוא נאלץ לבקר במועדון ריקודים.

אצל אחד שתיית משקה חריף, ואצל אחר גלישה מעל גלי הים הסוערים.

המכנה המשותף של כולם הוא, שאת כל אלו אדם עושה אך ורק מפני שהוא רוצה אותם, ולא מפני שהוא צריך אותם.

 

לעשות חיים זה לעשות את מה שאתה באמת רוצה.

אך לא די בכך. כי לעשות חיים זה בראש ובראשונה לרצות את מה שאתה באמת באמת רוצה...

"החברה של המאה ה-21 אינה מכתיבה לאדם מה לעשות או מה לחשוב, היא מכתיבה לו מה לרצות!!"

דברים אלו כתב פרופסור אריך פרום בספרו "מנוס מחופש", והם נעשים אקטואליים ורלוונטיים יותר ויותר.

האם אנחנו רוצים בגלוי את מה שאנחנו באמת באמת רוצים?

ואולי בסתר, אי שם במעמקים, מסתתר רצון אחר לגמרי? אולי כל הרצונות האחרים הם רק מה שהחברה רגילה לרצות?

האם ישבנו אי פעם בשלווה ובשקט כדי להאזין לעצמנו? להקשיב בתשומת לב לרצונות כמוסים המסתתרים במעמקי האישיות הייחודית שלנו?

 

או שמא איננו מספיק מכבדים את עצמנו, עד כדי שנטה אוזן אל רצונותינו הכמוסים?

לכן אנו חיים בעולם אומלל שבו הרצון לשמוח מוחלף ברצון לדציבלים גבוהים של מוסיקה, הרצון לאהבה מוחלף בתאווה, הרצון לאושר הופך לארוחה טובה, הרצון למרחבים הופך לנבירה בתוככי האינטרנט...

מה אני רוצה???

שאלה שברגע שנשאל אותה ברצינות, כבר התקדמנו כברת דרך אל החיים!!
טובי המוחות של הפסיכולוגיה המערבית טרחו סביב שאלת מיליון דולר זו.

מה האדם רוצה?

שאלה זו איננה עניין פילוסופי בלבד. אם נוכל להניח את היד על הרצון האנושי העמוק ביותר, יהיו לנו הסבר ופיתרון להרבה מאד בעיות נפש קלות וקשות.

פרויד, מייסד האסכולה הווינאית הראשונה, היה משוכנע כי הליבידו הוא הצורך הראשוני והחזק ביותר המקנן באדם – האדם שואף אל העונג הפיזי.

כל הרצונות האחרים הם הדחקה של צורך מקורי זה.

אלפרד אדלר, תלמידו, לא קיבל את התאוריה הזאת. הוא הצביע על הצורך החברתי – האדם שואף בכל פעולותיו לחזק את מעמדו ביחס לחברה.

כל פעולה אנושית ניתן להסביר ולהבין במינוחים חברתיים.

ויקטור פרנקל, מייסד האסכולה הווינאית השלישית, חשף באדם ממד חדש ועמוק של רצון. הוא חפר פנימה אל מעמקי הנפש האנושית ומצא שם את תגליתו הגדולה:

"האדם מחפש משמעות".

בכך הניח פרנקל את ידו על שאלת האושר האנושי וכך הוא כותב:

"זמן רב מדי היינו חולמים חלום, אשר אך עתה אנו מקיצים ממנו. החלום אשר אין לנו אלא לשפר את מצבם הכלכלי - חברתי של הבריות, והכל יבוא על מקומו בשלום – האנשים יהיו מאושרים.

והנה, ברגע ששוכך המאבק להישרדות, צפה ועולה השאלה – הישרדות - לשם מה?! לאנשים במספר גדל והולך יש בימינו אמצעים לחיות, אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה.

המסקנה המרתקת של כל ספריו היא, שהאושר הנכסף איננו תלוי ב"איך"? אלא ב"לשם מה"?

כל הרצונות האחרים הם הדחקה של הצורך במשמעות. רק למי שתהיה באמת משמעות לחייו, יוכל להתמודד מול כל גל או משבר שאי פעם יופיעו בחייו.

בתוך תוכנו פועם געגוע עמוק וחד לקראת משהו, משהו אחר מכל מה שסיפקנו לעצמנו עד כה. השגנו מעמד וכבוד, אך לאחר חמש דקות בלבד רצינו משהו אחר עם יותר כבוד, עם יותר פרסום.

השגנו כסף רב, ומיד רצינו יותר...

השתוקקנו לאוכל טעים ומיוחד, אך בסיומו חשנו אכזבה ותסכול.

 

כל הרצונות הקטנים והגדולים הממלאים את חיינו הם רק הדחקה של הרצון העמוק והפנימי הפועם בתוכנו: משמעות!

להבין את משמעות החיים, את סיבת הלידה, את פשר המוות ואת מה שביניהם - ולחיות על פי ההבנה הזו.

בני אדם נוטים להחניק את הצעקה הבוקעת מתוככי תוכם, עד שהיא כמעט בלתי נשמעת. נדירות מאד הן ההזדמנויות שבהן אנו מניחים לזעקת הקיום שלנו לפרוץ ולהציף אותנו.

בני אדם נוטים לברוח מכל הזדמנות של מפגש עם עצמם. מפגש כזה משעמם אותם. בדרך כלל הוא גם מסתיים בסכסוך...

מפגש כזה עשוי לעורר מחדש את שאלת משמעות החיים, וזו האחרונה עשויה לגרום להם לחיות את החיים עד תום!!!

בני האדם מעדיפים לעשות הכל, ובלבד שלא לפגוש את עצמם לחמש דקות רציניות. ובלבד שלא יצטרכו לעמוד אל פנים מול השאלה ש'עצמם' שואל אותם: "לשם מה אתם חיים"???

כשכבר נמצאות חמש דקות פנויות בתוך מערבולת העשיה החיצונית, נוצר חשש כבד שמא אדם ישב עם עצמו ויחשוב!

יחשוב מה תכלית חייו?

יחשוב מה אני רוצה?

יחשוב מה אני צריך?

לנוכח סכנה זו, פיתחה התרבות המערבית מערכת הגנה משופרת בשם: "תרבות פנאי" – בילוי ובידור.

             

בילוי - בכל עיר יש מקומות שנקראים מקומות בילוי... הם מיועדים לכל יצור חי ה"מחזיק" ברשותו זמן מיותר וחושש מפני האפשרות שהמצאות עם עצמו תגרום לו לחשוב על התכלית.

יש מקומות מיוחדים שאליהם באים האנשים יחד עם הזמן המיותר שלהם ומבלים אותו. זוהי מין פומפיית ענק שעליה מגרדים האנשים את הזמן, עד שלא נותר ממנו קלח ראוי לגירוד – "תרבות הבלאי".

בידור – במקביל קיימת אפשרות לפזר את המחשבה ואת הזמן לכל עבר, ובכך שוב להשתיק את זעקת הקיום החיונית כל כך.

הרבה מאד שיטות פיתחה האנושות כדי לאטום את האוזן ואת הלב, ובלבד שלא נקשיב לגעגוע העמוק והמהותי של חיינו.

ובלבד שלא נביט בגיחוך על עצמנו, כאשר אנו כל כך רוצים ומשוועים לאושר. כל כך רוצים לחיות – וכל כך מפחדים לרצות...

וכאן נכנסת לתמונה שאלה נוספת:

מה אני צריך?

גם אם הצלחנו להטות אוזן ולהקשיב לעצמנו, אנו יודעים רק מה אנחנו רוצים, עדיין נותר לנו למצוא את תעצומות החופש שיאפשר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים!

 

אך האם בהכרח הוא, כי אנו צועדים נכון?

היו לא מעט אנשים בעולם, אשר משיקולים של חופש ונימוקים של "אני רוצה" – עזבו את בית החולים בעיצומה של סדרת טיפולים חיונית. כשנשאלו על כך, השיבו: "אני יוצא לחופש. כך אני רוצה..."

רבים אחרים מעשנים חומרים מסוכנים אל תוך גופם, מתוך הסבר מלומד בסגנון של: "אני חפשי לעשות מה שבא לי בראש..."

האין סכנה בשימוש קבוע במצפן של "מה אני רוצה?" שיקולים בסגנון של "אני רוצה!" הובילו אנשים וארצות אל עברי פי פחת...

חופש – הוא לעשות מה שאני רוצה.

חירות –לעשות מה שאני צריך.

המעיין המפכה של החיים נמצא במקום שבו פוגש הרצון העמוק ביותר את הצורך היסודי ביותר. זהו המקום שבו משתלבת החוויה באמת. והאמת לובשת את איצטלת החוויה.

והאמת היא,

כי מה שאתה הכי הכי רוצה,

אתה הכי הכי צריך.

הרצון במשמעות לחיים, הוא גם צורך קיומי ממש!


 

קורא יקר!

שורות אלו, שקראת זה עתה, נכתבו בנסיבות קשות וכואבות.

הן נכתבו לאחר שהיה ממושכת עם אדם קרוב בבית חולים, במחלקה שבה נושקים החיים והמוות, במקום שבו מוענקת ההזדמנות לאנשים חיים להביט על חייהם הם מזווית ראיה חדשה לחלוטין.

בלילה אחד, אפלולי מאד, נחה עלי רוח הכתיבה. מאי שם ניטל נייר, מאי שם נמצאה גם עט. את התוצאות קראת בעצמך.

אני מביט מבעד לחלון בית החולים, ורואה את הלילה והיום נאבקים במאבק איתנים שתוצאותיו ידועות מראש.

כולנו יודעים, היום ינצח...


_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-18/7/2011 06:57 לינק ישיר 

                                                       גלגול נשמות

ערכים
הנשמה חפצה מאוד לסיים את תפקידה בעולם ולזכות ליהנות מזיו השכינה בגן עדן, אולם אם לא תיקנה את כל הטעון תיקון עליה לשוב לעולם הזה בגלגול.

חכמי המקובלים אומרים, שנשמותיהם של רוב בני-אנוש החיים עתה, כבר הופיעו בעבר בעולמנו. מעשיו של האדם הם החורצים את גורל נשמתו. אם אין לו חובות נוספים שהינו צריך לתקן בעולם הזה, הנשמה מסיימת את שהותה כאן, ושבה אל מקורה העליון. לעומת זאת, אם נותרו חובות, הנשמה או חלק ממנה, שבים שוב אל העולם הזה, עד אשר יושלם תיקונה של הנשמה. לעתים קורה שרק ניצוץ אחד של הנשמה שב אל העולם הזה. השאר כבר תוקן.

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) כותב בפירושו לספר 'איוב', שגלגול נשמות הינו תשובה ברורה ביותר לשאלה ידועה: מדוע קורה בעולם הזה שצדיק ורע לו, רשע וטוב לו. התשובה לכך היא, שלעתים האדם מתייסר בכדי לתקן את החטאים שעשתה נשמתו בגלגול קודם. כמו כן, לעתים הוא מקבל שכר עבור מעשים טובים שנעשו בגלגול הקודם.

השיבה הנוספת לעולם הזה בגלגול נשמות היא עונש עבור הנשמה. הנשמה חפצה מאוד לסיים את תפקידה בעולם ולזכות ליהנות מזיו השכינה בגן עדן, אולם אם לא תיקנה את כל הטעון תיקון עליה לשוב לעולם הזה בגלגול. היא מקבלת גוף חדש עד סוף תקופת החיים שהוקצבה לה. בגוף זה צריכה היא לתקן את החטאים שלא תוקנו בגלגול הקודם.

המקובלים מדברים גם על תופעה הנקראת 'עיבור נשמות'. זוהי ירידה זמנית של הנפש לעולם. כאשר אדם מקיים מצוה, יורדים ניצוצות של נשמות צדיקים לעולם הזה דרך נשמתו. ככל שהאדם מרבה בעשיית מעשים טובים, מתרבה מספר נפשות הצדיקים היורדות, והעולם נעשה איכותי יותר ורוחני יותר. העושה מעשים טובים באופן תמידי, מסוגל לזכות לניצוץ מנשמת משה רבנו.


נשמת הצדיק באה גם לאדם החוזר בתשובה כדי לסייע לו, שהרי נאמר בתלמוד: "הבא לטהר – מסייעים לו מן השמים". גם אדם בן דורנו יש בכוחו להוריד נשמה של צדיק אל העולם הזה, שהרי אמרו חכמינו: "לא קיים דור, שלא יהיו בו אנשים כאברהם, יצחק ויעקב". והכוונה היא, שניצוץ מנשמתם מצטרף לנשמות החיות בעולם.

נשמתו של הצדיק יורדת אל האדם משתי סיבות. האחת - היא עוזרת לאדם החי לתקן את עצמו ולהתעלות לרמת הצדיק. והאחרת - גם נשמתו של הצדיק מתעלה בזכות הסיוע שהיא מגישה לאנשים אחרים בקיום מצוות ומעשים טובים.

גדולת הצדיקים מתבטאת בכך, שגם לאחר מותם יש להם, כביכול 'תולדות' בעולם הזה, כלומר, יש להם זכות ללמד אנשים חיים ולעזור להם, כשם שאדם עוזר לבנו. כאשר אדם מקיים מצווה, נפש הצדיק זוכה בחלק ממצווה זו, שהרי היא שותפה בקיומה.

חשוב להדגיש, שלעומת זאת אם האדם חוטא, אין הצדיק נושא בעונש החטא, שהרי הצדיק 'משאיל' את נשמתו לאדם החי אך ורק לצורך עשיית מעשים טובים. משום כך, כאשר האדם מתחיל לחטוא, הצדיק פורש ממנו, כאורח שהתקבל בבית המארח באופן לא ראוי. יש לדעת, כי הזכות ל'רכישת' נפש הצדיק אינה מוקנית על ידי כל מעשה טוב. היא ניתנת רק בזכות עשיית מצווה חשובה במיוחד או בזכות מצווה שאדם מקיים אותה בהתמדה לאורך זמן רב.




סמל אישי
מחובר
נשלח ב-24/7/2011 23:17 לינק ישיר 

                                                 עשיית רצון האדם


פעמים אנו רואים לכאורה עוול תחת השמש. צדיק מבקש פיסת לחם לשבור רעבונו ובגד לכסות מערומיו, והשאלה נשאלת היד ה' תקצר להעניק גם לו שלא יצטרך עזרת הזולת?-

משל לגביר אחד שהיה לו בן יחיד צעיר לימים, בן חכם ונבון. פעם אחת חלה הבן במחלה קשה ואנושה והגביר היה מוכרח לאסוף חוות דעת רפואית מרופאים מומחים גדולים, בניהם היה פרופסור גדול שהמציא תרופה למחלת בנו יחידו להצילו מרדת שחת.

כאשר הוטב מעט לחולה קרא הפרופסור לאב והזהיר אותו לשמור מאוד שלא לקרב לבן ולהאכילו מאכלים מסוימים כי אם יאכל אותם מאכלים ייפול שוב פעם באותה מחלה ואז יהיה קשה מאוד מאוד לרפאותו, ויהיה בסכנת חיים.

כאשר שמע האב דברי הפרופסור שנחוץ להשגיח על בנו מאוד תקופה של כמה חודשים, עזב את עסקיו ומסרם למשרתו והאב נשאר יושב בביתו לפקח על בנו.
כשעברו שבועות אחדים וראה כי הוטב בריאותו של הבן ועסקיו מתדלדלים מיום ליום, קרא לרעייתו והזהיר אותה על שמירת בריאותו של הבן שלא תסיר עיניה לשמרו ככל אשר ציוה הפרופסור.

יום אחד, בעת סעודת הצהריים, נכנס הבן באמצע הסעודה , נכנס הבן וראה שאימו אוכלת בשר שמן וצלוי, נכנס הריח לאפו והפציר בחוזקה באימו לתת לו בשר כזה.
בתחילה לא רצתה כי פחדה פן תזיק לבריאותו, אולם כאשר הפציר בה מאוד, נעתרה להפצרתו ונתנה לו לטעות מהאוכל. כאשר כילה לאכול את מעט הבשר נפל עוד הפעם בחוליו כבראשונה .

כאשר ראתה האם כי החום עלה מאוד שלחה לקרוא לאב, והאב תיכף הזעיק את הפרופסור. כשהגיע הפרופסור תיכף זיהה על פני החולה שמדובר באותה מחלה. צעק הפרופסור: מה עשיתם לו כי נפל שוב למחלתו האנושה? אל תכחידו ממני.
סיפר האב לפרופסור את כל האמת. זעק הפרופסור : הוי כי איבדת את בנך, מי יודע אם אוכל להצילו כעת.
התחנן האב לפרופסור שיבדוק שוב הבחנתו אולי יימצא עזר והצלה למחלת בנו.
יתכנסו מספר רופאים לדון במחלה ולאחר מאמצים גדולים עלה בידם בקושי גדול למצוא עוד תרופה למחלת הבן.

אז אמר הפרופסור לאב: ח"ו אם לא תשמור הפעם את בנך שלא יגע באוכל שאסור לו אפילו לטעום, אז תדע כי נפש בנך אתה קובע, כי מעתה אם ייפול בנך שוב במחלה אין בידי שום רופא להצילו ולכן היזהר מאוד.

כששמע האב את דברי הפרופסור, הניח את כל עסקיו וישב בבית לפקח על הבן.
פעם אחת ישב האב בסעודת צהריים עם מספר אורחים נכבדים והבן נכנס ועמד מרחוק. ביקש הבן: אבי, תן לי מעט מסעודת הצהריים ולא רצה האב לשמוע אליו. לאחר הפצרות ותחנונים נתן הבן קולו בבכי וביקש: תן לי מעט מהבשר כי רעב אנכי. קם האב והוציאו מן החדר. אולם הבן נדחק ונכנס שוב פנימה לחדר והתחיל להפציר באב שיתן לו מהאוכל המוגש מעט, כשראה האב כך, נתן לבן סטירה קטנה על הלחי והוציאו מן החדר והכניסו לחדר אחר וסגרו.

כשראו זאת האורחים תמהו מאוד על אבירות הלב של האב, מה חטא הילד שלא נהג בדרך ארץ לבקש מאביו מה שלא נתנו בעצמו, מדוע הכלימו ? ועוד הכהו על הלחי. ומה היה קורה לו נתן לו מעט מהאוכל ?

אבל האב יודע מרת נפשו, כי אם ח"ו ייתן לבן לטעום מן המאכלים הוא יסכן בזה את חייו. ולכן הסכים האב לסבול עלבון זרים, שיחשבוהו לאיש גס ואכזר המתאכזר על בנו יחידו. כל זה מתרצה האב הנאמן במסירותו לבנו ובלבד שיציל אותו מרדת שחת.

וזה שאמר הכתוב: "צדיק ה' בכל דרכיו" – אפילו שהקב"ה סובל עלבון שיחזיקוהו ללא קל טוב בזה שאינו נותן לאדם כרצונו, גם הוא חסיד בכל מעשיו, שלולא מעשה החסידות והצדקות של הקב"ה היה מעניק לו לאדם כפי בקשתו ואז היה האדם ח"ו יוצא על ידי זה לכל מעשה רע וזדון ונופל לאבדון ח"ו.
אבל משום ש "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" לזאת לא מילא רצון האדם.

 
באהבה

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-29/7/2011 01:49 לינק ישיר 




_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-24/8/2011 07:38 לינק ישיר 





_________________



תוקן על ידי נועם2628 ב- 24/08/2011 07:39:59

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט) 
הדברים יהיו לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-26/10/2011 13:20 לינק ישיר 

עדות על האלוקים כיוצר ומתכנן :

* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="344" width="425" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט)
                      לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-28/10/2011 11:23 לינק ישיר 

מה אלוקים ישאל אותך ?

* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="344" width="425" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט)
                      לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-28/10/2011 13:43 לינק ישיר 

אהבתי את הסרטון ואת דרך הבעתו ישרכוייח


סמל אישי
מנותק
נשלח ב-9/2/2012 01:13 לינק ישיר 

הגעת למבוי סתום ? יש לך ספק ? - יש מוצא ! . . .

 

כאשר יש לפני האדם דרך ברורה ורעיון ברור מה עליו לעשות, אין לו שום בלבול וקושי בדבר, ומצב זה הוא שלימות מצב הבחירה שלו.
אבל כשיש ספק -  מה עושים?

 

כל הבירור של הטוב מהרע הוא במחשבה, ואם היתה לאדם מחשבה מבוררת מהו הטוב ומהו הרע, בודאי היה הולך בדרכי ה' בשלימות. כמו שאנו רואים בחוש, שכאשר יש לפני האדם דרך ברורה ורעיון ברור מה עליו לעשות, אין לו שום בלבול וקושי בדבר, ומצב זה הוא שלימות מצב הבחירה שלו.

כל עבודתו של היצר הרע, שהוא עמלק, היא להטיל ספק באדם שלא יהיה לו בירור מה היא האמת, ובכך יוכל להכשיל אותו ולהטעות אותו. לכן "עמלק" גימטריה "ספק". זו הסיבה שאנו מצווים לעסוק בתורה ולעמול בה באמת, עד שיתבררו לנו ההלכות וההנהגות הנכונות לכל מצב בחיים, בכדי שלא יהיה לנו שום ספק איך לנהוג ומה לחשוב, ובכך לא נכשל לעולם בשום חטא ועוון. לדוגמא: אדם שברור לו שאסור להדליק אור בשבת, אין לו שום ניסיון וקושי לעמוד בכך, ולעומת זאת לגבי דיבור של לשון הרע, מאחר ולא ברור לאדם האיסור שבכך הוא נכשל בזה שוב ושוב כמו שעינינו רואות.

 

אחת מהדרכים שניתנו לנו בכדי לברר את הטוב מהרע היא ההתבודדות, לדרך זו יש שני חלקים: האחד - הודאה והלל, והשני - משפט ותשובה. כלומר, את התבודדותו ותפילתו של האדם לפני הקב"ה צריך לחלק לשני חלקים: הודאה ותשובה.

 

שתי הדרכים הללו, הן ההודאה והן התשובה, שתיהן מביאות לאותה תוצאה: בירור הטוב מהרע. לגבי ההודאה כותב רבנו (תורה נד): "וזה בחינת 'אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי'. בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת בידך אפקיד רוחי הנ"ל, אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה. היינו שאז עיקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני ה' יתברך, לשוח עם לבבו, ולחפש הרוח טובה, כלומר את הנקודות הטובות שיש בו עדיין, לבררם מתוך הרוח רעה..." ופירוש הדבר הוא, שכאשר האדם מתבודד ומחפש את הנקודות הטובות, שהם החסדים והטובות שה' עשה ועושה עמו ומודה עליהם, על ידי זה מתברר הטוב מהרע, כי בלא העבודה הזאת, הטוב נשאר מעורב ברע, במחשבתו של האדם, ואין הוא יכול לראות ולהבחין בטוב הזה מחמת שמעורב ברע המסתיר אותו.

 

לדוגמא: אדם מרגיש שאין לו על מה לשמוח, ואם תאמר לו לשמוח בנקודה מסויימת, כגון שתאמר לו לשמוח שהוא בריא, אזי יאמר לך שזה לא משמח אותו כי יש לו צרות אחרות המעיבות על המעלה של בריאותו. אבל אם אותו אדם יעשה חשבון נפש וישאל את עצמו: זה שאני בריא, זה טוב או רע? בודאי שזה טוב, אז תודה רבה לך ה' יתברך שאני בריא. בכך הוא בירר את הטובה שבזה, שהוא בריא, מתוך הערפל של הצרות שיש לו. וכך ילך לעוד נקודות טובות: נתתי צדקה היום, זה טוב או רע? זה בודאי טוב. תודה לך ה' יתברך שזיכית אותי לתת צדקה היום. והעיקר שלא ישאיר את הטוב מעורבב ומוסתר בתוך הרע, אלא יוציא ויברר אותו משם, ואז יוכל לראותו ולשמוח בו.

 

אחרי שעבר כך והודה לה' על כל מיני טובות שעשה לו, הן בגשמיות והן ברוחניות, יעבור למשפט, היינו שיתחיל לשפוט את מעשיו שעושה: אם כך ראוי היה לו לנהוג אם לאו, ובזה גם יברר מהו הטוב ומהו הרע. כי בלי העבודה הזאת כל אדם קרוב אצל עצמו וכל דרך ישרה בעיני איש. לכן גם כאן ישנו הערפל של היצר הרע שמערבב לו את הטוב ברע, כגון כשמחלל שבת, אומר הוא לעצמו: מה ביכולתי לעשות? זה קשה לי ובלתי אפשרי שאשמור שבת, ומתוך כך אינו מברר את הטוב מהרע.

 

לעומת זאת, אם ישפוט את עצמו ויניח בצד את הסיבות והאילוצים שיש לו, ורק ישאל שאלה כזאת: לחלל שבת זה טוב או רע? אם זה לא טוב זה רע, כי אין באמצע, יש או טוב או רע. באמצע זה עמלק, זה ספק, זה מחשבה של טבעיות המנותקת מהתורה. לכן צריך להחליט - זה טוב או רע? אם מבין שבשורה התחתונה זה רע, יעשה על כך וידוי וחרטה ובקשת סליחה וקבלה שלא ישוב על זה, וכך ימשיך לשפוט את שאר מעשיו, ויברר לעצמו מהו הטוב ומהו הרע, וינצל מהיצר הרע שכל כוחו הוא מהספק והערבוב.

 

גם כאשר רוצה להתחרט על מעשהו יזהר מהערבוב של היצר הרע ומהמחשבה הטבעית המנותקת מתורת ה', כגון שהיצר הרע אומר לו שאין בחרטתו ממש מאחר והיה עושה אותו דבר בדיוק אם היה באותו מצב. אבל אין זו המחשבה הנכונה, אלא המחשבה הנכונה היא: האם אתה שמח ומרוצה מזה שחיללת שבת, או שלא? אם אתה לא שמח בזה, אלא היית מעדיף לשמור את השבת, (בלי קשר לאם אתה מסוגל או לא, אלא בצורה מופשטת) - זה נקרא חרטה. ויכול להגיד בפה מלא שהוא מתחרט. וכן הוא הדבר לעניין הסליחה: היצר הרע אומר לו: מה אתה מבקש סליחה, הלא אתה עתיד לחזור על אותו עוון? גם כאן צריך להתנתק מהמחשבה הטבעית הזאת ורק יאמר לעצמו: היית רוצה שה' יסלח לך על כך? בודאי שכן! לכן יאמר: ריבונו של עולם אנא תסלח לי על העוון הזה וכו'.

 

וכן לענין הקבלה שלא לשוב על זה. היצר הרע אומר לו: איך תקבל על עצמך שלא לשוב על זה, הלא אתה יודע שאתה לא מסוגל ובודאי תשוב על כך. אולם אין זו מחשבה נכונה, אלא יחשוב כך: בלי להתחשב ביכולת שלי, אם היה מצב שיש בי את הכוח לשמור שבת, האם הייתי בוחר שלא לשמור אותה או שמא הייתי בוחר לשמור אותה? בודאי הייתי בוחר לשמור אותה. זה נקרא שמקבל על עצמו שלא לשוב על כך, ויוכל לומר בפה מלא: הריני מקבל על עצמי לשמור שבת. ואחרי כל זה יוסיף תפילות לה' שיקרב אותו ויתן לו את הכוח ללכת בדרכיו.

 

הנה דרך התשובה ברורה לפנינו: א. לימוד תורה באמת עם בירור אמיתי של האמת והדרך הנכונה על פי התורה. ב. התבודדות של הודאה על כל הטובות והחסדים. ג. התבודדות של משפט ותשובה. ד. תפילה לה' שיקרב אותו לעבודתו.

 

ה' יתברך יזכנו לבירור הטוב מהרע, ולביטול כל הספקות ומחיית קליפת המן עמלק בשלימות. אמן כן יהי רצון.

 

 

 

 

(מאת הרב יעקב הרצברג שליט'א)





_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט)
                      לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/2/2012 01:31 לינק ישיר 

"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה אֶת קֹלֵנוּ"
 

בס"ד

כל מה שקורה לנו, זה כדי שנברח אל ה'. מה הכוונה לברוח אל ה' ? זה להבין שכשקשה, כשנשברים, כשבקושי נושמים, רק ה' יכול לעזור לנו.

ריבונו של עולם – תחזק אותי כי אני בקושי חי, כי אני שבור לגמרי.

ה' אוהב את השבירות האלה. ככה הוא רוצה שנעבוד אותו. כי אם הכל יהיה נוח ונעים ומוצלח האם יש סיכוי שנרים את העיניים למעלה ? יש סיכוי שניתן אנחה אמיתית ? יש סיכוי שנוריד דמעה ? יש סיכוי שנבין שבלי ה' אנחנו לא יכולים ? . . .

ה' אוהב את זה שעשושים מעבר לכוחותינו. שמקבלים ביזיונות וממשיכים. שלא מבינים את הגמרא, ומתעקשים. שמבולבלים לגמרי והולכים לקבל עיצה מצדיקים.

ה' אוהב שמוותרים. כי מה זה כבר חשוב אם אנחנו צודקים או לא צודקים (אתה רוצה להיות צודק או שמח ומאושר?). אתה רוצה את ה' אז תהיה חכם, אל תהיה צודק. אתה רוצה את האור של ה', תוותר. ואתה מיד מתחבר.

 

"אדם עובר כל מיני יסורים קשים, צריך לדעת כל הזמן שכל הדינים שלו וכל הצרות שהוא עובר, הכל זה חיבורים של העולמות התחתונים עם העולמות העליונים. כשאדם יודע שכל דבר שקורה לו זה כתוב מלמעלה, וזה מתוכנן, וזה רמוז, (אפילו שלא גילו לו את כל הרמזים), אנחנו מחזיקים חבל למטה ויש מי שמחזיק את החבל למעלה ואנחנו ככה מנענעים את החבל, אז גם שם זה מתנענע. אסור שהחבל יישמט מידינו. להחזיק את החבל חזק. וכשקשה לנו, כשכואב לנו, וכשמשהו מרגיז אותנו, כשרוצים לצעוק, ורוצים לדבר, להוציא מהלב, נזיז את החבל וזה יזוז גם למעלה, וע"י זה נהיה תמיד מקושרים ללמעלה.

המציאות שלנו בעולם היא בנויה משבירה ותיקון, שבירה ותיקון כל הזמן.

כל מה שקורה בעולם, זה הכל, אפילו גויים יודעים את זה, במשהו מאד מופשט ובמשהו לא מחייב יש להם מקיף כזה, רחוק, אבל אצל יהודי זה כבר פנימי, וכל הגלויות שלו וכל היסורים שלו וכל המציאויות שלו כל רגע ורגע מה שקורה לנו, ברוחניות ובגשמיות, כל מיני דברים קשים קשים, כל המציאות שלנו ה רק להתמזג בכל מה שה' עושה וכל מה שה' עושה הוא יודע, הוא יודע לברוא מה'אין' את ה'יש' ולהפוך את ה'יש' עוד פעם ל'אין', כל הדברים האלה הם יצירה אלוקית כזאת, שאנחנו כל דקה ודקה מתמודדים, ולא מקבלים (את המציאות הזאת), וקשה לנו, ואנחנו נשברים כל פעם וקמים מחדש, 'אֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד', אז מה'קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד' הזה – זו הבניה שלנו. הבניה שלנו היא דוקא אחרי הרבה שבירות, כל רגע ורגע יש 'קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד', כל אחד עובר מה שעובר, וככל שהוא יותר רואה דברים ושומע דברים, ככה מקרוב – הוא רואה שכל אחד יש לו את המסלול שלו, ככה טוב-טוב, עם הרבה תיקונים, עם הרבה יסורים, עם הרבה קשיים, דברים כאלה שלא ישוערו וכולם-כולם בתוכנית האלוקית, בתוכנית של הבניה.

השברים זה הדבר הכי גדול שיש בעולם (זהו חסד ה'. האפשרות לשוב ולחזור ולהתחיל בכל פעם מחדש). אדם יכול לבנות מהשברים של עצמו בניינים עצומים. שברים זה לב נשבר וכשיש לב נשבר אז יש אפשרות שאלוקות תכנס בתוכו. אין יותר שלם מלב שבור.

כי אם הלב הוא לא נשבר, אז אין עם מי לדבר בכלל, כי אז הלב אטום. אנשים מתבלבלים, חושבים שאם זה לא שלם אז זה בעייתי. אבל הלוחות השבורים הם הדבר הכי נפלא, כל רגע ורגע נשברים הלוחות האישיים שלנו, הקב"ה 'שובר' לנו כל רגע ורגע את הלוחות. התורה לא מצאה סיום יפה יותר מאשר שבירת הלוחות. השבירה הזו יכולה להציל את החיים שלנו ולהביא אותנו אל התכלית.

(מתוך עלון "אור האמונה", עפ"י "באור פני מלך חיים").

_________________

העצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר את חומות (הבעש"ט)
                      לע"נ תקוה בת סביחה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה



סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/2/2012 08:52 לינק ישיר 

יהההה אהבתי ממש !!!!! יישר כח!


סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > רוחניות > הפורום של נועם זיגדון > בורא ובריאה מאמרים באמונה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.